הצאצקע של ויצמן אגדה על גלגלים * 51 שנות הרפתקה (והזנחה) של מכונית הלינקולן שקיבל הנשיא חיים ויצמן במתנה * גיל מלמד מביא את סיפורה גיל מלמד 17/08/01 בשבת הקרובה (18 באוגוסט), לאחר כשנה של עבודת שיפוץ ידנית מפרכת, תוצג בתערוכת מכוניות בקליפורניה לימוזינה מפוארת ונוצצת, ומבחינות מסוימות יחידה במינה בעולם. המכונית, מדגם לינקולן קוסמופוליטן לימוזין, תשלים בתוך מספר שבועות סבב הופעות בתערוכות אספנים חשובות בארצות הברית ולאחר מכן תשוב הביתה, לישראל.לאחר שתגיע לנמל חיפה, מעט יותר מ­51 שנה מאז עשתה את אותה דרך בפעם הראשונה, תשוב המכונית אל העיר רחובות, לביתו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל.ביולי 50', כאשר היתה חדשה לחלוטין ונוצצת לא פחות מהיום, קיבל את פניה ברחובות מאיר וייסגל, ידידו ויד ימינו של הנשיא ויצמן באותם ימים. מיד לאחר מכן, באנגלית מתובלת ביידיש כמנהגו, כתב וייסגל מכתב לויצמן ששהה באותה עת באחת מנסיעותיו בחו"ל: "הלכתי לראות את הצאצקע (צעצוע) החדשה שהגיעה. It is a beaut (היא יפהפייה). יש בה את כל האיבזור שתוכל להעלות בדעתך, כולל בקבוק תרמוס, ערכת כלי כתיבה ומטרייה.The finish is in zahav tahor. The seats are real kissa'ot ha'melech" (הגימור הוא בזהב טהור. המושבים הם ממש כיסאות המלך). זאת הי א המכונית היפה ביותר שראיתי מעודי. ארגנתי שיהושע (יהושע חרל"פ, נהגו של ויצמן ­ ג.מ.) יוכל לנהוג במכונית כמה מאות מיילים כאשר הוא יחזור, אחרת לא תוכל להשתמש בה כאשר תחזור. הלוואי שתיהנה מהשימוש בה לעוד הרבה שנים".למרבה הצער, משאלתו של וייסגל לא התגשמה. באותם ימים כבר היה ויצמן תשוש וחולה ומן הצאצקע שלו הוא זכה ליהנות מעט מאוד. מצערת לא פחות העובדה שמאז מותו של הנשיא הראשון, ועד לפני כשנתיים, רק בודדים הבינו את ערכה האמיתי של הצאצקע ­ גם כמכונית נדירה בפני עצמה וגם כפיסת היסטוריה ישראלית וציונית.היום, אחרי ששופצה במאמץ גדול פי כמה משנדרש לייצר אותה לראשונה, אפשר להתחיל ולהתגבר קצת על הבושה שצריכים לחוש אלה שהניחו לה להירקב כמעט עד דק במשך ארבעים שנה.מצד שני, סיפורה של הלינקולן מעיד עלינו, הישראלים, כאלף עדים, ואפשר למצוא בו לא מעט מוטיבים אופייניים להתנהלות שלנו בארץ. אחרי ככלות הכל, המכונית הרי נחתה במדינה שלא השכילה לשמר את מרכבתו של משה מונטיפיורי. אלא שלמכונית הלינקולן שיחק המזל בזכות ידידינו שבארצות הברית. מדינאי ללא מדינה "במשך דור שלם", כותב נורמן רוז, אחד הביוגרפים הבולטים של ויצמן, בהקדמה לביוגרפיה של הנשיא הראשון, "מ­1917, השנה שבה ניתנה הצהרת בלפור, ועד 46', עמד ויצמן בראש התנועה הציונית; בין אם היה בתפקיד רשמי ובין אם לאו, תמיד הנהיג אותה, שלט בוועידותיה ובאסיפותיה וטיפח אותה מיינקותה הפוליטית ועד לבגרותה כמדינה ריבונית."בניצוחו היתה התנועה הציונית, חרף מגבלות ואכזבות לרוב, אחד מסיפורי ההצלחה הפוליטיים הבולטים ביותר במאה ה­20. מעטים המנהיגים בעולם הדמוקרטי היכולים לזקוף לעצמם הישג שכזה, ומעטים שבמעטים איתרע מזלם ודימויים הציבורי סותר בצורה כה מחפירה את פועלם האמיתי".לא זה המקום להכריע בשאלה אם ויצמן (שהודח פעמיים מנשיאות התנועה הציונית) היה המנהיג החשוב והאפקטיבי ביותר בתולדות המדינה שבדרך, או שהיה רק אחד בשרשרת מנהיגים דגולים בני דורו. עם זאת, אין ספק שויצמן היה בעל שיעור קומה נדיר ושיותר מפעם אחת היה האדם הנכון במקום הנכון עבור התנועה הציונית.במכונית הלינקולן, מותג הפאר של חברת פורד, לא ממש חשבו על ויצמן כאשר בחרו בשם "קוסמופוליטן" למכונית הדגל שלהם בשנת 49'. ובכל זאת, כאשר העניק הנרי פורד השני, נכדו של הנרי פורד, מכונית כזו לויצמן במתנה, בשנת 50', הוא לא יכול היה למצוא דגם עם שם הולם יותר למקבל המתנה.מבין כל מנהיגי הציונות היה ויצמן "אזרח העולם" (קוסמופוליטן), שבזכות כריזמה וחוכמה השפיע לטובת ישראל על מנהיגים בכל הדרגים ובמדינות רבות, מהלורד בלפור, דרך המלך עבדאללה ולורנס איש ערב, עבור בווינסטון צ'רצ'יל ועד לנשיא הארי טרומן. בד בבד התחבב ויצמן גם על עמך ישראל, בגולה ובארץ, ולא לחינם כיבדוהו בכל העולם כ"מלך היהודים". יחידה במינה "אין מתנות חינם" אומר הפתגם העממי ובסופו של דבר בהחלט ייתכן שגם הנרי פורד השני ציפה לתמורה (שאותה אכן קיבל, שלא בידיעתו של ויצמן) כאשר העניק את הקוסמופוליטן לנשיאה הראשון של המדינה. במקרה הזה ספק אם אפילו מקבל המתנה, לא כל שכן אלה שבאו אחריו, הבין את ערכה האמיתי. מה שבטוח הוא שהלינקולן קוסמופוליטן המיוחדת הזו בהחלט היתה מתנה ראויה לויצמן, ולו בתור "מלך היהודים".מידיעות שהופיעו בעיתונות של אותה תקופה, ושמן הסתם מוחזרו מאוחר יותר על ידי היסטוריונים, עולה שהקוסמופוליטן שקיבל ויצמן היתה זהה למכונית שאותה העניק פורד גם לנשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן, ואחת משתיים יחידות שיוצרו מעולם.עוד נכתב, שכמו מכוניתו של טרומן, גם זו של ויצמן היתה משוריינת. למעשה, תוך כדי שיפוץ המכונית בשנה האחרונה, הסתבר שיוצרו 18 מכוניות מאותה סידרה, אך רק זו של ויצמן ניתנה כמתנה. למרות שכל המכוניות נבנו מחוזקות, כך שניתן יהיה לשריין אותן, רק מכונית אחת שוריינה בפועל וזו לא היתה מכוניתו של ויצמן.כל 18 המכוניות יוצרו על פס הייצור הרגיל של הלינקולן, כמכוניות היקרות והיוקרתיות ביותר של י צרן היוקרה האמריקאי, מתוך 12,525 מכוניות מדגם קוסמופוליטן שיוצרו בשנת 50'.מה שייחד את הסידרה הזאת הוא שהן, רק אותן 18, נועדו להפוך לגירסאות מוארכות, ללימוזינות בעלות שבעה מקומות ישיבה בנוסף לנהג ­ בהתאם לתכנון הנדסי בפיקוחו האישי של הארולד יאנגרן, סגן הנשיא להנדסה בחברת פורד.אשר על כן נשלחו 17 מהמכוניות לאחת החברות המובילות בזמנן לייצור מרכבי מכוניות ­ חברת הני מוטור קומפני Henney Motor Company() מפריפורט Freeport(), אילינוי. בוני המרכבים של הני פרקו את מרכב המכונית מהשילדה, ניסרו את השילדה והאריכו אותה ב­50.8 סנטימטר, ניסרו את הדלתות האחוריות והאריכו אותן, הרחיבו מעט את המרכב ובנו תא נוסעים מפואר לשבעה נוסעים, בסטנדרטים שהיו נהוגים באותם ימים במכוניות יוקרה.האורך הכולל של המכוניות גדל ב­47.5 סנטימטר ביחס לקוסמופוליטן רגילות והגיע ל­6.10 מטרים. הרוחב תפח אף הוא ולגובהה של המכונית המקורית נוספו 17.5 סנטימטרים. הארכת המכוניות חייבה גם את חיזוק השלדות והקשחת המתלים והקפיצים, וביחד עם תוספות האיבזור גדל משקל המכוניות מ­2,021 קילוגרם ל­2,795. תוספת המשקל, כמו גם העו בדה שמכונית קודמת של ויצמן שוריינה בשנת 38' בידי ההגנה, תרמו ככל הנראה למיתוס השגוי של "המכונית המשוריינת".המכונית ה­18 בסידרה, לימוזינה אף היא, נשלחה אל בונה מרכבים אחר (חברת ריימונד דיטריך מאילינוי) שהאריך אותה ובנה לה מרכב פתוח (קונברטיבל) ותא נוסעים מפואר.כל 18 המכוניות הונעו באמצעות מנוע 152( V8 כוח סוס), אותו מנוע סטנדרטי שהניע את כל מכוניות הקוסמופוליטן באשר הן. בהתחשב בתוספת המשקל הנכבדה, אין פלא שהמכוניות היו זללניות דלק ודלות ביצועים, יחסית.תשע מ­18 הלימוזינות הושכרו לבית הלבן בעיסקת ליסינג, כך שנותרו רכושה של חברת פורד. מבין אלה, ארבע נבנו ברמת הפאר הגבוהה ביותר. שתיים מהן שימשו את הנשיא עצמו, אחת את אשתו והרביעית את בתו של הנשיא. מכונית חמישית, שהיתה זהה ברובה למכונית מספר אחת של נשיא ארצות הברית, היא זו שניתנה במתנה לויצמן. גימורים בציפוי זהב ההבדל הבולט בין מכוניות הנשיא האמריקאי לזו של ויצמן הוא שבאמריקאיות הותקנו "מכשירים עבור סוכני השירות החשאי המלווים את הנשיא לכל מקום אליו הוא נוסע", כדברי הודעה לעיתונות של חברת לינקולן מאותם ימים.חמש "מכוניות הנשיא" (כולל זו של ויצמן והקונברטיבל) זכו, כאמור, לרמת גימור גבוהה מאוד, שהתאפיינה ראשית לכל בציפויי זהב בכמה מקומות בתא הנוסעים ועל כמה מן החפצים שהותאמו במיוחד למכונית.בנוסף, בין תא הנוסעים לתא הנהג הפרידה מחיצת זכוכית וכדי לדבר עם הנהג הותקן במכונית מכשיר אינטרקום. היו בה שני מכשירי רדיו, אחד עבור הנהג ואחד בתא הנוסעים. לחלונות האחוריים היתה מערכת הפעלה הידראולית ותא הנוסעים דופן בעור משובח בצבע חום.פריטים שהותאמו במיוחד למכונית כללו תרמוס לשתיה חמה וקרה, קופסאות לסיגרים ולסיגריות (מלאים, כמובן), ערכת כלי כתיבה מצופה זהב ושמיכת מותניים/חלוק ("מבד עבה ומשובח בצבעים תואמים") וכן מטרייה. במכוניתו של ויצמן הותקן גם הדום לרגליים, אף הוא בצבעים תואמים.מבין עשר המכוניות שנמסרו לבית הלבן חמש אובזרו ברמת איבזור פחותה בהרבה (ציפויי כרום במקום זהב). שבע מכוניות נוספות, אף הן ברמת גימור נמוכה יותר, שימשו מנהלים בכירים בחברת פורד.מתוך 18 המכוניות שיוצרו, שמונה לא שרדו את הזמן שחלף וככל הידוע הושמדו. אחת מאלה, "המכונית מספר אחת" של הנשיא טרומן, אבדה כליל בשריפה. מכאן נובע שמכוניתו של ויצמן היא אחת מתוך שלוש יחידות מסוגן (המדויק) ששרדו בעולם, מה שהופך אותה אוטומטית לבעלת ערך אספני במיוחד.אגב, מאחר שיוצרה בסידרת ייצור מיוחדת, שמן הסתם לא תומחרה כיוון שמעולם לא נמכרה לציבור הרחב, קשה להעריך מה היה מחירה של הקוסמופוליטן לימוזינה המהודרת בשנת 50'. לשם השוואה, הגירסה הזולה ביותר שיוצרה בקו הייצור הסדרתי באותה תקופה (כמובן, ללא האיבזור המיוחד) עלתה אז 3,187 דולר והגירסה היקרה ביותר מאותו קו ייצור (קונברטיבל­קופה) עלתה בימים ההם 3,950 דולר. מתנה שאוכלת הנשיא ויצמן הותיר אחריו מאות אלפי מסמכים, אולם למרבה הצער רק בשנתיים האחרונות נעשה מאמץ מסודר לשמר ולמיין את אלה מביניהם שלא ראו אור. ייתכן שביום מן הימים תימצא בין המסמכים הנותרים התייחסות מפורטת יותר לצאצקע שקיבל מפורד, אולם לפי שעה התגלו ופורסמו רק איזכורים ספורים אודותיה.בינואר 51', חודשים ספורים לאחר שהחל להשתמש במכונית (כשחזר ארצה) וכמעט שנתיים אחרי פגישתו עם הנרי פורד השני, כתב לו ויצמן מכתב תודה: "מר פורד היקר, בכל פעם בה יש לי הזדמנות לנסוע במכונית היפהפייה שהענקת לי בנדיבותך הרבה, אני חושב עליך ועל פגישתנו בניו­יורק לפני כמה שנים".בהמשך המכתב מזמין ויצמן את פורד לביקור בישראל "גם באופן אישי וגם באופן רשמי".למעשה, הצאצקע היתה אמנם נדירה ויקרה, אבל כדרכו, בעת המפגש ביניהם, השיג ויצמן מפורד מתנה יקרת ערך הרבה יותר: הוא שכנע אותו לתרום 50 אלף דולר לסוכנות היהודית, וכן לנאום בפני תעשיינים אמריקאיים בזכות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.את המכונית עצמה, כך העידו מקורבים לנשיא, ויצמן כלל לא אהב, משתי סיבות. ראשית, היא צרכה ליטר דלק לכל שלושה קילומטר וחצי של נסיעה. ויצמן, על פי עדותו, "לא אוהב מתנות שאוכלות", ודאי לא בנזין שהיה יקר מציאות בישראל באותן שנים. אגב, איכות הדלק בישראל היתה נמוכה ולכן נאלצו המכונאים בארץ להוסיף למנוע אטם ראש נוסף, במטרה להוריד את יחס הדחיסה, מה שהגדיל עוד את תצרוכת הדלק והפחית את הביצועים.סיבה נוספת שבעטיה לא אהב ויצמן את הצאצקע שקיבל היא שהגג היה נמוך מדי עבורו (ויצמן התנשא לגובה 1.82 מ' והיה בעל מבנה גוף מוצק). על כך אמר הנשיא: "המכונית טובה לישבן, אבל לא לראש".כאשר מנסים לשער מדוע פורסמו כה מעט איזכורים למכונית הכל כך מפוארת הזו, לעומת, למשל, הרבה מאוד איזכורים לבית הנשיא, עולות מספר אפשרויות.ראשית, ייתכן שעל רקע המציאות הכלכלית הקשה של תחילת שנות החמישים נחשב השימוש במכונית כל כך מפוארת למוגזם. בשונה מימינו, לא נהגה העיתונות להיכנס לתחתוניהם של המנהיגים. אפשרות זו נראית מעט בעייתית, משום שגם לדוד בן­גוריון ולמשה שרת היו מכוניות מפוארות (מדגמי קאדילק) ואילו למשה דיין היתה לינקולן קוסמופוליטן סדרתית (אך עדיין מפוארת, יחסית לתקופה).אפשרות אחרת היא שויצמן לא ממש התרגש מהמכונית המפוארת שקיבל. אחרי הכל, הוא היה אדם מאוד אמיד בזכות עצמו והיה מורגל ב"חיים הטובים". רולס רויס וסיגרים את דרכו אל הלורד בלפור, בשנת 1917, עשה ד"ר ויצמן, בין השאר, בזכות עבודתו המדעית המוצלחת בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עבודה שהועילה מאוד לבריטניה.גם בשנים הבאות הוסיף ויצמן לעסוק במחקר ורשם מספר פטנטים על המצאותיו. כך כותב נורמן רוז בביוגרפיה של ויצמן: "בשנות העשרים היה ויצמן אדם אמיד, שעתידו הכלכלי ועצמאותו מובטחים. התגמולים שקיבל מהפטנטים שרשם על שמו, בייחוד באירופה ובארצות הברית, אך גם ביפן, אוסטרליה, הודו, מרוקו ודרום אפריקה, הביאו לו הכנסה קבועה, גדלה והולכת."ידידיו, סיימון מרקס וישראל זיו, מנהליה של רשת החנויות הגדולה "מרקס אנד ספנסר", היו מנוסים ובקיאים ממנו בעולם העסקים והם עמדו לרשותו וייעצו לו בענייני ממון והשקעות... קשה לאמוד במדויק את הונו, אך ידוע שבשלהי שנות העשרים הגיע מחזור עסקיו למאות אלפי דולרים."ב­26' קיבל המחאה על סך 70 אלף דולר, תמלוגים על פטנט האצטון והבוטיל שלו בארצות הברית. 'אנא קני לך מכונית, ורוצ'קה', הפציר הנשיא באשתו."הוא הסכין בקלות עם עושרו, היה לו בית מפואר באדיסון קרסנט בלונדון, שבו עמדו לרשותו משרת ראשי, נהג, אומנת, טבח ומש רתות. הוא נסע רק במחלקה הראשונה והתגורר במלונות המפוארים ביותר; הוא נסע במכונית הרולס­רויס שלו, עישן את הסיגרים היקרים ביותר ואת ענייניו הפוליטיים העדיף לנהל במסעדת מלון סבוי".אפרופו עושרו של ויצמן, באחת ההזדמנויות שבהן סיפר על תמלוגים שמגיעים לו על אחת מהמצאותיו, נאנח ואמר: "וכי ממה יכול פרזידנט שכמוני לחיות במדינה'לה, מן המשכורת?" ואז נזכר והוסיף: "בעצם, בשביל מה הם משלמים לי? אני מניח שהם משלמים לי כדי ליצור מסורת. שהרי ממה יחיה הנשיא שיבוא אחרי?"ישנה גם אפשרות שלישית למיעוט האיזכור של הלינקולן בכתובים, ובעיני היא הסבירה ביותר. בספרה "חיי עם ויצמן" כותבת ורה ויצמן על ההידרדרות במצבו הבריאותי של הנשיא בשנתו האחרונה.כבר במרץ 50' נמנע מויצמן להיענות לבקשתו של הנשיא טרומן להיפגש עמו בבית הלבן, משום שלא יכול היה לעמוד בנסיעה. "בכל השנה שקדמה למותו", כותבת גברת ויצמן, "היה חיים מרותק למיטתו, חוץ משלושה ימים בלבד".אין פלא, לפיכך, שויצמן מיעט להשתמש במכונית ומאז שנחתה בארץ ועד למותו צברה המכונית רק כ­7,000 קילומטרים וכלל לא בטוח בכמה מהם הוא היה הנוסע.שנותיו האחר ונות של ויצמן, בביתו ברחובות, היו שנות סבל גופני ונפשי. הוא היה תשוש מבחינה בריאותית, שבע מאבקים מול ראשי הציונות, ויותר מכל הוא חש נבגד בשני עניינים: ראשית, שלא היה אחד מחותמי מגילת העצמאות, ושנית, שתפקיד הנשיא נתפר כתפקיד ייצוגי בלבד ונטול כל השפעה מעשית. באותן שנים ויצמן כינה את עצמו "האסיר מרחובות".ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, הלך לעולמו ב­9 בנובמבר 52', כשהוא כמעט בן 78. חראקות ונסיעות ראווה בשנים שלאחר מותו שימשה הלינקולן, יחד עם מכוניות אחרות, לענייני אחוזת ויצמן והגברת ורה ויצמן. בשנת 54', לאחר אישור צוואתו, הועברה הבעלות על המכונית לידי הגברת ויצמן, לא לפני שהתקבל אישור המכס להעברה.ככל הידוע, ורה ויצמן די נעלבה מכך שלאחר פטירת בעלה החליטו במשרד התחבורה להצמיד למכונית לוחית רישוי, ועוד עם המספר הסתמי ת­9484. קודם לכן נשאה המכונית הנשיאותית רק את סמל המדינה, וזה הספיק. כפשרה, הלוחית עצמה היתה לבנה, כלומר ממשלתית.בשנים שלאחר מכן נעשה ככל הנראה שימוש מועט במכונית, מן הסתם בגלל עלויות האחזקה הגבוהות, ובשנת 57' העבירה מזכירתה של הגברת ויצמן בקשה למשרד הרישוי להעביר את לוחיות הרישוי הממשלתיות הרשמיות למכונית אוסטין שבשימוש בית הנשיא. עם זאת, בסוף אותה שנה התבקש משרד הרישוי לשוב ולחדש את הרישוי למכונית.בשנת 61' שוב הופקד רשיון המכונית במשרד הרישוי וככל הידוע על פי מסמכים, מאז לא היתה המכונית בשימוש. במהלך השנים מאז מותו של הנשיא ויצמן צברה הלינקולן כ­5,000 קילומטר נוספים בלבד, וככל הנראה, כבר אז החל מצבה להידרדר.משמועות שנקשרו במהלך השנים במ כונית עולה שבתקופות מסוימות (לא ברור באלו שנים) נעשה בה שימוש חורג, בין אם לנסיעות ראווה ("חארקות" בשפה של אותם ימים), ובין אם לעניינים שלא קשורים דווקא בתחבורה.דוגמה משעשעת להתנהלות הישראלית המוקפדת והמחושבת מתועדת היטב בארכיון יד ויצמן: ב­19 במרץ 63', שלושה שבועות בלבד לפני פתיחתה של "תערוכת מכוניות בינלאומית בגני בית ציוני אמריקה", כותב אמרגן התערוכה למזכירות בית ויצמן: "נודע לנו כי ברשותכם נמצאת מכונית של נשיא המדינה המנוח, הד"ר חיים ויצמן ז"ל. ברצוננו להציג מכונית זו בתערוכת המכוניות. את כל ההוצאות הכרוכות בהצגת המכונית ניטול על עצמנו. תצוגות מעין אלו נהוגות בעולם הרחב וכוונתנו בכך גם לחלוק כבוד לנשיא המנוח".הגברת ויצמן נעתרה לבקשה, המכונית הוצגה בתערוכה, אולם על מה שאירע שם, ועל התייחסות האמרגן המקצוען לאחר מכן, ניתן ללמוד מנוסח המכתב הבא שנשלח אליו כשלושה חודשים לאחר התערוכה: "עם תום תערוכת "אולימפיה" קיבלנו את מכונית הנשיא המנוח כשחסרים בה הסמל 'לינקולן' במרכז ההגה והמפתח המתנע. למרות שהתקשרנו מיד טלפונית והובטח לנו כי העניין יסודר בהקדם, טרם נעשה דבר. לאור זאת הנני מצרפת בזה העתק הזמנה לחברת פורד ונחייב את חברתכם בהוצאות". המורשת מתפוררת ורה ויצמן הוסיפה להתגורר, לסירוגין, באחוזה המשפחה ברחובות עד לפטירתה בשנת 66', ואילו יהושוע חרל"פ, נהגו של הנשיא ואחד העובדים הקרובים לו ביותר, נפטר בשנת 71'.בשנים שלאחר מכן הוזנחה המכונית כליל. היא הוצאה מן החניון המקורה ונחשפה לפגעי מזג האוויר. בשלב מסוים, מן הסתם כאשר אחזה בה חלודה, היא אף הושלכה ככלי אין חפץ בו למגרש סמוך לרחובות, לשטח של מחסנים שמכונה "הגבעה".כשהיא במצב זה, באישורו של המנהל האדמיניסטרטיבי של המכון, הועברה המכונית לפרופסור אברהם פצ'ורניק, מדען ממכון ויצמן, שניסה לשמר אותה כמיטב יכולתו. כעבור כמה שנים הוחזרה המכונית לאחוזת ויצמן שם עמדה במשך מספר שנים.ככל הידוע, עברה המכונית שיפוץ קל אחד, ואולי שניים, אולם בשני העשורים האחרונים הוסיף מצבה להידרדר. המרכב שלה נרקב במידה רבה ותא הנוסעים הושחת על ידי פגעי מזג האוויר ובני אדם. בין השאר נעקר בשלב מסוים כל לוח השעונים, מן הסתם מתוך ונדאליזם לשמו.בשנות השמונים עברה המכונית שיפוץ קל ביוזמת יזהר אדיקמן ורפי שוחט, עובדים ממכון ויצמן. המכונית הועברה לחזית הבית ואף נבנתה לה סככה. למרבה הצער, ה סככה לא הצילה לגמרי את המכונית מפגעי מזג האוויר. העובדה שבכל פעם שהדשא הושקה, הושקתה איתו גם המכונית, ודאי לא הועילה לה.פרסומן של כמה כתבות בעיתונים, כמו גם נסיונותיהם של חברים ב"מועדון החמש" ­ מועדון בעלי המכוניות העתיקות בישראל ­ להציל את הלינקולן לא עלו יפה. לפני כחמש שנים הצליחו אנשי המכון לארגן תורם לשיפוץ המכונית באמצעות אנשי "מועדון החמש". עלות השיפוץ הוערכה אז בכ­50 אלף דולר, אולם ברגע האחרון נסוג התורם והשיפוץ לא יצא אל הפועל.יחד עם זאת, הזנחתה של המכונית המיוחדת הזו במשך כל כך הרבה שנים, נראית כמעט מובנת מאליה על רקע ההזנחה הכללית של אחוזת ויצמן באותן השנים. מתהפכים בקברם במהלך חייו גייס ויצמן סכומי עתק לטובת המחקר המדעי ומוסדות אקדמיים בישראל, במיוחד לטובת האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון זיו, לימים חלק ממכון ויצמן. עבורו, הפך מכון ויצמן לאנדרטה מפוארת עוד בחייו.עם זאת, בתום השבעה למותו, הכריז ראש הממשלה דאז, דוד בן­גוריון, על הקמת מפעל הנצחה בשם יד חיים, שכלל את אחוזת ויצמן, חלקת הקבר ומכוני המחקר. במהלך השנים הבאות טיפל מאיר וייסגלט בענייני יד חיים וייצמן, שהוקמה על­ידו.מאז מותה של הגברת ויצמן, במשך תשע שנים תמימות, עמדה אחוזת ויצמן בשממונה והבית המפואר היה נעול. בשנת 73' הופרדה אחוזת ויצמן מהמכון המדעי ושני הגופים החלו לפעול בנפרד. בשנת 76', בזכות תרומתה של הגברת ויויאן קלור דאפילד, בתו של המליונר היהודי צ'ארלס קלור, מידידיו של ויצמן, שופץ הבית ונפתח למבקרים כאתר היסטורי.בתחילת שנות התשעים התקיימה האחוזה מתקציב ממשלתי, תקציב של הסוכנות היהודית ומכירת כרטיסים למבקרים, אולם אלה לא הספיקו לאחזקת המקום והאחריות לטיפול באחוזה הועבר שוב להנהלת מכון ויצמן.בשנת 96' ביקשה הנהלת המכון לפטר את עובדי האחוזה ולהפעיל את המקום באמצעות עובדיה, אולם משלא הושגה הסכמה נסגרה שוב האחוזה בסוף אותה שנה.הלינקולן, בינתיים, עדיין עמדה והחלידה מחוץ לחניון האחוזה, משום שהחניון עצמו היה גדוש באלפי פריטים, מוצגים ותיבות מסמכים שהיוו חלק מארכיון ויצמן ואלה אוחסנו בו בתנאים גרועים.מתוך עיון בביוגרפיות של חיים ויצמן, בכתביו ובספרים שנכתבו אודותיו, עולות כמה מהאבחנות שלו בקשר ליהודים בארץ ישראל ובכלל. מאלה אפשר אולי ללמוד שההזנחה של מורשתו, ובוודאי של מכוניתו, כלל לא היתה מפתיעה אותו."אתה מבין", הוא מצוטט באחרית ימיו, "היהודים הם עם קטן מאוד מבחינה כמותית, אבל גם עם גדול מבחינה איכותית. עם מכוער, אך גם עם יפה, עם שבונה והורס. עם בעל גאונים, ועם זאת גם עם של טיפשות עצומה..."בעוד שמצבה הנוראי של הצאצקע אולי לא היה מטריד אותו, שני דברים ודאי היו גורמים לנשיא להתהפך בקברו. הראשון שבהם הוא ההזנחה של חומרים ארכיוניים (ויצמן ביקש מפורשות מוייסגל להוציא לאור את המכתבים שאותם לא הספיק לכנס בספרו "מסה ומעש", שראה אור בשנת 49' וירושה זו הועברה מאוחר יותר למנהלי יד ויצמן לדורותיהם).העניין השני, שהוא פספוס גד ול בפני עצמו, הוא ההתעלמות המוחלטת מפועלו של ויצמן ומאחוזתו במסגרת חגיגות יובל החמישים למדינה, לפני כשלוש שנים וחצי. סיוע אמריקאי חשיפת אי הסדרים וההזנחה בניהול אחוזת ויצמן, במחצית 99', היתה מן הסתם אחד הגורמים המאיצים לשיפוץ נרחב ומוצלח שנערך שם החל באותה שנה. כיום ביתו ויצמן שוב פתוח לקהל, הוא מרהיב ומתוחזק היטב, וזהו אתר מרתק לביקורים.בעקבות שיפוץ האחוזה חל גם המפנה החיובי החשוב בחייה העגומים של הלינקולן הנשיאותית. בתחילת השנה שעברה פנה שמעון שטיין, מזכיר המועצה להנצחת נשיאים, לגיל אגמון, מנכ"ל דלק מוטורס, בבקשה לסייע בשיחזור המכונית.באותה עת כבר החלה דלק מוטורס בשיווק מכוניות פורד בישראל, לאחר ששנה קודם לכן הועבר אליה הזכיון, וביולי 99' קיבלה החברה גם את זכיון היבוא של לינקולן (שטרם מומש עד היום).אגמון קיבל על עצמו מיד את המשימה ורתם לפרויקט את אנשי פורד ולינקולן בדטרויט. התנאי העיקרי שהציבו דלק מוטורס ופורד הוא שהשיפוץ יבוצע על פי דרכה של פורד, בסדנת שיפוץ שתיבחר על ידי אנשי המקצוע שלה. בקשה נוספת היתה שאנשי המכון ידאגו למכונית לתנאי תצוגה הולמים משיושלם השיפוץ.המימון לפרויקט, בסדר גודל של כ­200 אלף דולר, נתרם על ידי פורד ודלק מוטורס, לא לפני שבין הצדדים נחתם חוזה מפורט בן חמישה עמודים, שהוכתב על ידי פורד.חברת צים תרמה את הובלת המכונית, וב­15 במאי הפליגה הלינקולן הנשיאותית על סיפון צים ישראל בדרכה לסדנת RM קלאסיק קארס שבקנדה.הפרויקטור לשיפוץ, מצדה של פורד, ומי שבחר את הסדנה לאחר סקר מקיף, הוא טד גרוליקובסקי, ואילו בישראל מרכז את הטיפול בפרויקט דניאל תמרי, מנהל אגף שירותי הלוגיסטיקה במכון ויצמן.בשונה מכל מיני רעיונות חובבניים למדי שהועלו בישראל במשך השנים בנוגע לשיפוץ המכונית, שחזור מקצועי של מכוניות עתיקות הוא עסק כמעט מדעי.גרוליקובסקי, בעצמו חובב ומשחזר סירות עץ עתיקות, נרתם לחלוטין למשימת שחזור המכונית והשקיע בה מאות שעות עבודה. במקביל לאיתור הסדנה, ולמשלוח המכונית (שהיה כרוך בלא מעט ביורוקרטיה ולוגיסטיקה), החלו תמרי וגרוליקובסקי לפשפש אחר כל שריד היסטורי שקשור בתולדות המכונית, מתהליך הייצור שלה ועד לאחרון הסמלים שהורכב עליה.תמרי איתר בישראל תמונות ישנות של המכונית וראיין אנשים שהכירו אותה כשעוד היתה בשימוש הנשיא ורעייתו. גרוליקובסקי פשפש בכל ארכיון רלוונטי בארצות הברית ונהג על הדרך שבין משרדו בדטרויט לסדנה שבאונטריו, קנ דה, לפחות אחת לשבועיים במשך קרוב לשנה."באוקטובר 2000, בעת ביקור בדטרויט, נסעתי RM­ל קלאסיק קארס להציץ בלינקולן 'שלנו', הוא מספר. הסדנה, שמנוהלת על­ידי קלארק פרגוסון, נראית כמו החלום הרטוב של כל אספן מכוניות עתיקות. כל שטחי העבודה מבהיקים וממורקים, ובכל אגף עוסקת קבוצת עובדים מיומנים באחת מהפעולות המרובות שכרוכות בשחזור. עד לפרט האחרון הסדנה שבקנדה מבצעת שחזורים ברמות שונות, בהתאם למצב המכונית, רמת ההשקעה בה מעוניין בעליה, ורמת המקוריות אליה הוא שואף להגיע. מבין 150 שחזורים שמבוצעים שם בשנה, רק שישה הם שחזורים מקיפים כמו זה לו זכתה הלינקולן הישראלית.השחזור כלל פירוק כללי של כל חלקי המכונית, הפרדת המרכב מהשלדה ושיפוץ כללי של המנוע וכלל המערכות. לאחר פירוק המרכב התברר שכמה מחלקי הפח נרקבו ללא תקנה ואין אפשרות לתקן אותם. למרבה המזל, בעזרת מוזיאון הארי טרומן שבאינדיפנדנס, מיזורי, הצליח גרוליקובסקי לשים את ידו על אחת ממכוניות הלינקולן קוסמופוליטן לימוזין ששירתה בבית הלבן אולם לא רשמה היסטוריה מיוחדת, ורכש אותה לטובת קניבליזציה בעבור מכוניתו של ויצמן. בין שאר חלקי פח ושלדה, תרמה המכונית הנוספת ללינקולן הנשיאותית גם את לוח המכשירים והשעונים במקום זה שנעקר ממנה.תהליך השחזור כולו ארך קצת למעלה משנה וכלל ירידה לפרטים הקטנים ביותר. ריפוד המושבים, רק לשם הדוגמה, נבחר אצל יצרן ריפוד למכוניות קלאסיות בעזרת פיסת בד קטנטנה שנותרה שלמה בחלקו האחורי של אחד המושבים.למרות RM­בש קלאסיק משופצות מכוניות מדהי מות ובעלות ערך היסטורי רב בהרבה מהלינקולן, אי אפשר היה שלא לחוש בהשראה, בהתלהבות, במקצועיות ובירידה לפרטים הקטנים ביותר של כל אחד מהעובדים שנגעו במכונית. באופן פרדוקסלי, מתברר שההסטוריה המיוחדת של המכונית הזו נגעה לליבם של גרוליקובסקי ושל עובדי RM הרבה יותר מאשר להרבה אנשים בישראל. הגימיק של אייקוקה ופורד כאשר תשוב הלינקולן קוסמופוליטן של ויצמן לנמל חיפה, בעוד מספר חודשים, היא תהיה המכונית בת המזל ביותר מבין כל מכוניות השרד ששימשו את מנהיגי ישראל מאז קום המדינה. ללינקולן הנשיאותית המשוחזרת תוכנן כבר פאביליון זכוכית, שאמור להגן עליה ושעתיד להיות מוכן בתחילת נובמבר, אז תשוב המכונית ותוצג בפני ציבור המבקרים באחוזת ויצמן ברחובות.היות שאצלנו אין יותר מדי כבוד להסטוריה, או שבטירוף האירועים הכללי פשוט אין זמן להעניק להן את הכבוד הראוי, כמעט כל המכוניות האחרות ששירתו את מנהיגי המדינה הושחתו ורק אחדות נשמרות במוזיאון צה"ל או באוספים אחרים. למזלה של הלינקולן, בדלק מוטורס ובפורד מעריכים את המשמעות ההסטורית של המכונית וגם הערך התדמיתי והפרסומי של השחזור סייע ודאי להקצבת 200 אלף הדולרים שנדרשו. בהקשר זה, אחת האנקדוטות המעניינות בסיפורה של הלינקולן קשורה להנרי פורד השני.לי אייקוקה, אחד המנהלים הבולטים בפורד בשנות השישים והשבעים (ומי שקנה את עולמו בענף הרכב כאשר הגה את הרעיון לייצר מכונית ספורט לצעירים ­ המוסטאנג) נחשב כבר בסוף שנות הארבעים לאיש מכירות מבריק.בספרו "אי יקוקה הבלתי ידוע" מתוארת זווית מאוד שונה של סיפור הלינקולן הנשיאותית שקיבל ויצמן, מהזווית של פורד.הנרי פורד הראשון, אחד מגאוני תעשיית הרכב ואחד התעשיינים החשובים באמריקה, היה אנטישמי ידוע שהעריץ את היטלר ולא חסך בהתבטאויות אנטישמיות במהלך חייו. פורד נודע גם כתעשיין עריץ שלא היסס להשתמש בכח מופרז ובאנשי שרירים כנגד מפגינים מקרב עובדיו.בתגובה נהגו יהודי ארצות בחרם צרכנים ונמנעו מלרכוש מכוניות מתוצרת פורד, מרקורי ולינקולן.אחד מידידיו של אייקוקה היה סוחר יהודי בשם ויקטור פוטמקין, שהתגלגל לעסקי מכוניות והפך לאחד הדילרים הגדולים והמצליחים של פורד בפילדלפיה. השתלשלות הדברים מכאן והלאה מתוארת יפה בספרו של אייאקוקה:"גם פוטמקין לא הצליח לשכנע יהודים לרכוש מכוניות מתוצרת פורד, עד שיום אחד אייקוקה בא עם רעיון. 'אתה מכיר את הבחור הזה, חיים ויצמן', שאל את פוטמקין, וזה השיב לו (כמה אופייני ויהודי ­ ג.מ.) שלא, אבל הוא מכיר את גיסו של ויצמן. 'בדוק אם ויצמן יקבל לינקולן כמתנה', הציע אייקוקה."זה עבד. בתמונות שהופיעו בעיתונים הוענקה לינקולן קוסמופוליטן לימוזין לנשיא הישראלי. כמה רוכשי מכוניות יהודים מסביב למדינה החלו להרגיש נוח עם פורד. פוטמקין ואייקוקה סיכמו בהצלחה את הפרק המשותף הזה ואייקוקה יזכור לקח לחיים: לעולם אל תזלזל בכוחו של גימיק. גימיק אולי לא יכול להזיז הרים, אבל הוא יכול להזיז מכוניות, הרבה מהן".כמה פרטים נותרו בינתיים עלומים מהסיפור הזה, ואולי יתבררו בשנים הבאות. פוטמקין אמנם מסר לויצמן מכונית לינקולן, והשניים אף מצולמים במעמד המסירה מול מלון וולדורף אסטוריה שבניויורק, המלון בו נהג ויצמן להתאכסן.עם זאת, מסירת המכונית התבצעה באפריל או במאי 49' ואילו הלינקולן הנשיאותית, שרשומה כבת מודל 50', נחתה בנמל חיפה ביולי 50'.בעוד שעניין שנת הדגם פחות מהותי, עניין התאריכים עשוי להצביע האפשרות לקיומן של שתי מכוניות שונות. יוסי תדמור, פנסיונר של משרד החוץ אשר שימש כנהגם של מספר רמטכ"לים (בהם דורי, ידין ואלון), מספר שבארץ התקבלו שתי מכוניות מסוג לינקולן קוסמופוליטן, אחת מהן היתה בגירסה רגילה והיא זו ששימשה את הרמטכ"לים בשנים 50' עד 54'.היות שמן התמונה מול מלון וולדורף אסטוריה קשה לדעת באיזו מכונית מדובר, בהחלט ייתכן שהמכונית של אי יקוקה ופוטמקין היא שנמסרה לשימוש הרמטכ"לים. אגב, לדברי תדמור, הלינקולן הרגילה נהרסה לחלוטין על ידי משה דיין בעת שנסע בה בשטח פתוח בתרגיל צבאי בצפון.כך או אחרת, ויצמן קיבל מכונית לינקולן מפוטמקין, יהודי ארצות הברית רוכשים עד היום מכוניות מסוג פורד ולינקולן, ובחשיבות של גימיקים אין לזלזל.