כאשר יקרא אדם למען מצוא לו את מקומו בעולם איריס פרוש, 'נשים קוראות' (עם עובד) ניסים קלדרון 03/08/01 מה אומרים לנו השמות מאפו, גורדון, סמולנסקין, אד"ם הכהן? לתל­אביבים אלה שמות של רחובות סימפטיים וקרובים זה לזה במערב העיר. אבל את כתביהם של סופרי ההשכלה האלה, סופרי העברית של המאה התשע­עשרה, הפסקנו לקרוא מזמן. קשה להעלות על הדעת קורא אחד שניגש אל ספר שלהם וקורא בו להנאתו. וכאשר נעלמת לחלוטין ההנאה מספרים, משהו רע קורה להם.ההנאה שבקריאה היא הבסיס שעליו עומדים המחקר, ההוראה, הזיכרון. כך, עם העלמות הקריאה­לשם­הנאה בספרות ההשכלה, נעלם, בהדרגה, גם המחקר בה, ונעלמה ההוראה שלה. לא רק בבתי הספר התיכוניים הפסיקו ללמד את סופרי ההשכלה, גם באוניברסיטאות מסיימים רוב התלמידים את התואר הראשון ­ לפעמים גם את השלישי ­ בלי שקראו אותם. הם הוצאו מן הביבליוגרפיות, מנושאי השיעורים והסמינרים, מן הכינוסים.כאשר הרחובות נקראים בשמות סופרים, שאיבדו את מעמדם, משהו לא טוב קורה לא רק לסופרים המתים אלא גם לתושבי הרחובות החיים. קלאסיקנים לא אמורים להעלם מן הנוף התרבותי. וסופרי ההשכלה כמעט ונעלמו.מי שהתופעה הזאת מעניינת אותו, מי ששואל שמא היא אחד מן הביטויים לקושי המיוחד של הישראלים להיות יצורים היסטוריים, יכול להיעזר בספר מקורי וחד­הבחנה שהופיע לאחרונה. הכוונה לספרה של איריס פרוש, 'נשים קוראות' (עם עובד). השבוע נודע כי פרופ' פרוש זכתה בפרס שזר לחקר תולדות ישראל לשנת תשס"א על ספרה זה, שכותרת המשנה שלו היא "יתרונה של שוליות בחברה היהודית במזרח אירופה במאה ה­19". כמו בכל ספר טוב ­ יתרונותיו מופיעים לא רק מכיוון אחד ולא רק במישור אחד. מעבר לעיסוק בספרות ההשכלה, זהו אחד המחקרים הפמיניסטיים האינטליגנטיים ביותר שקראתי, ולא רק בעברית.כאשר קראו על שמם את הרחובות ­ ואחרי שנות החמישים חדלו גם לקרוא על שמם רחובות ­ ראו בהם, בצדק, גיבורי­רוח. והרי אלה היו הסופרים אשר התחילו את דרכו של היהודי הישן לעבר היהודי החדש. הם שפתחו את הרחוב היהודי אל הרחוב האירופי, אל מושגיה וערכיה של המהפכה הצרפתית. הם שהתחילו בתופעה הנדירה והאינטנסיבית של התחדשות הלשון העברית. הם שיצרו את התנועה מן היהודי הדתי אל היהודי החילוני (ואל התופעה שבבסיס החברה הישראלית: יהדות כלאומיות, ולא כדת). הרבה כל­כך אנחנו חייבים לסופרי ההשכלה, ומהר כל­כך שכחנו אותם.שכחנו ­ קודם כל, כיוון שהתאכזבנו מהם אכז בה אסתטית. לא כולם היו מספרי­סיפורים ומשוררים, אבל החלום הספרותי מילא את חלל עולמם. הם ראו את עצמם כאמנים. אבל כבר כמה דורות של ישראלים לא טועמים בסיפורים ובשירים של דור ההשכלה טעם של מעשה אמנות. אם מישהו מזלזל בצורך של היהודי החדש, של הישראלי, באסתטיקה משלו, ביופי שיהיה אותנטי לו (ובימים של כיעור והרג אנחנו נוטים לשכוח את הצורך החזק הזה ביופי יהודי­ישראלי אותנטי), תבוא הבעיטה בסופרי ההשכלה ותעיד על עוצמתו של הצורך הזה. הם הבטיחו לנו יופי, וכאשר לא מצאנו בהם יופי ­ דחינו אותם מעלינו.אפשר לומר, שמלבד יוצאים מעטים מן הכלל ­ מנדלי מוכר ספרים, יוסף פרל, תרגום ניטשה של פרישמן, תרגום הברית החדשה של זלקינסון ­ המסורת האסתטית של הישראלי הקורא מתחילה מביאליק, מברנר, מגנסין, מן הסופרים של ראשית המאה העשרים. היא כמעט פוסחת על מאה שנה של כתיבת המשכילים בעברית, ומוכנה לחזור להתחבר רק אל מה שקדם לה. אל הסיפור החסידי, אל התפילה והפיוט הדתי, אל שירת הרנסאנס העברית באיטליה, אל השירה העברית בספרד, ואל המקרא כספרות יפה.האנתולוגיה הטובה ביותר לשירה העברית לדורותיה, זו שערך ט' כרמי בשביל הוצאת פנגווין, עושה את המסלול הזה ופוסחת לחלוטין על שירת ההשכלה. אם ביאליק וגנסין מדברים אלינו עד היום כאמנים גדולים, כממשיכיה של מסורת אמנותית שראשיתה הלשונית במקרא, הרי גורדון וסמולנסקין לא מדברים אלינו כאמנים. הידיעה שדמותנו בהווה חייבת הרבה לדמותם בעבר, לא גורמת לנו לוותר על הדחיה האסתטית מהם. היא אולי מגבירה את הדחיה.היו מבקרים שניסו להציל את כבודה האסתטי של ספרות ההשכלה, למצוא בה יופי. אבל זה נסיון חסר סיכוי. כעת נכנסת איריס פרוש אל אזור המבוכה הזה ומאירה אותו באור חדש ומשכנע.המחקר שלה עוסק בנשים היהודיות של המאה התשע­עשרה באירופה ובחוויית הקריאה שלהן. פעם נוספת אנחנו נוכחים לדעת, שיש אמת בהצעה העתיקה של ארכימדס: "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם". פרוש שואלת שאלה חדשה, וספרות ההשכלה כולה, בקווים הגדולים שלה, מוארת באור חדש. הקריאה בספרים, היא אומרת, היתה חשובה יותר מן הספרים. ואם איננו טועמים טעם אמנות אצל הלוחמים עזי­הרוח האלה, היא אומרת, מוטב שנפסיק לחפש אחריו. הם, ברובם, לא היו אמנים גדולים. ואף על פי כן הקריאה שקראו בהם יהודים ויהודיות היתה מסעירה, דרמטית. היא היתה פרק גועש שהציב יסודות בתרבותנו. כך היא מחזירה לנו את כבודה המחוק של ספרות ההשכלה, בלי לתבוע ממנה להיות מה שאיננה יכולה להיות ­ מעשה אמנות גדול.לא רק ישראלים, ממרחק של 100­150 שנה, התלבטו ביחס לסופרי ההשכלה. פרוש מצטטת גם את הטובים שבקוראיהם בדור שבא אחריהם ­ ברנר, ברדיצ'בסקי, פרישמן ­ גם הם כתבו במפורש על ההתפכחות שלהם מן ההערכה האמנותית לספרות ההשכלה. גם הם התייחסו בסלחנות אל מאפו וסמולנסקין. אבל הם לא התפכחו, ולא רצו להתפכח, מן הלהט שליווה אותם בזמן הקריאה. להט הקריאה הזה בנה אותם, שיחרר אותם, חיזק אותם. כרגיל, גדול מכולם, בהיר מכולם בניסוח, הוא ברנר: "אכן גדול כוחו של טעם קריאה ראשונה, כאשר יקרא אדם למען מצוא לו את מקומו בעולם, כאשר יישא הנער את עיניו אל הספר כמבקש עזרה".פרוש מביאה מאות עדויות על קריאה בסערת לב, בתחושת שחרור, בתחושה של דלתות נפתחות על עולמות גדולים. היופי והאנרגיה של היהודי, שהעולם נפתח לפניו אחרי דורות של סגירות מאונס ומרצון, מופיעים לא בעדויות על הספר המשכילי עצמו אלא בעדויות על הקריאה האסורה בו, על הקריאה המתריסה והמורדת.כל זה לפני שהגענו אל עיקרו של הספר: קריאת הנשים. בסבלנות ובסקרנות חושפת פרוש את העדויות שכתבו נשים, ואת העדויות שהעידו בניהן ואחיהן ­ באהבה, בהכרת תודה, גם ביראה ­ על האשה הקוראת בספרות ההשכלה. ביסוד הקריאה הזאת מונח הפרדוכס: כיוון שהיהדות המסורתית עשתה את הלימוד לנחלה בלעדית של גברים, הם נתבעו ללמוד גמרא ואסרו עליהם באיסור חמור לקרוא את המשכילים. ואילו נשים לא נחשבו מספיק כדי שיקפידו על הקריאה שלהן, ולכן איפשרו להן לקרוא את סופרי ההשכלה פורצי הגדר. מה עוד שעודדו נשים ­ גם מסיבות פרקטיות של הכנה לפרנס את הגבר ­ ללמוד לשונות זרות ולרכוש השכלה כללית.כך נוצר מה שפרוש מתארת כ"יתרון השוליות" של הנשים הקוראות. לא זו בלבד שהן נחשפו יותר לקריאה, הן גם הגיעו אל הקריאה מלוות בפחות איסורים, בפחות טראומות. והן גם יכלו ­ יותר מן הגברים ­ להשוות את הישגי הסופר המשכיל העברי להישגי הסופר הגרמני או הרוסי, או היידי.הסיפור שמספרת פרוש מכיל שורה של דמויות שמשורטטות בעוצמה ובחיוניות (ביניהן הינדה ברגנר, סבתו של הצייר יוסל ברגנר). הספר מוביל גם אל תפניות מרתקות בעלילה מחשבתית שנפרשת בו. בתפנית הראשו נה של העלילה משחרר הסופר המשכיל את דמיונה של האשה הקוראת את ספריו מן הפאה הנוכרית שלה ומנישואי השידוך שלה ברחוב היהודי החנוק. אבל מיד לאחר מכן מבקש הסופר המשכיל ­ שהיה, לרוב, בעל חלום בורגני ­ לכלוא אותה מחדש בדמות הגברת המקושטת והמקשטת של המשפחה הבורגנית האירופית. זו הגברת שמצפים ממנה לקרוא רומנים, לפרוט על פסנתר, ולהשאיר לגברים את ענייניו הקובעים של העולם.ומלה אחרונה ­ וטלגרפית ­ על עניין גדול וחשוב בספר הזה: איריס פרוש מציעה כאן מחשבה פמיניסטית מובהקת. זה פמיניזם חכם ועמוק, שמנהל ויכוח סמוי עם פמיניזם שטחי. ראשית, כיוון שקריאת הנשים נחקרת ומנותחת כאן יחד עם קריאת הגברים, ולא בנפרד ממנה. שנית, כיוון שפרוש חושפת אפליה ברורה, ומתמשכת, של נשים, אבל היא רואה גם את "יתרון השוליות" של הנשים על הגברים, את עורמת התבונה של הקריאה הנשית. אין כאן נראטיב נשי נבדל לחלוטין, ואין כאן הצגת האשה כקורבן בלבד.כך מצליחה פרוש לחדור אל עומק אפלייתה של האשה היהודית במאה ה­19, דווקא כיוון שהיא דוחה את שתי הנטיות המדכאות של הפמיניזם האופנתי: היא דוחה את ההפרדה המוחלטת בין נראטיב נשי לבין נ ראטיב גברי, והיא דוחה את הצגת האשה כקורבן בלבד של העולם הגברי. מה עוד שהיא לא שוכחת שיש חברה אחת, משותפת, ויש כלכלה אחת, משותפת, ויש אמונות וכפירות משותפות, לגברים ולנשים ולאי השוויון ביניהם.