יש דברים יותר מרתקים ממה שזוג עושה בין הסדינים למה בספרה החדש של גבריאלה אביגור- רותם, "חמסין וציפורים משוגעות" אין תיאורי סקס ולמה לקח לה שבע שנים להוציא אותו לאור 30/07/01 על גב ספרה החדש של גבריאלה אביגור­רותם, "חמסין וציפורים משוגעות" (בהוצאת קשת), מופיעה "אזהרה" של העורך, יגאל שוורץ: "'חמסין וציפורים משוגעות' הוא רומן שאינו מתמסר בקלות, אך בהמשך סוחף וכובש". לי זה הספיק, בימים חמים אלה, כדי "לשכוח" אותו על ארון הלילה לשישה חודשים. גם בהמשך לא הייתי ידידותית כלפי הספר, שלהיכנס אליו זה כמו להיכנס למכולת של פעם, הפוכה ומבולגנת. שום דבר לא במקום שציפית שיהיה, וגם המכולתניק לא ממש עוזר להתמצא, אבל הכל בו תוסס וזז. ספר שכתוב נפלא, בעברית וירטואוזית, כך שחייבים, ממש חייבים להמשיך לקרוא בו עד הסוף.הסופרת גבריאלה אביגור­רותם היא אשה צנועה שבצנועות. הספר שלה אמנם יצא בהוצאה של רמי אורן, אבל אפילו אשף מכירות כאורן לא הצליח לקרב אותו לרשימת רבי המכר, ולא צריך לחפש הרבה את הסיבה: בספר הזה אין בכלל סקס, אפילו לא בדל של משגל. כלום.הרי השקעת בספר שבע שנות כתיבה, למה לא התפשרת על קצת סקס?"גם בספר הקודם שלי, 'מוצרט לא היה יהודי', שהוצאתי בהוצאת 'כתר', לא היה בכלל סקס. המו"ל שלי, רמי אורן, שידוע בעודפי הסקס בספריו, גם לא ביקש ממני להוסיף קט עי מין. ורווח לי, כי המשבצת הזו של הסקס כל­כך דרוכה ודרוסה בספרות, וכל­כך הרבה התנחלו עליה, שנפשי נקעה ממנה. אני מוצאת שיש דברים יותר מרתקים מתיאור מפורט של יחסי מין. יחסי אנוש מחוץ למיטה הם יותר מגוונים ומרתקים ממה שקורה לזוג בין הסדינים", אומרת אביגור. הבית, המשפחה, הכתיבה היא גרה עם חברה לחיים, אהרון אביבי, באבטליון בגוש משגב שבצפון, 3 ק"מ לפני הררית. ישוב קהילתי קטן שהוקם ב­1987, עם 65 משפחות ונוף נפלא. מחדר השינה הענקי והמוגבה שלהם נשקפים עמק בית נטופה והמוביל הארצי. בני הזוג רכשו את הבית לפני ארבע שנים, ב­165 אלף דולר, כשחיפשו מקום ירוק לגור בו, הרחק מן הרעש והלחות. זה בית בהיר מאוד, משופע בחלונות, כדי לא להחמיץ אף קטע מהנוף. חדר המגורים מרוהט בגווני ורוד עתיק ושזיף אדום.לאביגור היווה המעבר לאבטליון, באופן מקרי ולא מודע, מעין סגירת מעגל: הסוכנות היהודית, שם עבד אביה שנפטר באופן פתאומי, הקימה על שמו גן ילדים באבטליון, "והגן נראה כמו היכל התרבות", היא אומרת. לה ואביבי זהו פרק ב' של זוגיות. ארבעת ילדיהם, הלא משותפים, לא הצטרפו אליהם במעבר צפונה ונשארו בתל­אביב, אבל יש להם חדרים שמחכים להם בבית באבטליון. "התגובה של הילדים שלי, בני 28 ו­25, בבואם לראשונה ליישוב היתה: 'איזה נוף, אבל מה, כולם מתו? אין פה שום אקשן'".אביגור, מורה לספרות בבית­ספר תיכון, הכירה את אהרון אביבי במהלך סדרת הרצאות שנתנה לקבוצה קבועה ברחובות בנושא "ספרים ש קשה להתמודד איתם". הוא פנה אליה טלפונית, ביקש שתרצה על ארנסטו סאבטו, ונוצר קשר. היא היתה אז גרושה חמש שנים. בהמשך, כשהגיעה להרצאה עם הסופר חיים באר, לא ידעה בכלל איך נראה אביבי. אמרו לה באותו ערב שהוא "הגבר היפה ביותר ברחובות". היא התבוננה מן הבמה וראתה בשורה הראשונה "גבר כל­כך יפה שקשה לי לתאר, נראה צעיר ממני בעשור וחצי. ראיתי עיניים ירוקות מדהימות, אף נשרי, שיער שחור וזקן כהה. אילו חבש מגבעת הוא היה נראה כמו גנגסטר בסרט איטלקי, והוא צעיר ממני רק בשלוש שנים. דיברנו בענייני ספרות ואחר­כך זה התפתח לסיפור גדול ויפה. הוא ביולוג חוקר, שעבד אז במכון ויצמן וכיום עובד במכון האבולוציה באוניברסיטת חיפה."כשנפגשנו כבר היינו נחושים בדעותינו, כל אחד מטעמיו­הוא, לא להינשא עוד לעולם ולא להיכנס שוב בפתח בית הרבנות. ערכנו בינינו הסכם ואנחנו מרגישים מין התחדשות. נחמד לי לומר 'בן זוגי' ו'החבר שלי', וכשאומרים 'בעלך' אני לא מתקנת. אני חושבת שזה מצב של דלת פתוחה. שנינו יודעים שהיא פתוחה כדי לא לצאת ממנה.מה משותף ביניכם?"הוא צבר, אני ילידת בואנוס איירס שעלתה לארץ בת שלוש, וכבר אז מטע מים ציוניים. שנינו חרוצים, מאוד אחראיים, אוהבי ספר, סקרנים. הוא יותר ממני, והוא גם ימני יותר ממני. אני הייתי שמאלה ממרצ, והאינתיפאדה עשתה בלבול נורא בשמאלניות שלי. שנינו אוהבי נוף וכלבים, אבל אחרי מות הכלבה שלי החלטתי לא להתקשר יותר לכלב, כי מותה היה אירוע קשה מאוד בשבילי".את מתחרטת שבחרתם לגור במקום כה מבודד?"נכון שאני מרגישה פה קצת מבודדת. חסרים לי ספרייה וחנות ספרים במרחק הליכה, וחסרה לי בעיקר חברת בנות גילי. לא תאמיני, אבל אני האשה הכי מבוגרת כאן. נולדתי באותו יום שבו נולד קלינטון, 19.8.55. הוא אדם מאוד כריזמטי ומוכשר, ואני? יש לי בעיה להעיד על עיסתי".אביגור, אשה מלאת קסם, טבעית, מהירה מאוד בקשירת קשר, מעלה בספרה בצורה מרתקת את סיפורם של בני דורה, ילידי שנות החמישים, שמתגוררים בשיכון (צ'יכון) בפרובינציה שהיא תערובת של המקומות שבהם התגוררה: שיכון נוה­זית בלוד, קטעים מקיבוץ מפלסים, שם גדלה עד גיל שש וחצי, וכל מיני מקומות ומראות אחרים שהם ארץ­ישראליים בעיניה: ברוש עם בוגונוויליה, פיקוס, בית יתומים עזוב, חלקת תות בכניסה לרמת אפעל, שם התגוררה בתקופת נישואיה הראשו נה, ובן­שמן, שם גרה עם בעלה וילדיה כשהיתה מורה לספרות במוסד החינוכי. הספר מדיף ניחוח ישראלי עז. גם החברותא בקרב בני הקבוצה, שאינה נפרדת עשרות שנים והגיבורה נוחתת עליהם לאחר היעדרות ממושכת בחו"ל, היא מקומית מאוד. השואה תופשת מקום נכבד בספר, וקריאת כל הספרות הקשורה בנושא התישה אותה, "כך שעכשיו מצבי כמצב הכנרת. המאגרים אזלו. המים הלכו. אני מחכה שיבוא הגשם ואתמלא. לאחר שבע שנות כתיבה אני נחה".לאחר ספרה הקודם, "מוצרט לא היה יהודי", שעסק בשורשיה הדרום­אמריקניים, החליטה אביגור שעכשיו תכתוב משהו שונה לחלוטין, על המקום הזה, כאן ועכשיו. "לא רציתי לקרוא יותר חומרים היסטוריים, אלא לכתוב את ההווה, על הדברים הקטנים של החיים, כפי שמספרת אשה בגילי (48, עם תחילת הכתיבה), והיא גם שונה ממני. אבל למרות ההחלטה הזאת, ותוך כדי כתיבה ראיתי שעלי לשבת בארכיונים ולקרוא שנה שלמה בכל הנוגע לשואה, בעיקר בכל הנוגע למחנה טרזיינשטט. הדמות שלי בדויה, אבל הכל ממוסמך אצלי עד הפרט האחרון. לא העזתי להמציא. הגעתי למצב שכמות המסמכים סגרה עלי והכריעה אותי, עד שלא יכולתי להמשיך. לקחתי את אלף הדפים שכתבתי והטמ נתי במגירה. החומר שכב שנתיים, ואני חשבתי שהעובר הזה מת".לאחר המעבר לגליל, שהיה כרוך בכאב ראש לא קטן, היא הרגישה בשלה לחזור לכתיבה. הדבר הראשון שעשתה היה להעביר את אלף הדפים מהמגירה לשקיות ניילון ולבקש מבן זוגה שיזרוק אותן לפח האשפה הגדול שבכניסה ליישוב. הוא מחה: "אני לא זורק את זה! תקראי לפני שאת זורקת", ביקש."לבסוף החלטתי לכתוב מחדש ולא לזרוק, ואז התיישבתי על החומר, שהיווה כבר שני שלישים של המוצר הסופי, ודחיתי את כל עבודות העריכה שאני עושה בכל ימות השנה, גם לצרכי פרנסה. במשך שנה וחצי כתבתי ברצף, משמונה בבוקר עד הצהריים, ולפעמים עד ארבע אחה"צ. כשהגוף שלי התעייף ואמר לי: 'עכשיו תלכי לגינה, אל הפרחים שלך, אל ערוגות צמחי התבלין', הייתי נענית לעצמי. זו הפעם הראשונה שיש לי גינה, ואני מאוד נהנית".היא נהנית מאוד גם מבישול. יש לה הרבה ספרי בישול והיא גם נוהגת "לבשל לפי העיתון", מנסה מתכון ואם הוא מצליח גוזרת ומדביקה במחברת. בשנה האחרונה גם התחילה ללמוד נהיגה ("אני תמיד מסתדרת בטרמפים, אבל הגיע הזמן שאתחיל לנהוג בעצמי"). את ימי שישי היא מקדישה לעבודות הבית ולבישול. אין ל ה, ומעולם לא היתה עוזרת. היא אפילו מסיידת בעצמה. "זה שריד מן החינוך שקיבלתי בשומר הצעיר. אני לא מסוגלת להיות מעסיקה של מישהי קשת­יום. חוץ מזה, אני רוצה להזיז את הגוף שלי. ספורט? זה יותר מדי אהבת עצמי. אני לא הולכת להוציא שעה שלמה של אנרגיה כדי לחטב את גופי. ואגב, לפני שפגשתי את אהרון שקלתי 30 ק"ג פחות".מאז שפרצה האינתיפאדה היא כבר לא יוצאת לצעדה יומית שלה מאבטליון להררית, "פשוט, כי אני פוחדת. אנחנו מוקפים בכפרים ערביים, ערבה, סכנין, כפר מנדא ודיר חנא, וזו דרך שמתפתלת בין כרמי זיתים ולא צריך יותר ממשוגע אחד כדי לעשות מעשה רע. גם נשים אחרות הפסיקו ללכת. משהו חשוב מאוד שהיה בינינו לבין השכנים הערביים הלך לאיבוד. משהו נשבר אצלי, וגם אצל חברים אחרים. כבר עברנו כמה ימים קשים של מתיחות, כשנדמה היה שהעניינים יוצאים מכלל שליטה. ההרגשה כיום היא שהוסרה המסכה מעל המציאות, אין עוד הרגשה שאפשר לקיים דו­קיום, למרות שהשכנים ממשיכים להיות חייכניים ואדיבים כלפינו".זה עשוי להיות מניע לעזיבה שלכם?"זה יהיה מניע להישאר. הרי לא יתכן שאנחנו, היהודים, נעזוב את הגליל ­ אז היכן נגמור?" עם זאת, היא לא מוציאה מכלל אפשרות מעבר לעיר היפהפייה והירוקה כרמיאל. הבילוי, הבזבוזים, העקרונות הבילוי של בני הזוג הוא בעיקר להיות אחד עם השני, לשוחח, "כי מעניין לנו ויש לנו אינטראקציה מוגבלת עם יתר החברים, בעיקר בגלל פער הגילים. רובם מטופלים בילדים קטנים. אנחנו, ברוך השם, כבר יצאנו מזה. טלוויזיה כמעט שלא רואים, בגלל קשיי הקליטה וגם בשל חוסר עניין". לפעמים שולח להם איתמר, הבן הקולנוען שלה, סרט וידאו מומלץ, "ובדרך כלל אני לא נהנית מהטעם החדש. זה אלים מדי, יותר מדי בוהק ומנצנץ, אז אנחנו באמת קוראים הרבה. כל אחד יושב עם הערימה שלו. עיתונים אנחנו קוראים רק בסופי­שבוע, כי אפילו אין איפה לקנות עיתון אצלנו וצריך לנסוע לכרמיאל".העורך שלה, ד"ר יגאל שוורץ, אמר לה כי היא הנערכת הכי קשה שלו. "אני לא אוהבת שנוגעים לי בטקסט, אם כי לפעמים יגאל שוורץ נותן לי עצה מצוינת שמוציאה אותי מהסבך, אבל אני משקיעה כל­כך הרבה בתיקונים עד שאני מגיעה לנוסח הסופי, שקשה לי לראות שינוי".את שייכת לסופרים שכותבים בעמל רב?"אצלי זה כך: אני מזרימה בקלות את הטקסט החוצה, אחר­כך קוראת, אומרת אוי ואבוי ומתקנת, וחוזרת ומתקנת עשרות פעמים, אבל אין לי הרגשה של חציבה, אלא של זרימה. לאהרון אני נ ותנת לקרוא רק אחרי ככלות הכל. אני גם לא מספרת לו, והוא יודע שאסור לו לשאול". ואגב, היא כותבת ועורכת בכתב יד. מבחינתה, המחשב יכול לחכות.את בזבזנית?"אני תמיד מרגישה רוטשילד. אני אוהבת לקנות בגדים ויש לי טבע בזבזני מאוד, למרות שחייתי במשפחה לא עשירה בכלל. לפעמים בא לי, ואז אני מחליפה וילונות וריהוט, ללא קשר לחשבון הבנק. לשבוע הספר בתל­אביב הייתי מגיעה עם עגלה מן ה'סופר', ושם זה כיף לבזבז. הבזבזנות שלי קשורה יותר בכיף פנימי, בלהתפלש בשפע, ולא במצבי הכספי".גיבורת הספר היא דיילת אוויר, שממשיכה להחרים את גרמניה, לא יורדת מן המטוס שחונה בנמל התעופה שם, ונמנעת מקניית כל תוצרת גרמנית. כמו אביגור עצמה, שסירבה להצעה של שלושה מו"לים גרמניים חשובים לתרגם את ספרה הראשון לגרמנית. למה? "פעם לא היו צריכים להסביר".