שיר פרידה כל פעם שמישהו אומר לאהוד אריאל שהוא דומה לאבא שלו, ואי אפשר שלא להגיד, זו בשבילו מחמאה אדירה. שנתיים אחרי מותו של מאיר אריאל, הוא כבר יודע שילך בדרכו אורנה קדוש 27/07/01 עוד לפני שפתח את הפה, זכה אהוד אריאל למחיאות כפיים סוערות. אמא שלו, תרצה, שעלתה להודות לאמנים הרבים שהופיעו באמפיתאטרון וואהל בתל­אביב במלאות שנתיים למותו בטרם עת של מאיר אריאל, הזמינה אותו אל הבמה במילים: "והנה התינוק הפרטי שלי והזמר הבא למשפחת אריאל, אודי אריאל"."התינוק", בן 25, גבוה ודק, עלה לבמה חבוש מגבעת לבד חומה, שרוואל לבן וחולצת טריקו סגולה זרוקה, ניגן בגיטרה והגיש ביצוע מקסים ל"שיר כאב". כשסיים, הקהל לא נתן לו לרדת. הדמיון המפליא לאבא שלו ­ במראה החיצוני, בקול ובצורת ההגשה, ביחד עם הכישרון הברור שלו, הביאו לו מחיאות כפיים שנמשכו דקות ארוכות.­ אז מה, כמו שאמא שלך אמרה, אתה הזמר הבא למשפחת אריאל? זה מה שאתה רוצה להיות?"כן, כמו שאני רואה את זה עכשיו. לפעמים המחשבות שלי מתבלבלות".­ כלומר?"זמר זה לא מפעל. זה מין תחום עבודה לא ברור, שההצדקה שלו במציאות לא ברורה. אתה לא מייצר אוכל, אתה לא מייצר לחם. רק לאחרונה עשיתי את ההשלמה הזאת עם עצמי שאני כן שווה ערך למייצר לחם, כי זה כן לחם לראש, לנפש לרוח. על כן אני יכול לעבוד בזכות. אז לאחרונה הגעתי להשל מה שיש למקצוע הזה הצדקה במשק, בארץ. כבר התחלתי את זה, ואני אעשה את זה כל עוד אני אוכל להתקיים מזה. הלוואי שכך אני אתפרנס, ואצליח".אריאל אומר שבינתיים הוא "מצליח לגמור את החודש" מהמופע שלו, חסר השם, שבו הוא משלב שירים שכתב והלחין ושירים של אבא שלו. "אני מארח את מאיר אריאל בתוכנית שלי. הוא אורח הכבוד ובינתיים הוא מקבל יותר מחיאות כפיים ממני. יש לי הרגשה שזה גם יישאר ככה".­ איפה אתה מופיע?"בכל הארץ. איפה שייקחו אותי: מועדונים, אולמות, פסטיבלים, אולי אפילו אני אתחיל להופיע בזולות ובחדרים".­ השבוע הופעת באירוע לזכר אביך מול יותר מאלף איש. איך הרגשת?"מאוד התרגשתי. הייתי מנותק כל הערב. הייתי מרוגש מאוד. ההתרגשות שלי הוציאה אותי מהריכוז, וזה קצת הוציא אותי מפוקוס. בכלל לא שמעתי את כל השירים שהיו עד שאני עליתי. ישבה עלי ההתרגשות. התלבטתי איזה שיר לעשות. הראש היה סחרחר, את זה או את זה, מה הולך, מה הכי מתאים, כי אני יכול לעשות הרבה מהשירים שלו".­ למה בחרת ב"שיר כאב"?"כי אני אוהב את ארץ ישראל, והיה נדמה לי שאני שומע איזושהי נימה של עוקצנות כלפי הארץ".­ אי ך זה קשור ל"שיר כאב", שהוא סיפור אהבה בין ערבי ליהודייה: "תפסה לה צעיר ערבי משכיל/ דווקא אחד שהכרתי.../ מורה באיזה כפר במשולש/ משתתף בבימת חובבים מעורבת/ של המועצה האזורית שלנו/ המעורבבת"?"לשיר הזה יש הרבה פרשנויות. כמו שזה יושב אצלי עכשיו, נכון רק לימים אלה, זה משולש רומנטי, טלנובלה, משולש אהבה, בין ארץ אחת לשני עמים שאוהבים אותה. אוהבים אותה ורוצים אותה". "לא משתמש באזדרכת" לא כדאי לצפות מאריאל למשנה פוליטית­חברתית ברורה. בניגוד לאבא שלו, שבצד היצירות הנפלאות שכתב (בין שיריו המוכרים: "אגדת דשא", "סוף עונת התפוזים", "שלל שרב", "טרמינל לומינלט", "עברנו את פרעה", "נשל הנחש") עורר מחלוקות בדעות נחרצות על כל נושא בעולם, הדגל של אהוד אריאל הוא במידה רבה הבלבול. "הנושא במחקר", הוא אומר בחיוך על כל שאלה שמצריכה עמדה.מצד שני, הוא עוד צעיר. הביוגרפיה שלו כוללת את קיבוץ משמרות שבו נולד וגדל עד גיל עשר, את תיכון עירוני ה' בתל­אביב, שירות צבאי בתותחנים, חיפוש עצמי בניו יורק (שם קיבל את הידיעה כי אביו מאושפז באיכילוב במצב של קריסת מערכות וחזר מיד לישראל), עבודות מזדמנות ונישואים למירב שאותה פגש לפני כשנתיים בפסטיבל בראשית.גם הראיון איתו מתון, ודאי בהשוואה לראיונות המוחצנים, החושפניים והתוקפניים שנתנו בעבר בני משפחתו. אבל המתינות של אהוד לא נובעת מתוך שיקול קר של אינטרסים וחשבונאות, אלא בגלל סוג של מעופפות. בדימוי כל כך יפה, הוא אומר שלפעמים הוא מוכרח לחבוש כובע, כדי שהמחשבות יפסיקו לעופף. "הראש שלי רץ, רץ, רץ", הוא אומר. "לפעמים אני שם כובע כ י הוא מסמן בשבילי מתי המחשבות שלי עפות".האם זהו עודף עישון "קטורת של אזדרכת", כמו שאבא שלו כינה בשיר "לילה כחול עמוק" את החומר האהוב עליו? אריאל: "לא משתמש באזדרכת". וסמים אחרים? "אני צורך הרבה סמים: צריכה קבועה של קפה, תהליך גמילה מקוקה קולה, התמכרות לקרטיבים. מטבק נגמלתי, כן. בשביל הסנסציה העיתונאית אני יכול להודות בהתנסויות שונות בתחום ששאלת, אבל אני לא צריך את זה בשביל לעבור את היום".­ הבנת למה אביך היה חייב את הסם כדי לעבור את היום?"הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא לנסות להקל קצת את ההתמודדות של היומיום, וזו הסיבה שבגללה אני אומר לעצמי: אל תשתמש, קח את זה, קבל את זה, תתמודד עם זה, תתחזק".לא פשוט, למי שבגיל 15, ביום הראשון של התיכון, פתח את הדלת לשוטרים שעצרו את הוריו על אחזקת קוקאין. כל אותו שבוע, שאותו בילו באבו כביר, היה אהוד לבדו. "זה לא נרשם כטראומה", הוא אומר. "דופקים בבוקר, משטרה נכנסים, לוקחים, מוצאים. הייתי בחוסר הבנה. כמה דמעות נרשמו, אבל חוץ מזה כאילו לא נרשם. הטראומה היחידה שהיתה לי היתה העזיבה של הקיבוץ כשהייתי בן עשר. זה היה משבר גדול ו קשה". "לא התביישתי בהורים שלי" בכלל, יש לו יחס אגבי לדברים קשים שחווה. למשל הראיונות שנתנו הוריו על סמים, על נישואיהם הפתוחים, על בגידות, על פרידות, על בתו של אריאל מחוץ לנישואים. "אני ידעתי הכל מהבית", אומר אהוד. "פה ושם היתה אולי הרגשה קצת לא נוחה. לפעמים חבר בצבא אמר: 'תשמע, הכתבה הזאת היא גול עצמי'. דברים כאלה. אבל מה שהיה כתוב בעיתון היה כבר ידוע. כמעט שלא הייתי קורא את הכתבות האלה, כי הייתי מתחיל והייתי אומר: 'או.קיי. שמעתי את זה בבית כבר, חייתי את זה. אני קורא בעיתון משהו שאני כבר יודע'".­ חיית בבית את הרומנים של ההורים עם בני זוג אחרים?"כן. העיתון לא גילה לי עכשיו דברים שלא ידעתי. ידעתי. וזה שזה התפרסם, נו אז מה? זאת אומרת, מה הקשר של זה אלי?".­ לא כעסת?"לא התביישתי בהורים שלי, כי הם לא התביישו. אני זוכר שבתור ילד כעסתי עליהם שהם איחרו לכל מקום, אך לא בגלל המעצרים שלהם. בבית, כל עוד היתה הרגשה טובה, ורוב הזמן היתה הרגשה טובה, לא היו לי סיבות להיפגע. אולי זה נמחק טוב­טוב וזה יתפרץ מתישהו, אבל לא זכור לי".האחים שלו הרגישו אחרת. שירז, אחותו הבכורה (היום בת 33), ושחר אחיו (בן 31), שבעבר ניהל במשך שבע שנים את מאיר אריאל, יצאו נגד ההורים, בעיקר נגד האם. היא מצדה אמרה שעל שירז היא "כועסת בעוצמות שקשה לתאר", ואילו שחר גרם לה את שברון הלב הגדול בחייה, משום שאיתו היה לה את הרומן הגדול ביותר שיכול להיות בין אמא לבן. השאלה היא איפה כל זה משאיר את בן הזקונים אהוד."אני הייתי שבע שנים אחרי", הוא אומר. "אני התחלתי לדבר עם אמא שלי אחרי שאבא שלי נפטר. עד אז, כמו שהיא אומרת את זה, הייתי הרבה­הרבה מאחורה. עם שירז ושחר היא היתה בעלילת החיים. הם חיו ביחד כמו אנשים מבוגרים, כי היא אף פעם לא התבגרה. לא כמו הורים וילדים, אלא היא כזאת, ואל תצפו ממני להיות אמא, כי אני לא יודעת מה זה. שירז ושחר מספרים שחסרונה ממש הורגש, וזה היה מקור לבעיות כי אין תחליף לאמא. אני אז הייתי ילד קטן, ממש לא מחובר למשפחה. הייתי מאחורה, והייתי בסדר. לא הייתי מחובר לעלילות. רק עכשיו אני בעניינים".­ למה היית "בסדר"? אתה הילד הנחמד, הקל?"לא יודע. אני לא חושב שאני קל. הייתי קל עד שלב מסוים, אבל הפכתי לא קל, ולא קל לה בכלל איתי כיום. אבל אני חושב שאנחנו מצליחים להסתדר ולדבר ולהתחבר ".­ בכל זאת, אתה מאוד קול בעניין."בציבור, כן. עם עצמי אני עובד הרבה על להצליח להתמודד. הייתי יכול בקלות לתת לכל מה שמשתולל אצלי לצאת, ואז נראה מה יקרה. להוציא הכל, ותתמודדו איתי עכשיו, זה אני".­ אבל?"אני לא חושב שזה סוג של אנרגיה שיש להוציא אותה. אולי אין לי מספיק אומץ לפגוע, אבל זאת לא האנרגיה שאני הייתי רוצה להשתולל עליה. אני באופן אישי גם רק התחלתי עכשיו לגלות את אמא שלי. את חוכמתה, את מה שהיא יודעת לעשות. אמא שלי אומרת שהחיים הם בלתי אפשריים על בסיס קבוע, ובלתי נסבלים על בסיס קבוע. ככה היא מרגישה מגיל 17, ומאז היא בסחרחורת. אבל תסתכלי על המעשים שלה".­ כלומר?"הבית שהיא מצליחה להחזיק, ה'מאיר אריאל' שהיא הצליחה להביא לעולם, היכולת שלה בכל מצב שבו אדם אחר היה אומר קאט. אין כאן מה לעשות, להגיד: 'לא, אתה עכשיו תעשה ככה ואני אעשה ככה, ותכניסו לכם לראש ככה, שלא חשבתם על זה קודם', ועובדה, היא מצליחה לעשות דברים שאנשים בכלל לא היו מנסים".­ אתה מדבר על מפעל ההנצחה של אבא שלך?"בין השאר. זה בכלל לא פשוט מאליו לחדור לתוך המציאות עם החומרים של מאיר אריא ל, שלא נחשב מסחרי, ולהצליח בזה. וגם באופן אישי דברים שלא היו קשורים למאיר אריאל. מול החיים. מול הבנק".­ יש לכם מאבק לקיום?"המשפט ששמעתי אותה היום בבוקר זה שהבנקים רודפים אותה. אז יש כאן מאבק".­אתה דואג לה?"אחרי שאבא נפטר התחלתי לדאוג לה, ואני מגלה שכל דאגה קיומית לה היא לא נחוצה. אני דואג לה, אבל לא אני אראה לה מאיפה משתין הדג. היא תראה לי. מיקי שביב אומר: 'אם תרצה אין זו אגדה', ואני מוסיף: 'ובלי תרצה שלא נדע'. משהו כזה. היא לאחרונה אומרת: 'אני כאן בסוף, עוד יום עוד יומיים, עוד שבוע עוד שבועיים, עוד חודש, עוד שנה, ואני גמרתי, תנצלו כל שנייה ממני, כי אני כבר גמרתי'. וזה אותי מאוד הפחיד. כי לחשוב על לאבד אותה, זה אי אפשר לחשוב על זה אפילו". "שלום רק עזר לי בחיים" היום הם חיים כולם יחד בבית השכור היפה בפרדס­חנה, המוקף בעצי רימון ומנגו, תפוז ותאנה וזית, שאליו עברו ההורים מביתם בתל­אביב אחרי ההפגנות האלימות והחרם שקיימו נגד מאיר אריאל גורמים בקהילה ההומוסקסואלית בעקבות ראיון בוטה שבו אמר כי בעיניו הומוסקסואליות היא סטייה ואין לעשות לה יחסי ציבור. אריאל הוסיף גם שורה של התבטאויות חריגות כמו "אונס הוא אהבה בווליום גבוה", או הצעה לא לתת לעולים חדשים זכות הצבעה במשך כמה שנים. אהוד אומר שאינו רוצה לומר בפומבי את מחשבותיו ביחס לדברי אביו. למה לא? "בן אדם אמר דעה. הדעה גרמה לתגובה אלימה. למילים יש כוח".בחודשים האחרונים, בגלל קשיים כלכליים ואחרים, גרים יחד בבית האם תרצה, הבת שירז עם בעלה ארז ושני ילדיהם, הבן שחר (שנפרד מאשתו, שחיה בהולנד עם בתם סהר), ואהוד הצעיר עם אשתו הטרייה מירב."התקבצנו פה בעת האחרונה, לפני כן היינו פזורים על פני יבשות", הוא אומר. "עכשיו מגיע יום השנה השני, אנחנו כולם מקובצים, וזאת הרגשה מאוד טובה להיות ביחד. אולי היה צריך לקרות מקרה כל כך גדול כדי לקבץ אותנו. לדעתי זה נפלא ואני חושב שבימינו, שהקומוניזם נפל ו הקפיטליזם התפורר, אנחנו מתחילים לחזור אחורה להיות משפחות­משפחות. זה במילא משפחות­משפחות. כל החברות הגדולות, כל השולטים בשוק, השולטים בבנקים, הם כולם משפחות. היום ליחידים יש פחות סיכוי להצליח".במקרה של אריאל, יש רבים שיכולים לעזור לו להצליח. עם כל האירועים לכבוד יום השנה למאיר אריאל ­ האוסף בן ששת התקליטורים שהוציאה מדיה דיירקט, המופע באמפיתאטרון, האזכרה בקיבוץ ­ הוא פוגש את החברים הקרובים של אביו, שיכלו לפתוח לו דלתות בתחום המוזיקה."נכון", הוא אומר, "אני מכיר את האמנים האלה מילדות. הם אנשים מאוד נחמדים, עם לב פתוח והרבה חיוכים, אבל מעבר לכך, הם היו חברים של אבא ושל אמא. כשהתחלתי להתעסק עם מוזיקה, כל מערכת היחסים עומדת לשאלה מחדש, כי ההיכרות של פעם, אני לא יודע מה היא אומרת עכשיו כשאני, כבר יש לי מניע, יש לי כבר מניע".­ אתה נבוך ללכת ליואב קוטנר או לשלום חנוך? לא הראית להם?"לא".­ לאף אחד מהחברים האלה לא השמעת?"לא. אני מקווה להצליח בלי הערך המוסף של החברות, אלא בערך המקצועי. לקבל קנה מידה עד כמה שאפשר אמיתי למה אני שווה, אני בעצמי".­ שלום חנוך הוא ח בר של הוריך מילדות, מקיבוץ משמרות. אמך ואחיך כעסו עליו ויצאו נגדו על שלא תמך באביך בתקופה הקשה."על שלום אין לי כעס. אין מילים לתאר את שלום. הוא רק עזר לי בחיים".­ למה לא להראות לו?"מצד אחד, שלום החבר הוא כל כך טוב, הוא כל כך אוהב, הלב שלו כל כך גדול. אנחנו רחוקים 30 שנה, אבל לדבר איתו זה... יש שפה, יש מבין, יש תקשורת. אז הוא הראשון שהייתי בא ומשמיע לו: 'תקשיב, מה אתה אומר?', ממקום נקי. מצד שני, הוא 'שלום חנוך' שבהופעות שלו התפרקתי ונתתי דרור לריקודים ראשונים, לאהבות הראשונות. זה לא יושב אצלי לבוא אליו".­ על הבמה יש דמיון רב בינך ובין אביך."אומרים את זה. זאת מחמאה עצומה בשבילי. וגם אם הייתי רוצה למרוד בזה, אין לי דרך. ככה זה יוצא לי. אין מה להתנגד לזה. לאורך הרבה זמן עשיתי עם עצמי השוואות אליו, וגם הייתי במצב שראיתי את גדולתו ואמרתי: 'איפה אני? איפה אני? איך אני אגיע לזה?'. אמרתי לעצמי: תכתוב, רק תכתוב מה שאתה, אתה בכל מקרה תצא אחר ממנו. ההקלה באה כשהבנתי שבכל מקרה אני לא אוכל לכתוב כמוהו, וכל דמיון הוא מבורך".­ בחרת תחום לא קל."מאז שאני זוכר את עצמ י, אומרים לי ששוק האמנים בארץ קשה. וגם כל פעם מוסיפים: 'אף פעם לא היה כל כך קשה'. זה תמיד. אין עידן של נחת בשוק האמנים בארץ. אז אומרים לי: 'קשה, קשה, קשה, קשה'. אני אומר נכון, אבל אני מסתכל סביב ולא רואה מקום יותר בטוח. תראי את הפיטורים בהיי­טק. אז כל עוד זה מפרנס אותי, אני הולך עם זה". "העיניים שלי הן שתי זונות" כמו אבא שלו, גם אהוד אריאל מצוי בתהליך של התקרבות לדת, שבגללו הוא לא מופיע בימי שישי. "אמא שלי אומרת: 'תלמד מהניסיון שלי. אתה חייב להופיע ביום שישי'. אני לא עושה את זה. זה בא לי מאבי. הוא השתדל לעשות הכל כדי לא להופיע, אבל תרצה לא ויתרה לו. זה לא היה על הפרק. הוא היה חייב לעבוד מהצורך הכלכלי. אז הוא היה קורא לזה 'עונג שבת', וכאילו הוא הולך לשמח".­ יכול להיות שבעוד שנה תלבש בגדים שחורים ותגור בבני­ברק?"הכל יכול להיות, אך קשה לי להאמין. הכיוון הוא בדרך אבי. אני עוסק בללמוד אותו עכשיו. הוא השאיר הרבה כתבים עם הרבה משנה. אני מאמין שהם כתובים בשבילי ובשביל משפחתנו ובשביל כל העולם".­ אחיך אמר פעם שהוריך עשו הכל, עם הפתיחות והליברליות שלהם בכל התחומים, והמרד היחיד שהיה אפשר לעשות הוא מרד הפוך. איפה המרד שלך?"יש פתיחות ויש סגירות. יש דברים שאתה קורא להם 'פתיחות' אבל הם סוגרים דברים אחרים. אנחנו מדברים על פתיחות מינית, על נישואים פתוחים, כאילו שנישואים זה דבר סגור. לדעתי נישואים סוגרים הרבה טפל ופותחים הרבה עיקר. ומה שהם קראו פעם 'נישואים פתוחים' סגרו הרבה דברים בלב. אני מקווה שהנישואים שלי רק יפתחו ויתפתחו. לא הייתי רוצה שזה ייגמר, אז לכין צריך לשמור".­ במובן של נאמנות מינית?"כל נאמנות".­ יש פיתוי? זה דבר שאתה נלחם עליו?"אני משתדל להסתכל כמה שפחות. העיניים שלי הן שתי זונות. הן מזינות אותי והן גם זונות, והן נמשכות לכל מה שמרצד. בטלוויזיה, נניח, זורם הרבה סקס וזה מפריע לי, אז אני משתדל כמה שפחות. אתה רק עובר ליד טלוויזיה, אתה חוטף פופיק ישר לעין. לך תוציא את הפופיק הזה אחר כך. אם אתה מנסה לכתוב איזה משפט, פתאום הפופיק הזה נכנס לך לתוך המשפט, תופס מקום. העיניים מתגרות בקלות, וכל דבר תופס אותן. לכן אני מנסה להשתלט עליהן כמה שאני יכול".­ בינתיים אתה נשוי רק שנה."שמעתי משפט חזק. מישהו אמר לי: 'בינתיים אתה חושב שאתה משתף ומשתתף. בעוד עשר שנים תגלה שאתה מבקש רשות'. מתאים לי".