מורה לחיים במלאות מאה שנה להולדתה של אילונה פהר, המורה האגדית לכינור, ייערכו בפרויקט קשת אילון כיתות אמן מיוחדות לזכרה שי להב 27/07/01 מה משותף לפנחס צוקרמן, שמואל אשכנזי, שלמה מינץ וחגי שחם? נכון, כולם כנרים מישראל, המנהלים קריירה בינלאומית מצליחה. אבל מתברר שיש נקודה נוספת הקושרת ביניהם, ובאורח גורלי: אילונה פהר, מורתם המיתולוגית לכינור. דרכם של הסטארים אל הקרנגי הול החלה בדירה קטנה בחולון, עם מורה שהתאפיינה בקול חרוך מסיגריות, מבטא הונגרי כבד ודבקות כמעט אובססיבית בתלמידים שלה.כשאכזבו אותה היא סיננה 'צ­צ­צ' קטן, שהיה מדכא אותם לכל היום. כשניגנו אטיוד מוצלח היא הרשתה להם לתת לה נשיקה. אחר כך שיחקה איתם שח. כולם ציינו אותה בראיונות שונים כגורם מכריע בהצלחתם. חגי שחם, שהיה תלמידה האחרון, נותן דוגמה קטנה לאופן שבו הפכה למורה גדולה: "יכול להיות שמבחינה תאורטית היא לא תמיד נכנסה לעומק, אבל היו לה אינסטינקטים של ברזל והשפעה מגית על התלמידים. פעם תלמיד שלה נתן קונצרט בכיתת אמן במשכנות שאננים, עם אייזק שטרן. הוא ניגן מול דורותי דילי, ראש המחלקה לכינור בג'וליארד. היא נתנה לו הוראות באנגלית והוא לא הבין, אז מנהל המרכז תרגם לו והוא קצת השתפר. דילי העירה שנית, תרגמו לו והיה עוד שיפורון. היא שוב העירה, וכיוון שהמנהל נאלץ לעזוב דילי ביקשה שמישהו יתרגם, ואילונה מיד קפצה. עכשיו, אילונה שלטה בהרבה שפות, אנגלית לא היתה אחת מהן. היא רכנה קדימה, הסתכלה עליו ואמרה לו בקול מלא סיגריות: 'א­יל, לא שומעים שום דבר מנגנת!'. פתאום הוא ניגן פנטסטי, בלי להבין שום הערה".ומה ייעשה לאשה שהעמידה דור שלם של כנרים וירטואוזים במדינה כל כך קטנה? לא הרבה, מתברר. אפילו לא כיכר קטנה על שמה בחולון, שלא לדבר על פרס ישראל. אבל החל מהיום, במלאות מאה שנה להולדתה, ייערכו בקיבוץ אילון כיתות אמן מיוחדות בהנחייתם של שלמה מינץ ושמואל אשכנזי, תלמידה הראשון של פהר והכנר הישראלי הראשון שזכה להכרה בינלאומית. האירועים, הנערכים במסגרת פרויקט קשת אילון, אולי יחזירו במעט את כבודה האבוד של דוכסית הכינור, שהלכה לעולמה לפני 13 שנה. פהר נולדה בבודפשט והתוודעה לכינור בגיל תשע. היא למדה באקדמיה למוזיקה על שם פרנץ ליסט, מוסד שהנחיל מסורת מפוארת של כנרים (בין תלמידיו ­ יוזף יואכים). מגיל צעיר הופיעה כסולנית יחד עם תזמורות אירופאיות, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. את המלחמה עברה יחד עם לילי, בתה, במחנות ובמקומות מחבוא. בסיומה גילתה שכל משפחתה נספתה בשואה. פהר שבה לנגן ועברה לצ'כוסלובקיה. ב­49' עלתה לארץ יחד עם בעלה, בתה וכינור ­ הרכוש היחיד שהצליחה להוציא מהגוש הסובייטי לאחר שהערימה על עובדי המכס.המפגש שלה עם ישראל הצעירה היה טראומטי. "הקונצרט הראשון שלי היה בצפת", סיפרה בראיון ב­77', "זה היה קולנוע ישן, בלי חלונות ובלי אור. ניגנתי לפני חיילים לאור נרות. חייל אחד בא וביקש שאנגן את היצירה הכי קלה שאני מכירה. רציתי לברוח בייאוש מהארץ". הייאוש שלה לא נעשה יותר נוח עם הזמן. היא עמדה על סף שבירה של ממש, כשפגשה את בונה הכינורות משה וינשטיין. אמנון, בנו וממשיך דרכו המקצועית, משחזר: "היה לה קונצרט גרוע במיוחד בבית ציוני אמריקה והיא באה לאבא שבורה. הוא אמר לה 'לא נורא, את תהיי מורה'. היא פשוט לא יכלה לנגן יותר. היתה לה ביקורת עצמית מדהימה והיא אמרה 'אני כבר לא מנגנת טוב, אז אני צריכה להפסיק', וכך היה. ההשקעה האדירה שלה בתלמידים היתה ביטוי של יצירתיות, כיוון שהיא כבר לא יכלה להמשיך".וינשטיין האב ופהר החלו לנהל פגישות קבועות בכל יום חמישי, בבית המלאכה של וינשטיין ברחוב שלמה המלך בתל אביב. ה פגישות כללו דואט משותף בכינור, ושיחות ממושכות על התלמידים. "הם ישבו שעתיים כל פעם", משחזר הבן. "היה לה תיק קטן מעור קרוקודיל ובתוכו סיגריות. היא עישנה אחת­אחת, ובמקביל עברה תלמיד­תלמיד. איך הוא מתקדם, ההוא פנטסטי, זה לא טוב ­ הכל בבליל של יידיש וגרמנית. אם היו לה בעיות עם תלמיד היא היתה מגיעה עצבנית וצועקת 'היז דום!' ­ הוא טיפש. אבא היה תמיד מנסה לסנגר: 'הוא לא חייב להיות גאון כדי לנגן בכינור'".שחם מחזק: "היא לא יכלה לסבול טיפשים. תלמיד אחד היה הרבה זמן על הכוונת שלה. יום אחד סיפרה לי שהיא זרקה אותו. 'שאלתי אותו מתי יש לו יום הולדת', היא הסבירה, 'והוא אמר שהוא לא זוכר, אבל זה בשבת'. גם אם ההורים לא היו מספיק אינטליגנטים לטעמה, היא היתה חותכת".משה וינשטיין, מעבר ליועץ, היה גם ספק הכשרונות הראשוני של פהר. הוא הביא אליה את שמואל אשכנזי, תלמידה הראשון, ומאוחר יותר גם ילד צעיר בשם פנחס צוקרמן. "אבא צוקרמן הכיר את אבא עוד מווילנה", מספר אמנון. "הם ניגנו שם יחד בתזמורות שליוו סרטים אילמים בבתי קולנוע. הוא בא אלינו ואמר: 'הילד בן שבע ורוצה לנגן בכינור'. אחרי שלושה חודשים ה וא חזר ואמר: 'הילד אומר שהכינור לא מצלצל'. אבא ישר נדלק והזמין את פנחס. הוא ניגן אצלנו כל יצירה אפשרית, והוא שלח אותו מיד לאילונה."אז לא היו קרנות למימון לימודים, אז אבא הלך לגורודצקי, שהיה מנכ"ל אמקור ווילנאי במקור. הוא אמר לו 'אתה תשלם', והוא שילם. לאנשים האלה, ובייחוד לאילונה, היתה מחויבות נפשית לדבר. היא ראתה בכינור סוג של נקמה על מה שעברה בשואה".הנקמה הזו עשויה להסביר מדוע פהר התעקשה להוסיף ולחיות בארץ, על אף שקיבלה אינספור הצעות עבודה במדינות כמו ארצות הברית ויפן. "אני מאמינה שהיהודים יותר מוכשרים, יותר חכמים ויותר קולטים", אמרה פעם. הצלחתם של התלמידים הראשונים (אשכנזי זכה בפרס השני בתחרות צ'ייקובסקי היוקרתית במוסקבה), הזרימה לפהר את מרבית הכשרונות בארץ. מי שלא הגיע בקלות נעזר במשה וינשטיין. "המורים האחרים בארץ כעסו עליו", מספר אמנון, "למשל כששלח אליה את שלמה מינץ, אחרי שהוא עבר כבר כמה מורים. אבא עשה כאן טעות, אבל ראה בזה חובה מוסרית". למרות שתלמידיה הצמיחו כנפיים וזכו לתהילה ולהצלחה כלכלית, פהר לא חשה קנאה. להפך."היא לא היתה רכושנית", מסביר וינשטיין. "א פילו את הכינורות שלה היתה מחלקת לתלמידים. רגעי השיא שלה בחיים היו באולמות הקונצרטים, כשהפישרים הקטנים שלה הפכו לגדולים, ועדיין רעדו מהתרגשות כשראו אותה בשורה השלישית. מרוב מתח היא היתה מתנשפת בכבדות, ורק חיכתה שהכל ייגמר בשלום. ממש כאילו היא היתה על הבמה". חגי שחם, תלמידה האחרון, שהיה מגיע אליה כל שבוע מקרית ביאליק בשלושה אוטובוסים, מנסה לנתח את סוד הצלחתה: "היתה לה יכולת מדהימה להוציא את המקסימום מכל תלמיד. היא היתה עושה לנו מניפולציות פסיכולוגיות כדי שלא נאכזב אותה, יצרה תחרות בין התלמידים והשתדלנו בעצם בשבילה. הצ­צ­צ הזה שלה, כשהיא לא היתה מרוצה, ייאש אותך לגמרי. היא גם לא ניסתה לכפות סגנון מסוים, אלא נתנה לכל אחד להתפתח בדרך שלו. היא קרעה אותנו בעבודה, אבל גם את עצמה. את השיעור האחרון קיבלתי שבוע לפני מותה, כשהיא על מורפיום".וינשטיין: "היה לה חוש ריח נדיר, היא קלטה אצל כל אחד בצורה תת מודעת את עקב אכילס שלו, שדרכו שיפרה אותו כל הזמן. לפהר גם היה יחס אישי יוצא דופן עם התלמידים. כל אחד מהם היה משהו בין בן למאהב שלה. היא היתה מתייעצת איתי בכל פעם איך אפשר לשפר לזה וז ה את הכינור, ובמקביל ­ 'למה אין לו חברה?'. טוב, בכל זאת הונגריה".אבל לטוטאליות הזו של פהר היה גם מחיר. שחם מפרט את החשבון: "כל תלמיד אצלה היה חייב להיות סולן, או להפסיק לנגן. שחור ולבן. זו הסיבה שאין לה ממשיכים בתחום ההוראה, כי היא לא טיפחה כאלה. אחרי מותה נפער בור בתחום הזה בארץ, ואני ­ שגם מלמד ­ מצטער שלא הספקתי להתמחות אצלה בהוראה".כדי לתקן את המעוות שחם מנסה להרים קרן לזכרה, שתאסוף כספים לצורך קידום הלימוד בקונצרט חגיגי בקרנגי הול, בהשתתפות תלמידיה של פהר. ואפרופו הפרויקט החגיגי של קשת אילון שנפתח היום, כדאי שגם המדינה, ולא רק פרטים בה, יעניקו את הכבוד הראוי לגאונה עם תיק הקרוקודיל. נכון לעכשיו, דומה כי יש סיכוי גדול בהרבה למצוא את "אילונה פהר אווניו" בניו יורק, מאשר את סמטת פהר בחולון.