סיפורים מהקופסה שמחה מדיוני, המפיקה הראשית של "קשת", נכללת בחבורה המצומצמת שאחראית למה שאתם רואים על המסך (לטוב ולרע) יעל חן 25/07/01 לקבוע פגישה עם שמחה מדיוני, המפיקה הראשית של חברת "קשת", הוא עניין שדורש אורך רוח. זה אינו נובע מאישיותה ­ מדיוני היא מסוג האנשים שדלתם פתוחה תמיד. זה מפני שהיא עובדת נון סטופ. בבראנז'ה הנשכנית שבה היא שוחה תפסה נישה של "אשה החלטית, אך נעימת הליכות", כפי שמעיד עליה אלי פיניש, מהצמד "אלי ומריאנו", שעובד איתה כבר שלוש שנים. "להבדיל מהמון אנשים בתעשייה", הוא מוסיף, "שמחה היא מאוד אנושית. יש ממנה חיבוק אמהי, הרגשה שהיא חברה טובה, אין דיסטאנס".מדיוני, 51, נחשבת לאחת הנשים החזקות בעולם התקשורת בארץ. היא אחראית לניהול תהליכי הפיתוח של תוכניות הטלוויזיה, הקמה ותקצוב של רצועות השידור וניהול משא ומתן עם המנחים ועם המנהלים האישיים שלהם. רק להזכיר, ה"טלנטים" בהם מתהדרת "קשת": ארז טל, רפי רשף, דודו טופז, צביקה הדר, גבי גזית, רבקה מיכאלי, גרייניק ואלתרמן, ירון לונדון, אלי ומריאנו, אורנה דץ, דנה מודן, איל קיציס, טל פרידמן, וזו רק רשימה חלקית. זה הראיון הראשון שלה, ובניגוד לקולגות שלה, מדיוני היא לא שועל ראיונות משופשף. החשיפה מדאיגה אותה, דווקא אותה, מי שמתחככת מדי יום עם האנשים הכי חשופים בארץ, אלה שכל פיפס שלהם תופס כותרות, לא פעם בזכותה. מכיוון שמדיוני שייכת לדרג ניהולי, מילה שלה יכולה לתת צ'אנס לכישרון צעיר לפרוץ לנצח לתודעת הקהל או לעזור לו להיעלם כלעומת שבא. הכסף בהחלט עוזר היא נשואה לדניאל, איש עסקים, ומתגוררת במושב טל­שחר, ליד צומת נחשון. אם לחמישה, סבתא לשלוש נכדות, ועוסקת בהפקות מגיל 20. בצעירותה עבדה במועצה המקומית מטה יהודה, בניהול והפקה של 150 חברי להקות, מנצחים, כוריאוגרפים ומוזיקאים, שהופיעו בארץ ובעולם עם קטעי ריקוד, שירה ובידור אתניים. "ארגנתי הופעות ללהקה כורדית, מרוקאית, קוצ'ינית, תימנית וישראלית", היא נזכרת, "עד שבשלב מסוים החלטתי שאני עוזבת. שצריך להמשיך הלאה. התמהמהתי עם הביצוע של ההחלטה משתי סיבות. ידעתי, שברגע שאפרוש, הלהקות יחדלו מלהתקיים. וזה בדיוק מה שקרה. הסיבה השנייה היא, שמרגע שאני מחליטה להחליף מקום עבודה ועד שזה יוצא לפועל, עוברות שנתיים. אני צריכה את הזמן להתבשל". מהמועצה המקומית פנתה מדיוני לאהבה גדולה שלה ­ תיאטרון, והחלה לעבוד עם אילן אלדד בחברת ההפקה שלו, "אלדד בימות ובדים". "עשינו בעיקר תיאטרון, אבל גם הפקות לטלוויזיה, בימים שלא היו אפילו טלפונים ציבוריים בצדי הדרכים כדי לתאם הפקה או לברר אם מחכים לנו". במסגרת העבודה עם אלדד, הפיקה הצגות כמו "ג'וני שב משדה הקרב" עם איציק ויינגרטן, "דו קרב" של דו ד גרוסמן עם שמעון פינקל ז"ל, יואב צפיר, מיכל בת אדם ועוד, ו"שחק אותה סם" עם מאיר סוויסה. לטלוויזיה הפיקה סרט דוקומנטרי, שנקרא "שמי ישראל" ואשר זכה בפרסים רבים, תשדירי שירות וסרט דוקומנטרי על הכנר אייזיק שטרן, בהשתתפות דניאל ברנבוים וזובין מהטה. אחרי "אלדד בימות ובדים" עבדה כפרילאנס בהפקות טלוויזיה, סרטי פרסומת, תשדירי שירות, סדרות טלוויזיה לילדים ודרמות. בין לבין עבדה בחברת הפקות גדולה, שם הציעו לה תפקיד ניהולי בכיר, אבל היא לא הלכה עליו. "חיכיתי", היא אומרת, "ולא ידעתי למה אני מחכה". מדיוני לא ציפתה זמן רב. אורי שנער, מנכ"ל "קשת" וחבר ותיק, אותו היא מכנה "איש הטלוויזיה הכי טוב בארץ", קרא לה לבוא לעבוד איתו. זה קרה לפני ארבע שנים, כשהתפקיד עליו היא חולשת עכשיו, עוד לא היה קיים. שנער ביקש ממנה לבוא, בבחינת "תתחילי ואחר כך נראה". היא הפיקה את יום השידורים הראשון של "קשת", תוכנית עם ירון לונדון, את אירועי שנות החמישים למדינת ישראל, וכבר נשארה בתואר המכובד של מפיקה ראשית.­ את לא פוחדת לעזוב בכל פעם מקום עבודה מסודר?"יש לי כנראה ראייה קדימה. אני עובדת במקומות נהדר ים בשכר טוב, ורצה הלאה, כשלא פעם זה מלווה בהערות תימהון של הסביבה. בעיני, אם אדם לא יודע לעזוב בזמן, זה הפסד נוראי בשבילו. טיימינג של החלטה מתי לקום וללכת הוא בעיני קריטי. אני מעיזה, תמיד עוזבת מבלי שמחכה לי משהו אחר". ­ בל נשכח שיש לך גב כלכלי. זה ממתן את ההעזה."נכון. מה שתמיד הנחה אותי בבחירות המקצועיות שלי הוא עניין, יושר מקצועי כלפי עצמי ואמונה במה שאני עושה. וזה שלא נאלצתי ליטול על עצמי שיקולים כתוצאה מבעיות פרנסה, בוודאי הקל". מה, כבר נגמר? ­ עם מה את מזוהה ב"קשת"?"הפקות ביתיות שאני מאוד מחשיבה, וטיפוח בייבי שלי ושל שי אביבי, שעבד בצמוד אלי ב'קשת' ­ רצועת LATE NIGHT­ה. היום זה מותג. אנחנו הכנסנו אותו לבראנז'ה". ­ איך קיבלת את הכישלון של החפרפרת? היית בדיכאון? "לא, לא בדיכאון. היה אכפת לי שזה לא הצליח, כי הושקעה בזה עבודה עצומה. היתה כאן העזה, ולדעתי אי אפשר להיות יוצר מבלי להעז. באופיי, אני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה. עם זאת, זה ציער אותי, אבל הרי לא מצליחים בכל דבר".­ איזה קשר יש לך עם ה"טלנטים" שלך?"יש כאלה שאני קשורה אליהם יותר, יש כאלה שאני יותר רחוקה מהם. לא פעם אני מגיעה לימי צילום, וכשאמן שלנו מתחיל ופותח עונת שידורים, חברי ההנהלה באים להרים כוסית איתו באולפן. זה נוהג שהכנסתי. עיקר העשייה שלי הוא בתמהיל הנכון, בשותפות הנכונה בין מנחה ותוכנית. זו המיומנות שלי, לקשור את הקצוות".שי אביבי, מנהל "ביפ", ערוץ צעירים המשודר בתבל ומת"ב דיגיטל, שעבד בצמידות למדיוני במשך שנתיים, נפעם מהסדר והארגון ומהשימוש הנכון שהיא עושה באינטואיציה. "האינטואיציה", אומר אביבי, "היא משהו ששמחה משתמש ת בו בהצלחה. היא מרגישה לאיזה כיוונים ללכת, עם איזה אנשים לדבר. אלו שני הפכים משלימים, היעילות מצד אחד והאינטואיציות מצד שני, ואין לי ספק, ששניהם גורמים לה להיות מפיקה ראשית מצליחה".האינטואיציות עליהן מדבר אביבי הן שגרמו למדיוני להתעקש במקרה של "חלומות בהקיציס". איל קיציס וטל פרידמן כבר היו אמורים לרדת מהמסך, אבל הודות למדיוני הם חונכים בימים אלה את העונה השלישית שלהם. מדיוני היא גם תומכת נלהבת באלי ומריאנו, ביהורם גאון שמתחיל בימים אלה תוכנית עם ילדים, באורנה דץ, ויש לה תקוות גדולות לגבי יעל בר­זוהר, שהיא בעיניה יחידה ומיוחדת, ומדיוני מחכה, ביחד איתה, להזדמנות הנאותה. ­ איך את מגיבה לביקורת על רדידות הערוץ השני בכלל ו"קשת" בפרט? "צריך לציין, שמימדי הירידה ברייטינג לא כל כך ברורים וחד­משמעיים. צריך לזכור שישנו ריבוי ערוצים, ואת העובדה שקיימת תחרות גדולה מאוד, ובתוך כל זה אנחנו מנסים לתת מענה הולם לתקופה שאנו מצויים בתוכה".­ מהי טלוויזיה נכונה בעינייך?"קסם. קסם של ליצור כל פעם מחדש טלוויזיה בגובה העיניים, לא מתנשאת, לא יהירה. זה מה שאני רוצה להשתדל להיות ב סביבתו". מסע עולמי מדיוני היא אשה נמרצת ובעלת חזות צעירה, כמו גם הלבוש שלה. המושב טל­שחר שבו היא מתגוררת, לצד צומת נחשון, הוא מקום שהיא קשורה אליו מאוד, ולמעשה לא זזה ממנו מאז שהגיעה אליו בגיל שנה. שם גם הכירה את דניאל בעלה, לו נישאה לפני 38 שנים. שני ילדיה הבוגרים, רויטל בת ה­30 ושי בן 33, הפכו אותה לסבתא לשלוש נכדות. רויטל ושי עובדים עם דניאל בעסק המשפחתי, הנקרא "פאנדיגו", העוסק באיסוף ומחזור של שמן מתעשייה לחקלאות. הם גם גרים ליד ההורים, עובדה שמשמחת את שמחה יותר מכל.­ זה לא מלחיץ אותם לגור לידכם?"עובדה שזו בחירה שלהם. זה היה חלום שלי, שיהיו לי הרבה ילדים, ושיחיו סביבי. עכשיו סיימנו לבנות בית קטן, ליד הבית שלנו, וכשהבנים שלי, עודד (24) ואיתי (22) יחזרו לארץ מהסיבוב שלהם בעולם, הם יעברו לגור בבית הגדול, בית ילדותם".אגב סיבוב בעולם, לפני כמה שבועות הצטרפה מדיוני, יחד עם בעלה, דני, לשני בניה לטיול בארצות­הברית. "תנסי לדמיין", היא אומרת, "שני בנים מבוגרים מטיילים עם אבא ואמא. פגשנו אותם אחרי שהם טיילו ביחד בדרום אמריקה, והסתובבנו איתם במשך שלושה שבועות קסומים, כולל ביקור במ ועדוני ג'ז ופאבים בניו יורק. אני שמחה שהם קצת נחים, כי שניהם שירתו ב­669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, שגם דני שירת בה".בבית גרה סיון, תלמידת י"א, בת 17. בכל יום שישי אוספת מדיוני את כל גוזליה שנמצאים בארץ לארוחת צהריים מיתולוגית המורכבת בין היתר משקשוקה, ארוחה אליה מתנקזים גם החברים של הילדים. בערב שוב חוזרים כולם לבית ההורים לארוחת ערב ששמחה עובדת עליה כל הבוקר.­ זו לא טרחה?"בכלל לא. אני אוהבת לבשל, ואני בשלנית נהדרת, לא פעם אומרים לי שהגיע הזמן שאפתח מסעדה. לפני שבוע בישלתי קוסקוס, אמיתי, בסיר על סיר, מסולת שאני מגלגלת ביד. אמו של דני, שמוצאה מאלג'יר, לימדה אותי המון בישולים, המטבח שלנו יותר לכיוון מזרחי". האסון חיזק את הזוגיות ענן כבד ושחור בחייה של מדיוני הוא מות בנה, עמית, לפני 25 שנה. עמית נפטר בבית, ולמדיוני קשה לדבר על כך גם היום, ממרחק השנים. "כשהוא נפטר", היא אומרת, "החיים שלי נגמרו. לא הייתי מאז אותו בן אדם. אובדן של ילד ­ אין משהו שדומה לו. הייתי ילדה בת 24 כשעמית מת, וזה פרט שאני מדחיקה. אני זוכרת כל תאריך חשוב בחיי, בחיי הסובבים אותי, אבל את התאריך של מותו אני לא זוכרת. אחרי שהוא מת, נמחקו לי שנתיים מהחיים. הייתי בחור שחור, בלי אור. הילדים ודני החזיקו אותי בחיים".מה שהיא זוכרת מאותו יום, הוא "שאני נוהגת לבית חולים, כשהילד המת שלי במכונית, הוא כבר מת, אבל דני מנסה להנשים אותו. בדרך עוד עצרה אותנו רכבת, והתעכבנו. אני זוכרת שהדבר שכל הזמן אמרתי הוא 'למה?' ושוב 'למה?'. למה זה קרה? שנים אחר כך לא יכולתי אפילו להגות את השם שלו. שנים לא דיברתי על עמית, ובכל פעם שהייתי פוגשת מישהו שקרה לו אסון דומה, או קוראת על כך בעיתון, הייתי רוצה לגשת אליו ולהגיד לו ­ תדע לך, שבסוף, עם כל הקושי, עם כל הדבר האיום הזה שקרה לך, איכשהו מצליחים לחיות".­ מתי התחלת לדבר עליו?"לפני כמה שנים ישבת י עם חברה בניחום אבלים, במושב. מישהי ניגשה אלי וסיפרה שנולד ילד, וקוראים לו עמית. ואני חשבתי, איך זה ייתכן? איך אפשר לקרוא לילד שנולד בכפר שלנו בשם הזה? יצאתי החוצה ובכיתי, בכיתי נורא, וכאילו משהו השתחרר, ומאז אני יכולה לדבר על עמית". ­ איך דני התמודד?"כמו שמתמודדים הגברים, הכוח שלו היה להמשיך את החיים, ובעצם גם אני המשכתי. התחלתי לנגן בפסנתר ולצייר בפחם, שני דברים שאני עושה עד היום, כשיש לי זמן, וזה עזר לי". ­ הלכת לטיפול?"לא. אמרתי לעצמי, שאם אני לא אעזור לעצמי, איש לא יעזור לי. חוץ מזה, לפני 25 שנה לא היתה מודעות לנושא של טיפול כמו שהיא קיימת היום. המשכתי לעבוד במועצה בעבודה שמאוד אהבתי, אבל לא באמת הייתי שם".­ מה האסון עשה לזוגיות שלך? "זה חיזק אותה בצורה מדהימה. דניאל הוא החבר הכי טוב שלי, אנחנו המון שנים ביחד, והאסון חיזק את הקשר. הרי שכול זה משהו שמהדק או מפרק את הקשר". הילדים גדלו בלי אמא ­ את עובדת מאז גיל עשרים, בלי הפסקה."אני תמיד עובדת שעות ארוכות, 22 שעות ביממה. הילדים גדלו עם מטפלות או עם סבתא שהיתה בסביבה. מי שעוד קצת זכו לראות אותי היו שי ורויטל, אבל הצעירים כבר גדלו לבית בלי אמא, וזה לא פשוט. אין לי ספק, שבלי דני זה לא היה הולך, הוא פרטנר נפלא. לא שהוא היה הרבה בבית, כי גם הוא איש עבודה שניהל מפעלים גדולים, אבל תמיד היה בינינו שיתוף ושותפות שאפשרו את הצמיחה שלי. לא הייתי יכולה לעשות קריירה לבד".­ הגדילה העצמאית קירבה את הילדים זה לזה?"אין לי ספק. עובדה ששני הבנים מטיילים ביחד, והגדולים צמודים אלינו. המשפחה מאוד קרובה, וחלק מזה בטח קשור לכך שהם היו שעות ארוכות לבד. יש לי שני מסלולים בחיים, בית ועבודה. הבית הכי חשוב ועם זאת, את רוב הזמן אני מקדישה לעבודה. אני עוזבת את הבית בשש בבוקר, בשעה הנהדרת הזאת, שהשמש מתחילה לעלות וחוזרת לקראת לילה".­ ובלילה?"מכינה לעצמי אמבטיה, שותה כוס יין ונופלת למיטה". ­ ואת לא מתה לפעמים לנוח? להפסיק לעבוד? "בכלל לא. יש לי כוח ומרץ לעוד 'נאגלה' בתחום. אם יהיה איזה פרויקט מדהים ומאתגר, בטח א לך עליו. חוץ מזה, אני רוצה לנסוע הרבה, לבלות בכל פעם במקום אחר בעולם. יש לי גם תוכניות שלא קשורות בעולם התקשורת".­ מתי את מתפנקת?"אני עושה פעם בשבוע יוגה, ופעם בשבוע אני אצל מטפלת הוליסטית. אבל אני לא רואה בזה פינוק, זה הדלק שמניע אותי, כולל הליכה ברגל בבוקר כמה פעמים בשבוע. זה מחזיק אותי שפויה".