מזיגה של הרגע הפנימי ודופק העולם / שירה ריטה דאב, ארוחת בוקר של אלופים, מאנגלית: משה דור, קשב, 96 עמ' עודד פלד 20/07/01 העבדים האפריקנים, שנקרעו מן התרבויות ומשפחות האם שלהם שעה שנחטפו והובלו לאמריקה הקולוניאלית, החלו להשתמש באנגלית כשפת ביטוי ספרותי שבכתב לפני יותר מ­250 שנה. לוסי טרי, שפחה מדירפילד, מסצ'וסטס, היא, ככל הנראה, המשוררת (או משורר) האפרו­אמריקנית הראשונה, והיא כתבה ב­1746 תיעוד שירי של פשיטה אינדיאנית; ב­1760, ג'ופיטר האמון, עבד מלונג איילנד, היה המשורר השחור הראשון ששיר משלו, דתי, ראה אור; ואילו פיליס וויטלי, שפחה מבוסטון, היתה ב­1773 לאפרו­אמריקנית הראשונה שפרסמה קובץ שירים, בלונדון דווקא.ריטה דאב, משוררת עטורת פרסים, ביניהם פרס פוליצר לשירה, ושרת השירה של ארה"ב 1993­1995, מייצגת בכתיבתה את אחת מפאסאדות התרבות האפרו­אמריקנית העשירה ועושה לה צדק, פואטי לפחות. אלא שדאב, המקיימת בכתיבתה דיאלוג פורה עם העבר, אינה יונקת משורשים שחורים בלבד והיא פונה גם למסורת הספרות האירופית, ובייחוד למיתולוגיה של העולם הקלאסי. סוד הקסם שלה מצוי ביכולת הנדירה להקיש מן העבר על רגע הכתיבה, ולברוא מן המזיגה הזו מיתולוגיה פרטית, עכשווית. אם אצל אן סקסטון, משוררת הווידוי הגדולה, היתרגמה מ זיגה זו למעין מיתוס פסיכולוגי חודרני, הרי שדאב עוסקת ברובד קיומי­מיתי חד, דרוך, ססגוני ועז­מבע, הנרקם שוב ושוב במחוזות הספר של הפנטסיה.כך, למשל, בשיר 'שולחת מברק הביתה', הנע על ציר הליכה של אשה ברחוב "לבל ישגרו הזאבים את שריקותיהם/ והחנוונים יחקרו וידרשו,//...המשיכי לנוע, בראש זקוף/ על פני ספלו הקר של הקבצן,// על פני אשים כסויות מתחת לערמונים/ וסיפורי הקיוסק המחצצר// על אודיסיאה ושברון­לב/ עד שבפנותך בקרן­הרחוב תעמדי/ לוטשת את עיניך: לכודה במארב/ חלון של כנריות// זוהרות כאלף/ נרקיסי זהב" (עמ' 79).יכולת זו להיאחז ברגע החולף, בתמונות "שוט" קצרות, ולברוא בנשימה אחת מיתוס ואנטי­מיתוס, היא המקור לעושר חזותי, לנגינת קסם המניבה שורות מדהימות כמו: "בנעורי, הלבנה דיברה בלשון חידות/ והכוכבים בחרוזים. הייתי צעצוע חדש/ המחכה לבעליו שירימני./ בנעורי, התחריתי עם היום בריצה עד שצנח על ברכיו/... והעולם כבר היה זקן./ ואנוכי זקנה יותר משאני כיום" ('זימרור', עמ' 88).אלא שהמשוררת אינה מסתגרת בד' אמותיו של עולמה הפרטי, ועל רקע הוויכוח הנצחי, הניטש באמריקה בין מגדל השן האקדמי המצדד בשירה בנוסח 'אמנות לשם אמנות', לבין משוררי המעורבות החברתית, היא נוקטת עמדות ברורות כאמנית, כאשה, כאדם שחור. לעתים אלה שורות בודדות, עוקצניות, בתוך שיר שעניינו תפירת פצע: "כשעור נפתח/ במקום שבו צריכה/ להיות צלקת, דבר לא צץ במחשבתי זולת/ אם כן, אני לבנה מתחת!" ('תפרים', עמ' 61); לעתים היא מבטאת השלמה שמתוך מחאה: "... וגישה לא תביא אותך/ לשום מקום כך שמוטב/ להמשיך לרקוד לרקוד עד/ שהמחבר נכנע בצעקה,/ מפני שיש רק/ ליל שבת, ואנחנו בתוכו/ שחורים ככל האפשר..." ('שחור בליל שבת', עמ' 91).ויש שהשיר הופך למניפסט פוליטי בדמות עצומה של שפחה שחורה מגיל 12, בלינדה, המוגשת לסינט בפברואר 1782. בלינדה כותבת שהיא מפקידה את חייה העלובים בידי אבות האומה, כלשון המשוררת, ומבקשת מהם לנתק את המוסרות העבות שלה, שכן אוויר צח הוא "היתרון היחידי/ שבו יש לאל­ידי להתפאר במצבי הנוכחי"; ובהמשך, בבית האחרון, דאב מגיעה לרובד הפנטסטי בתמונה אפריקנית, המהלכת על הקורא קסם מוזר: "אשר להאשמה שנבערת אני מדעת:/ את קיומי קיבלתי על גדות/ הריו דה וולטה. במרוצת שנות ילדותי/ לא ציפיתי למאומה, אם אכן בורות היא זו./ הנוסעים היחידים היו המתים שחזרו/ מדי ערב מן הרכס. כיצד יכולתי/ לדעת על אנשים שפניהם כפני הסהר,/ ועתידים הם לרכוב לעברי בלא לחדול במשך שתים­עשרה/ שנים?" ('העצומה של בלינדה', עמ' 16).באחת המסות שלה כותבת ריטה דאב, שהיא משוכנעת, ששורש הדילמה (מעורבותו או אי­מעורבותו של המשורר בסביבה) טמון באי­נחת שמשוררים חשים מיד "כל אימת שבחלל אותו חדר מהדהדות המלים 'פוליטיקה' ו'שירה' ­ ההנחה החפוזה שפוליטיקה+שירה=תעמולה". היא תוקפת את הגישה הרווחת באי­אלו היכלות של "שירתנו הנעלה", שעל­פיה ככל שהשירה תמעט להתערב בנעשה ברחוב, כך היא תיטהר יותר. היא מציעה למשורר לצאת אל האוויר הפתוח, "לומר שלום לזר ולהצטרף לקהילה שמחוץ לחומות הטירה". רק אז אפשר יהיה להגיע למה שהיא מכנה, "התערובת הנכונה של הרגע הפנימי ודופק העולם". ואותה מזיגה מופלאה של רגעים פנימיים ודופק העולם ­ מהות האמנות, אם תרצו ­ עוברת כחוט השני בשירי הקובץ הזה, מבחר מתוך ששה ספרים של דאב, שתורגם נאמנה בלשון בהירה ומדויקת, עשירה וקצבית, בידי משה דור, שהשכיל להעביר לעברית עולם מורכב של יוצרת חשובה בת­זמננו.