ירדה מהגג אלונה דניאל, לשעבר תקוות רוק בפלטינה קצוצה שנעלמה בבת אחת, מתקאמבקת לה בזהירות ועם ראסטות טל פרי 20/07/01 הדירה השכורה של אלונה דניאל, על גבול מתחם פלורנטין, לא נראית שונה משורה ארוכה של דירות שכורות דומות שבהן גרה בשנים האחרונות. מה שנכון גם לגבי בעלת הבית עצמה. היא רזתה מאוד, ואת הבלונד פלטינה הקצוץ של פעם החליפה ברעמת ראסטות מפוארת, אבל תווי פניה לא מסגירים במאום את גילה הביולוגי (36). לפני עשור אלונה דניאל היתה התקווה הנשית הגדולה של שוק המוזיקה המקומי, לצד אתי אנקרי (כמה עיתונאים זריזים אף מיהרו ליצור בין השתיים תחרות וירטואלית במסורת עפרה חזה ז"ל מול ירדנה ארזי תבדל"א). נקודת הזינוק שלה לתודעה היתה עם להקת טאטו, שבה התגלו לראשונה גם יובל מסנר וערן צור. ההרכב פרץ ממועדוני תל אביב במסגרת אותו גל יצירה פורה שהביא לעולם גם את החברים של נטשה ופונץ'. דניאל, שעלתה מרוסיה בגיל 12, היתה סולנית מזן שטרם נראה עד אז בארץ. תיאטרלית מאוד (אלו היו האייטיז), עם שירה כמעט אופראית (ארבע אוקטבות), נוכחות כריזמטית וטקסטים הזויים על דמויות מאגדות ילדים. טאטו התפרקו אחרי אלבום אחד, שהוקלט בהופעה חיה, אבל החותם שהותירה דניאל בתודעה היה מספיק.אלבום הסולו הראשון שלה, "מסיבה במרתף הארמון", הופק בידי עובד אפרת ויצא בסוף שנת 90'. "על גגות תל אביב" הפך להמנון הלא רשמי של ימי מלחמת המפרץ, והאלבום היה אחד הבודדים שמכירותיו לא שותקו (הוא אף הגיע לזהב). אחר כך הקליטה דניאל את "זאבים", שיצא בחורף 93', בהפקת יועד נבו. זה היה אלבום גיטרות קודר ואגרסיבי שמכר אלפים בודדים. בהמשך השתתפה בהקלטות ובמופע של אופרת הרוק "צבעוני שחור", עוד פרויקט שאפתני שכשל מסחרית, כתבה כמה שירים לאמנים אחרים ונעלמה מהמפה. לא מדובר בדעיכה הדרגתית. דניאל פשוט סגרה את הבסטה והלכה הביתה. "לי זה היה קל מאוד", היא אומרת בטון נונשלנטי. "מהכתיבה עוד לקח לי זמן להתנתק, אבל מהקטע של במה וחשיפה והופעות חיות השתחררתי בלי בעיות. זה לא חסר לי בכלל. ברגע שהיה לי ברור שאני לא רוצה יותר, עזבתי את זה. שבע שנים לא כתבתי שיר, ומצד שני התעסקתי במוזיקה יותר מאי פעם. בהתחלה שיפרתי מאוד את הנגינה שלי בגיטרה, ואחר כך למדתי לנגן על בס, ואז נכנסתי לקטע של תופים. לא לקחתי שיעור נגינה אחד מסודר, פשוט קניתי מערכת תופים והתחלתי לשמוע דיסקים ולחקות מה שהמתופף עושה בכל שיר. גרתי אז בדירה שכורה ליד אזור של מוס כים, וכל בוקר הייתי מתעוררת בשש ומחכה שהפועלים יתחילו לעבוד. כשהייתי שומעת את הקצב של המכונות הייתי מצטרפת. זה היה דואט קבוע שלי ושל המוסכים". מערכת התופים היא נקודת הזינוק שממנה מתחילה עכשיו דניאל, לאט ובשקט, לבחון שוב את הבמה. בימים אלה היא מתחילה להופיע עם הגיטריסט­זמר­יוצר אלי סורני, שאותו היא מלווה כמתופפת, ובין השאר גם מבצעת שיר או שניים מהרפרטואר הוותיק שלה. ביום שני הקרוב הם יופיעו במועדון קמלוט בתל אביב, ולמרות שעל הפוסטרים השחורים ברחבי העיר מופיע שמה של דניאל באותו גודל כמו זה של סורני, כבוד שמתופפים נטו לרוב לא זוכים לו, היא מתעקשת שמדובר לפי שעה בבדיקת שטח בלבד. "זה בעיקר לבדוק את עצמי", היא אומרת. "בהופעות האחרונות שהיו לי אחרי האלבום 'זאבים' הרגשתי שכבר אין לי רעב לבמה. עליתי להופיע ולא הרגשתי שזה מה שאני באמת רוצה. אחר כך היה 'צבעוני שחור', ושם שוב היתה לי התלהבות גדולה, אבל הקהל לא קיבל את זה. עד היום אני חושבת שזה היה פרויקט מדהים. אפילו טוב מדי. לא אני כתבתי את המוזיקה, אז אין לי בעיה לומר את זה. כשהפסקתי להיות רעבה ירדתי מהבמה. רק כשהתחלתי להופי ע עם אלי הרגשתי שהרעב הזה חזר". ­ לא מעט מהמקורבים לך טענו שאף פעם לא התאוששת מהכישלון המסחרי של "זאבים". "אין אמן בעולם שגומר להקליט אלבום בלי שיהיה לו הרגע שבו הוא רוצה לגנוז הכל. להגיד כיום שהייתי משנה הרבה דברים ב'זאבים' זו לא חוכמה, אבל מה שבאמת הפריע לי זו השגרה. הגעתי לשלב שבו מה שנשאר לי לעשות זה עוד הקלטות ועוד הופעות ועוד ראיונות ועוד צילומים ואני אדם שלא מסוגל לעמוד בשגרה. מעבר לזה היה עניין החשיפה התקשורתית שאני שונאת גם כיום. כמו שיש אנשים שחייבים לראות את השם שלהם בעיתון כדי לתפקד, אני קיצוניות הפוכה. אני מדברת איתך עכשיו ושונאת את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. בכל השנים שלא הופעתי קיבלתי המון הצעות לראיונות ולהופעות טלוויזיה וסירבתי לכולן". ­ זה חלק בלתי נפרד מהמקצוע. "אני יודעת, אבל אני לא מוכנה לסבול. למה לי? שמע, אני עוד לא יודעת מה יקרה איתי בחודשים הקרובים. אני כותבת עכשיו שירים חדשים, ויש לי בבית חדר חזרות עם מחשב וכל הציוד שאני צריכה. אני מאמינה שאני טובה בעיבודים ובהפקה מוזיקלית יותר מאי פעם, אז אולי אני אתחיל בתוך כמה חודשים להקליט אל בום חדש, ואולי אני אקליט שירים שאף אחד חוץ ממני ומבן הזוג שלי לא ישמע אף פעם". ­ אז מה הטעם? "זה יעשה לי טוב, זה הטעם. חדוות יצירה זה דבר אחד ולשווק אותה החוצה זה דבר אחר. בכלל לא בטוח שאני ארצה לשלב שוב בין הדברים". ­ את מזכירה לי את הדמות שמגלם שון קונרי בסרט "למצוא את פורסטר". סופר שפרסם יצירת מופת אחת בנעוריו, ומעביר את שארית חייו סגור בדירה וכותב סיפורים שאף אחד לא יקרא. "אני מאוד מבינה את הלך המחשבה הזה". בשנים האחרונות מתפרנסת דניאל ממגוון מקורות. היא הגישה תוכנית רדיו אישית לילית, כותבת טור קבוע על מוזיקה במקומון באזור הצפון, מלמדת תיפוף ולאחרונה אף מתרגמת ספרים מרוסית לעברית ולהפך. "מכל דבר יש לי סיפוק אדיר", היא אומרת. "תרגמתי לא מזמן ספר של בולגקוב, הסופר שאני הכי אוהבת בעולם, מרוסית לעברית. אחר כך תרגמתי לרוסית ספר של מאיר שלו, שגם אותו אני מעריצה. אין לי רגע זמן פנוי, אין לי כמעט חיי חברה, מעט האנשים שאני בקשר איתם יודעים שלקבוע איתי פגישה זה סיפור כי אני מבטלת כמעט כל הזמן. או שאני בטראנס של נגינה, או שאני מתרגמת, או שאני מבשלת אוכל תאיל נדי. יש לי בדירה טלוויזיה בגודל של בול שאני פותחת פעם בחודש וגם זה רק בשביל לראות סרט בווידאו."אני מנותקת מהעולם, בקושי יוצאת מהבית וגם לא חסר לי כלום בחוץ. אני לא קונה בגדים, לא צריכה רהיטים ולא הלכתי לספר חמש שנים כי אני מתה על הראסטות שלי, כך שאין לי יותר מדי הוצאות. ממה שעשיתי בעבר לא השארתי לעצמי שום מזכרות. אין לי בבית שום דיסק שהקלטתי, שום כתבה, שום צילום, שום הקלטה של תוכנית טלוויזיה. כששרתי בפעם הראשונה את 'על גגות תל אביב' בהופעה עם אלי סורני, הייתי צריכה ללמוד שוב את המילים". ­ ואם תקבלי הצעה להופעת איחוד של טאטו? "לא מאמינה שזה ימשוך אותי. זה עלה על הפרק לפני שנתיים­שלוש. יובל מסנר וערן צור פנו אלי ושאלו מה דעתי, והיא לא היתה חיובית". ­ את בקשר עם ערן צור? "כיום פחות. עד לפני שנה גרנו בדירות שכורות באותו רחוב, אז היינו מתראים מדי פעם". ­ הוא התחתן ובקרוב יהיה לו ילד. "באמת? פעם ראשונה שאני שומעת על זה, אבל אני שמחה בשבילו. אני יודעת שהוא רצה ילד כבר המון זמן. הוא יהיה אבא מדהים".