 | | | איך שהיא גדלה | |
|  | | זוכרים את ניקה קוסטה, הילדה בת השבע שהדביקה בקולה זוגות בסלואו של תחילת שנות השמונים? אז הנה היא חוזרת | |
| | | | |  | בזיכרון הקולקטיבי שלנו, ניקה קוסטה לעולם תישאר אותה בת שבע מתוקה ויתומה מאב, ששרה בקול צייצני וקורע לב את מה שהפך לפסגת ריקודי הסלואו של הכיתות הנמוכות בתחילת שנות השמונים On My Own"" (או בכינויו העממי, Sometimes I Wonder""). האמת היא שכבר בנקודה הזו התרחש עיוות היסטורי, שכן אביה של ניקה, האמרגן והמפיק דון קוסטה, נפטר רק שלוש שנים אחרי יציאת השיר, אבל למי אכפת.עכשיו, הרשו לי להפתיע אתכם בשתי נקודות נוספות. בעצם שלוש. קודם כל, כנגד כל הסיכויים מתברר שניקה קוסטה לא קפאה בגיל בן ספרה אחת, אלא התעקשה לצמוח. כמו שאיש מאיתנו לא ממש מעוניין לראות את נועם קניאל ברחוב, מחשש שהמפגש ימחיש לו את הפז"מ הנכבד שהספיק לצבור, כך האינסטינקט הבסיסי שלי עוין את העובדה שקוסטה בת 29. 29! הוא התחלף באחת לנוכח תמונתה, וזו ההפתעה השנייה. סמל התום, עם הפוני והנפנפים אלה פארה פוסט, הפכה לפצצת מין מתקתקת. צילום ענק שלה, בג'ינס שמתחילים רק בחלקו התיכון של הישבן, העלה משמעותית את כמות התאונות בטיימס סקוור בניו יורק, שבו הוצב. לאחוריים של קוסטה עוד נחזור, ובגדול, אבל אנו ניצבים עתה בפת ח ההפתעה המשמעותית ביותר: בעוד שבישראל (כמו גם במספר מדינות אירופאיות ודרום אמריקאיות) הילדה היתה שוס ענק, הרי שבמכורתה זרועת הפסים והכוכבים קוסטה היתה רק עוד ילדה עשירה, שטסה בחופשים ליעדים אקזוטיים. שני אלבומיה הילדותיים אפילו לא הודפסו במהדורה צפון אמריקנית.וכך, רבותי, הלכה פייפן כל תוכנית הפעולה שלי לקראת הראיון. השאלות הפסבדו פסיכולוגיות בדבר סינדרום ילד הפלא נתקלו בתגובות של תמיהה עד גיחוך, ונאלצתי להתמקד באזורים אחרים (ישבן, כבר הזכרתי?)."אני מאוד שמחה שלא הייתי כוכבת גדולה בתור ילדה בארצות הברית", היא מסבירה, "כי זה הקנה לי איזשהו קנה מידה ואיזון בחיים. הייתי חוזרת מהופעה בצ'ילה, שבה חיממתי את פוליס מול 300 אלף איש, לבית הספר, ולאף אחד לא היה אכפת. החברים שלי ידעו, אבל אתה יודע איך זה ילדים. 'מה, הופעת עם סטינג? קול! את באה למזנון?'. עבדתי כל כך קשה כמוזיקאית, עד שלחזור ללימודים היה כמו חופש בשבילי. אפשר להגיד שהייתי כוכבת, מבחינת כל האנשים שהקיפו אותי ודאגו לי, אבל אני לא ידעתי את זה. הרי לא היה לי למה להשוות. למרות הקושי, זו היתה תקופה נהדרת. אני לא זוכרת שום דבר ספציפי, רק בליל של שדות תעופה, שפות זרות והמון במות".עם כל הכבוד להצהרות על אנונימיות, הילדות של קוסטה לא היתה רגילה גם בטריטוריית לוס אנג'לס. ככה זה כשלסנדק שלך קוראים פרנק סינטרה (אמממ, סינטרה הסנדק). העיניים הכחולות הגיעו לטקס ההטבלה של ניקה בזכות אבא קוסטה, המפיק המבוקש, יחד עם חברים אחרים של המשפחה כמו דיאנה וושינגטון, טוני בנט, פול אנקה וברברה סטרייסנד. "לא עניין אותי בכלל מי הם היו", היא משחזרת. "בתור ילדה ראיתי בהם רק אנשים שעובדים עם אבא, בדיוק כמו החברים מהמשרד. לא יותר". הלבלרים האלה דווקא יכלו לסייע לה היטב כמה שנים מאוחר יותר, אבל בשואו ביזנס כמו בשואו ביזנס, התברר שחברות היא דבר נזיל ביותר. "ברגע שאבא נפטר, כשהייתי בת עשר", קוסטה אומרת בקול רווי סרקאזם, "כולם התכנסו בתוך עצמם וניתקו מאיתנו מגע לגמרי. נשארתי On my own (הציטוט הוא מקורי, בחיי! ש.ל)".מותו של האב גרם לילדה, באורח טבעי, למשבר שהתבטא בבצורת מוזיקלית בת מספר שנים. היא הוציאה אלבום נוסף ונעדר חותם בגיל 14, לדבריה רק בגלל מחויבות חוזית, הופיעה במסגרת להקות מקומיות וסיימה את הלימודים . אחרי מספר שנים קוסטה נסעה לאוסטרליה, בעקבות חבר שמתפקד היום כבעלה וכאחד ממפיקי האלבום שלה, ג'סטין סטנלי. "עברתי לשם רק בגלל האהבה", היא אומרת, "אבל הריחוק מהתעשייה היה טוב בשבילי, כי היה לי חשוב לברר לעצמי איזו מין זמרת וכותבת שירים אני רוצה להיות, בלי השפעות מכל הכיוונים".היא הוציאה אלבום רוק אחד, שזכה למועמדות בתחרות פרסי תעשיית המוזיקה האוסטרלית, ושמה הגיע למנהל הלייבל הנודע שיבא סאונד, דומיניק טרנייר, שלקח אותה תחת חסותו והחזיר אותה לארצות הברית. קוסטה, סטנלי והדי.ג'יי הניו יורקי מארק רונסון שיתפו פעולה, "כמעט כמו להקה", ביצירת האלבום, במשך קרוב לשנתיים. "זה פרק זמן ארוך מאוד של עבודה על דיסק ראשון", היא מסבירה (ראשון הכוונה בארצות הברית, אות להערכה הרבה שקוסטה מייחסת לחלקים אחרים של הגלובוס). "הסיבה היתה שרציתי לשלב כאן בין רוק, היפ הופ וסול בצורה שונה ממה שאחרים עושים. לקח לנו הרבה זמן ואינספור ניסויים כדי להגיע לסאונד הזה".המאמץ הוכיח את עצמו, לפחות על פי הביקורות. Everybody Got Their Something"" הוא אלבום משובח, עם הפקה נוצצת, שילוב מלהיב בין סגנונות, קול ייחודי ושירים מוצלחים. את כולם, אגב, כתבה קוסטה בעצמה, כך שהיא התנערה לגמרי מדימוי הבובה הנשלטת מרחוק של ימי ילדותה. באלבום התארחו מספר אמנים ידועים, ביניהם כוכב הסבנטיז בילי פרסטון, שהחמיא לקוסטה על נגינת הפסנתר שלה. "אני לא ממש טובה בזה", היא מודה, "אבל הייתי יום שלם בעננים וצחקקתי רק בזכות הקומפלימנט שלו".את העובדה שבעלה בילה איתה לאורך כל שעות היום באולפן היא מגדירה כ"מגניבה", אם כי בעייתית משהו. "זה לא פשוט להיכנס למיטה אחרי יום הקלטות מתיש, ואז להמשיך לדון בצליל של התופים. מצד שני, זה השתלם בסוף". התופים באמת נשמעים נהדר, והאלבום שיצא בארצות הברית במאי מתחיל לצבור תאוצה, אם כי רחוק מלהיות להיט היסטרי. "החומר שלי קצת יותר מורכב מבריטני ספירס סטייל", היא מטעימה, "ולכן לוקח לו יותר זמן לתפוס. אני מקווה שהוא גם ישרוד הרבה אחריה".כרגע חברת התקליטים שלה מחפשת בעבורה בנרות, על פי הגדרתה, אתרים להופעות. נו, ומה איתנו? "הייתי שמחה להופיע בישראל", היא עונה בדיפלומטיות, "בייחוד כי אני יודעת שהצלחתי אצלכם מאוד בתור ילדה, ובכל זאת לא יצא לי להגיע. שמעתי שיש קצת בלגן באזור, אז אולי אני אחכה שיירגע. אבל היי, הרד הוט צ'ילי פפרס איימו לא לבוא לישראל, ואז ביל קלינטון שכנע אותם. אולי כדאי לי לקבוע הופעה אצלכם ואז לבטל אותה. אני מתה לפגוש אותו".יחסי הציבור שקידמו בראשית מאי את צאת האלבום בארצות הברית מיעטו לאזכר את עידן ילדת הפלא. לא פלא. אף אמריקני לא נלחץ בסלואו מהוסס לגופה של בת כיתתו הנבוכה לצלילי On My Own"". "כשהגעתי לחברות תקליטים בלוס אנג'לס", היא מגחכת, "לאף אחד לא היה מושג מי אני. אל תשכח גם שאבא, עם כל הקשרים, היה תמיד בצד הרחוק מהזרקורים. אני לא שון לנון". אבל מי בכלל צריך היסטוריה, כשמעברו השני של דף הביוגרפיה הרשמי מתנוססת תמונתה העכשווית של קוסטה, עם אותם ג'ינס פעורי ישבן. מה שמחזיר אותנו לכאב הראש של משטרת התנועה באזור הטיימס סקוור."כולם שואלים אותי על הישבן", היא מצחקקת אגב חשיפת חוסר מקוריות משוועת, "ואני תמיד מסבירה שלא היה כאן שום דבר מכוון. זו פשוט התמונה הכי מוצלחת מכל אלה שצילמנו. מה לעשות שאין לי יותר מדי במה להתגאות בחלק הקדמי של הגוף, אז נאלצתי להבליט את היתרונות האחוריים". | |  | |  |
|
| | |
