אי ירוק בים של עצב גילה שחם איבדה במלחמת יום הכיפורים את בנה אייל ו- 19 שנים אחר כך את בעלה זאב. הגינה המדהימה שלה היא "הריפוי בעיסוק שלי" תמר אבידר 11/07/01 ביום בו קיבלה גילה שחם את בשורת האיוב על נפילתו של בנה, סרן אייל שחם, במלחמת יום הכיפורים ­ היא התחילה לנגב אבק בבית. כיום, היא מודה שזה היה כפייתי. "ניגבתי את האבק בכל הבית וכשסיימתי חזרתי לקו ההתחלה. אפשר לסכם את חיי אז בשלוש מילים: וגילה ניגבה אבק. אני זוכרת את רגע השבירה שלי, כאשר החזירו לי את הקיטבג של אייל עם הבגדים. לא תפקדתי. פשוט לא הייתי כאן, אם כי המשכתי בעבודתי כמורה במסגרת חינוך מבוגרים, אבל הייתי כבויה, ללא כל ניצוץ בעיניים". עד שיום אחד אמר לה בן זוגה, אל"מ זאב (זוניק) שחם: "'גילה, תבחרי מה את רוצה: בית עם שני נרות דולקים, או בית שחברים נכנסים ויוצאים בו?'. ואז לקחתי את עצמי בידיים". 19 שנה לאחר נפילתו של אייל, ב­92', הלך זוניק לעולמו. אהבה תחת הפצצה בכל שנה מאז 73', מתכנסים החברים של זוניק בביתו בצהלה בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. גם השנה הם הגיעו בעשרותיהם, ומי שבא לפני רדת החשכה עוד הספיק לראות את הגן הפורח של שחם במלוא תפארתו. "יש תקופות שהוא משמש לי מפלט ויותר ממפלט", אומרת שחם על כל הירוק הזה. "כאשר הקירות בבית סוגרים עלי, הגינה היא הריפוי בעיסוק שלי".גינת הנוי של גילה שחם תופסת כל סנטימטר פנוי בחלקה סביב הבית החד­קומתי. הקטע שבעיקר מדהים את המבקרים הוא עשרות העציצים התלויים, שורות­שורות, מתחת לגגון העץ בחצר. "הגנים התלויים האמיתיים הם כאן ולא בחיפה", היא צוחקת. תמיד השקתה אותם במשפך עם פטנט של משאבה, ורק כעת הכניסה טפטפות כדי להקל על מי שנענה לבקשתה ובא להשקות את הגינה כאשר היא נוסעת מן הבית.כשילדיה, אייל וענת, היו קטנים והיא היתה טרודה בעבודה ובבית ("לא היו פה עוזרות, הכל עשינו לבד") וזוניק היה איש צבא קבע שהגיע הביתה במקרה הטוב לשבת ­ הגינה נדחקה לפינה. בהמשך נסעה המשפחה פעמיים בשליחות, לאתיופיה ואוגנדה, "ושם נפקחו לי העיניים: היו לנו בבית גנן, ממיטה (מטפלת) לטיפול בילדים, שומר ומנקה. אני המשכתי שם לעבוד בהוראה".­ כשחזרתם הביתה והשקעת זמן בגינה, קיבלת עזרה?"קשה להגיד שזוניק תפקד בהתלהבות בתור גנן. הוא היה עושה טובה רק כשביקשתי יפה וחזק. בסופו של דבר, לאחר חמש שנים, שכנעתי אותו שניקח גנן. כי לגנן את אומרת מה לעשות והוא נשמע לך, בעל לא תמיד מציית". ההיכרות שלה עם זוניק היא מסוג האירועים שקשה להאמין שהם לא קטע מסרט מלחמתי. הם נפגשו לראשונה באמצעות שולה נוביק, שהיתה חברתו של זוניק. השתיים, שולה וגילה, שירתו במטה חטיבת יפתח של הפלמ"ח בצריפין ושלושתם אכלו ארוחת ערב צנועה במסעדה בראשון לציון. למחרת חזרו השתיים לאכול באותו מקום, כששני מטוסי דקוטה מצריים הפציצו את מרכז ראשון­לציון ופגעו פגיעה ישירה במסעדה. נוביק נהרגה ושחם נפצעה בראשה. זוניק היה זה שזיהה את גופתה של שולה נוביק והודיע לאמה על מותה. הוא היה כה מזועזע עד שלא עשה ניסיון לפגוש את שחם ולשאול אותה על השעות האחרונות של חברתו.מקץ מספר שבועות סחבו אותו החברים לקפה "פילץ" על הטיילת בתל אביב, שהיה מקום המפגש הקבוע שלהם. שם פגש בשחם, שזיהתה אותו מיד וגם סיפרה לו שנותרה ללא בגדים. זוניק, בטעות, מסר לאמה ש ל נוביק ז"ל את בגדי שתיהן, מאחר והן התחלקו באותו חדר ובאותו ארגז בגדים. בינתיים נמשכה המלחמה. זוניק השתתף בהתקפה נוספת וכושלת על משטרת לטרון, שחם המשיכה לשרת במטה החטיבה, וזוניק קיבל ממנה ד"שים מחברו גנדי (רחבעם זאבי). "מקץ כמה חודשים", כתב זוניק בספרו האוטוביוגרפי "ארצי את בוכה או צוחקת", "כאשר בחוץ ירד מטר סוחף ואני, עם אנשי, יושבים בתחנת הרכבת בהרטוב, הודיעו לי מן השער כי חיילת מבקשת לראות אותי. זו היתה גילה, רטובה כולה, שחיפשה מקלט מן הגשם. היא סיפרה לי כי היא באה מקריית ענבים, שם השתתפה באזכרה לחללי חטיבת הראל. השגתי לה בגדים יבשים, האכלתי והשקיתי אותה והצעתי לה טרמפ לתל אביב למטה הפלמ"ח, שם היא היתה מה שהיום קוראים 'סמלת סעד'. מאז לא נפרדו דרכינו".כאשר השניים החליטו להינשא, נענה זוניק לבקשת שחם לעבור לגור בקיבוץ שלה, איילת­השחר. הם נישאו בחצר בית ההורים בקיבוץ, בצניעות של אותם הימים (זוניק מציין בספרו את תרומתו לכיבוד: 24 בקבוקי בירה). תמיד קראו לה "גילה של זוניק", וגם לאחר לכתו היא נותרה "גילה של זוניק". גינה לי לנחמה אייל היה בנם בכורם, וענת נולדה אחריו (היום היא אם לשלוש בנות, מורה, גרה בצהלה, נשואה לתקשורתן אוד גונדר). כאשר המשפחה עזבה את הקיבוץ הם עברו לבית חדש שנבנה אז בשכונה מרוחקת בשם צהלה. זוניק עבד בסוכנות היהודית, ורכש חברים ומעריצים רבים. כיום שחם מלמדת תנ"ך במועדון של צהלה, כמתנדבת. "הולך ופוחת הדור", היא אומרת. "בצהלה מוכרים כיום בית אחר בית. הצעירים שבאים לגור בבית שנבנה מחדש, נכנסים גם לגינה חדשה ומושלמת. חברת הגינון כבר תכננה עבורם גן חדש לפרטי פרטים, ואת רואה איך מביאים לגן עץ זית עתיק יומין, עץ תמר בגובה 50 מטר, שורות של שיחים. בעיני זה כמו לקבל ילד בן 20, מבלי ליהנות מהטיפול והגידול שלו. כשאני חושבת על מה שהגינה שלי נותנת לי ­ ויש לי המון זמן לחשוב ­ אני מבינה מדוע היא תופסת מקום כל כך חשוב בחיי. כי כך אני צריכה לטפל במישהו ואחרי שטיפלתי בזוניק ונשארתי בידיים ריקות, יש לי מישהו שאם אני לא אדאג לו, אז אף אחד לא ידאג". ­ בכל זאת, צמח זה לא אדם."צמח זה לא דבר דומם. אם את משקיעה בו, הוא מחזיר לך. יש בו חיות וכשאת מטפלת בו, הוא פורח ומשגשג. אתם מנהלים דו שיח".לאחר נפילתו של אייל היא הכפילה את המסירות שלה לגינה, "וזוניק אפילו קינא", היא נזכרת, "ואמר: 'את כל הזמן עם הראש באדמה'. לאחר שגם הוא נפטר ושעותי בידי, אני פותחת את הדלת החוצה וזה ירוק וזה שמש וזה תכלת ולא קירות. בשבילי הגינה היא פשוטה כמשמעה: מרחב מחיה". זו עבודה יומיומית כמעט. הגנן מגיע אחת לשבועיים, אבל רק כשהיא בבית, "אחרת הם עושים מה שהם רוצים, גוזמים עד הסוף". היא עובדת שעות על שעות, שוכחת את עצמה. לפעמים היא ממשיכה לעבוד גם לאור החשמל. "כשאני מגיעה הביתה בקיץ, צמאה, מזיעה ועייפה, ואני רואה צמח מתעלף מחום או מצמא ­ אני קודם מטפלת בו ורק אחר כך בעצמי, כי את תתגברי והוא יכול ללכת לך".היא לעולם לא קוטפת פרחים לקישוט הבית, אבל היא מביאה פרחים לשני הקברים שהיא פוקדת בבית העלמין הסמוך לצהלה. והיא גם מביאה הביתה פרחים וירק ממה שצומח ליד הקברים של אייל ושל זוניק. "אני עושה זאת כדי לקיים את הקשר בין הבית לבינם. כאילו אמרתי להם: הנה לכם, מן הבית שלכם".שנים רבות היו היא וזוניק פוקדים את קברו של אייל בכל יום שישי אחר הצהריים. גם עכשיו היא משתדלת להגיע כל יום ש ישי. "לאחר המוות, סמוך למקרה, הרגשתי בבואי לבית הקברות שהמת שם, אבל לאחר כמה שנים את כבר מרגישה שהוא כאן, בבית. זה משכנו. בית הקברות כבר כמעט לא אומר לי דבר. אני לא חושבת שצריך לעשות פולחן מן המת, אבל גם לא צריך לשכוח. והדברים אמורים בעיקר לגבי זוניק, שהיה לו ים של חברים". במידה ויש לה טענות, אם כלפי משרד הביטחון בשל הגינון ואם כלפי האזכרה של זוניק ההולכת ומצטמצמת ­ היא מבליעה את הביקורת. הכלה, מיקי, שהיתה נשואה חמישה חודשים לאייל, היא כמו בת טובה נוספת. היא נישאה מחדש, עברה למצפה צורית בגוש­שגב, שלושת ילדיה כבר בוגרי צה"ל והיחסים עם שחם היו ונותרו משהו מופלא.אחת מהדרכים של זוניק להתמודד עם השכול היתה הקמת "האגודה לקידום החינוך ביפו" (עם דוד פורטביץ'), ובמשך שנים לא חדל ממלחמתו במשה דיין ובגולדה מאיר, שראה בהם את האחראים למחדל של יום הכיפורים. "הוא אכל את עצמו", אומרת שחם, "על שלא הרעיש עולמות מיד, יום לפני יום כיפור, כאשר אייל הגיע הביתה מגבול הצפון וסיפר, נרעש כולו, כי מולם על הגבול הסורי ניצב כוח עצום של טנקים ומשהו עלול לקרות. עד יומו האחרון זוניק לא סלח לעצמו" . ובעוד הוא ניסה, לרגעים, לשכוח באמצעות הפעילות הציבורית, שחם עשתה את זה בעזרת הגינה. היא עובדת ללא כפפות, "כי אני חייבת את המגע הישיר עם הצמח". יש לה בצד השיחים הרבים גם עשרות עציצים שהיא מזיזה אותם, לפי הצורך, מצד השמש לצד הצל. הידע שלה הוא "עניין של תחושה, וגם קצת למידה מספרים".הגינה שלה הגיעה כבר לגודל מקסימלי. אילו היה לה יותר שטח היתה מגדלת גם ירקות, אבל זה מה יש: תערובת ססגונית של פרחים, עציצים, עצים, גן תלוי ומשתלה. הגינה המנחמת שלה היא בליל של כל מיני ירוקים ונקודת צבע של שרכים, עלי פיל, פילדנדרון, גרניום, פטוניות, ג'ינג'ר, עצי בננות, פיטנגו ואקליפטוס שעושה לה המון לכלוך, אבל היא אינה מסוגלת להחליט על עקירתו.אני לא בטוחה שזו הגינה היפה ביותר בצהלה, אולי ישנן יפות ממנה, אבל מבחינה רגשית זו הגינה הכי מושקעת שראיתי אי פעם.