"חכו לי, אני כבר חוזר" רב"ט מרסלו שטכמן שנפצע אנושות מרסיס שחדר לראשו מירי החיזבאללה פקח כעבור שבוע עיניים, קם על רגליו יונתן הללי 10/07/01 "חכו לי, אני כבר חוזר, אני לא מוותר", הבטיח אתמול רב"ט מרסלו שטכמן לחבריו לאחר שהתאושש באורח פלא מפציעתו האנושה. לפני 10 ימים נפצע שטכמן מירי טיל של חיזבאללה בהר דב. רסיס חדר לראשו ומצבו הוגדר קריטי. שבוע שכב מחוסר הכרה במחלקה לטיפול נמרץ של ביה"ח רמב"ם ואתמול כבר נשמע כאילו לא היו דברים מעולם. "זה נס", אומרים הרופאים. שטכמן הוטס לביה"ח במסוק של חיל האוויר, כשהוא מחובר למכשירי הנשמה. בניתוח חירום נשלף הרסיס מראשו. שבוע לאחר מכן הוא התעורר. "לא ידעתי איפה אני", מספר שטכמן, "לא הבנתי מה קורה, לא זכרתי כלום. אחרי שהסבירו לי התחלתי לעכל שאני ברמב"ם. בשלבי התעוררות הראשונים הייתי מטושטש. אני זוכר שראיתי את הפנים של הרמטכ"ל, אבל לא ידעתי אם חלמתי או שבאמת ביקר אצלי. שאלתי את אבא שלי והוא אמר, 'כן, חמוד, לא חלמת, הוא היה פה'. אני זוכר במעורפל את השיחה עם הרמטכ"ל. הוא שאל אותי אם אני יודע מי הוא ואיך אני מרגיש. עניתי לו בחצי חיוך, 'אני אחיה, אני אחיה'". מרסלו שטכמן הוא בן 19, ממעלה אפרים. הוא נולד בפרגוואי ועלה ארצה בגיל שנה. יממה לאחר שהתעורר הוא כבר קם, חייך ודיבר כ אילו לא קרה כלום. "כשפתחתי בפעם הראשונה את העיניים ראיתי את אבא מולי. עכשיו אני מבין מה עבר עליהם כשהייתי חסר הכרה. הרופאים אמרו לי שזה נס איך שאני מתאושש". שטכמן לא זוכר את נסיבות פציעתו. את החסר מילאו חבריו. הוא לא חושש לחזור ליחידה ולקו הגבול. "אני רוצה לחזור מהר, אנחנו צריכים להתגבר על מקרים כאלה. אני אחזור, אני מקווה שזה יהיה מהר". אביו, גבי, ששוהה ליד מיטתו ימים ולילות, לא מופתע שבנו מפנטז על חזרה ליחידה. "אני לא אעמוד בדרכו. אצלו זה בדם, מי אני שאשים לו ברקסים בדרך? אם אמנע זאת ממנו אגרום לו נזק גדול. אמרתי לו שאנחנו מאחוריו ושיעשה מה שהוא מבין ומה שטוב לו". המשפחה לא מפסיקה להתפעל מהטיפול המסור מצד הרופאים והאחיות, אבל בעיקר הם מתפעלים מהחברים במעלה אפרים. האב: "אני ואשתי לא מסוגלים לתאר במלים את האהבה של אנשי הישוב. החברים באו, עודדו. משפחות שלא היכרנו הציעו לנו את כל העזרה שבעולם. חברים של מרסלו מהר דב באו ובכו איתנו. זה מה שהחזיק אותנו חזקים, זה מה שנתן לנו את הכוח והאמונה שנצא מזה". לרב"ט שטכמן יש מסר ברור: "מכל מצב פסימי אפשר לצאת אופטימים. יהיה בסד ר, אני מבטיח לכם. מחר אני משתחרר ומתחיל בשיקום בבית לוינשטיין. הרופאים אמרו שקרה לי נס. כי כל מי שראה אותי ביום שנפצעתי ורואה אותי עכשיו לא מבין איך דברים כאלה קורים. אבל זו עובדה ­ הנה אני כאן, חי, נושם ובריא לגמרי". הוריו קלטו שבנם חוזר לעצמו ברגע שהאחות נתנה לו מחית תפוחי עץ. האב: "מרסלו הגיב מיד במלים: 'אני לא אוהב את זה, זה מגעיל אותי, תני לי מילקי שוקולד'. אז ידעתי שהראש שלו עובד, שהעיניים שלו עובדות והאף מתפקד. נכון, בכיתי, כי 10 שעות קודם לכן הוא עוד היה מחובר למכשירים ולמחרת פתאום הוא רוצה מילקי. אני ואשתי בכינו, התקרבנו אליו, מילמלתי לעצמי, 'זה פשוט נס'. חיבקנו אותו". "אני לא אדבר שום דבר, לא על התקרית, לא על מה שקרה ולא על אורח החיים בצבא", אומר מרסלו. "זה לא צריך לעניין אף אחד. הכי חשוב שאני מרגיש טוב, שיצאתי מזה. זה מה שצריך להעסיק את כולם ולהרגיע את כולם. אני אוהב את השירות בצבא, ואני אוהב לשחק כדורעף ולהיות אוהד של מכבי חיפה". האמא מתקשה לדבר מרוב התרגשות. "אי אפשר לתאר את ההרגשה", היא אומרת. "רגע אחד אני מדברת עם מרסלו ואחרי כמה שעות דופק בדלת קצין העיר ואומר לי שהוא נפצע. ואולי חלילה נהרג, חשבתי. קשה לתאר מה עובר באותם רגעים, זו התמוטטות של עולם שלם בתוך שניות. זאת חרדה עצומה. לבוא ולראות את הבן יוצא מחדר ניתוח ולא לדעת אם הוא יחיה, כמה זמן הוא יחיה, מה יהיה מצבו ­ זה גהינום. אין לי מלה אחרת. צריך הרבה מאוד כוחות כדי לצאת מהגהינום הזה ואת הכוחות קיבלנו מהחברים, מהמשפחה וממרסלו". מרסלו: "צריך להיות חזקים, זה הדבר הכי חשוב". האב: "אנחנו פה במדינה שיש בה טרור. אני שירתתי במילואים ברמאללה, בשכם וביריחו וקודם היה לנו את לבנון. עכשיו יש לנו את לבנון במרכז הארץ, הבאנו אותה לתוך ישראל. היום מדינת ישראל זו מדינה שלא צריך להיות בה לא שמאל ולא ימין, אנחנו צריכים פשוט להיות חזקים ולהתעורר. צריך להתפלל שנעבור את התקופה הזאת, כי בסופו של דבר הכוח שלנו לעמוד מול המצב הזה, הוא זה שנותן לילדים שלנו את הכוח להתמודד בעצמם יום יום ושעה שעה". עושה רושם שמצבו של שטכמן משתפר מרגע לרגע. גם הרופאים מתקשים לעקוב אחרי קצב ההתאוששות המדהים שלו. נדמה שרק שטכמן עצמו לא מופתע. הוא מרגיש לגמרי בריא. "יהיה בסדר", הוא אומר לכולם, "אמרתי לרמטכ "ל שאני אחיה ואצלי מלה זו מלה". הרופאים עצמם אמרו אתמול: "במונחים רפואיים אפשר לומר שמדובר כאן במשהו מאוד חריג, בהתאוששות יוצאת דופן. אם האבא חושב שקרה להם נס, אני מסכים איתו. כאשר מרסלו הגיע לכאן היה קשה להאמין שכך הוא יישמע 10 ימים לאחר מכן. את זאת יאמר כל רופא. אז היה כאן נס". והאב מוסיף: "הבן שלנו נולד מחדש. חזרנו לחיות. אנחנו נלך אחריו לכל מקום, כי מה שטוב לו טוב לנו. מה שזורם בדם שלו, זורם בדמנו".