כשאני אצל אמא אני מתגעגע לאבא וכשאני אצל אבא אני רוצה לאמא "אני יודעת שאמא שלי יצאה מגדרה כדי לפרנס אותנו, אבל אני זוכרת אותה כנעדרת" מיקי פרנקל 09/07/01 האם יש זמן נכון לגירושים, האם קל יותר להתגרש כשהילדים קטנים מאוד, ועדיין אין להם זכרונות חזקים מהמשפחה השלמה, או שמוטב לחכות עד שיהיו כמעט בוגרים, עם רגל אחת מחוץ לקן המשפחתי. זו אחת השאלות שנשאלת ג'ודית ולרשטיין, שלפני 25 שנה החלה לעקוב אחר 131 ילדים שהוריהם היו בתהליך גירושים. מסקנת המחקר שלה היא ש"בתרבות הגירושים של היום, הילדים הקטנים סובלים יותר מכולם. בגיל שבו הם זקוקים להגנה ולאהבה ולטיפוח מתמידים, יש לילדים אלה הורים שחייהם במערבולת. במשפחות רבות כאלה יש תינוקות ופעוטות שקודם לכן טיפלו בהם באהבה, ולפתע הם נאלצים לעבור שינוי קיצוני ברמת הטיפול והאהבה, והם סובלים".מתוך 131 הילדים שאחריהם עקבה במשך שנות המחקר בחרה ולרשטיין, מחברת הספר "יש נישואים מאושרים" ומייסדת "מרכז ג'ודית ולרשטיין לטיפול במשפחות בתהליך שינוי", בשבעה מקרים מייצגים, שאת חייהם לאורך הילדות, ההתבגרות והבגרות היא מעלה בספר "גירושים והשפעתם על הילדים בבגרותם" (בהוצאת מטר). חברו אליה בכתיבתו ג'וליה לואיס, מרצה לפסיכולוגיה ומנהלת המרפאה הפסיכולוגית באוניברסיטת סן פרנסיסקו, וסנדרה בלקסלי, הכתבת המדעית של ה"ניו­יורק טיימס". הספר, ששמו במקור "המורשת הבלתי צפויה של הגירושים", מביא את סיפורם של ילדים, ולימים אנשים, שהוריהם התגרשו ומתאר את קשרי האהבה, הנישואים, ההורות והגירושים שלהם. הוא מנפץ כמה מיתוסים הנוגעים לגירושים ומומלץ להורים בתהליכים, בנים ובנות להורים גרושים, עורכי­דין ושופטים שעיסוקם בתחום.אחד המיתוסים הרווחים סביב גירושים הוא, שאם ההורים מאושרים יותר גם הילדים מאושרים יותר, ושגם אם הם נפגעים עקב הגירושים הרי שהמשבר הוא זמני בלבד, כי ילדים מתאוששים ומסתגלים בקלות. אבל מבוגרים רבים שלכודים במערכת נישואים לא מאושרת יופתעו לשמוע שילדיהם דווקא די מרוצים. לא אכפת להם שאמא ואבא ישנים בחדרים נפרדים, כל עוד המשפחה נשארת שלמה. למרבה המזל, אומרת ולרשטיין, המיתוס הזה הותקף קשות בשנים האחרונות בדיווחים של הורים, מורים וחוקרים כמוה, שגילו שהילדים סובלים. אלימות ודיכאון "באופן כללי לא נראה שילדים במשפחות שחוו גירושים מאושרים יותר, בריאים יותר או מסתגלים יותר, גם אם אחד ההורים או שניהם מאושרים יותר. מחקרים כלל­ארציים שנערכו בארה"ב מראים, שילדים ממשפחות שחוו גירושים, ושבהן ההורים התחתנו שוב, אלימים יותר כלפי הוריהם ומוריהם. הם סובלים יותר מדיכאון, יש להם יותר קשיי למידה והם סובלים יותר מבעיות ביחסים עם בני גילם, לעומת ילדים ממשפחות שלא התפרקו. הסיכוי של ילדים ממשפחות שחוו גירושים ושבהן ההורים התחתנו שוב להישלח לקבלת עזרה פסיכולוגית בבית הספר גדול פי שניים או שלושה משל חבריהם ממשפחות שלא התפרקו. מספר גדול יותר של ילדים כאלה מגיעים למרפאות לבריאות הנפש ולבתי חולים. בקרב ילדים אלה יש יותר יחסי מין בגיל צעיר, יותר ילדים שנולדים מחוץ לנישואים, פחות נישואים ויותר גירושים. מחקרים רבים מראים, שילדים להורים גרושים סובלים בבגרותם מיותר בעיות פסיכולוגיות בהשוואה לילדים שגדלו במשפחות שלמות".אף שרבים לא מאמינים עוד במיתוס שילדים תמיד יוצאים נשכרים מגירושים שבעקבותיהם ההורים שלהם מאושרים יותר, המיתוס הזה ממשיך להשפיע ומעודד הורים לצפות מילדי הם לקבל את החלטתם, קובעת המחברת. לדבריה, האמת היא, שכאשר מדובר בילדים מתחת לגיל העשרה זה נכון רק במקרים נדירים. האמונה במיתוס הזה מקשה על ההורים להבין שילדיהם סובלים מפחדים ועצב בגלל הפרידה, מקשה עליהם להכין את הילדים לגירושים המתקרבים ולתת להם את התמיכה הדרושה. העובדה שאחרי הגירושים רבים מהאבות והאמהות עסוקים בחיפוש אחר בני זוג חדשים ועבודות חדשות, רק הופכת אותם לפחות זמינים לילדיהם.מיתוס נוסף הוא שגירושים הם משבר זמני, ושהנזק הקשה ביותר לילדים הוא בתקופת הפרידה. מי שמאמינים בכך סבורים שככל שימהרו להסדיר את הסוגיות המשפטיות, הכלכליות וההוריות (משמורת וביקורים), כן ימהרו הילדים להסתגל לכך שמעתה יש להם שני בתים. מיתוס זה, שגם הוא מתחיל להתנפץ כיום, כשנשמע קולם של הילדים של דאז והמבוגרים של היום, מונע מההורים לתכנן דברים לטווח ארוך ולהכיר בכך שצרכי ילדיהם משתנים כשהם גדלים. בנים ובנות להורים גרושים מדברים על תחושות העצב, הכעס והבדידות שחוו בילדותם. הם מספרים מה עובר על ילד שנאלץ לטוס לבד בגיל שבע כדי לבקר את אחד ההורים, ועל שלילת זכותו להחליט איך יבלה את חופשותיו, על חו סר ודאות בנוגע לתמיכה כלכלית בלימודים גבוהים, על דאגה לשני ההורים (האם החבר החדש של אמא יישאר איתה? האם אשתו החדשה של אבא תקבל אותי לביתה?) ועל התבגרות רצופה בחרדות לגבי מערכות היחסים והילדים שלהם עצמם."אני לא זוכרת דבר חוץ מהעובדה שתחילה חיינו יחד ואחר­כך לא. לפתע פשוט לא היה לי אף אחד. ביליתי לבד כל­כך הרבה, שניסיתי להיות חברה לעצמי, אבל איך אפשר לעשות זאת כשאת רק בת ארבע", מספרת פולה, כיום בת 33. בשבילה, משמעות הגירושים של הוריה היתה אובדן שלושת העוגנים העיקריים בחייה: אמה, אביה ושגרת חיים שמשרה ביטחון. ולרשטיין משווה את מה שחוותה פולה למה שחווה ילד עם מותו הפתאומי של הורה אהוב.הצרות במשפחתה של פולה החלו על רקע כלכלי. אביהן של פולה ואחותה ג'ואן, שהיה רוקח והבעלים של שלושה בתי מרקחת, שקע בחובות ופשט את הרגל כשפולה היתה בת שלוש. מאב מסור, שנהג לקחת את בנותיו לגן השעשועים, הוא הפך לאדם רדוף רגשי אשם, מדוכא ואלים. יום אחד הוא התפרץ, הכה את האם וברח מהבית. פולה זוכרת את אמה ההמומה מתייפחת. האם זוכרת את פולה שואלת אותה: "אמא, את פוחדת מאבא?" ועוטפת את כתפיה בשמיכתה ה קטנה.פשיטת הרגל של האב הותירה את האם ובנותיה חסרות כל, כי הוא לא היה מסוגל לשלם מזונות. תחילה התקיימו מהכסף ששלחו להן הורי האב. אחר­כך אמה של פולה מצאה עבודה בשכר זעום, כיוון שהיתה חסרת מקצוע. האחיות, שהורגלו בפינוקים, נאלצו להסתפק בארוחות מוכנות ובאמא שהפכה לאשה זרה, מרירה ומלאת טינה, שחוזרת מותשת מהעבודה וצורחת עליהן.ולרשטיין, שפגשה את פולה לראשונה חצי שנה לאחר שהוריה נפרדו, מתארת אותה כ"ילדה קטנה ורזה עם שיער כהה, מתולתל ומוזנח, ועיניים ירוקות עירניות. היא הלכה הלוך ושוב בחוסר מנוחה בחדר המשחקים שלי, מתוחה מכדי להתיישב במקום אחד, מרימה צעצוע אחרי צעצוע ומשליכה מיד על הרצפה". כשניסתה לדובב אותה על ביתה ומשפחתה היא דיברה בעיקר על הכלבה שלה, דייזי. פתאום היא הפסיקה לשוטט בחדר והודיעה: "אני אמצא לי אמא חדשה".הורי אביה של פולה הציעו לשלם לאמה את שכר הלימוד אם תשוב ללמוד באוניברסיטה, והיא נרשמה ללימודים. היא היתה יוצאת מוקדם בבוקר כדי להגיע לאוניברסיטה ועבדה מהצהריים עד הערב. בלילות היתה לומדת. פולה נשלחה לביתה של שמרטפית, שם שהתה במשך 12 שעות בחברת חמישה ילדים נו ספים שהיו באותו מעון. אחותה, שכבר הלכה לבית הספר, היתה חוזרת לבית ריק. כשפולה נכנסה לכיתה א' היא היתה הולכת למעון לפני הלימודים וחוזרת מבית הספר עם אחותה הגדולה, ג'ואן, שנאלצה לטפל בה ובעצמה, וכשהאם היתה חוזרת בערב היו השתיים מתנפלות עליה בסיפורי המריבות ביניהן. במהלך ארוחת הערב כמעט לא היו דיבורים, ולאחריה האם היתה לומדת. כשאחיות היו מתכתשות היא היתה עוזבת את החדר."היו ימים שאמא היתה שבה מהעבודה מאוחר, ואני הייתי זקוקה לעזרה בשיעורי הבית. היא היתה נכנסת ללחץ, כיוון שהיתה לה בחינה למחרת. היא היתה אומרת לי שעלי לעשות כמיטב יכולתי בכוחות עצמי, משום שהיא חייבת ללמוד. אחר­כך היתה ננעלת באמבטיה, ואני זוכרת שהייתי יושבת על הרצפה, בסמוך לדלת חדר האמבטיה, ומקשיבה לרשרוש כשהיא הפכה בדפי המחברת שלה", מספרת פולה. צרכיה הפיזיים, מזון וקורת גג, סופקו, אבל היא חשה נטושה. כמו ילדים אחרים שהיו צעירים מאוד כשהוריהם התגרשו, היא זוכרת בעיקר את הבדידות העמוקה.על הבדידות נוסף הכעס, הרבה כעס. "אני זוכרת שהייתי בצרות, ואני זוכרת כעס. תמיד כעסתי על מישהו. אני לא חושבת שהגירושים עצמם השפיעו עלי. מה שהשפיע עלי הוא שאמא שלי לא היתה בסביבה. היתה חסרה לי המשפחה המסודרת. לא היה לי עם מי לשוחח. אף אחד לא הדריך אותי. אני יודעת שאמא שלי יצאה מגדרה כדי לפרנס אותנו, ותמיד אהיה אסירת תודה על שעשתה כן, אך אני זוכרת אותה כנעדרת", מספרת פולה המבוגרת על ילדותה של פולה הקטנה.בפגישתה עם ולרשטיין חמש שנים לאחר הגירושים היא כבר היתה בת תשע והתרכזה בעיקר בטיפול בארנב שלה, רייסר. היא סיפרה שהיא לא אוהבת את אמה ולא את אחותה. על אביה סירבה לדבר. באותה שיחה, מספרת ולרשטיין, היא "השמיעה את אחת ההצהרות העצובות ביותר ששמעתי מעולם מפי ילד: 'אני לא רוצה להיות כלום כשאגדל. אני לא אוהבת את הרעיון שצריכים להתבגר".אמה סיימה בינתיים תואר ראשון בניהול בתי מלון, הצליחה להשיג משרה בשכר הרבה יותר גבוה והחלה ללמוד לתואר שני, אך המשיכה להיעדר מהבית משבע בבוקר עד שבע בערב. היא התחילה לצאת עם גבר שפגשה בעבודה ולעתים נעדרה מהבית בלילה או נסעה איתו לסופי שבוע, מה שהרחיק אותה עוד יותר מבנותיה. היא לא היתה שם כדי להסיע אותן לחוגים והן הלכו ברגל. הן הצליחו לא להיכשל בלימודים, כי היו ילדות נבונות, אבל איש לא שם לב כשהיו מדוכאות. אלכוהול ואנורקסיה אביה של פולה חזר לחייה כשהיתה בת שמונה, לאחר שהתאושש כלכלית, ובית המשפט קבע הסדר מזונות וביקורים. פולה וג'ואן התלהבו תחילה מהרעיון ששוב יהיה להן אבא אמיתי, אבל עד מהרה ההתלהבות הפכה לטינה. הן לא הצליחו להבין לאן הוא נעלם במשך שנים. הן בקושי הכירו אותו וחששו להישאר לבד עם הגבר הזר במקום לא מוכר. הוא אמנם ניסה להיות אבא טוב, אבל הביקורים הדו­חודשיים אצלו ניתקו אותן מהחברות והחברים ומנעו מהן להשתתף בפרויקטים בבית הספר, מה גם שהוא לא הסכים לארח בביתו את הארנב של פולה. לאמן של הבנות ההסדר הזה דווקא התאים מאוד.כשולרשטיין פגשה אותה ביום הולדתה ה­14 אמרה לה פולה בתשובה לשאלה למה היא נוסעת אליו: "איזה שופט טמבל אמר שאני חייבת. אני מרגישה כמו זרה בבית שלו. אין לי חברים ואין לי מה לעשות שם. בת כמה עלי להיות כדי שיהיה לי מותר לסרב לבקר אצל אבא שלי?"ואילו ג'ואן סיפרה: "כל הילדים בכיתה מחכים לזה, אני פוחדת מהחופשה. אני שונאת את חודש יולי. זה חודש נורא בשבילי. פולה ואני היינו בוכות כל לילה עד שהיינו נרדמות".פולה גדלה עם כעס עצום, שהתבטא בהרס עצמי. היא התמכרה לאלכוהול בגיל 12. בהמשך היא גם צרכה קוקאין. בגיל 15 היא סולקה מבית הספר ובגיל 16 נשרה מבית­ספר אחר, עבדה בתחנת דלק ובמסעדות. כשהיתה בת 17 אמה הבטיחה לה מכונית אם תחזור ללימודים. היא קיבלה את התעודה בגיל 19, ואישור נישואים בגיל 21. כשולרשטיין פגשה אותה אז, היא היתה כחושה על סף אנורקסיה ומאופרת בכבדות בשפתון שחור ולק שחור. היא עישנה בשרשרת ודיברה על החבר שלה, בראד, שפגשה במסיבת אקסטזי. בפגישתן הבאה, כעבור עשר שנים, היא כבר היתה גרושה ואם לילד. שמו ראנד, אבל פולה קוראת לו רייסר, כמו לארנב שלה. נישואיה לבראד, שהיו חגיגה מתמשכת של הילולות ליליות, מריבות ושתייה, הגיעו לקיצם לאחר תשע שנים. בית המשפט פסק שרייסר יימסר למשמורת משותפת של הוריו. הוא גדל כילד מוזנח. בגיל שנתיים המשטרה מצאה אותו משוטט בלילה ברחוב. כיום רייסר ופולה גרים עם אמה. פולה, שעברה טיפול גמילה, לומדת עכשיו בקולג'. יחסיה עם אמה הפכו לחבריים. גם עם אביה היא התפייסה.רייסר בן השבע, שחי כיום בשני בתים, סובל מהנתק מהחברים, אבל לא רק. כשולרשטיין שואלת אותו איך השפיעו עליו הגירושים של הוריו הוא אומר: "אני אוהב את שניהם, אבל ככה זה קש ה, כי כשאני אצל אמא אני מתגעגע לאבא וכשאני אצל אבא אני רוצה לראות את אמא. כל לילה אני מתגעגע למישהו אחר".