"השמש זורחת, הציפורים מצייצות ורק לי נחרב העולם"
"ברצוני לעניין אתכם בכתבה על בננו רם רוטנברג ז"ל, שנהרג בלבנון שנה לפני היציאה"
חן קוטס­בר
06/07/01
שנתיים בדיוק חלפו מאז נהרג סמל ראשון רם רוטנברג בלבנון. בבית הוריו, חיה ואבישי, שבנס­ציונה מתקשים עדיין לעכל את הכאב. בחדר האורחים, מול הטלוויזיה, הם תלו תמונה של רם, היחידה. למרגלותיה דולק נר נשמה ומונח שעון שהכינו לו חבריו לפלוגה כמתנת שחרור מצה"ל. רם נהרג בשבת. ביום שני היה אמור לצאת לחופשת השחרור שלו. על השעון כתבו לו חבריו "תשמור על קשר"."מאז שרם נהרג אני חיה על יד החיים", אומרת אמו, חיה רוטנברג, "לשום דבר אין טעם. הכל כמו מאחורי מסך. הרבה פעמים שואלים אותי 'איך ממשיכים אחרי אסון כזה?', ואני עונה: 'לא ממשיכים'. הכל נעצר אצלנו. אנחנו עובדים ומתפקדים, אבל זה הכל. אנחנו רק מתקיימים. אם לא היו לנו עוד שני ילדים לא היינו פה."אני חושבת שאם הייתי מאבדת את חיי, היה לי הרבה יותר קל מאשר לאבד את רם. זאת בעצם אולי תמצית הדברים של לגדל ילד ואז לקבור אותו. אני לא יכולה להמשיך לחיות בקטע הזה שהכל ממשיך ורק רם איננו. אני אגיד דבר נורא קשה: תמיד התגאיתי בעצמי שאני לא קנאית. לא קינאתי באף אחד; לא באלה שיש להם יותר כסף, לא באלה שיש להם יותר בגדים ולא באלה שיש להם בית ג דול משלי. היום אני מקנאה בכל אמא שיש לה ילד חי. זאת נכות. זאת מחלה, וזה גם מבייש אותי באיזשהו מקום, הקנאה באמהות של הילדים החיים. אני מתביישת".אבישי: "לפעמים אני נפגש עם אנשים שלא איבדו ילדים ואני כל הזמן מזכיר לעצמי שהם מסתכלים עלי מצד של איזושהי תהום שפעורה בינינו. כי הם בארץ החיים השלמים ואנחנו, ההורים השכולים של רם, בארץ החצי חיים. חלק מהנשמה שלנו מת".
"שיידעו מי הוא היה ומה הפסדנו"
לפני כחודש, לקראת יום השנה למותו של רם, שלחה רוטנברג מכתב למערכת "סופשבוע" של "מעריב"; "ברצוני לעניין אתכם בכתבה על בננו רם רוטנברג ז"ל", כתבה, "שנהרג בלבנון שנה לפני היציאה, ב­10 ביולי 99', ועל ההחמצה הגדולה שאנו חשים בחסרונו יום­יום, שעה­שעה, מזה שנתיים".מכתב קצר, תמציתי, חריג, שהלב מתקשה לעמוד בפניו. הזמן שחלף מאז מותו של רם, הפחד מן השכחה וגם אירועי התקופה האחרונה, עם ריבוי המתים, אומרת רוטנברג, כל אלה הובילו אותה לכתוב את המכתב הזה.היא נאחזת בכתבה שיעשו על בנה, משל היתה נאחזת עוד רגע בחייו שלו. היא מאמינה, בתמימות אינסופית אולי, שבכוחה של כתבה עיתונאית לשמר את המתים ולחזק את הזיכרון שהולך וקהה. "ככל שיותר אנשים יידעו על רם", היא מסבירה, "זה ישאיר אותו עוד קצת איתנו. השמחה הזאת, לדעת שיש עוד שורה שכתובה עליו, שכולם קוראים, שמדברים עליו, שהוא נמצא. כי הריק הזה, שנשאר אחרי שרם מת, הוא נורא."המחשבה שיגיע יום שישי ורם לא יבוא. המחשבה שלא יבוא יותר אף פעם. אנחנו רוצים לספר על רם, שלא ייעלם סתם ככה. יש עכשיו מסה כזאת של מתים בארץ ואנשים נאבדים ונעלמים, וזה ו, אין להם שום זכר. יש מין התרגלות כזאת, שגרה. אנשים מבוגרים שנהרגים יש להם לפחות משפחות וילדים שיזכרו אותם תמיד. רם היה צעיר. הוא לא השאיר אחריו כלום."אבישי, אבא של רם, אמר לי לא מזמן: 'כל עוד אנחנו חיים, צריך לזכור את רם כמה שאפשר וכמה שיותר אנשים, כי כשנמות כבר אף אחד לא יזכור אותו'. אולי האחים של רם יזכרו, אבל זה הכל. כתבתי את המכתב לעיתון מתוך רצון שהאנשים החיים שלא הכירו את רם יזכרו אותו. שהוא לא ילך לאיבוד, שיישאר כאן עוד קצת, שיידעו מי הוא היה ומה הפסדנו. אולי גם העולם הפסיד".­ לא היה לך קשה לכתוב, לבקש, לא חששת שיסרבו לך?"זה היה מאמץ. זה עלה לי בדמים ממש. אני זוכרת שהתחושה הראשונית, כשעלה הרעיון, היתה: 'אני לא רוצה שירקדו על הדם שלנו, רם בטח לא היה רוצה את זה'. מעולם לא דיברתי על חיי, על ילדי, אבל עכשיו אני מתגברת על זה. אני מוכרחה להתגבר, כדי שרם לא ייעלם, שיידעו על רם".
"מי רם יכול היה להיות"
נפגשנו בבית משפחת רוטנברג שבנס­ציונה. שעות ארוכות של שיחה רצופה, קשה. חיה בכתה כמעט מראשיתה. בכי מאופק, אבל בלתי פוסק. אפה האדים ועיניה התכווצו לכדי חריץ קטן. אבישי הלך וחזר והדליק סיגריה, וכיבה, ושוב הדליק, ועבר מהספה לכיסא וחזר לספה. חסר מנוחה. מור (27) ואודי (15), אחותו ואחיו של רם, התערבו מדי פעם בשיחה אבל מרבית הזמן הסתובבו בין שאר חדרי הבית. שוב ושוב ביקשה מהם אמם להגיד משהו על רם, אבל הם מיעטו לדבר. אולי התקשו להתמודד עם עננת העצב שריחפה בסלון הבית.חיה ואבישי דיברו על רם הילד, רם הנער, רם החייל. מאז שמת הכל משמש אצלם בערבוביה. בכנות נוגעת ללב אם תיארו ילד חי ונושם, שונה, בצבעים טבעיים ובגודל טבעי. לא ילד גיבור, לא כל יכול שהכל בא לו בקלות. להפך; ילד של אמא ואבא, שאהב לבלות עם ההורים בשבתות, שאהב להיות בבית, שנאבק על דרכו בלימודים ובצבא ושרצה להיות נהג אוטובוס כשיגדל.וכמה שניסו לתאר ולהסביר את כאבם במילים, בסוף חזרו לתיאור הקצר מהמכתב לעיתון ולמילה שבחרה חיה להשתמש בה באותו תיאור ­ "החמצה"."כי ההחמצה זה מה שמרגישים בסוף", היא אומרת, "התחושה הנוראה ה זאת, שאנחנו לא יודעים מי רם יכול היה להיות, לאן הוא היה מגיע. הוא חסר לנו בכל מקום, כל הזמן. הוא היה מקל ההליכה שלנו, כמו קב לאדם נכה. נעזרנו בו כל הזמן, אפילו בלי להרגיש".אבישי: "באיזשהו מובן רם היה כמו העמוד התומך שהיה באולם ורסאי. רק אחרי שנעלם הרגישו כמה הנוכחות שלו היתה משמעותית. הוא זה שהדביק את כולנו ועכשיו הוא לא כאן".רם רוטנברג נולד בקיבוץ בית­ניר, בנם האמצעי של חיה ואבישי. כשהיה בן תשעה חודשים עברה המשפחה לקיבוץ שובל. הוא היה ילד אחר, יוצא דופן בנוף הקיבוצי, הם מספרים עליו. הילדים רצו תמיד את קרבתו אבל הוא לא תמיד שיתף פעולה. קו שבעצם הוביל אותו עד מותו. "לא התערה, לא התרועע", אומר אבישי.כשחברים מהיחידה התקשרו להזמין אותו לסרט, היה דוחה אותם בנימוס. העדיף להיות בבית, עם המשפחה. מיעט ללכת גם לבית הספר. כשהגיע לחטיבה כמעט לא הלך ללמוד. היה אוטודידקט, שקט ועקשן כפרד.אהבתו הגדולה היתה למוזיקה ולמכוניות. כבר מגיל קטן החל לאסוף מכוניות צעצוע. את האוסף הגדול שלו שומרים הוריו עד היום. בספר הזיכרון שהכינו לזכרו מצולם בכל עמוד אוטו אחר מתוך האוסף. מכוניות צ הובות וכחולות ואוטובוס קומותיים שרם חלם לנהוג בו וכתב עליו באותיות דפוס את שמו כשהיה ילד."אני זוכר את הפעם הראשונה שראה מכונית, כשהיה תינוק", אומר אבישי. "זאת היתה אהבה ממבט ראשון. כשהיה בן שמונה, אמרתי לו: 'רם, בוא ניסע יחד לרחוב המסגר בתל­אביב ונראה סוכנויות של מכוניות'. כמעט אף פעם לא הסכים להשתתף בשום פעילות שהצענו לו, אבל כשאמרתי את זה אורו עיניו. נסענו ביחד ורם קיבל שם כל מיני פרוספקטים של כלי רכב. שבועות הסתכל בהם. כל דבר על גלגלים הילך עליו קסם".
"אולי עזרתי לזה שיקרה משהו לרם"
כשהיה בן 16 עזבה המשפחה את הקיבוץ. תחילה לאשדוד ואחר כך, שנה לפני שנהרג, לנס­ציונה, לבית שבו הם מתגוררים היום. בהתחלה, הם מספרים, רם התנגד למעבר. בסופו של דבר התאקלם היטב בעיר. שנים ארוכות של תסכול בחינוך הקיבוצי התבררו בסופו של דבר כבעיה טכנית; רם אובחן כסובל מדיסגרפיה וקיבל פטור מכתיבה. לבחינות הבגרות למד לבד, מחוץ למסגרת בית הספר."פתאום, כשעברנו לעיר, רם פרח", אומרת מור, אחותו. "בקיבוץ תמיד היתה לו הליכה כזאת ביישנית. אף פעם לא דיבר, לא בלט ולא התבלט. לא היה בחבר'ה. מין בחור שאף אחד לא הכיר. בקיבוץ ראו בו גם לא יוצלח. הוא לא הצליח בכל מה שקשור במוטוריקה עדינה, בכתיבה, ברכיסת כפתורים, אז חשבו שהוא מתעצל. בעיר, כשאבחנו ממה הוא סובל, הוקל לו. הוא תפס ביטחון, התאזן, נהיה יותר מעוגל בקצוות".חיה: "היה בו משהו בוגר מאוד. תמיד היתה הרגשה שיש על מי לסמוך. הרכיב את המיקסר, תיקן את מכונת הכביסה. אבל היתה בו גם תמימות גדולה. כשעזבנו את הקיבוץ יום אחד רם בא ושאל אותי מה זה 'פרענקים'. הסברתי לו ואז הוא שאל 'ומה אנחנו?'. הוא לא ידע".רם התגייס כבעל כושר לקוי, עם פרו פיל נמוך. חמישה חודשים שירת כנהג בחיל החימוש באוגדת עזה. עשה ככל יכולתו להעלות פרופיל ולשרת ביחידה קרבית. היה חשוב לו, הם אומרים, גם מה יגידו עליו החברים שאיתם גדל בקיבוץ. בסופו של דבר הסכימו בצה"ל להעלות לו את הפרופיל בתנאי שאחד מהוריו יבוא לאשר זאת.חיה סירבה. חששה שיקרה לו משהו. אבישי חתם. "הוא כל כך רצה" אומר אבישי, "שלא יכולתי לשים לו רגל. אחרי שחתמתי הלכנו לאכול יחד פלאפל וחשבתי לעצמי, הנה, עכשיו יש לו פרופיל קרבי, ואולי יקרה לו משהו, אולי ברגע זה עזרתי לזה שיקרה משהו לרם".רם כבר היה אז שנה ושבעה חודשים בצה"ל. הוא החל את המסלול הצבאי מחדש, כולל טירונות, ובסופו שובץ לשריון, כנהג טנק. הפלוגה שאליה השתייך היתה מיועדת לשטחים, שאז היו שקטים יחסית. רם התעקש לעבור פלוגה וגדוד, כדי שיוכל לשרת בלבנון. הוא היה מוכן אפילו לחתום על תקופת שירות נוספת. לא התלונן על התנאים, מעולם לא דיבר על הסכנה. כשחבריו לפלוגה רבו מי יישאר שבת נוספת, תמיד התנדב.
"הבן שלכם, רם, איננו"
במארס 99' עלה עם היחידה ללבנון. ארבעה חודשים אחר כך, ב­10 ביולי, נהרג. בן 21 ותשעה חודשים בסך הכל. שלושה ימים בלבד לפני שהפלוגה אמורה היתה לעזוב את לבנון ולפני שהוא עצמו אמור היה לצאת לחופשת שחרור.הטנק שבו נהג התהפך בחזרה מפעילות מבצעית, סמוך למוצב ריחן. רם הספיק לדומם מנוע, אך לא יצא מהטנק. כעבור דקות אחדות נמצא בתא הנהג ללא רוח חיים. הוא נהרג כתוצאה מפגיעת כדור מנשקו האישי. ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת אירוע ההתהפכות, מספרים הוריו, קבעה כי נסיבות מותו נותרו בגדר תעלומה."בשבת, בעשר ורבע בבוקר, באו להודיע לנו", משחזר אביו. "צלצלו בדלת. בדיוק שתיתי קפה. מאז, בכל פעם שמצלצלים בדלת, אני נלחץ. הם נכנסו, הושיבו אותנו ואמרו: 'הבן שלכם, רם, איננו', ואחר כך גם הוסיפו: 'תאונה מבצעית קשה'".חיה: "מאותו רגע העולם התהפך. רציתי לקפוץ מהקומה השלישית, לגמור. מור היתה בדיוק בים אז אמרתי שאני רק אחכה שהיא תגיע".רם נקבר בבית העלמין הצבאי בנס­ציונה, ביום שבו מלאו לאודי, אחיו הצעיר, 13. במשפחת רוטנברג כבר שלחו הזמנות לחגיגת בר המצווה שלו, שהיתה אמורה להיות גם מסיבת השחרור של רם, שהבטיח להיות האחראי על המוזיקה."אני לא מאחל לאף אחד לקבור ילד", אומר אבישי. "זאת תחושת כישלון קשה שלא יכולנו לשמור על רם. לא חשוב ההסבר, בסופו של דבר נכשלנו".חיה: "כל השנים הרגשתי כמו תרנגולת שצריכה לשמור על האפרוחים שלה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לשמור על רם ובכל זאת קרה לו הכי גרוע שיכול להיות. היום אני כבר לא בטוחה שאני יכולה לשמור על שאר הילדים שלי. תחושת הביטחון שהיתה לי נעלמה."תמיד חשבתי שאנחנו ההורים הכי טובים ועכשיו אני מרגישה כישלון. נכשלתי. את יודעת, אחרי שרם מת התעקשתי לראות אותו. הייתי חייבת לראות שזה הוא. אני אמא שלו, ראיתי אותו בכל המצבים. רציתי לראות אותו גם מת. הסתכלתי עליו, יפה כזה, וכבר אז הבנתי שנכשלתי כישלון נורא. אז מה אם חשבתי שאני האמא הכי טובה? אולי אם לא הייתי חושבת ככה זה לא היה קורה?".
"פתאום כולם מסתכלים עלינו"
מיד אחרי השבעה חזר אבישי לעבודה. חיה, מורה בתיכון, היתה בדיוק בתקופת החופש הגדול. בבית משפחת רוטנברג עשו כל מאמץ להחזיר את החיים למסלולם. לשווא. "אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי החוצה, בסוף השבעה", אומר אבישי. "הלכתי ברחוב והרגשתי כמו בתוך בועה, רואה ולא רואה, מרחף. הלכתי עם אודי לסופרמרקט, היינו חייבים מתישהו לעשות קניות, אוכל לנפש, לא יותר. רצינו לקנות ולחזור מהר הביתה, ואז ראינו שכולם מסתכלים עלינו".חיה: "אותי שיגע איך עולם כמנהגו נוהג; השמש זורחת, הציפורים מצייצות ורק לי נחרב העולם. אני זוכרת שפחדתי שאלך ופתאום אוטו ידרוס אותי. לא הייתי מרוכזת. עד היום אני תופסת את עצמי הולכת ברחוב ומסתכלת מסביב, רואה בחורים ואומרת 'אולי זה רם'."כשעברנו לנס­ציונה רם נורא שמח כי מחלון החדר שלו אפשר לראות את התחנה המרכזית והאוטובוסים שכל כך אהב. המון פעמים אני מסתכלת לתחנה המרכזית במקומו. כל יום אני גם מפעילה במקומו את מערכת הסטראו שקנה לפני שנהרג. בימי שישי היינו הולכים למרפסת ומסתכלים, לראות אם האוטובוס של רם מגיע ורם בתוכו. עכשיו אני מוצאת את עצמי מדי פעם מסתכלת, אולי רם עוד יירד".אבישי: "אני לא מסתכל יותר לתחנה המרכזית. אני לא מסוגל".­ מה קורה למשפחה שמאבדת ילד?חיה: "זה הרס. שום דבר כבר לא חשוב. אם היו מורידים לי יד או רגל, היה לי יותר קל מאשר לאבד את רם. ילד מת זה משהו שאי אפשר להתמודד איתו בכלל".מור: "יש תחושה כזאת, שהכל סתמי. הבן אדם שהיה הכי יקר לך מת פתאום ואחרי יומיים כבר אף אחד לא יודע מי הוא היה ואף אחד לא מדבר עליו. וכל הייאוש הזה של הסופיות, שלא נראה אותו יותר, שלא נשמע אותו. אמא, למשל, כבר לא מכינה שניצלים, כי רם אהב שניצלים, ויש כל מיני דברים שהיא אומרת, כמו: 'מה, נקנה שזיפים? אבל רם לא אהב שזיפים'. הוא כל הזמן איתנו ובכל זאת לא".אודי: "כל דבר שקשור ברם, אי אפשר לעשות. כל מה שרם אהב לא אוכלים, כל מה שרם עשה, לא עושים. מה שהיה קשור לרם כבר לא קיים וזהו".אבישי: "דברים כמו כסף, שפעם הטרידו אותי, לא קיימים היום. מה זה כסף? מה זה מכונית? מה זה בית? אני חושב שגם איבדתי את הכושר לשמוח. אין בי שמחה. לא מזמן הלכתי לסרט עם חיה. אולי בפעם ראשונה מאז שרם נהרג. קומדיה. ישבתי ואמרתי לה: 'חיה, תראי, זאת סצנה מצחיקה', אבל לא צחקתי. אני לא מסוגל לצחוק".מור: "אני הולכת לפסיכולוג פעם בשבוע. הוא אומר לי: 'קנית בגד חדש, את לא שמחה? עבודה, לימודים, זה לא משמח אותך?'. אז יש סיפוק, אבל שום דבר כבר לא ממש משמח. היתה עכשיו חתונה לבן דוד שלי. זה היה מאוד קשה. ישבנו שם, כמו אבלים. הוא מתרגש ושמח, ורם שלנו אף פעם לא יעמוד מתחת לחופה. כמה רצינו שיכיר בחורה. אף פעם לא היתה לו חברה אפילו".­ יש קלישאה שהזמן עושה את שלו.חיה: "הזמן לא עושה שום דבר. להפך. הרצון לחבק את רם רק גדל. גם הפחד שיישכח".אבישי: "בשנה הראשונה עוד דמיינו שאולי הוא בחו"ל, שיחזור, זה הקל עלינו. אבל עברו כבר שבועות וחודשים ועכשיו שנתיים ורם לא חוזר. הוא איננו".חיה: "זה כאב שאי אפשר לתאר וכל אחד הולך איתו לבד. אין. אתמול היינו אבישי ואני בקבוצת תמיכה ואבישי אמר: 'את מדברת כאילו רם היה רק ילד שלך'. לא יכולתי להסביר לו שרם לא היה רק ילד שלי, נכון, הוא גם שלו, ושל מור, ושל אודי, אבל כל הזמן חשבתי שרם באמת רק שלי. כל דבר שהציק לו ישר הוא בא אלי".­ אתם חולמים עליו?"פעם אחת הוא בא אלי בחלום ואמר שמישהו משנינו היה צרי ך למות אז ברור שזה היה צריך להיות הוא. אחר כך שמעתי אותו, בחלום, מטופף בחזרה לחדר שלו וקמתי, ממש התעוררתי, והלכתי לחדר וראיתי שאין, זה חלום, שרם איננו. לפעמים אני מתעוררת כי נדמה לי שאני שומעת מוזיקה מהמערכת שלו אבל זה לא. זה רק הזיכרון".
"פוליטית, הוא צדק ואנחנו טעינו"
אבל לא רק אורח החיים ואיכותם השתנו בבית משפחת רוטנברג. גם הדעות הפוליטיות של חיה ואבישי השתנו. "רם היה נורא פוליטי, עם דעות מאוד ימניות, למרות שגדל בבית של שוחרי שלום", אומרת חיה. "אני זוכרת אותו יושב עם כל העיתונים ובולע כל מילה. היה לו המון ידע והוא תמיד התווכח איתנו על דרכנו, ואיך אנחנו יכולים לחשוב שאפשר לחיות עם ערבים. היינו אז קיבוצניקים, מרצ, שלום עכשיו. הייתי צועקת לו: 'איך אתה יכול להיות כזה עוכר ערבים', והוא היה אומר: 'ערפאת והערבים לא רוצים שלום. הם רוצים את המדינה הזאת ואתם תתנו להם אותה על מגש של כסף עם הדעות שלכם'. לא הבנו. כעסנו עליו".אבישי: "היום אני יודע שרם צדק. הדעות שלי השתנו ב­180 מעלות. אנחנו אלה שטעינו".חיה: "מאז שהוא נהרג זה הלך והבשיל אצלי בראש, שהוא לא היה סתם ימני. הוא היה יותר חכם מאיתנו וראה את הדברים יותר מוקדם. הוא חזה את הדברים. הוא אמר שאם ככה נמשיך אז ערפאת רק ירים את הראש שלו וירצה עוד, וזה בדיוק מה שקורה היום."בכל יום שישי, כשאני הולכת לבית הקברות, לרם, אני מספרת לו מה קורה בארץ וכמה הוא צדק. זה עוד אחד מהדברים שהביאו אותי לכתוב את המכתב לעיתון, שיידעו מה רם חשב והנה לאן הגענו. אני מרגישה היום שבורה פעמיים; גם בזה שרם איננו וגם בזה שאיבדתי את דרכי, הפוליטית, את אמונותי הפוליטיות ואני אפילו לא יכולה להגיד את זה לרם".פחות משנה אחרי שנהרג רם, יצא צה"ל מלבנון. בין היוצאים היו גם חבריו לפלוגה. כשחיה מדברת על היציאה מלבנון, הבכי המאופק שלה הופך קולני יותר. אבישי קם מהכיסא ומתיישב לידה. "ביום היציאה מלבנון לא יכולתי לקום מהמיטה", היא אומרת. "ברבע לשבע בבוקר התקשרו החברים של רם ואמרו שהם כבר בארץ. היו להם סטיקרים כאלה, 'אמא, יצאתי מלבנון'. התקשרתי לאבישי ולא יכולתי לדבר. אני חושבת שכל היום בכיתי. זה שיגע אותי. מה בכלל עשינו שם? נראה לי כזה כלום, שטות. בשביל מה רם נהרג אם החזירו את לבנון שנה אחר כך? זה רק הגדיל את תחושת ההחמצה".אבישי: "כן, מה היה האירוע המסוים הזה, שפתאום כולם קמו ויצאו? יכלו לצאת שנה קודם ואז אולי רם לא היה נהרג". ­ ואין שום נחמה ביציאה, בכל זאת, זה נגמר?אבישי: "לנו אין שום נחמה. לגבינו זה היה מאוחר. כולם יצאו ורם לא".
"קשה כשהחברים באים לבקר"
במהלך שבעת ימי האבל, מספרת חיה, התמלא הבית במבקרים עד כדי כך שאפילו חדר המדרגות שלהם היה מלא באנשים, שלא הצליחו להגיע לסלון ללחוץ את ידם. אחר כך הלך זרם המבקרים וקטן, באופן טבעי. כל אחד פנה לעיסוקיו. היום משתדלים חבריו של רם, חלקם כאלה ששירתו איתו בצבא, לשמור על קשר. לבני משפחת רוטנברג, מתברר, זה לא קל. בכנות מעוררת כבוד הם מתארים את הקושי במפגשים עם מי שהמשיכו לחיות."נורא קשה לי לראות חברים של רם באים לבקר", היא אומרת, "לדעת שהם חוזרים אחר כך לאמא שלהם. או לראות אנשים ששירתו איתו בצבא וכבר השתחררו. כמעט כולם בהודו".אבישי: "ביום הזיכרון, למשל, באו לכאן המון אנשים. מצד אחד, ברור לי שיש להם כוונה טובה. מצד שני, אני אומר: 'שילכו. קיבינימט, הם באים, האנשים האלה, ואחר כך הולכים הביתה, לחיים השלמים שלהם, ואנחנו נשארים פה'. הקנאה מיד צפה. אני עושה הכל כדי שהיא לא תכוון את חיי, אבל קשה לשלוט בזה. אני יודע שהייתי מוכן לבקר ביום הזיכרון ב­50 אלף בתים, לעבור מאחד לשני, ברגל, רק לא להיות אב שכול".אודי: "אני משתדל לא להיות בבית כשמגיעים חברים של רם. לא טוב לי לשמוע כמה הולך להם ומה הם עושים וכמה כיף להם שהם משתחררים ונוסעים לחו"ל. כשהם יוצאים מפה, אומרים להם תמיד 'בואו בשמחה', אבל האמת היא שכל ביקור כזה שלהם רק פותח את כל הפצעים מחדש. וגם המחשבה הזאת, למה האנשים האלה, שחלקם פחות טובים מרם, נשארו בחיים, ורק רם איננו".בעוד כמה חודשים תתחתן מור, האחות הבכורה של רם, עם בחור שהכירה אחרי שרם נהרג, שאותו לא זכה אחיה לפגוש. אבישי, שלא שתה יין מאז נהרג בנו, הבטיח שישתה יין בחתונת בתו. "הנה", אומרת חיה, "אני כל כך רוצה לספר לרם; מור עומדת להתחתן והכל מסתדר בשבילה ורק הוא לא יודע. הוא כבר שנתיים מתחת לאדמה והעולם שותק".