בחזרה לשיר הכי מפורסם במאה ה- 20 מנחם בן בוחן באובייקטיביות את תרגומה החדש של אסתר כספי, כלת פרס טשרניחובסקי לתרגום, ליצירתו המודרנית הקלאסית של ת.ס אליוט "ארץ השממה", ומגיע למסקנה צנועה, שהתרגום המחודש ל"ארץ הישימון", שפרסם בן עצמו לפני כעשר שנים, טוב יותר מנחם בן 05/07/01 בשנת ,1922 שנה מופלאה אחת, הופיעו באנגליה שתי יצירות, אחת בשירה ואחת בפרוזה, שהפכו להיות שתי התופעות הספרותיות הבולטות ביותר בספרות המודרנית: הרומן הענק "יוליסס" של ג'ימס ג'ויס והשיר הענק "ארץ הישימון" של ת.ס אליוט. כל מה שמזוהה היום עם המושג "פוסט­מודרניזם" כבר היה כלול בשתי היצירות המוקדמות האלה: ריבוי הסגנונות, ריבוי הציטטות, המעבר בין לשון גבוהה ללשון נמוכה, השבירה המוחלטת של הרצף העלילתי או הקווי. למעשה, שום סופר או משורר פוסט­מודרניסטי בן ימינו לא התחיל לדגדג אפילו את רמת השכלול המודרניסטי המשכיל, את רמת הפריצה החדשנית, את אופק התודעה ורמת החלוציות הרוחנית והלשונית של שתי היצירות הללו.אנחנו נעסוק כאן להלן ב"ארץ הישימון", שהופיע עכשיו מחדש בעברית, בתרגומה של אסתר כספי, כלת פרס טשרניחובסקי לתרגום. מדובר למעשה בתרגום שלישי, או ליתר דיוק רביעי במספר בעברית, ליצירתו של אליוט, לאחר תרגומו החלוצי הראשון של המשורר נח שטרן משנת 49' ולאחר שני תרגומים שלי, האחד שהופיע כספר רב­מכר שנמכר בכמה מהדורות ב­66', והאחר, השונה במידה רבה, שנדפס לאורך כחמישה עמודים ב­90' בעיתו ן הירושלמי "כל העיר".את סיפור יחסי ארוכי השנים עם "ארץ הישימון" (או "ארץ השממה", כפי שבחרה אסתר כספי, כלת פרס טשרניחובסקי, לקרוא בעקבות המתרגם הראשון נח שטרן, ליצירתו הגדולה של אליוט), כבר סיפרתי בהרחבה ברומן­המכתבים האוטוביוגרפי שלי, "פלונטר", שהופיע לפני יותר מ­20 שנה. ולא אחזור עליו שוב. אציין רק שתרגמתי את היצירה הזאת עם ידיעת אנגלית מוגבלת מאוד, למרות שנתן זך הוא שהמליץ להוציא את תרגומי לאור עוד בשנת 66' (עוד לא מלאו לי אז 18). עם זאת, זה עשרות שנים אני מכיר בעל פה באנגלית, חלקים גדולים מתוך כ­400 שורות השיר הארוך והמופלא הזה. עכשיו, כשהופיע תרגום חדש למה שנחשב כשיר המפורסם ביותר, המשפיע ביותר והמפורשן ביותר במאה ה­,20 אינני יכול שלא לבחון אותו בקנאות אוהב. ועם זאת, תאמינו לי שהייתי מפרגן לאסתר כספי פרגון גדול, אילו היתה עושה עבודה נפלאה באמת. אבל היא לא. יש לא מעט חלקים מליציים מדי, מפויטים מדי ופחות מדי משורריים ומקסימים בתרגומה. מעבר לזה, גירסת התרגום השנייה שלי, שנדפסה כאמור לפני עשר שנים, דומה בחלקים רבים שלה דמיון מפתיע לתרגומה של אסתר כספי, שהופיע עכשיו, ו לא ברור עד כמה עשתה כספי שימוש בנוסח התרגום שלי. הנה לדוגמה הפתיחה שלי ל"ארץ הישימון", כפי שנדפסה ב"כל העיר", ומיד אחריו הפתיחה של אסתר כספי בתרגום שהופיע כעת:תרגום מנחם בן, :1990אפריל הוא האכזר בחודשים, מפריחלילכים מן הארץ המתה, מערבלזיכרון ותשוקה, מרעידשורשים אפורים בגשם אביב.החורף שימר את חומנו, מכסהארץ בשלג שכחה, מקייםמעט חיים בפקעות מיובשות.הקיץ הפתיע אותנו, בא מעל ימת שטרנברגרבמתך גשם. עצרנו בשדרת העמודיםוהמשכנו לאור שמש לתוך ההופגרטן,ושתינו קפה, ודיברנו שעה.תרגום אסתר כספי, :2001אפריל הוא האכזר בירחים, מצמיחלילכים מן הארץ המתה, מערבזיכרון ותשוקה, מעוררשורשים קהים במטרות אביב.החורף שימר את חומנו, מכסהאת הארץ בשלג שכחה, מזיןמעט חיים לפקעות שיבשו.הקיץ הפתיע אותנו, בא במתך גשםמעל אגם שטרנברגר; עצרנו באכסדרת העמודים,והמשכנו באור שמש, אל תוך ההופגרטן,ושתינו קפה, ושוחחנו שעה.דומה למדי, נכון? בעיקר בכמה מילות מפתח. כדאי לשים לב, למשל, לצירוף מילים מסוים מאוד בתרגום שלי החוז ר גם בתרגומה של אסתר כספי. צירוף המילים הוא "מתך גשם" כתרגום לביטוי האליוטי המקורי shower of rain"". מה שמוזר הוא שהמילה "מתך" איננה קיימת בעברית המילונית הרגילה, ולמעשה, ככל שאני יודע, אני המצאתי אותה, עוד בתרגומי הראשון משנת 66', וחזרתי עליה גם בגירסה המאוחרת משנת 91'. המילונים העבריים מכירים את המילה "מטח" (כמו מטח יריות), אבל לא את המילה "מתך", שאני גזרתי אותה כמובן מן המושג "הגשם ניתך". והנה אסתר כספי חוזרת על אותו ביטוי עצמו. לעומת זאת, השורה הפותחת בגירסתה, "אפריל הוא האכזר בירחים", לקוחה כלשונה מתוך תרגומי הראשון. זהות מילים שקשה לשער שהיא מקרית. בתרגום השני כבר העדפתי את ה"חודשים" הפשוט יותר.זאת ועוד: אני השתמשתי בתרגומי משנת 66' בהרבה צירופי לשון שנח שטרן למעשה קבע עוד בתרגומו המקורי הראשון (וזה היה עיקר העוון שלי כלפיו).למשל, הביטוי "שלג שכחה" כתרגום forgetfull snow"ל". הרי אין זה מובן מאליו שככה יתורגם צירוף מילים זה. הרי אפשר לתרגם את זה גם ל"שלג שכחן", למשל (כפי שהציע פעם דורון רוזנבלום, שניסה לתרגם את הפתיחה). היום, אילו הייתי מתרגם מחדש, הייתי מצ יע אולי: "שלג שוכח". פשוט ומוזר ואליוטי, כי הנדירות הלשונית­שירית הזאת אופיינית לפעמים לאליוט. אבל הנה, שלושתנו, שטרן, אני וכספי, בחרנו משום מה, בעקבות הראשון, ב"שלג שכחה".מה לא בסדר בזה? בעיקר דבר אחד: שצריך היה להזכיר, לפחות להזכיר, בהבלטה הראויה, את תרגומו הראשון של נח שטרן, שממנו נלקחו כמה מביטויי המפתח, אבל שמו נפקד לחלוטין מספר התרגום החדש, כאילו לא הוא המציא, בין השאר, את עצם השם "ארץ השממה", שבו בחרה גם אסתר כספי כתרגום the waste land"ל". והרי גם תרגום זה איננו מובן מאליו. הרי אפשר היה גם לבחור ב"ארץ הציה", "הארץ השוממת", "ארץ הישימון" ועוד כמה אפשרויות.אני העדפתי, בעקבות אבידן שפעם התנסה בתרגום פרק קצר אחד מתוך היצירה, את הצירוף "ארץ הישימון", כי המושג "שממה" קשור בתודעתנו יותר מדי עם הפרחת השממה בנוסח הציוני. אבל אסתר כספי, שבחרה לקרוא ליצירה "ארץ השממה", היא, וכמוה ההוצאה, אפילו לא מואילות להזכיר את נח שטרן, שממנו שאבו את עצם השם וצירופי­לשון מפורשים נוספים?! אכן עוול מפורש כלפי המשורר והמתרגם המעניין הזה, שהתאבד לפני כמה עשרות שנים, לאחר שהסתבך בנסיון ר צח.אבל בעייתיות התרגום של אסתר כספי נחשפת גם בנקודות רגישות אחרות לאורך הגירסה העברית שלה, בלי קשר לזיקה או לאי­הזיקה שלה לתרגומים הקודמים. ניקח, לדוגמה, את הקטע הבא מן הפרק הראשון, "קבורת המתים".אני ניסיתי לתרגם פשוט:ובכל זאת, כשחזרנו, מאוחר, מגן היקינתוןידייך עמוסות, ושערך רטוב, לא יכולתילדבר, ועיני היו מטושטשות, לא הייתיחי ולא מת, ולא ידעתי דברואילו אסתר כספי מעדיפה את המליצה והניב הפיוטיים יותר כביכול:אך בשובנו, מאוחר, מגן היקינתונים,זרועותייך עמוסות בהם, ושערך רטוב,נאלמתי דום, עיני חשכו, הייתילא חי ולא מת ולא ידעתי את נפשישימו לב, שלושה ניבי לשון מליציים: "נאלמתי דום", "עיני חשכו", "לא ידעתי את נפשי" ­ וכולם בלתי מתאימים לסגנון הבלתי מליצי של אליוט. זאת ועוד: אילו ידעה אסתר כספי, שאיננה משוררת, משהו מהותי יותר על לשון השירה, היא היתה מבינה שהשירה המשוכללת דוחה מליצות, משום שמליצות הן תבניות לשון בנאליות, ואילו המשורר הטוב, ובוודאי הנפלא, כפי שאליוט היה, מעדיף תמיד את החדש או לחלופין את הפשוט על פני המליצי והפיוטי כביכול. לכן זו טעות לבחור בניבי לשון מפויטים בתרגום אליוט.אציין עוד שני כשלים שיריים בתרגומה הטוב בסך הכל אבל הלא ממש מקסים של כספי. אסתר כספי מתרגמת:תמז חביבה, זרמי בנועם עד אסיים שירי"חביבה"? מה פתאום "חביבה" כתרגום sweet"ל"?! ולמה "תמז" הזכרי במקום "תמזה" הנקבית, אם התואר, "חביבה", הוא בנקבה? מדובר כאן בביטוי אהבה מובהק: " sweet thames". בגירסת התרגום הראשונה שלי כתבתי "תמזה חמדת נפשי". בשנייה העדפתי את הפשטות המדויקת: "תמזה מתוקה". אבל מה פתאום ביטוי מורתי מתנשא בנוסח "תמז חביבה". מה זה?! במקום אחר מחמיצה אסתר כספי את החרוז, הלקוח מתוך איזשהו שיר ילדים אוסטרלי, שהגיע לאליוט בדואר והוכנס לתוך שירו (שחלק גדול ממנו הוא כידוע ציטטות).אני תרגמתי בצלצול חרוזי מסוים את כל שלושת סופי השורות:הוי בהיר עולה על מיסיס פורטר הירחועל בתה זורחהיא טובלת במי סודה את רגליהכספי מוותרת לגמרי על החרוז בשורה השלישית:הו הירח על גברת פורטר זרח בהירוגם על בתה אורו האירהן רוחצות את רגליהן במי סודהבלי החרוז השלישי אובד משהו מהותי מן העלי צות האינפנטילית המכוונת שבמקור.בכל הענווה הראויה, נדמה לי שתרגומי עולה על תרגומה של כלת פרס טשרניחובסקי לתרגום, למרות שאי­אפשר בכלל להשוות בין ידיעת האנגלית המעולה שלה לבין ידיעת האנגלית הכושלת שלי (אף על פי שאם לסמוך על פרשנויותיה של אסתר כספי למקור האנגלי על פי תרגומה, אין לה אף לא מחלוקת אחת עם גירסת התרגום השנייה שלי, והיא מסכימה איתי בכל; כלומר, בשום נקודה אין תרגומה סותר את התרגום שלי, שקדם כאמור לשלה בכמה וכמה שנים). מה אגיד לכם? אני מרגיש צער מסוים שלא מימשתי את הזכות שהיתה לי מטעם faber and faber"" להוציא לאור מחדש את תרגומי לפני כמה שנים. התמהמהתי והתמהמהתי עד שהזכות עברה למישהי אחרת.עם זאת, מאחר שחטאתי בנעורי חטא כבד בהעלמת חלקו של נח שטרן בנוסח תרגומי הראשון משנת 66', מגיע לי שלא שמי אלא שמה של אסתר כספי יינון על התרגום החדש ליצירה הכי מודרנית וכבר הכי קלאסית הזאת.(ת.ס אליוט, "ארץ השממה", תרגמה מאנגלית וליוותה בהערות: אסתר כספי, בצירוף מסה מאת נורתרופ פריי על "ארץ השממה", הוצאת קשב לשירה, 59 עמ') אליוט ואשתו המשתגעת מרתה קולי, מחברת הרומן השנון והעמוק שלפנינו, המצטיין דווקא בבהירותו הקריאה והמושכת, היא סופרת אמריקאית צעירה שזהו ספרה הראשון. וכבר זכתה בזכותו לתהילת המבקרים. נדיר למדי לפגוש בכתיבה בשלה כל כך בגיל צעיר כל כך."הארכיבר" הוא סיפור על ספרן נוצרי (שאשתו היהודיה נטשה אותו), האחראי לארכיון כתבי­יד של סופרים מתים (באוניברסיטאות האמריקאיות, שלא כמו אצלנו, כידוע, מתייחסים לתפקיד הזה בחרדת קודש). אשה צעירה באה אליו יום אחד, ומבקשת לעיין בהתכתבות בין אליוט לבין אשה אמריקאית בשם אמילי הייל. מתברר כי בשנות ה­30 וה­40 כשחי בלונדון, כתב אליוט כאלף מכתבים לאשה זו, שהכיר מאז נעוריו.אליוט היה כידוע מסובך בנישואים קשים מאוד. אשתו ויויאן היתה מאושפזת תקופות ארוכות בבתי חולים פסיכיאטריים. בעשר השנים האחרונות לחייה היתה ויויאן אליוט מאושפזת בסנטוריום בלונדון, מוסד גבה­חומות שממנו ניסתה לברוח כמה פעמים. אליוט בחר שלא לבקר אותה שם אף לא פעם אחת.הסטודנטית הצעירה רוברטה ספייר (גם היא ממוצא יהודי, בכלל העניינים היהודיים מככבים כאן בספר הזה, עמוס התודעה היהודית והנוצרית) סברה כ י מתוך מכתביו של אליוט לאמילי ידידת הנפש שלו, תוכל ללמוד על חייו של אליוט עם אשתו.לדעת רוברטה, בשיחתה עם הספרן מאט, אליוט נטש את אשתו לא משום שעצביה היו מעורערים ומשום שלחצה עליו ונדנדה לו בלי הפסק, כפי שנטען, אלא מסיבה חדה הרבה יותר: "'אני חושבת שזה היה משהו הרבה יותר פשוט. הוא שנא לזיין אותה'. 'סליחה?', אמרתי. היא נרכנה לפנים. 'לזיין אותה', חזרה בלי לשנות נימה כלשהי בקולה. 'הוא הרגיש טמא. המין התנגש עם ישו, ויויאן בשבילו היתה סקס, עם כל הבלגן הפיזי והרגשי שבו. אמילי היתה משהו אחר'".אני לא בטוח שרוברטה צודקת, אבל כהשערה בתוך רומן ­ זה מצוין. מה עוד שהדברים אולי יתגלו בהמשך ­ ואולי לא ­ לעיני הקורא, מתוך אוסף המכתבים הגנוז ההוא. בינתיים, בשלב ההתחלתי של הרומן, הספרן משחק איזשהו משחק, ומסרב לחשוף את המכתבים לעיני רוברטה.שלושת גיבורי הרומן הזה הם אותו מאט, אשתו ג'ודית שנטשה אותו והתאבדה לבסוף והרוברטה הזאת. סיפורי חייהם מתערבבים כאן עם סיפור חייו של אליוט, המשורר המרכזי בחייהם, שאותו הם שבים ומצטטים שוב ושוב. כמו ויויאן, אשתו של אליוט, גם ג'ודית, אשת הספרן, מוצאת את עצמה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי, ומאובחנת כ"מאנית דפרסיבית". התאהבותו של הספרן המבוגר ברוברטה התוססת והרהוטה היא בלתי נמנעת, כמובן, אבל עמוקה ממנה היא הרגשת האשמה שלו ביחס לאשתו, שיומניה מן האשפוז מופיעים כאן בהרחבה ומהווים חלק נכבד מן הרומן הזה. לא ברור אם באמצעות יומן האשפוז של אשתו המתה, מספר הספרן את סיפור אשפוזה של ויויאן אליוט, שאותו אסור לו לספר בתוקף חובת נאמנותו כארכיבר. מה שברור הוא שכל גיבורי הספר הזה הם אינטלקטואלים, ששירתו של אליוט (וגם הגורל היהודי המהדהד כאן כל הזמן ברקע) הם חלק ממחזור הדם שלהם. וזה, מתברר, יכול להיות לא פחות מעניין מאנשים שמתעניינים, למשל, כל הזמן באוכל.(מרתה קולי, "הארכיבר", רומן, תרגמה מאנגלית: אירית מילר, הוצאת מחברות לספרות, 304 עמ') שתי הערות פוליטיות .1 כנסת הנרצחיםמסבירים לנו שהקפאת ההתנחלויות נועדה לרצות את ערפאת, שיוכל להסביר לעמו שלא לחינם מתו מאות ההרוגים הפלסטינים, אבל מה תאמר ממשלת ישראל לעמה כשתיפסק האש? מה ההישג המדיני שאנחנו יצאנו איתו לאחר 120 נרצחים, ממש כנסת ישראל ההרוגה (אחרי שנכתבו הדברים, נרצחו עוד כמה ישראלים)? או שהם נרצחו ככה סתם כדי לספק את צימאון הפלסטינים לדם ישראלי, ועכשיו נוכל לנגב את הדם מעל שפתינו ושוב לדבר עם הרוצח רך­השפתיים הזה ערפאת. ולומר שאולי לא היו הדברים מעולם, עד לפעם הבאה..2 לסגור רגלייםומה עושים עם הנטיות הכפייתיות של ממשלות ישראל לדורותיהן לפתוח כל פעם מחדש את רגליהן ולבטל את הסגר על השטחים, כדי לתת לטרור הפלסטיני להיכנס לנו שוב בין הרגליים שפתחנו לו ולפוצץ לנו שוב את הצורה? הרי זו, בין השאר, משמעות מסמך טנט: שהסגר מתבטל, ושוב זורמים אלינו פועלים פלסטינים ומסתננים פלסטינים ומחבלים פלסטינים.ומה עושים עם העיוורון הממשלתי המתמשך לסכנת ההצפה שלנו בערבים מכל רחבי השטחים והמדינות השכנות (90 אלף כבר זחלו אלינו מירדן ועוד כמספר הזה מן השטחים)? התשובה היחידה היא כנראה חוק בכנסת, חוק עונשין חמור ולא הוראה ממשלתית זמנית, שיקבע סדר מתמיד בינינו ובין הרשות הפלסטינית וייאסור חד וחלק, מסיבות בטחוניות ובטחוניות­דמוגרפיות, על העסקת פלסטינים ופועלים ממדינות ערב בישראל.עד שלא יוחק חוק כזה נהיה מאוימים תמיד על ידי האפשרות שפועלים פלסטינים וערבים יציפו אותנו, וברגעים מסוימים ירצחו בנו ויטבחו בנו. לעומת זאת, אם אינתיפאדת הרצח הנוכחית תסתיים בהקמת אזור חיץ ממשי בינינו לבין הפלסטינים ומניעה עמוקה של חדירתם לישראל והעסקתם בתוכנו, אז אפשר יהיה לומר, עם כל הכאב העצום המתבקש, שהקורבנות לא היו לשווא. הרווחנו משהו מן המלחמה האיומה והמחורבנת הזאת: סוף התאומובת הסיאמית עם הפלסטינים והפועלים הערבים משאר מדינות ערב, שכבר התחילו לסרעב אותנו לדעת בתהליך שסופו קץ מדינת ישראל. להזכיר לנו כמה השלום כשלעצמו מסוכן. כן, השלום עצמו עם גבולותיו הפתוחים ל­200 מיליון הערבים המקיפים אותנו מסוכן מאין כמוהו. אי­לוחמה חמושה ומרתיעה עדיפה פי כמה.