כולם גיבורים / גיל הראבן מבצע אנטבה הוא מיתוס קלאסי, למאבק על הגירסה הסופית שלו אין טען או עניין לציבור גיל הראבן 05/07/01 גיבורים מרתקים אותי. חמור מזה: יש לי כבוד רב לגיבורים. ברור לי, שמדובר בנטיית נפש בלתי אופנתית בעליל, יש אומרים "ילדותית", "אנטי אינטלקטואלית" ואפילו "פשיסטית". ובכל זאת, אני שמחה שהמציאות האנושית כוללת דמויות כמו נלסון מנדלה וכמו נוואל סעדאווי, כמו זיגפריד ששון ומארק אלדמן, וגם כמו יונתן נתניהו. כשאני אומרת גיבורים, אינני מתכוונת למושג המאוס "גיבור תרבות", ולא ל"דמויות הראשיות בעלילה", אלא למי שמעשיו גדולים ודורשים אומץ לב גדול. אני מתכוונת למי שמגלגל שוב ושוב אבן אמיתית לראש ההר, ולא לזה שלמרות הצרבת הקיומית שלו הולך לקיוסק.העולם עדיין זקוק לאנשים כאלה, ולפעמים טוב לזכור שהרפרטואר האנושי כולל גם אותם. אחת השאלות המעניינות ביותר מתייחסת לקשר בין אישיותו של הגיבור לבין הסיטואציה שבה התגלתה גבורתו. האם נלסון מנדלה היה מתבלט בקרבות סטלינגרד? האם מארק אדלמן, מגיבורי מרד גיטו ורשה, היה מתקבל לסיירת מטכ"ל? האם יונתן נתניהו ז"ל היה מצטיין כלוחם באפרטהייד? ספק גדול. הקשר שבין הגיבור לסיטואציה הוא, בעיני, אחד מיסודות העלילה, ומכיוון שכך לא מעניין אותי לשמוע שמרגע ה ולדתו הגיבור נהג תמיד בגבורה ובחן, עזר לזקנות עולות חדשות לחצות את הכביש, והירבה להרהר בעתיד העם והאומה. מרדכי אנילביץ' היה בן עניים שורדני, מיומן בקרבות רחוב. אמו היתה מוכרת דגים, ולעתים הנער היה צובע את הזימים שלהם בגיר אדום, כדי שייראו טריים. את הפרט האחרון למדתי מסיפרה הנפלא של חנה קראל "להקדים את אלוהים", ומאז שקראתי אותו אנילביץ' רק מקסים אותי יותר, כי השתכנעתי שמדובר באדם אמיתי ולא באנדרטה. אין לי עניין בגיבורים, המוצגים כמלאכים כלילי­שלמות, ובכל זאת המהומה התקשורתית, המתחוללת בימים אלה סביב מבצע אנטבה, נראית לי מביכה למדי. אני בטוחה, שרבים חשים כמוני. סביר, כי בכל שיחזור של קרב יש מימד ראשומוני: מה שזוכר האחד איננו מה שזוכר השני, ומה שרוצה האחד לספר איננו מה שרוצה השני. ניכר, כי הן למשפחת נתניהו והן למחנהו של אל"מ מוקי בצר, חשובים הפרטים: מי השתתף באיזה שלב של תכנון המבצע, מי פעל לפי ההוראות, מי הסתער מוקדם ומי רגע אחר כך. אבל תבינו, רבותי, כי בכל זה אין כל עניין לציבור, שבעיניו כל משתתפי המבצע הזה הם גיבורים גמורים. ברור, שכל אחד מהצדדים מאמין כי עוד מ סמך שייחשף ועוד עדות שתימסר, יביאו להתגבשות "גירסה סופית, אמיתית ומוסמכת" של הפרשה. אלא שבפרשה הזאת, כמו ברוב פרשיות הקרב, לעולם לא תהיה "גירסה סופית". בינתים, תוך התעקשות על גירסה כזאת­ולא­אחרת, סיפור גבורה אמיתי מתגלגל למה שנראה כקטטה קטנונית על כבוד ועל פתקים של שמעון פרס. ברור, שכל אחד מהצדדים רואה עצמו מותקף, וכל אחד מהדוברים מקפיד לטעון כי היה שומר על שתיקה אלמלא פתח הצד השני. אלא, שעל דברים ממין זה היתה אמי נוהגת לומר לילדיה: "לא מעניין אותי מי התחיל אלא מי ממשיך". יש תכונה שנקראת "קלאסה". למבצע אנטבה היתה התכונה הזאת, וקלאסה חסרה בעליל לאלה, שאינם מתגברים על הדחף לומר את המלה האחרונה על הקרב.