הבדלים תנועה, הרבה תנועה נסים קלדרון 06/07/01 ספר המסות של רונית מטלון ('קרוא וכתוב', הספריה החדשה) נפתח במלים "יש לי אח שנוהג לקנות מכוניות שעומדות על בלוקים". והאח הזה ­ יש לו דמיון. הוא רואה גרוטאה מפורקת באמצע שדה­קוצים ומדמיין מכונית נוצצת ודוהרת. ואילו אחותו, מעידה מטלון על עצמה, שנאה את הדמיון הזה. היא רצתה מכוניות חדשות וזהו. בלי שטויות ובלי הזיות.ככה, בחצי חיוך אופייני, מתחילה מטלון מסה על הדמיון בסיפורים וברומנים שהיא כותבת; על הדמיון שיש לה, ועל הדמיון שהיא לוקחת מאחרים, מאחיה למשל, ועל הדמיון שאין לה, ועל הדמיון שהיא לא רוצה שיהיה לה (סופר שמגזים בדמיון, היא כותבת, נראה לה "כמו אחת שמתלבשת ומה שרואים עליה זה כסף כסף כסף").הפתיחה הזאת הזכירה לי ציפיה שהיתה מקובלת פעם. זו הציפיה למצוא את "מראות השתיה" של סופר. דב סדן עשה נפלאות כאשר חשף את החוויות הביוגרפיות, שנחרתו עמוק בבשרו, ובדמיונו, של ביאליק. מסות של מספר­סיפורים הן ז'אנר שמזמין ציפיה כזאת. אם בסיפורים בודה המספר בדיות, נקרא את המסות שלו ונמצא בהן את האמיתות שלו, אותן אמיתות שהיו בשבילו חזקות כל­כך, טראומטיות כל­כך, שהן כפו את עצמן על ד מיונו.רונית מטלון זוכרת את הציפיה הזאת. והיא גם נהנית להיענות לה, חלקית. היא מספרת ­ בוויטליות, בכוח, בהומור ­ על אחיה, על אביה, על אמה, על 'גני תקווה', הפרבר של פתח­תקווה שבו גדלה, על הנסיעות שלה לעזה בזמן האינתיפאדה הראשונה, ועל הצלקות שהשאירו בה.אבל היא לא רוצה להיענות עד הסוף לציפיה הזאת ­ הציפיה ל"מראות השתיה" (מלשון תשתית). זאת, בעיניה, ציפיה לתנועה מעטה מדי. ואילו מטלון היא סופרת של תנועה, הרבה תנועה. היא מתאהבת בתנועה, היא נפצעת מתנועה, היא חוקרת תנועה, היא ממציאה תנועה, היא מעלה תנועה בחזקה ומוציאה ממנה שורש. ותנועה מעטה מדי מציירת בפניה עולם שעבר רדוקציה ­ עולם משעמם, וחנוק, וגם מאיים.היא זקוקה להרבה תנועה כדי לומר: "מראות שתיה" מן הילדות, חזקות ככל שהיו, הן חומרים משתנים. הן משתנות עם הגיל, ועם הקריאה, ועם הפוליטיקה, ועם האימהות. יש משהו רומנטי ללא תקנה במחשבה שמשהו טראומטי נקבע בנו בילדות, והוא מחכה בקופסה סגורה להתפוצצות רדיואקטיבית בהבזק אחד של יצירה גאונית. זה לא עובד כך, אומרת מטלון, ורע מאד אם זה יעבוד כך. זה יעשה אותנו יצורים היסטריים, חסרי פר ספקטיבה, חסרי הומור, וגם אכזריים. העוצמה האינסופית, והלא­מעובדת, של החוויה, היא אולי המפתה שבבדיות הספרותיות ("המשבצת המעיקה והשיקרית", היא כותבת, "של 'המשיגנע שכולה קרביים'"). הבדיה הזאת לא מפתה את מטלון. שכן עוצמה חווייתית, שאיננה מתפתחת ואיננה משתנה, היא רשיון להיסטריה אסתטית. והיא רשיון גם לרוע בלתי­אסתטי, לרוע אובססיבי. מטלון אוהבת אהבת נפש את ז'קלין כהנוב, כיוון שהיא למדה ממנה לקחת מטען מן הילדות ולשנות אותו עם הבגרות, ולהשתנות איתו בתוך הפוליטיקה, ולגלגל אותו אל תוך קריאה בספר. וגם לחייך כלפיו חיוך קטן של מי שהתבגר מספיק כדי שלא לקחת את הטראומות שלו ברצינות אינסופית.מטלון זקוקה להרבה תנועה גם מסיבה, שאפשר לקרוא לה, פוליטית. אם יש מעשה שמטלון למדה לשנוא מאז ימי ילדותה בשכונת­חצי­מצוקה ליד פתח­תקווה, זה המעשה של "לשים אותך במקומך". ברגע שאנחנו מקבעים מישהו אל תוך מסגרת, או הגדרה ­ אנחנו נעשים עבדים לסטריאוטיפים של עצמנו, ואנחנו מנציחים אי­שוויון בינינו לבינו. ואנחנו גם מונעים מן האיש ש"הראנו לו את מקומו" למצוא יופי, ועושר, ומורכבות, במקומו. לכן המזרחיות של מטלון לא מוותרת על לואיס קרול, והנשיות המזרחית שלה לא מוותרת על לאה גולדברג, ויש לה חשד גדול בכל התבצרות שהיא ­ פוליטית, או תרבותית, או ספרותית.מטלון זקוקה להרבה תנועה גם בגלל יצר הכתיבה שלה. כמעט שאפשר לומר שרונית מטלון כותבת מסות כדי שאי אפשר יהיה לעצור את היד הכותבת שלה. היא מספרת סיפור, ואז יש לה חשק לחשוב ולא לספר, ואז היא רוצה להסתכל על תמונות ולתת לעיניים לקלוט הרבה בלי שהמחשבה תעצור אותן, ואז היא צריכה לנסוע ולראיין פלשתיני בעזה, ואז היא צריכה להיזכר באחיה, ואז היא צריכה להגיב על ספר. המעבר מסיפור, למסה, לביקורת, לראיון, להתבוננות, הוא סוג התנועה, הוא שפע התנועה, שמטלון צריכה. ומותר להגיד, שמכל הברכות שבני אדם יכולים לזכות בהן, זכתה מטלון לא בברכה אחת של כשרון כתיבה, אלא בכשרונות רבים למינים רבים של כתיבה. וזה שפע מידבק. אתה קורא אותה ומדגדג לך באצבעות לדפדף ולקרוא עוד, וגם לכתוב.אבל דווקא בגלל היצר הזה לתנועה, יש בכתיבה של מטלון גם יצר מנוגד, ששומר עליה שמירה מעולה. כל קורא שלה, בין שקרא רומן ובין שקרא מסה, מכיר את הקושי שמטלון מציבה בפניו בגלל קיטוע, בגלל פרגמ נטריות. בלי הקושי הזה היא לא יכולה. בלי הקושי הזה הטקסט לא נעשה שלה. היא נעצרת. היא קוטעת את התנועה.מפתה מאד לצטט את מטלון, כאשר היא מתארת את אמה מעבירה כל הזמן את הרהיטים שבבית ממקום למקום. זה לבבי וזה חזק, וזה גם פוליטי. חשוב למטלון להביא אל ההוויה הישראלית הלחוצה, הדורשת מונוליטיות, המכניסה למסגרות, השמה תוויות ושלטים, את הפלורליזם המושרש, את אהבת התנועה, של היהודים המצריים. כמו אביה, כמו ז'קלין כהנוב, כמו הדודים שאומרים, כי מכל המקומות בעולם, המקום הטוב ביותר למות בו הוא מטוס נוסע.אבל היא יודעת היטב, שהאהבות המשכרות שלנו הן גם נקודות העיוורון שלנו. כך ספרותית, וכך פוליטית. דווקא סופרת שמאוהבת בתנועה מצווה על עצמה להיעצר יותר מאחרים, להטיל ספק יותר מאחרים בבחירות הסגנוניות שלה, להשמיע יותר מאחרים את קולות החריקה של הטקסט, להניח שהטעות אורבת לה. ובמישור הפוליטי ­ דווקא מי שזקוקה מאד לפלורליזם חסר הגבולות של הלבנטינים, יכולה למתוח ביקורת על ההתעלמות שלהם מן הצורך במסגרת, בגבול, בבית:"הרומן של כהנוב ושל אבי עם נושא הלאומיות ­ ועם הזהות הערבית כחלק ממנו ­ הוא ר ומן עקלקל ורצוף ניגודים: כמי שגדלו בעצם ללא שפת­אם, ונעו בלי הרף משפה לשפה, כמי שגדלו במציאות החברתית הרב­תרבותית הקולוניאלית, שטשטשה הבדלים תרבותיים בדיוק כפי שהעצימה אותם מצד שני, ובעיקר כמי שהעניין של זהות לאומית הוסט עבורם הצידה כקליפה מזולזלת לטובת השקר המפואר והמצודד של הזהות האוניברסלית, של אזרח העולם ­ ניגפו שניהם שוב ושוב באבן הגדולה הזו של הלאומיות, שנשארה לשניהם מקום של חושך. כהנוב לא הבינה את הלאומיות הפלשתינית, כשם שאבי לא הבין את הלאומיות הישראלית, על סמליה, פחדיה, תקוותיה". אזרחות רעה דורית הופ, ו­21 מרצים נוספים במכללות לחינוך, הועמדו לדין בפני בית הדין של נציבות שירות המדינה. הם נאשמים בחתימה על עצומה, שקראה למנות שר חינוך חילוני. אם התקשי"ר מונע ממורים להביע את דעתם הפוליטית, והמקצועית, צריך לשנות את התקשי"ר, כי הוא מחנך לאזרחות רעה.אחרי שפעילות פוליטית מובהקת של מורים בהתנחלויות לא נחסמה ­ יש למנוע איפה ואיפה ולבטל את ההעמדה לדין של הופ וחבריה.