 | | | הקש בעץ (ותגיע לניו יורק) | |
|  | | אבי מילר ועופר בן, המנהלים של מרכז הסטפס הישראלי בתל אביב קיבלו הצעה להפיק שם את פסטיבל הסטפס הגדול ביותר שהיה אי פעם בעולם | |
| | | | |  | אבי מילר ועופר בן, המנהלים של מרכז הסטפס הישראלי בתל אביב, היו בדיוק בדרך לכבוש את העולם כשנחתו בניו יורק וקיבלו הצעה להפיק שם את פסטיבל הסטפס הגדול ביותר שהיה אי פעם בעולם. עכשיו הם קורעים לאמריקאים את הצורה (מה, עובדים אחרי 5 אחה"צ?!) ומקווים שרצפת הפרקט תהיה קרש הקפיצה להכרה בינלאומיתבמשך עשר שנים רצופות היתה לאבי מילר ולעופר בן מודעה קבועה, מלבנית, בפינה השמאלית של השער האחורי במקומון "העיר" בתל אביב. הם נראו שם, מסורקים ומגולחים, לבושים בטוקסידו שחור מסורתי, מעונבים בפפיון, והעיקר נועלים נעלי ריקוד מצוחצחות למשעי. המודעה הזמינה כל בעל רגליים קלות להצטרף למרכז הסטפס הישראלי בתל אביב שהשניים ניהלו, וכנראה שיש עתיד לעיתונות המקומית (לא שאנחנו מנסים לרמוז משהו), אבל בארץ ההורה וה"עוצו עיצה" נרשמה היענות גורפת למדי לריקוד הטאפ (וכאן המקום להבהיר שהריקוד המכונה בפי הישראלים סטפס הוא, למעשה, טאפ דאנסינג ריקוד עם בארה"ב ובעולם).מילר ובן לא הסתפקו בהוראה. הם טופפו בהופעות ברחבי הארץ, הופיעו בתוכניות טלוויזיה, חנכו בסיסים חשובים בצה"ל, יזמו וייסדו פסטיבלי סטפס והביאו לארץ את ענקי התחום. בין היתר, הם הביאו את ברנדה בפלינו, הכוהנת הגדולה של הטאפ, את גרגורי היינץ, סביון גלאבר ואחרים. אם זה היה תלוי בהם, גם ג'ין קלי ופרד אסטר היו באים לטפוף על אדמת ישראל. עשר שנים הם ביחד, שותפים וחברים, וביחד יצא שמם למרחקים, ולא בלשון מליצה. לפני כשנה, למשל, החליטו מילר ובן לסגור את בית הספר המצליח שלהם בתל אביב ולהתמקד בהופעות, כיתות אמן ושיווק אביזרים לסטפס. שנים אחדות קודם לכן החלו השניים בייצור נעלי סטפס, המשווקות עד היום בכל רחבי העולם, ובמסגרת התוכנית להרחיב את עסקיהם הבינלאומיים, רקדו את כל הדרך לניו יורק.התחנה הניו יורקית הביאה עימה את השינוי הבלתי צפוי בתוכניות: טוני ואג, שם דבר בעולם הסטפס, סיפר לצמד שהוא עומד להפיק בניו יורק את פסטיבל הסטפס הגדול ביותר שהיה אי פעם בעולם, וביקש מהם להישאר בעיר ולהצטרף לצוות ההפקה. מילר ובן הסכימו מייד: "זה היה מטופש אם לא היינו אומרים מייד כן", צוחק מילר ומספר שאת טוני ואג השניים מכירים שנים רבות, שכן האחרון היה שותפה של הרקדנית ברנדה בפלינו. "להם היה את המרכז לסטפס 'הנקר', ולנו היה את המרכז לסטפס בת ל אביב. זה אמנם מעט מוזר, אבל אלה היו בתקופה מסוימת שני מרכזי הסטפס הגדולים ביותר בעולם".איך קרה שבישראל נהרו לנקוש בנעליים עם סוליות ברזל על רצפת פרקט? לא מתאים לנו יותר לרקוד "ושאבתם מים" במעגל?מילר: "אין לנו הסבר, אני פשוט לא יודע מה גרם לישראלים להתאהב בכזאת עוצמה בסטפס. למה יש אנשים שאוהבים ירוק ולא אדום?"מילר הגיע לעולם הסטפס כמעט במקרה. הוא היה ילד סקרן כבן ,12 כשראה את ג'וזי כץ, שמוליק קראוס ובני אמדורסקי בטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1 היום), רוקדים מעין ריקוד שהוא החשיב כסוג של התעמלות. מאחר שבאותה תקופה הוא החל להשמין, הוא חיפש דרך קלה ומהנה לשמור על משקל מאוזן. מילר, ילד פעלתן ורב תושייה, פצח בחיפושים אחר הכוריאוגרף שהיה אחראי לקטע הטלוויזיוני ההוא, ומצא את מי שהביא את הסטפס לארץ, יענקלה קלוסקי ז"ל, יצר עימו קשר, הבין שלא בהתעמלות עסקינן אבל בכל זאת בסוג של פעילות שתסייע לשמירה על הכושר, הגמישות והמשקל המשתולל, והחל ללמוד אצלו. שבע שנים למד מילר אצל קלוסקי, עד שהתגייס לצבא, ועדיין החשיב את הריקוד לתחביב בלבד. "הייתי יו"ר מועצת התלמידים, ופעיל במפלגת העבודה . כולם בכלל חשבו שאלך בבגרותי לפוליטיקה", הוא צוחק. ואתה בוודאי אכזבת את כולם ורקדת כל הדרך ללהקה צבאית."לא. אמרתי לקלוסקי, 'מגיל 12 אני איתך, אז גם בצבא אני צריך אותך על הראש שלי?' והלכתי להיות קצין בחיל האוויר, שם ייעדו לי קריירה צבאית מפוארת. אבל אני פרשתי בתום שירות הקבע. כל הזמן המשכתי לרקוד".הסיפור של עופר בן מעט יותר מורכב. בן היה בן למשפחה חרדית בת 9 נפשות, שמתגוררת עד היום בבני ברק. בגיל 17 הוא עזב את הבית לטובת תל אביב, חזר בשאלה והכיר את מילר. הוא החל לרקוד במרכז לסטפס, בהדרכתו של מילר, למד, עבר ללמד והצטרף ללהקת טאפ תל אביב. בשלב מאוחר יותר עבר לנהל עם מילר את המרכז הישראלי לסטפס. אז כבר עזב סופית את עולם הדת, ולבני ברק לא חזר, אלא לשם ביקורים משפחתיים. "זה לא קרה בגלל הסטפס", חשוב לו להבהיר. "הייתי הופך לחילוני גם אם לא הייתי בוחר להיות רקדן סטפס. ההורים שלי אינם דתיים קיצוניים, הם אפילו באו להופעות, לראות אותי ולפרגן לי. אני מכבד אותם, וכשאני מגיע אליהם לבני ברק, אני חובש כיפה, אבל כשהם באים לראות הופעה שלי, הם מתייחסים לזה כאל הטריטוריה שלי ולא מתע רבים. לפעמים יש להם דברי ביקורת שממש מעניין להקשיב להם. למעשה, אני תמיד אהיה תלמיד של אבי".מילר: "הוא יזכור את זה לנצח נצחים... השיטה היתה להקים בתי ספר בכל הארץ, להכשיר את התלמידים המוכשרים ביותר להיות מורים, ולפתח את התחום בישראל. מרכזים גדולים במיוחד היו לנו בתל אביב, בחיפה ובירושלים, אבל היו עוד בכל רחבי הארץ. כשעופר הצטרף לעגלה, הוא למד את ההוראה תוך כדי ריקוד, ובסוף גם השתלט על העבודה וגבה את הכסף מהתלמידים, וזה השלב המסוכן..."בן: "תפסיק, אתה מקבל דמי כיס!"מילר: "לפני שנים אחדות הבנו, שאם אנחנו רוצים להמשיך להסתובב ברחבי העולם, בהופעות ובפסטיבלים, נצטרך לסגור את בית הספר. פיננסית, מספר הפעמים שנאלצנו לסגור את בית הספר לצורך הופעותינו בעולם, לא הצדיקה את קיום בית הספר. זה בית ספר פרטי שלנו, מעולם לא קיבלנו תמיכה מאף גוף בישראל, ולמען האמת, גם מעולם לא ביקשנו. זה נתן לנו את האפשרות לפעול על פי דרכנו, בלי תכתיבים של אף אחד ותוך חופש אמנותי מוחלט".בן: "היינו בסיבוב הופעות של טאפ תל אביב באוסטרליה ובסין, ובדרכנו לפינלנד ולהולנד עצרנו בניו יורק. כאן פגשנו את טו ני, שסיפר לנו על הפסטיבל. עצרנו לשנה את כל תוכניותינו, ונרתמנו להפקת הפסטיבל הגדול ביותר שהיה אי פעם בעולם בתחום".The New York City Tap Festival מתחיל בשבת ה7 ביולי, ויימשך עד יום ראשון, ה 15 ביולי. הפסטיבל נפתח בכיתת אמן, בהנחיית טוני ואג (שגורמים סמיפוליטיים רומזים, שייסד את הפסטיבל הזה גם כדי להאדיר את שמו ולבסס את מעמדו, הרם ממילא, בעולם הסטפס הבינלאומי, ק.א) ומסתיים בשתי הופעות, Tap All Stars" " Tap Divas"ו", שיתקיימו בתיאטרון דיוק החדש והמשופץ (רח' 42 מערב מס' ,229 בין ברודווי לשדרה השמינית), וישתתפו בהן שחקני הקולנוע והטלוויזיה טוני דנצה ("מי הבוס?") ושון יאנג, לצד ענקי הסטפס לדורותיהם.להקת טאפ תל אביב, המורכבת מבוגרי המרכז לסטפס בתל אביב, תייצג אותנו בכבוד בשני ערבים (מילר: "נופיע בתיאטרון הדיוק בברודווי ונוכל להגיד שאנחנו ברודווי פרפורמנסס"). הראשון הוא "טאפ אינטרנשיונל", שיתקיים ביום שלישי, 10 ביולי (שתי הופעות, ב19:00 וב21:00), ובו תבצע הלהקה קרוואן למוזיקה של בילי סטרייהורן. מילר, שאחראי לכוריאוגרפיה, מפרט: "זו מנגינה חצי מזרחית, בעיבוד ג'זי. נציג קטע י ריקוד אותנטיים ונלבש שרוואלים מזרחיים שקנינו בעיר העתיקה בירושלים". הזדמנות נוספת לראות את טאפ תל אביב על הבמה מזומנת למחרת, 11 ביולי, בערב הצדעה למאסטרים בעולם הסטפס. טאפ תל אביב תרקוד את שירה הידוע של אלה פיצג'רלד האגדית:t the swing't mean nothing if it ain'It doesn""לפי כוריאוגרפיה של יענקל'ה קלוסקי. "הוא המאסטר שלי, של עופר ושל כל רקדני הסטפס בישראל. בשבילי הוא היה לא פחות מאל עליון. הוא זה שעשה אותי והיה לי חשוב לתת לו את הכבוד המגיע לו בפסטיבל זה. אני מקווה שהוא רואה אותנו מלמעלה וגאה בנו. אם קלוסקי היה אמריקאי, הוא היה אחד המאסטרים הגדולים והיה לו שם בינלאומי. הוא הצליח להזיז אנשים עם זוג רגליים שמאליות ולגרום להם לרקוד, ובלי קלוסקי לא היה סטפס בישראל". עשר שנים אתם עובדים ביחד, רוקדים על הבמה, וכעת גם חולקים דירת סטודיו באפר איסט סייד. עם יד הלב, לא נמאס לכם קצת האחד מהשני?בן: "אני לא סובל אותו".מילר: "אני סופג הכל".בן: "זו החלטה עסקית".מילר: "אנחנו מתפקדים ומתפרקים כמו הגשש החיוור: אני הגשש והוא החיוור". אבי ועופר, אני קוראת אתכם לסדר !מילר: "יש הרבה בעיות מקצועיות עם זה, לכן אנו מקפידים על חלוקת תפקידים ברורה, גם בעבודה הפרטית שלנו עם הלהקה. לשמחתי, גם כאן הצוות הוא עם ראש גדול, כמו שאנחנו, ומבחינה מקצועית אנחנו מסתדרים מצוין".בן: "אני אומר, אבי עושה. וברצינות, הסטפס הוא חלק מהחיים שלנו, וגם אם לא נרצה בכך, אנחנו לוקחים את העבודה הביתה. הסטפס הוא אחד מנושאי השיחה העיקריים שלנו גם בבית, ובייחוד בפרויקט הזה".מילר: " בצבא למדתי שעד שאתה לא גומר את הפרויקט, אתה לא הולך לישון, ובמיוחד כשמוטל עלינו לבנות תשתית לפרויקט כה חשוב, שנמשך שנה תמימה. אז אנחנו חוסכים מעצמנו שעות שינה ופנאי ועושים את הכל על מנת שזה יצליח". מה חלוקת העבודה ביניכם?מילר: "עופר אחראי על רישום התלמידים מכל העולם, כולל כל הסידורים של בתי מלון, טיסות ותוכניות אמנותיות. אני הקמב"ץ של האירוע, המפיק בפועל. רמת האחריות היא גדולה, משום שכשאנחנו נכנסנו לפרויקט, שינינו לאמריקאים את כל תפיסת המרחב שלהם לגבי הפסטיבל. הם לא האמינו שכל כך הרבה כיתות יתמלאו בתלמידים, והם עד עכשיו המומים כשעופר נאלץ להחזיר לאנשים פקסים מתנצלים שהכיתות מלאות עד אפס מקום. הכנסנו להם שינויים גם בתפיסת העבודה. לא האמנו בהתחלה כשראינו שבשעה חמש נופל להם העט והם מפסיקים לעבוד, או לא מנהלים שיחות עבודה בסופשבוע ובשעות לילה מאוחרות. שיגענו אותם לגמרי: 'יש פסטיבל לעשות, אין ברירה', אמרנו להם. קבענו פגישות עבודה בשבת, טילפנו אליהם אחרי חמש בערב, והם נאלצו להתיישר לפי ערכי העבודה שלנו. הם עובדים עכשיו איתנו גם אחרי שעה חמש בימי חול, גם בסופי שבוע ובחגים, ואפילו באמצע הלילה אם צריך משהו! לא כולם אוהבים את זה, אבל עובדה היא שהפרויקט עומד על הרגליים".בן: "מבחינה אמנותית זה הזדמנות בלתי רגילה בשבילנו לעבוד בסקאלה של עבודה בינלאומית בקנה מידה כזה. זה מפתח את קשרינו עם כל מי שהוא משהו בתחום הסטפס בעולם. כולם מתכתבים איתנו, מכירים את שמנו ומרחיבים את ידיעותיהם לגבינו הן כרקדנים וכבעלי להקה והן כיוצרים ומפיקי הפסטיבל".מילר: "באמת אנחנו עשינו כמעט הכל בפסטיבל הזה. אני אפילו עשיתי את העיצוב הגרפי של הפוסטר וההזמנות לפסטיבל, ואת אתר האינטרנט שלו. עופר עשה קפה".בן: "אבל קפה מעולה. אנחנו לוקחים את הפסטיבל מאוד אישית, אבל לא מתכננים כרג ע מה יהיה באוגוסט. קודם כל אנחנו רוצים לעבור בשלום את הפסטיבל הזה, ואחר כך נראה מה יהיה. מן הסתם לא נפסיק להופיע, והחברה שלנו שמייצרת ומשווקת נעלי סטפס ומוצרים נלווים בעולם, עודה קיימת ופועלת". | |  | |  |
|
| | |
