עשר משפחות וטנק. פרופיל של מאחז מה זה מאחז? בדרך - כלל דרך עפר המובילה לגבעה, עליה מונף דגל ישראל וקרוואן שלמה צזנה 29/06/01 תוך שבוע יפונו 15 מאחזים שהקימו המתנחלים ­ הכריז השבוע שר הביטחון בנימין בן­אליעזר, ועורר סערה. בדבריו התייחס לחלק מ­50 המאחזים החדשים שהקימו המתנחלים בשלוש השנים האחרונות, על גבעות יהודה ושומרון. בסיור באזור ניתן לראות לא פעם על גבעה, קרוואן בודד, מיכל מים, דגל ישראל ­ וזוג צעיר, חדור אמונה. התקווה שלהם היא שכעבור זמן יחול עיבוי, ואחרי כמה שנים יוקם על המאחז יישוב חדש. "עשרות יישובים התפתחו כך", אומרת דניאלה וייס, מראשי גוש אמונים. סיפורו של כל מאחז הוא סיפורה של ההתיישבות כולה על רגל אחת, אומרים המתנחלים, אלה שהוגדרו לפני שבוע בפיו של ראש הממשלה, "החלוצים שמובילים את הדור". היה אישור, אבל שכחו אותו לפני שנתיים העלתה מועצת יש"ע עשרה קרוואנים לגבעה מצפון לפדואל, במערב השומרון. הגבעה זכתה לשם 'ברוכין'. בעמק שמעבר לכביש נראה היטב הכפר הערבי בורקין. ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, נתן הוראה לפנות את הקרוואנים. משאיות ומנופים כיתרו את הגבעה, וכוח גדול של צבא ומשטרה גויס למשימה. הכוחות הוסעו בשני אוטובוסים: אחד עמוס בחיילות המשטרה הצבאית, כדי לפנות את הנשים, השני בחיילים. למרגלות הגבעה חנו שני קומנדקרים צבאיים, אליהם אמורים היו אנשי כוחות הביטחון לפנות את תושבי המאחז, שהוגדר בלתי­חוקי. הכוחות הגדולים הופתעו לגלות שלמרות הערכות המודיעין, הם לא נתקלו בהתנגדות כלשהי. למעשה, מלבד שומר אחד, לא היה איש במאחז. הסיבה היתה שעשרת הזוגות שהתגוררו בו שהו באותה שעה ביישוב גני טל שברצועת עזה, שם התחתן רכז הביטחון של המאחז, זאב פישפדר. הטלפונים הסלולריים של אורחי החתונה החלו לטרטר, ומעברו השני של הקו סיפרו להם על המתרחש בגבעה. הקבוצה קיימה התייעצות והוחלט שלא לספר לרכז הביטחון על התלאות בבית החדש שלו, דווקא ביום חתונתו. הקבוצה עזבה את השמחה ושבה לגבעה, אך כשהגיעו היה כ בר מאוחר. המנופים הורידו את הקרוואנים והשאירו גבעה חשופה. ראשי המתנחלים הוזעקו למתחם, התעצבנו וצעקו, אחר­כך נרגעו והרימו טלפונים לאנשי הצבא ולפוליטיקאים. הם הציגו מסמכים ואישורים, ולבסוף חזרו הקרוואנים לגבעה: התברר, כי לפני 20 שנה העניקה המדינה לגרעין של המפד"ל אישור להקים יישוב בעיקול הכביש, אבל בגלל פאשלה של הנהגת המתנחלים, לא מומש האישור בזמנו. לפני שלוש שנים נרצחה ליד פדואל יעל מיבר ז"ל ואז עלה מחדש רעיון הקמת היישוב, כ"תשובה ציונית הולמת". לפני שנתיים הבינו המתנחלים, לפני שברק נכנס לתהליך מדיני מואץ, כי זה הזמן לקבוע עובדות בשטח: מיקומו של הבית הקיצוני ביישוב, הוא שיקבע את גבולותיו ואת היקף השטח שאמור להימסר לשליטת הרשות הפלשתינית. היום יש בברוכין עשר משפחות והפאשלה ההיא, אומרים מתנחלים, תוקנה. טלפון, מכשיר קשר ו/או איתורית במסגרת מלחמת הקרקעות התרחבו עשרות יישובים באופן יזום, ושטחי היישובים הורחקו לגבעות,סמוכות או מרוחקות. תחילה הוצבו קרוואנים בודדים על גבעה, שסומנה כ'שטח יהודי', ומשפחות התיישבו שם. היה רעש פוליטי, המשטרה והצבא הגיעו ודרשו פינוי. הוצעה פשרה ("כדי למנוע מלחמת אחים") ובמקום הוצב שומר. אחר­כך נסלל כביש אל עמדת השומר, ואחרי שהסערה שככה, הגיעו זוגות צעירים. נולדו ילדים, הוקמו מוסדות ציבור ונסללו כבישים. הכל לפי הצורך. המודל הזה של הקמת יישובים, הוגדר 'הרכב מנצח' ולא השתנה עם השנים. הוא נמשך ­ בשינויים קלים בלבד פה ושם ­ גם בשנים האחרונות. כך גם בברוכין. כעת, מקווים תושבי המאחז, יגיעו אישורים לבניית קבע, ובעוד כמה שנים יהיה המאחז יישוב של ממש, גם אם יוגדר 'שכונה חדשה' של היישוב הסמוך פדואל. כך מקפידים לומר ביהודה ושומרון, במסגרת השיח ה'פוליטיקלי קורקט', כדי לא לסבך את ממשלת ישראל עם שאר העולם. ימי סבסטיה, ראשית ההתיישבות ביש"ע, השאירו חותם תדמיתי סטריאוטיפי של המתנחלים בגבעות: נשק אוטומטי, זקן, ציציות משתפלות מתחת לחולצה, דובון צה"לי (גם בקיץ, כי בגבעות החשופות קר בל ילה), כיפה סרוגה גדולה וברק בעיניים. היום נראים חלוצי הגבעות אחרת: בברוכין למשל, אין אנשים עם זקנים. קשה גם להבחין בציציות שלגופם. הם חמושים בטלפון סלולרי, מכשיר קשר ו/או מכשיר איתורית, הנשק האוטומטי נשמר אצל רכז הביטחון. לאחדים יש אקדח, מוסתר מתחת לחולצת ה'טי'. הם משכילים, רהוטים, לא מתלהמים, אבל לא פחות חדורי אמונה מדור המייסדים. הם יוזמים, עקשנים ובטוחים שדבר לא יעצור אותם, לא טרור ולא קשיים. הצעירים באים הנה לפני גיוס 30 דקות נסיעה מתל­אביב, 15 מצומת קסם, 50 מירושלים, ומגיעים לברוכין, שני קילומטרים צפונית מפדואל. כביש עפר צדדי מוביל לעמדת ש.ג צה"לית, שלפניה קוביות בטון עמוסות בשקי חול וחרירי ירי. ברקע שלט שהציבה תנועת 'אמנה', תנועת ההתיישבות של מועצת יש"ע, המבשר על הקמת ברוכין. לא מוסבר אם זה יישוב, מאחז, שכונה, או בסיס צבאי. מאחור, מוסווה ברשתות, מסתתר טנק מאחורי סוללות עפר גבוהות. פלוגת חיילי הנדסה קרבית ממוקמת ליד הכניסה. הפלוגה הזו מספקת סיורים לשמירת הדרכים והיישובים בגיזרה כולה. עשרות מטרים פנימה, שורה של כלי רכב מאובקים, ועשרה קרוואנים מסודרים בצורת ח'. על אחד מהם תלוי דגל ישראל. באמצע, על הדשא, בריכה זעירה, ובה שלושה פעוטות משחקים בצעצועים, בלי להפריע לאמהות המשקיפות עליהם ומתרווחות בכסאות פלסטיק. בלי שום התרעה מוקדמת, מגיח הטנק מטרים ספורים מאחורי הקרוואנים ומשפר לעמדה אחרת, בקצה השני של גדר המאחז. איש מהנוכחים לא מתרגש מהרעש או מהמחזה. מלבד עשר המשפחות, ממוקמת במאחז המכינה הקדם­צבאית של פדואל. המכינה הגיעה הנה לפני המשפחות. אחרי שאושרה הקמתה, למשפחות היה קל יותר לקבל אישור קליטה. במכינה 120 צעירים, המגיעים לשנה, כדי להתחזק בתורה ובדרך החיים שחונכו לה, לפני הגיוס. מבחינתם, צעירים בני 18, הנוכחות הצבאית המוגברת מסביב בוודאי אינה מפריעה, אולי אפילו עוזרת ליצירת אווירה אותנטית, ומקנה להם יתרון על­פני מכינות מתחרות. עמישי שב­טל, בן 26, היה בעבר תלמיד במכינה, עוד בימים ששכנה בפדואל. היום הוא המנהל. לפני ארבע שנים התחתן עם רונית, תושבת ראשון­לציון, ויחד נרשמו בגרעין ההתיישבות של 'אמנה' כזוג המוכן להתגורר במאחז אידיאולוגי. הצטרפו אליהם עוד תשע משפחות, כל משפחה קיבלה קרוואן. נכון להיום, חסרה רק משפחת פישפדר, רכז הביטחון. לפני חודשיים הוא הותקף ממארב פלשתיני וספג שני כדורים. הוא מאושפז בבית­החולים 'שיבא' בתל השומר. איזה כיף לראות קופה רושמת ירון ואיילת פישר בטוחים שהחליטו נכון כאשר כזוג צעיר, שכל האופציות פתוחות בפניו, בחרו להגיע דווקא הנה. איילת, שחזרה בתשובה במהלך שירותה הצבאי בשדה בוקר, היא מורה בבית­הספר היסודי בפדואל. היא התחתנה עם ירון, שגדל בתל אביב, למד ב'נתיב מאיר' בירושלים, והיום הוא סטודנט למינהל עסקים וחשבונאות. בתחילה, הם מספרים, היססה איילת לעבור למאחז. ההורים שלה, אנשי שמאל­מרכז, לא התלהבו, בלשון המעטה, מהרעיון. גם המרחק מהמרכז הטריד אותה. הם קבעו סימן: אם אהוד ברק ייבחר לראש הממשלה, הם יעברו להתנחלות. "כשברק נבחר, ירון לקח את זה מאוד קשה. ממש כאב לו", נזכרת איילת, "אז הסכמתי לעבור". הימים הראשונים בגבעה לא היו קלים. נווית יהושע, בת 25, לשעבר תושבת חדרה, מספרת: "אחרי תקופה מסוימת, בימים הראשונים, הבחנו שאיילת זורחת. שאלנו מה קרה, והיא סיפרה שנסעה לסופרמרקט. 'ראיתי אנשים, ראיתי פתאום קופות רושמות', היא אמרה". היום, כך נראה, התרגלה איילת לחיים במאחז: "יש פה חדווה מיוחדת", היא אומרת. "נכון שקשה לחיות כשאין מכולת, או בלי מרפאה ובנק ליד הבית, אבל יש כל­כך הרבה דברים אחרים. כאן כולם עוזרים אחד לשני, בכל דבר. והילדים כל הזמן יחד. בהתחלה חשבתי שאני ממש לא מסוגלת לחיות על גבעה, רחוק מהקניונים, עד שבסוף השינוי הגיע". "אנחנו מנסים לחיות כאן חיי קהילה רגילים", אומר שב­טל, אבל לא מכחיש שהמצב הביטחוני מכתיב פעמים רבות את סדר היום. "אנחנו דואגים שלא ייווצר מצב בו היישוב יהיה ריק מתושבים, כך שאסור לכולם לצאת יחד באותה שבת אל ההורים". מלבד העול הביטחוני, סובל המאחז מכמה סממנים של יישוב בהקמה. הקרוואנים, למשל, עדיין לא מחוברים לרשת חשמל או מים. אספקת חשמל זמנית מגיעה מגנרטור גדול שהוצב בשטח, והמים זורמים ממגדל מים שהוצב על גבעה מרוחקת. מהמגדל הזה, אגב, אפשר בימים בהירים לראות את מגדלי עזריאלי ואת גגות תל­אביב. נווית נזכרת באחד מימי שישי השנה, שהגנרטור חדל לפעול בדיוק כשרצתה להתקלח. בנוסף, המים במיכל נגמרו. "השבת היתה בפתח ולא הספקתי להתקלח. שאלתי את האחראי על הלוגיסטיקה, אם יצליחו לתקן את הגנרטור לפני שעת כניסת השבת והוא ענה: 'אל תיקחי סיכון, סעי להתקלח בפדואל'. בקשר הצה"לי דיווחו על יריות והאחראי על הביטחון אמר לי: 'אל תקחי את הסיכון, אל תסעי'. בחברה לתיקון גנרטורים סירבו לנסוע אלינו בלי ליווי חמוש. בסוף בעלי, שיש לו נשק, ושבאותו רגע חזר למזלי מירושלים, ליווה את מתקן הגנרטורים. במקביל, הגיעה גם אספקת מים וכך הספקתי להתקלח לפני כניסת השבת". במקרה אחר של האפלה בעקבות תקלה בגנרטור, הם נזכרים, התקבצו כל המשפחות למדורה ועשו 'על האש'. "אנחנו נגד גימגום מחשבתי" הביקורים במאחז קשים ביותר לביצוע. גם ההורים לא תמיד מוכנים להגיע. היו מקרים בהם הגיעו הורים לביקור, אבל עצרו בכביש הגישה ולא נכנסו פנימה, מסיבות עקרוניות. תושבי המאחז מבטיחים לא להישבר. "לא באנו הנה בגלל איכות חיים, או בית גדול ויפה. באנו כי חשוב להקים יישוב", אומרת איילת. דווקא בשנים האחרונות, כשמדברים על הסדר שיגרור ויתורים טריטוריאליים, היא מאמינה שחשוב להתיישב בכל מקום ברחבי ארץ ישראל: "מנסים להעיף אותנו מכל הארץ ויש שחיים באשליה שאם ניתן שטח של יישוב כזה או אחר, ישררו בארץ השקט ושלווה. אני מאמינה שאחרי שנפנה יישוב אחד, הערבים ידרשו גם את תל­אביב ואת באר­שבע. בסוף נמצא את עצמנו בים". עמישי שב­טל: "אנחנו נגד גימגום מחשבתי. אנחנו שומרי חוק, לא פנאטים, אבל כאלה שיש להם אמירה, שאותה אנחנו מבצעים". נווית יהושע: "אני חושבת, שבאיזשהו מקום אנחנו עושים שליחות לכל עם ישראל, גם אם לא רואים הוכחות למשפט הזה בסקרים". ירון פישר: "כעת ברור שההתנחלויות הן לא מכשול לשלום. אהוד ברק הרי הציע למסור 98 אחוז מהשטח. הוא הציע לפרק התנחלויות ולבצע טרנספר ליהודים, ולמרות זאת, הם לא הסכימו לשום תהליך ולא לקחו את מה שהוצע להם, כי הם רוצים את כל הארץ". עכשיו, מאמינים במאחז, חל תהליך של התפכחות. ירון מביא כדוגמה לכך את ההורים של אשתו: "הם לא דתיים, לא אנשי ימין, אבל ברור להם שאין הסכם באופק". בנוסף, הוא מזכיר ש"אנחנו כאן כי אנחנו מאמינים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וזו המדינה היחידה שלנו". מבינים את הערבים, לא מסכימים איתם צה"ל מקצה כוחות גדולים לשמירה על המתנחלים. הימצאות של כוחות גדולים כדי לאבטח קבוצת אוכלוסיה שיעדיה שנויים במחלוקת, מקוממת רבים, הקוראים למתנחלים "לחזור לישראל הקטנה". לקבוצה שבמאחז אין בעיה מוסרית עם המשאבים המוקצים לשמור עליהם. לדעתם אין הבדל בין שמירה על גבול הצפון או על שדרות, או על המאחז בברוכין. הם קו החזית של ישראל, הם אומרים, ובישיבתם בקו העימות הם מונעים מהגבול להתקדם אל מרכז הארץ. הם יכולים להבין את הערבים, הם אומרים, אבל לא להסכים איתם. וברגע שהם בחרו בטרור, ברור שהמלחמה היא נגד יהודים באשר הם יהודים. על כל השאלות הקשות הם עונים בתשובות קצרות, מוכרות, כמעט מדוקלמות. תשובות שהיו גם לדור המייסדים. הם לא מוכנים לשמוע אפילו על פינוי קרוואן אחד תמורת שלום. "זו שאלה מקוממת", אומרת רונית. "זה היפותטי", אומר ירון. "שלום ופינוי זו סתירה", אומרת איילת. "זה לא רלוונטי", אומרת נווית. "זו בכלל לא שאלה שצריך לענות עליה", עונה עמישי. ההפך, הם מעדכנים: עוד מעד ייכנסו לכאן עוד שש משפחות חדשות. * * * פינוי עלול להוביל להתפרצות חסרת מעצורים הגבעה עליה הוקם המאחז בחוות מעון, שוממה היום. לפני כשנתיים פונו ממנה כמה מאות מתבצרים, ובתום לילה של עימותים נהרסו מבנים. כמה מאות מטרים משם, על גבעה סמוכה, מתגוררים תושבי המאחז שפונה: הזוג יהושפט ושירה תור, עוד שתי משפחות וכמה צעירים רווקים. הם מתרכזים בגידול הילדים ו"מתחברים לאדמה", כלשונם. לא מזמן נטעו כרם, אחת לכמה שעות יוצא מישהו לרעות את הצאן, שמתנובת עדרו מפיקים גבינות. השבוע, יממה לאחר הסערה הגדולה שעוררו דבריו של בן­אליעזר, הם לא רצו להשיא עצות ליושבי 15 המאחזים האמורים להתפנות. הפינוי היה טראומטי עבורם, אך גם סימן דרך להנהגת המתנחלים. ראשי מועצת יש"ע סיכמו אז עם ראש הממשלה ברק, במסגרת הסכם המאחזים, על פינוי של כעשרה מהם. הכוונה היתה טובה: מכיוון שבחלק מהמאחזים היה מדובר רק בכביש גישה שהוביל אל מכולה ריקה, עדיף 'לפנות' מאחזים קיקיוניים ו'להרוויח' שליטה בגבעות אחרות, באמצעות מאחזים שיוכשרו בן­לילה ויקצרו את הצורך בהמתנה מייגעת לאישורים. בני הזוג תור מחו אז בקול: "הורדת מאחז תגרור הורדת יישובים", התריעו באוזני ראשי יש"ע. כמה חודשים אחר­כך התפרסמה ת וכניתו של ברק, לפנות כ­100 יישובים במסגרת הסכם. הנוסחה של בני הזוג תור התבררה כנכונה, אמרו ראשי המתנחלים במבט מושפל, ונדרו שלא לאפשר עוד פינוי מאחזים. השבוע הכריז אפילו ראש עיריית מעלה אדומים ויו"ר מועצת יש"ע, בני כשריאל, חבר ליכוד, מתומכיו של ראש הממשלה שרון ואחד המתונים ביש"ע, כי שום מאחז לא יפונה בלי התנגדות, "אפילו במחיר עימות קשה עם חיילים ושוטרים". המצב ביש"ע קשה. תשעה חודשים יורים על יהודים בכבישים, והם מבליגים. מאות נפגעים, והם לא אוחזים בנשק. מחאתם מצומצמת לפעילות הפגנתית. במקביל, גובה גם ממשלת האחדות מחיר: הקפאת ההתנחלויות, התקציבים לא זורמים אל המועצות, הפוגת הפיגועים במרכז הארץ שוב מחזירה את תחושת הזרות של המתנחלים, זו שמבדילה אותם משאר האוכלוסיה. המאחזים הם משלטים לצורכי ביטחון, אומרים המתנחלים. פינויים יהווה פרס לטרור ויעלה בדם. אחרים אומרים כי פינוי מאחזים כעת יעודד את המתנחלים ללחום בכל החזיתות: הם יפעלו להפלת הממשלה, יפגינו בשטח ובמרכזי הערים, ואולי גם יאבדו את האיפוק שאיפיין אותם עד כה. ההתפרצות עלולה להיות חסרת מעצורים, תגובה על תחושת חוסר האוני ם, ההזנחה והנידוי הלאומי.