מר אל, כאן נורית נורית פוירשטיין- הדר, סטנדאפיסטית צעירה, נמרצת ודתית, לא מהססת לבקר ולמרוד במוסכמות והלכות הקשורות בדת, בנשים, ברבנים ואפילו בהנהגה העליונה שרי מקובר 28/06/01 "אני מקווה שלא מפריע לאף אחד שאני עומדת על הבמה. בכל זאת, אני אשה. יש אנשים שלא אוכל להופיע בפניהם. סתם, כי אני אשה. אסור להסתכל על האשה. אסור להתייחד עם האשה, בין שהיא ילדה, בין שהיא זקנה. כי יכול להיות שתבוא לבקר את חמותך בבית אבות, ופתאום היא תקום מהמיטה, השמלה שלה תיתפס מעל הברך, בבת אחת ייחשפו אצלה שלושה ורידים סקסיים, ולפני שתספיק להגיד 'הרב בא גד', כבר תמצא את עצמך לועס לה את התותבות. אז דיר בלאק. שום דבר לא כתוב סתם..."(נורית פוירשטיין­הדר. מתוך המופע "קול באשה ערווה").את הטקסט הזה לא כתבה חוזרת בשאלה או אפילו אפיקורסית, אלא אשה דתית למהדרין, עם כובע על הראש, שמלה ושרוולים. נורית פוירשטיין­הדר, סטנדאפיסטית מוכשרת, החליטה לתת ביטוי פומבי לדילמות ההלכתיות המעסיקות את האשה הדתית בעידן המודרני. באומץ ראוי לציון ישבה וכתבה מופע בשם "פולסא ד'נורית" ובו רמזה בעדינות שיש בדת קיפוח בין נשים לגברים, ציינה בעקיפין שיש הלכות שכבר עבר זמנן, אבל שכחה להביא בחשבון שהקהל הדתי, לו ייעדה את המופע, לא כל כך אוהב שמכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ."זמן קצר אחרי שיצאתי עם המופע, התחילה להסתובב עלי חרושת שמועות שחבל על הזמן", אומרת פוירשטיין. "החברה הדתית אמרה עלי שאני כותבת את הדברים מתוך תסכולים אישיים. המציאו עלי שהיתה לי ילדות קשה, שהייתי מסורבת גט במשך עשר שנים, שהייתי גרושה, שאני נשואה לבעלי השני ושהילדה שלנו היא מבעלי הראשון. אז אני שמחה להצהיר שבעלי הוא הגבר הראשון בחיי, וככל הידוע לי, הילדה שלי היא ממנו, ונכון, גדלתי באנגליה, אבל לא כל האנגלים פרוורטיים, ככה שלא היתה לי ילדות עשוקה".­ למה המופע שלך כל כך הרגיז את הדתיים?"כי רוב הסטנדאפיסטים הדתיים הולכים על קצות האצבעות בענייני דת, ואני התחצפתי קצת. ציפו שאהיה כנועה ויח"צנית בכל הנוגע לעולמה הפנימי של האשה הדתית, אבל אני סירבתי. במיוחד התעצבנו עלי כשבתוכנית רדיו דיברתי על 'קול באשה ערווה'. אמרתי לתומי, שנראה לי אבסורדי, שהאשה הדתית שהיא בימינו עורכת דין ושופטת וסופרת ומנהלת בכירה, מסתובבת עם ערווה שמשמיעה קולות. אז משה כהן אחד מירושלים, שלח לרדיו פקס, וכתב בו שהמילים שיוצאות מהפה שלי הם הערווה הנשית, הם נוזלי האשה, הם השיבוש ההורמונלי".פוירשטיין­הדר היא בחורה עם ביצי ם. לכן החליטה ללכת על כל הקופה. אם כבר משמיצים, אמרה לעצמה, שתהיה להם לפחות סיבה טובה. ולכן לא התעצלה, וישבה וכתבה מופע נוסף בעזרת חנן גולדבלט, לו קראה "קול באשה ערווה". המופע החדש עלה לפני כחודש. פוירשטיין ניסתה אותו לראשונה בגוש קטיף. "לפני שנסעתי לשם, ניסו לברר אצלי ממי אני יותר מפחדת: מהערבים או מהקהל הדתי", היא אומרת בצחוק. "ובאמת, כשהגעתי לאולם, רכזת התרבות הודיעה לי שהופעלו עליה לחצים לבטל את המופע, הזהירה אותי שיהיו בחוץ הפגנות, וביקשה שהקטע הכי חזק יצונזר. בגלל שזו היתה ההופעה הראשונה, הסכמתי. המארגנים ציפו ל­80 נשים, אבל בפועל הגיעו 200."הקהל כולו ישב, שמע ושתק", פוירשטיין מחייכת בגאווה, "ובאמצע, כשהתחלתי לדבר על פמיניסטיות ודת, נשברה הדממה באולם. אשה אמיצה אחת מחאה כפיים, והתחילה להשתולל מצחוק. זה היה האות. באותו הרגע כולם התחילו לצחוק ואני ידעתי שזהו, הצלחתי לקנות את הקהל הדתי. אבל ההפתעה הגדולה הגיעה בסוף המופע: הרבנית של גוש קטיף טיפסה אל מאחורי הקלעים, וביקשה ממני בשקט את הקטע המצונזר של המופע". חז"ל מזמן כבר ז"ל היא בת 30, אם לשניים ונשואה לדני פוירשטיין, משפטן דתי ובנו של הפרופסור לחינוך מיוחד ראובן פוירשטיין. "כבר בהתחלה ראיתי שהוא האדם הכי מתאים לי", היא אומרת. "הוא איש פתוח ובעל השקפות עולם מתונות. אנחנו מנהלים זוגיות שוויונית. שנינו עובדים, שנינו מפרנסים ושנינו מטפלים בילדים".­ מוזר שאשה דתית יוצאת נגד החכמים שקבעו את ההלכה."אני לא קוראת תיגר על חכמי ישראל של פעם, אלא על הרבנים של היום. חז"ל אמרו שברגע שהלכות מסוימות לא מתאימות לאדם מסוים, מותר לשנות אותן. השינוי הזה נעשה אצל הגברים, אבל מעמדה של האשה בהלכה נשאר כמו שהיה. בלי שום שינוי. אני בטוחה שאם הרבנים של פעם היו חיים היום ורואים מה קרה לנשים בגלל ההלכות שלהם, הם היו ממהרים לשנות אותן. אבל חז"ל מזמן כבר ז"ל, וכל מה שנשאר מהמילה זה 'חה' גדול".­ אם כך הוא המצב, למה רק קולך נשמע?"יש איזה מרי שקט וקטן בציבור הנשים הדתיות שמדי פעם פורץ החוצה. האשה הדתית מפתחת קריירה מרשימה, ומצד אחד הבעל שלה עוזר לה ומעריך אותה, אבל מצד שני בסופו של דבר הוא מתייחס אליה כמו אל מכונת כביסה עם הוראות שימוש. על פי התורה צריך לכבד את האשה, אבל להשאיר אותה כמה שיותר קשורה. בדיוק כמו שצריך לשמור על מכונת הכביסה במצב טוב. הרי אף אחד לא רוצה להרוס משהו שהשקיעו בו כסף. זה בדיוק מה שקורה לעגונות ולגרושות. הרבנים מתייחסים אל האשה כאל רכוש, והבעל מגבה את עצמו בעזרתם וגם הוא מתייחס כך אל האשה שרוצה להיפרד ממנו. את הדברים האלה אני מעזה להגיד על הבמה במופע שלי, לרבנים של היום".­ ואיך הם מקבלים את הביקורת שלך?"חלק מהרבנים אמרו לי שאני הולכת רחוק מדי ועושה חילול השם. אבל חלק מהרבנים,לשמחתי, עודדו אותי. באמצע אחת ההופעות, נעמד רב לפני הקהל ואמר בקול: 'תשמעו, זה מופע מהמם. אפשר להסכים איתו ואפשר להתווכח איתו, אבל מאוד חשוב שהדברים יישמעו'. כל כך שמחתי, כי זה בדיוק מה שגם אני רציתי. אני לא תלמיד חכם. אני לא רוצה לשנות את העולם. כל מה שאני מבקשת זה להעלות את נושא האשה הדתית לסדר היום ואני מעדיפה שלא יראו בי מורדת ומתריסה, אלא יבינו שהדברים שלי באים ממקום של פתיחות ואינטליגנציה". איך היא שרה "קם לו איזה רב בבוקר, התפלל תפילת שחרית, התחיל לעסוק בענייניו, ופתאום, מאיזה חלון ממול, שמע אשה שרה. ואז הדבר הראשון שבא לו לראש: 'אוי, ערווה, אני שומע ערווה שרה. אני חייב לספר לחברותא'. מרים הרב טלפון בהתרגשות: 'לא תאמינו מה שמעתי הרגע שרה...'. מה שאני לא מבינה, זה למה דווקא ערווה? שעות עמדתי במקלחת והקשבתי, וכלום. אבל יש נשים תמימות שלוקחות את המשפט הזה כפשוטו, ולא מבינות למה לא יוצא להן משם קול. והן גם לא מספרות לאף אחד, הרי אי אפשר, אולי זה דפקט בייצור? ואז זה יכול לדפוק את השידוך".(מתוך "קול באשה ערווה")בגיל 13, נורית פוירשטיין­הדר עלתה לארץ מאנגליה. היא למדה בתיכון הדתי צייטלין והחליטה להתגייס לצבא. "ההורים שלי מאוד לא נהנו מהרעיון", משחזרת המורדת, "אבל כשהתברר להם ששיבצו אותי במחלקה לתרבות תורנית, הם נרגעו קצת. אני נהניתי מאוד. הצבא בעיני היה משהו חוויתי. המדים, השייכות, הציונות".אחרי הצבא המשיכה לאוניברסיטת תל­אביב, ללימודי תיאטרון קהילתי. "לא חשבתי שאהיה שחקנית אלא שאעסוק בתיאטרון בתחום הקהילתי", היא משחזרת. "באוניברסיטה פגשתי את נויה מנדל, סטנ דאפיסטית דתית כמוני, וביחד החלטנו לצאת לדרך משותפת. העלנו מופעים קטנים לנשות אמונה, לסמינריונים של בני עקיבא. בהתחלה הרווחנו ממש דמי כיס, אבל לאט לאט המופע הפך ללהיט. ראינו שזה תופס, אז הזמנו את חנן גולדבלט לראות הופעה שלנו ולחוות את דעתו. באותה תקופה בכלל לא דיברנו על דת. הנושאים היו טריוויאלים מאוד: עקרות בית, מריבות בין שכנים, התור באוטובוס."גולדבלט הגיע והתרשם לטובה. הוא שאל מי כתב לנו את הטקסטים, ואנחנו הסברנו במבוכה שהכל עניין של אלתורים, קטעים שהתווספו מהופעה להופעה. חנן אמר שאנחנו חצופות, שאנחנו מרשות לעצמנו דברים ששחקנים מקצועיים לא מרשים לעצמם. הוא הציע לנו לעבוד על הקטע הדתי, ובאמת הלכנו על זה. חיברנו מופע שהתבסס על קירוב לבבות, בלי שום אמירה מאסיבית מעבר לזה, וקראנו לו 'בידור כהלכה'. הופענו איתו במשך ארבע שנים. נויה רצתה בידור נטו, אבל לי היו התפלקויות לא קטנות. הייתי מלגלגת על המתפללים בבית כנסת, על הנשים שמשגיחות על הטובלות במקווה הטהרה. ואז חצי מהקהל היה אומר: 'אוי ואבוי', וחצי מהקהל השתולל מצחוק. ובסוף, תמיד בסוף, חיכתה לי הנזיפה מנויה".­ למה היית צריכה את זה בכלל?"כי ככל שכתבתי יותר על העולם הדתי, כך חפרתי בו יותר, וכך התעצבנתי יותר. אמרתי לעצמי, משהו פה עם הנשים הדתיות תקוע מאוד. משנים אצלנו הכל, רק לא את מעמד האשה. כאילו, פג תוקפה, אבל שכחו לשים תאריך, ואנחנו נשארות מאחור וסובלות. באותה תקופה גם היתה לי חברה טובה, מסורבת גט, שהבעל שלה היה מגיע לרבנות וממרר את חייה, והרבנים, במקום לעזור לה, היו כל הזמן מבררים אצלה אם היא שומרת על טהרת המשפחה. זה היה אשכרה מסע אשמה. אנחנו הנשים, עם כל הכבוד, אשמות בהכל. החל מהתפוח של חוה ואדם וכלה באשת לוט. אז אמרתי לעצמי, יש גבול, והחלטתי לצאת עם מה שהרגשתי החוצה".­ איך?"פניתי לחנן, שהפך להיות העין הממקדת שלנו, כתבתי מופע, הוא שכתב, ואני נפרדתי מנויה והתחלתי להופיע לבד. הופעתי בהתחלה לפני קהל שקנה כרטיסים והיה מעורב. הוא זכר אותי מההופעות המשותפות עם נויה. באו חילונים ובאו דתיים ולאט לאט קיבלתי אומץ. אנשים הגיבו ברגשות מעורבים. היו דתיים שאמרו לי 'מצדנו, תהיי אפילו יותר קיצונית, אבל רק לפני החילונים, לא לפני הדתיים', והיו דתיים שאמרו שמאוד חשוב לדבר על הנושאים האלה. ה חילונים, כמובן, הכי נהנו. הם אמרו 'יופי שיש דתיים שמוכנים לשאול שאלות, שמוכנים ללכת רחוק עם הדת, שלא מקבלים כל דבר כמובן מאליו'. ובאמת, היום אני מרגישה שקידמתי במשהו את האשה הדתית. היום אני מרגישה שהנשים בציבור שלנו מזדהות עם המופע שלי, ולומדות דרכו שאפשר לשאול שאלות. היום משהו באשה הדתית מתחיל לנשום. לפחות אנחנו, הנשים, הפסקנו להיות מקובעות במסגרת". לא אוהבת את הסמלים הטקסטים של פוירשטיין­הדר חדים ושנונים, ומצחיקים עד דמעות. יש בהם חן מתוק­מריר ולפעמים גם הומור שחור. קחו למשל את המונולוג שהיא מנהלת עם ריבונו של עולם, ועוד בין שתיים לארבע:אלוהים: "איך קוראים לך?"פוירשטין: "ברוך".אלוהים: "תשמעי ברוך... ברוך זה לא שם של בחור?".פוירשטיין: "בדיוק על זה רציתי לדבר איתך".אלוהים: "בין שתיים לארבע? את ההורים שלך תעירי בשעות כאלה, שנתנו לך שם כזה".פוירשטיין: "אתה ריבונו, אתה יכול לעצור את הזמן".אלוהים: "אני ריבונו, לא אורי גלר. איך מזג האוויר בחוץ?"פוירשטיין: "קריר".אלוהים: "חם לי פה שאני משתגע. גבריאל. דניאל. אני אפטר את כל המלאכים".פוירשטיין: "זה מה שהצעתי. תפטר את המלאכים, קח מלאכיות".אלוהים: "גם ברוך וגם פמיניסטית? זה יותר מדי".שלא תטעו: למרות הדיאלוג המפרה הזה, לפוירשטיין יש פינה חמה לאלוהים. היא אפילו מתקשטת לכבודו בכובע שנקין­שיק ובצמה קטנה. הבעיה היחידה היא שבעוד שעל הבמה היא לובשת כיסוי ראש כדת וכדין, במציאות שמאחורי הקלעים, בבית וברחוב, השיער שלה לפעמים גלוי. "אני לא אוהבת את עניין הסמלי ם", היא מסבירה. "הכובע כבר הפך לחזק יותר מהרעיון עצמו. מי שהולך עם כיפה הוא לא בהכרח הדתי האולטימטיבי, וכך גם האשה עם כיסוי הראש. אני לא אוהבת להכניס דברים לסטיגמות. לכן, כשאני מופיעה בטלוויזיה, אני אלך עם שמלה וכובע על הראש, בהתחלה וגם בסוף, אבל באמצע אני תמיד אקפיד להוריד את הכובע לכמה דקות, כדי שאף אחד לא יגדיר אותי כדתייה בגלל הכובע. חשוב לי שידעו שאני דתייה במהות, לא בתפקיד".­ למה את לא מדברת על יחסי מין על הבמה?"אם הייתי פותחת את ספר 'קיצור שולחן ערוך' ומראה לך מה כתוב שם, איזה הוראות הלכתיות ניתנו לגבר כדי לענג את האשה, אלמנות ההיי­טק היו מתות מקנאה. לגבר הדתי אסור לאכול הרבה בערב, כדי שיהיה לו כוח, ועליו להתנזר ממאכלים מסוימים ולהרבות במאכלים אחרים לקראת יום הטבילה במקווה. הבעיה היא לא ביחסי המין אצל הזוגות הדתיים, אלא בחוסר החינוך המיני, שבגללו יכול להגיע למשל אדם סוטה, ולבצע מעשה כל כך נורא בכל כך הרבה נשים תמימות. במופע שלי אני נוגעת בנושא 'אנס הכלות' מבני ברק. אני מתעסקת בזה, כי אמרתי לעצמי, שאם לא אשה אחת שיש לה דפקט בשכל, אלא עשרים נשים, היו יכולות לח כות במיטה עירומות עם מגבת על הראש לפי הוראות האנס, אז משהו בשיטה החינוכית לגבי יחסי המין בחברה הדתית דפוק מאוד. לכן החלטתי לכתוב על זה. אבל לא על יחסי המין עצמם, אלא על הצניעות שלפעמים מפנה את מקומה לנאיביות".­ מה העיסוק בנושאים האלה עושה לנשיות שלך?"כל הקטעים במופע מגיעים ממקום נשי. אמרתי לעצמי שאני די בורה בתחום מעמד האשה, ושאי אפשר לכתוב מופע על נושא בלי לעשות עליו תחקיר לעומק. התחלתי לשאול, ובכל פעם שהיו דברים שעצבנו אותי, הרבנים אמרו לי שכנראה אני לא מבינה מספיק. אז התחלתי ללמוד. תחקרתי את מעמד האשה ביהדות לעומק. היו לי גם כמה שיחות עם רבנים, אבל איכשהו לא יצאתי מרוצה. הכל נראה לי מתיפייף כזה, מלא פירושים, ותמיד זה היה מגיע לאיזה משפט של זלזול בנשים. כמו 'נשים דעתן קלה', או 'נשים קל להונות' או 'ברוך שלא עשני אשה'. השיא היה שניסו לעבוד עלי. אמרו לי, שהאלוהים מתכוון במשפט 'ברוך שלא עשני אשה' להחמיא לנשים. כאילו, למרות שאתה לא נבראת כאשה אלא כגבר, בכל זאת אתה ברוך... אז כעסתי, למדתי ותחקרתי, ומהמקום הזה כבר לא יכולתי לעצור. כתבתי בהתאם למה שידעתי, ולכן הדברים שאנ י מעלה במופע מעוגנים בהלכה. אי אפשר לומר שאני מעלה על הבמה טקסטים שאני לא כל כך מבינה אותם. אי אפשר להתווכח איתי מבחינה הלכתית ודתית, ולכן זה תופס."אני מרגישה שהאמירה שלי היום נורא אמיתית, שאני עושה איזושהי שליחות, ושהדברים שאני אומרת לא מקושטים במילים יפות, אלא חדים וחודרים. אני רק מצפה שהנשים הדתיות יקחו אותם הלאה, ויעשו איתם משהו חיובי".ובינתיים, עד שהמהפכה החיובית של פוירשטיין תתחולל, היא ממשיכה להופיע בתיאטראות ובכנסים ציבוריים ופרטיים. במקביל, היא עומדת בימים אלה להפיק ולביים קלטת לילדים דתיים על סיפורי חז"ל. היא גם כבר מתכננת את המופע השלישי, שיעסוק במקווה.­ איזו בעיה יש לך עם הטבילה במקווה?"אין לי בעיה עם המקווה, אלא עם האפליה הגדולה שיש במקום הזה בין נשים לגברים. כשגבר מגיע למקווה, אף אחד לא מסתכל עליו. הוא מתפשט, משתפשף, והופ, ישר קופץ למים. אבל כשאשה מגיעה למקווה, מיד מתחילים לבדוק אותה מכל הצדדים. הייתי פעם בבני ברק, במקווה, ושעה שלמה ניסו למחוק לי נקודת חן מהגב. לקח לי המון זמן לשכנע את הבלנית שזה לא כתם. שזה באמת מלידה. חייבים, אשכרה, לכתוב על זה".