מחול החרבות מגיל ארבע היא רוקדת, והיום מוכנה ליאת שטיינר להודות שהמחיר להצלחה היה גבוה מדי הראלה סטוצקי 28/06/01 כבר בילדותה היה ברור שליאת שטיינר, 37, תמצא את דרכה בצורה זו או אחרת אל הבמה. כבת להורים חברי התזמורת הפילהרמונית (אביה היה נגן ראשון בכלי הקשה ותופים, ואמה פסנתרנית), קיבלו היא ואחותה הצעירה ממנה בשנה חינוך מוזיקלי מוקפד. "זה התחיל כבר בגיל ארבע, על הפסנתר", היא נזכרת. "אבי היה המורה הראשון שלי ושל אחותי. כשהייתי בת עשר, הורי שאלו 'מי רוצה צ'לו ומי רוצה כינור?' כי פסנתר נחשב לכלי בסיסי, ואנחנו כבר למדנו אותו. אני בחרתי בצ'לו ואחותי בכינור".אבל שטיינר, שאהבה אומנם את הנגינה, נמשכה עוד יותר אל הריקוד. "יום אחד", היא מספרת, "כשהייתי בת ארבע וטיילתי בשדרות ח"ן על האופניים עם אבי, שמעתי מוזיקה מאחד הבתים. כשהתקרבתי, ראיתי ילדות רוקדות. אני זוכרת שכל מה שרציתי זה להצטרף למעגל הזה. אבי מספר שפשוט נאחזתי בברזלים ולא הרפיתי". שטיינר אכן לא הרפתה. אחותה טלי המשיכה את דרכם של ההורים ככנרת בפילהרמונית, ואילו שטיינר הפכה לרקדנית, כוריאוגרפית, יוצרת ומורה מקצועית למחול. הרקורד שלה כולל ריקוד כחברה בלהקת בת­שבע והשתתפות כרקדנית אורחת בהפקות רבות; הוראה באקדמיות מובילות כ מו Theatre School­ה והאקדמיה של ארנהם בהולנד ובלהקות כמו 'רוזאס' מבלגיה, 'אמנדה מילר' מגרמניה, 'קריסטינה דה­שאטל' מהולנד ולהקת המחול הקיבוצית בארץ; הצגת שמונה עבודות מחול פרי יצירתה בארץ ובעולם, וקבלת "אשרת אמן", המוענקת על ידי ארצות­הברית לאמנים נבחרים. בגלל פרידה ועכשיו, לאחר כעשר שנות שהות בחו"ל, היא חוזרת ארצה. ההחלטה התגבשה בעקבות סיום של קשר ארוך ומשמעותי. שטיינר מוכנה רק לומר שזו היתה פרידה קשה, אשר לראשונה העמידה אותה "לבד בחיים". גם השנתיים האחרונות שהעבירה בניו יורק ושהיו, לדבריה, אכזריות מבחינה כלכלית, תרמו להחלטה. "נוצר פער בין ההצלחה המקצועית ההיסטרית שזכיתי לה לבין היכולת הכלכלית", היא אומרת. "בניגוד לאמנים אחרים, לא הצלחתי לעשות עם עצמי את הפשרה ולהתפרנס גם ממלצרות או מבייביסיטינג. זה היה לי מאוד קשה, אז החלטתי לחזור". ­ הביתה? שטיינר, בדרך כלל אשת שיחה רהוטה, מתקשה למצוא את המילים. "ישראל היא המקום שבו נולדתי וקיבלתי המון דברים", היא אומרת, "וכנראה שבשלב מסוים בחיים יש רצון וצורך לחזור למקום שממנו צמחת ולתת בחזרה. מרגש אותי מאוד שנפתחו כאן בפני הרבה דלתות, שמאפשרות לי לעשות את זה. לא מזמן ישבתי כשופטת ראשית בקרן שרת (קרן אמריקה­ישראל. ה.ס), ממנה זכיתי למילגות לאורך כל שנות לימודי. היום אני מלמדת בבית­הספר הגבוה של בת­דור שבו למדתי, והוזמנתי להציג יצירה כוריאוגרפית שלי במסגרת סדנת החורף המקצועית של בית ­הספר. מבחינה זו חזרתי הביתה".מבחינה אישית, הדברים נשמעים פחות חד­משמעיים. "לאורך כל השנים החזרות ארצה לא היו קלות", נזכרת שטיינר, "כי בכולן תמיד היתה מעין בדיקה של איפה הבית. אף פעם לא הרגשתי שפה זה הבית, בין השאר, כי המקום הרגיש קטן. אבל הפעם, החזרה לארץ נתנה לי את הכוח להבין שעל אף שהמקום קטן, הוא ממלא אותי באושר. החיבור הפעם לישראל הוא מאוד חזק, למרות שלא ברור שזו התחנה האחרונה". נגינה על הבוקר בגיל שבע התקבלה שטיינר לבת­דור על מילגה לתלמידים מצטיינים. כששואלים אותה אם היא לא היתה ילדה עסוקה מדי, היא מתחדדת. משהו בתיאור שלה נשמע טעון מאוד, כעוס משהו ואפילו עצוב, למרות שהיא אומרת שכבר התפייסה עם העבר. "גדלנו בבית שהאווירה והחינוך בו היו אוסטרו­הונגריים, עם מורים פרטיים לכל דבר, כולל מורה פרטית לצרפתית", היא מספרת. "זה היה בית עם דרישה למצוינות בכל דבר שעושים, ועם תובענות היסטרית שלא היתה קיימת בבתים של חברות שלי. ומכיוון שהורי גם בחרו לנו את המורים הכי טובים שהיו, התובענות העצומה באה גם מהם". סדר היום כלל השכמה על ידי אביה כל יום בשש בבוקר, "כדי שנספיק להתאמן בנגינה לפני בית­ספר". אחריבית­ספר היו שיעורי צ'לו ושיעורים בבת­דור, ובערב ­ שיעורי שחייה בקאנטרי קלאב, "כי הורי היו גם בעניין של חינוך לספורט. היינו ילדות מאוד עסוקות ומוכשרות, שסדר היום הזה אכן היה יותר מדי עבורן". מדי קיץ נסעו בני המשפחה ביחד למדינה אחרת באירופה, שם נחשפו הבנות למוזיאונים, תערוכות וקונצרטים. "גדלנו במין בועה אירופאית עם כל המשטר, האווירה והלימודים הקשורים בזה", אומרת שטיינר ומניחה שזו הסיבה לקשר החזק מאוד שהיה בינה לבין אחותה, "כאילו נאחזנו זו בזו בתוך כל האווירה הזאת".בגיל 16 אזרה שטיינר די אומץ כדי להגיד די לצ'לו. "הריקוד היה בחירה שלי והצ'לו יותר בחירה של אבא. אני זוכרת היטב איך יום אחרי שאמרתי שאני לא רוצה יותר לנגן, כבר מכרו את הצ'לו שלי. הרגשתי שאכזבתי כשבחרתי בדרך אחרת מהמצופה ממני, אבל הורי תמכו בי גם בדרך הזו".לימים, שטיינר תלמד שבבחירתה להיות רקדנית, הגשימה את חלום חייה של אמה. "רק בגילאי העשרה המאוחרים היא סיפרה לי שזה היה חלומה, אבל אביה לא אפשר לה בטענה שזה לא מקצוע". הסטודיו היה מקדש את הצבא העבירה שטיינר בשלישות. אף שהצליחה להגיע לאימונים בבת­דור, היא זוכרת את התקופה הזו כאחת הקשות שעברה. "הצבא לא היה העולם שלי, והמנטליות שבו היתה רחוקה ממה שיכולתי להבין. נכנסתי למשבר גדול, עד כדי כך שבשנת השירות השנייה, הפסקתי לראשונה בחיי לרקוד".מקץ שלושה חודשים גברו הגעגועים למה שהפך להיות חלק מההוויה שלה, ושטיינר חזרה לרקוד. בסוף הצבא היא התקבלה לבת­שבע, שם רקדה במשך שש עונות, עבדה עם יוצרים מובילים והרבתה לצאת לסיורים בחו"ל. "הסטודיו היה מקדש והמחול היה קדוש בעיני, אבל הרגשתי שאני רוצה להתפתח כיוצרת", היא מסבירה את שנת החופש שלקחה, ואת הנסיעה להמבורג שבגרמניה בעקבות אהבה גדולה.בתום השנה, בה התנסתה בשיעורים עם להקות מובילות ובהפקות של סרטים לטלוויזיה הגרמנית, חזרה שטיינר לישראל לבדה. "אוהד נהרין ניהל אז את הלהקה, ואחרי שבועיים של שיעורים, קרא לי לשיחה ואמר שהוא בונה על דור אחר וקאסט אחר של רקדנים. ובאמת, טובי הרקדנים בארץ עזבו אז. למרבה הפלא, זה לא שבר אותי אלא נתן לי את הדחיפה לצאת מפה הלאה, לא לפני שעשיתי כמה פרויקטים רציניים כרקדנית".אחד הפר ויקטים הרציניים בהם השתתפה כרקדנית, היה יצירה של חזי לסקלי בשם "אמסטרדם", אותה ביצעה יחד עם ליאור לב, בן זוגה באותם ימים, שרוקד היום בבלט שטוטגרט. הביקורות גמרו את ההלל על המופע.ב­1991 נסעו שטיינר ולב להולנד, אותה היא מכנה "המכה של הריקוד". היא התקבלה לעבודה בהוראה בשלוש אקדמיות מובילות, ולאחר תקופה, התחילה ליצור לבד. עבודתה הראשונה ככוריאוגרפית, "דואט", אותה יצרה עליה ועל לב, הועלתה ב­1992 במסגרת פסטיבל מחול מודרני בשם "קאדאנס" שנערך מדי שנתיים בהולנד. שנה לאחר מכן הוזמנה שטיינר להעלות את היצירה בארץ, במסגרת תחרות "גוונים במחול" במרכז סוזן דלל. "אנשים לא ידעו לאן לשייך את היצירה", היא נזכרת, "אמרו שהיא רוחנית, ספיריטואלית ואישית, כי כמו מרבית העבודות שלי היא לא שייכת לזרם המרכזי. כל היצירות שלי הן לידות ארוכות הבנויות על המון תחקיר". המבקרים התרשמו ופרגנו עם סופרלטיבים כמו "ביצוע מופלא" ו"כוריאוגרפיה קומפקטית המאופיינת בפשטות ובאחידות מופלאה בין המוזיקה לריקוד". בין בני הזוג עצמם היתה אחידות מופלאה פחות, והם נפרדו. בשנתיים האחרונות התגוררה שטיינר בארצות­הברית, שם הקימה קבוצת ריקוד משלה, שחלק מהרקדניות בה הן בוגרות ג'וליארד. גם שם זכתה לביקורות מהללות, ולמרות הכל ­ עכשיו היא בארץ. "אני מתחברת לילדה שבי", היא מספרת על סגירת המעגל, "אני משתוללת עם ילדים של חברות, ויוצאת איתם לים ולטיולים. זה מה שילד צריך לעשות, לשחק ולהשתולל".