כאן הקפטן שלכם. נחטפנו הטייס בדימוס מישל באקוס, הקברניט של טיסת אייר פרנס 319 מתל- אביב לפריז לא שוכח דבר ספי הנדלר, ניס 29/06/01 ניס, צרפת, שלהי יוני 2001 קפטן הייתי, קפטן נשארתי מישל באקוס לא משאיר מקום לטעות. גם עמוק בתוך הפנסיה, הוא נותר קפטן בכל רמ"ח איבריו. שיערו הלבין ואת פניו חרצו קמטים, אבל הדרת הקפטן לא הועמה ולו במעט. גם אחרי 25 שנה, בסלון דירתו במרומי ניס אל מול חופי הריביירה, באקוס הוא אדם מרשים, זקוף וגאה. לחיצת ידו נמרצת, שטף דיבורו קשה לעצירה, והמבט בעיניו הוא אותו מבט הנשקף מן התמונות המצהיבות שצולמו לפני חצי יובל. מבט של מי שאינו מרכין את הראש גם למגע קנה אקדח בעורף, שאינו משפיל מבט גם מול הסכנה. באקוס, 77, הצטרף לצבא צרפת החופשית של הגנרל דה גול בימי מלחמת העולם השנייה כשהיה בן 18. את קורס הטיס עבר בצי האמריקאי. במלחמה לא הספיק להילחם ("זרקו את פצצות האטום ואמרו לנו: 'תודה, לא צריך אתכם יותר'"), ומספר שנים לאחר מכן התקבל לשורות אייר פראנס, שם הטיס 41 שנה. מכל אותן שנים עשירות בחוויות ובאתגרים, באקוס היה ונותר במובנים רבים קפטן טיסת אייר פראנס 139 תל­אביב­פריז. טיסה שנחקקה בהיסטוריה. למרות שהתנצל בפני שוב ושוב כי "הזיכרון כבר לא מה שהיה", באקוס שחזר את קורות אות ה טיסה לפרטי פרטים ובלי לשמוט שמות. הוא זכר כל תנועה של החוטף הגרמני וכל ביקור של הנשיא אידי אמין בטרמינל הישן; באיזה גובה נחטף המטוס, והיכן עמדו החוטפים לפני שנורו למוות. בכל פעם שעלה בשיחה שמו של אחד ההרוגים מקרב בני הערובה והחיילים, באקוס עצר לרגע ונשך את שפתו. הכאב על אלו שלא שבו מאנטבה עדיין שם. רבע מאה חלף והקפטן עדיין חש אחריות לגורל "הנוסעים שלו" שקיפחו את חייהם. ארבע שעות ארכה פגישתנו, כמעט זמן הטיסה המקורי בין תל­אביב לפריז. ביקור חוזר באתונה, בבנגאזי, באנטבה, בתל­אביב ובפריז. ביקור במחוזות הכאב והפחד, העצב וההתעלות. 25 שנה אחרי מבצע אנטבה, באקוס נטל את ההגאים והמריא עוד פעם אחת על סיפון האיירבס. 27 ביוני 76', נמל התעופה באתונה החוטפים עולים למטוס "תחושה מוקדמת? לא היתה לי שום תחושה מוקדמת. צרפת הרי הכריזה על מדיניות נייטרלית במזרח התיכון והפסיקה לספק נשק לישראל מזה כעשור. אייר פראנס טסה לכל מדינות ערב כמו גם לישראל. לא היתה שום סיבה לחשוב שיש מניע לחטוף דווקא מטוס צרפתי", הסביר באקוס כשהתחיל לשחזר את השתלשלות האירועים. "בדרך מתל­אביב נחתנו לחניית ביניים באתונה ושם עלו לטיסה כ­40 נוסעים (ביניהם גם ארבעת החוטפים ­ ס.ה). "ארבע­חמש דקות אחרי ההמראה המחודשת לכיוון פריז, שמענו רעש חזק מכיוון תא הנוסעים. ביקשתי ממהנדס הטיסה, ז'אק לה מואן, לגשת לבדוק מה קרה. חשבנו שמדובר בשריפה. ברגע שהוא התרומם מהמושב, נכנס לתא הטייס החוטף הגרמני, וילפריד בוסה, עם אקדח ביד אחת ורימון משוחרר נצרה ביד השנייה. זה היה בשבילי הרגע הקשה ביותר במהלך כל החטיפה. הגרמני חשב שהמהנדס התכוון לנסות ולהשתלט עליו, הפיל אותו לרצפה והצמיד לו את האקדח לראש. היינו עם הידיים באוויר ואמרנו: 'לא, בבקשה, אל תירה'. "הגרמני רעד כולו עם הרימון והאקדח וז'אק היה משוכנע שזו דקת החיים האחרונה שלו. אמרתי לגרמני: 'חשבנו שפרצה אש, זה הכ ל!', ולאט­לאט הוא נרגע והרשה לז'אק לקום". ­ מה עובר בראש בשנייה שאתה מבין שזה קרה לך, שנחטפת? "קללה לא מנומסת בצרפתית. Merde (חרא). ואז התעשתתי ומיד חשבתי מה אני צריך לעשות. איך אני מתנהג מעתה ואילך כדי להבטיח את שלום הנוסעים. החוטפים מצדם קיבלו תדרוך מדוקדק קודם לכן. הגרמני לקח את מסיכת החמצן שלי וניפץ אותה, כי פחד שאני אנסה להפחית את כמות החמצן במטוס ולגרום לחוטפים להתעלף. "הוא גם אסר עלי לגעת בדבר, ולא יכולתי לעבור לתדר המצוקה ששמור למטוסים חטופים. הבקרה האווירית קראה לי שוב ושוב: 'אייר פראנס 139, אתה שומע אותי?', אבל אסור היה לי לענות. הוא הורה לטייס המשנה לעזוב את תא הטייס ולהצטרף לנוסעים, ונשארנו שלושה בתא הטייס: החוטף הגרמני, מהנדס הטיסה ואני. "המטוס הגביר מהירות ובשלב מסוים נשמעה אזעקה. 'מה זה?!', שאל אותי הגרמני. הסברתי לו וקיבלתי רשות לעבור למהירות שיוט. 'קח אותנו לבנגאזי', הוא הורה לי, וכך הסתובבנו דרומה לכיוון לוב כשהוא ממשיך להצמיד לי אקדח לצוואר. בכל פעם שסובבתי לרגע את הראש, הוא טפח לי על העורף עם הקנה ואמר: 'תביט קדימה!', וכך המשכתי לטוס. "הג רמני לקח את המיקרופון והתחיל לנאום לנוסעים. הוא הסביר שלמטוס קוראים 'חיפה', שהוא נשלט כרגע בידי החזית הלאומית לשחרור פלסטין וכן הלאה וכן הלאה. התקרבנו לבנגאזי, והוא פצח בנאום הלל לקדאפי 'ידיד הפלסטינים', ששודר למגדל הפיקוח הלובי. אחרי 20 דקות קיבלנו אישור נחיתה. "לפני שנחתתי הגרמני פנה אלי ואמר: 'שים לב, כדאי מאוד שתנחת בזהירות ולא תנסה לפגוע במטוס. אנחנו צריכים להמריא שוב. הדלתות כולן ממולכדות בדינמיט, ואם תנסה משהו כזה כולנו מיד מתפוצצים'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'לא כדאי לך להרוג אותי, כי אף טייס צרפתי לא יגיע לכאן להחליף אותי ויהיו לכם צרות עם הלובים'. אחרי חילופי הדברים האלו נחתנו בבנגאזי נחיתה חלקה". 27 ביוני 76', בנגאזי המראה לכיוון לא ידוע בלוב קיבלו הנוסעים אוכל, ונוסעת בריטית שהתחזתה לאשה בהריון הצליחה לרדת מהמטוס אחרי שטענה שהיא עומדת להפיל. המטוס תודלק, וכעבור שבע שעות המריא מחדש. ארבעת החוטפים סירבו לומר לבאקוס לאן מועדות פניהם והורו לו "לטוס דרומה". "דרשתי מהם שיחזירו לי את טייס המשנה. אמרתי לגרמני: 'זה מטוס גדול, אנחנו עובדים שלושה. אם לא תתנו לי לעבוד כמו שצריך, אני מפסיק לטוס'. הגרמני הסכים. הוא החזיק במכשיר הקשר, ובכל פעם שמגדלי הפיקוח פנו אליו בשאלה 'לאן מועדות פניכם?', הוא השיב: 'יעד בלתי ידוע'. "לאחר מספר שעות החלטתי שאי אפשר להמשיך ככה. אמרתי לו: 'תקשיב לי, זה לילה, הדלק הולך ואוזל, ואני דורש לדעת לאן אנחנו טסים'. הוא השיב מיד: 'אנטבה'. 'אני לא מכיר את נמל התעופה של אנטבה ולא יודע כיצד נוחתים שם', אמרתי לו, והוא השיב: 'אווו!'. 'בלי אווו', אמרתי, 'יש שם הרים, יש עננים וזה לילה. אם אתה רוצה למות, בסדר ­ בעיני זה עדיין לא מוצא חן'. "כעבור מספר דקות עבר בסמוך אלינו מטוס של איסט אפריקן איירווייז ועליו צוות בריטי. פניתי אליהם בקשר וביקשתי את הפרטים הנחוצים לנחית ת לילה באנטבה. הטייס הבריטי, שידע כמובן שאנחנו המטוס החטוף, סיפק לנו את כל המידע ובסוף נפרד מאיתנו בברכת Happy Landing''. "התקרבנו לאנטבה ויצרנו קשר עם מגדל הפיקוח של השדה. הגרמני שוב נאם נאום הלל, רק הפעם לאידי אמין ולא לקדאפי, ואז התחלנו לחוג באוויר בהמתנה לאישור נחיתה. שוב הזהירו אותנו לנחות בזהירות כי המטוס כולו ממולכד. 'אם תפגעו במטוס, אנחנו מתפוצצים'. 'נראה', השבתי לו. בשלוש ורבע לפנות בוקר טייס המשנה הנחית את המטוס נחיתה חלקה ומושלמת, ואז הגרמני טפח לי על הכתף ואמר: Good Captain''. "הגענו לאזור הטרמינל הישן, והצבא האוגנדי הקיף את המטוס. משמר כבוד מעוות לנוסעים. אנחנו נשארנו בתא הטייס כדי להסיע את האיירבס הריק למקום החניה שלו, ואז הצטרפנו לנוסעים בטרמינל. למעשה זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותם מאז החטיפה. ברגע שנכנסתי לאולם, הנוסעים התחילו למחוא כפיים. אמרתי להם: 'תפסיקו, זה לא הזמן'. אמנם נחתנו בשלום, בלי הרוגים, אבל המשימה עדיין לא הושלמה. בתוך האולם, לראשונה זה 24 שעות, ניסיתי לישון מעט, אבל הרצפה היתה כל כך לא נוחה ומלאה טינופת, שלא הצלחתי להירדם". 28 ביוני 76', נמל התעופה באנטבה אסור להוריד את הנייר מהמזרנים הדיירים החדשים של הטרמינל הישן זכו בצהרי יום שני לביקור נשיאותי: אידי אמין, נשיא אוגנדה, מגיע לדרוש בשלומם. "בכל הביקורים שהוא ערך אצלנו לא פניתי אליו ולו פעם אחת. היו נוסעים שהפנו אליו בקשות כאלו ואחרות. אני ידעתי בדיוק למה זה שווה". עם זאת, התרגז באקוס למראה אחד מהחטופים הצעירים שסירב לקום לכבודו של הנשיא האוגנדי. "אמרתי לו: 'זה ראש מדינה ואתה תקום לכבודו', אין טעם בכל ההצגות האלו, בייחוד כשידענו שגורלנו נתון גם בידיו". בעקבות הביקור זכו החטופים בכל זאת להטבה ניכרת בתנאים: האוגנדים סיפקו להם מזרנים. "אלו היו מזרנים שהצלב האדום הקנדי תרם לאוגנדה ושמעולם לא נעשה בהם שימוש. הם עדיין היו עטופים בנייר. הסרתי את העטיפה מהמזרן כי זה עשה רעש נורא בכל האולם, והם התרגזו והודיעו לנו: 'אסור לקלף את אריזות הנייר, צריך לשמור על המזרנים'. אז ישנו על המזרנים העטופים". אחד מהנוסעים הישראלים, אומר באקוס, התכוון לנסות ולתקוף את החוטפים באמצעות סכין. "זה היה חסר סיכוי כמובן. הם היו חמושים מכף רגל ועד ראש. מלבד זאת הם הבחינו בהכנות שלו. שמעתי את הגרמני והגרמנייה מתכננים להוציא אותו להורג. ניגשתי לישראלים וביקשתי שיעצרו אותו מיד. לא רציתי מוות חסר טעם שכזה". 29 ביוני 76', אנטבה עושים סלקציה הנוסעים זכו שוב לביקור של אידי אמין. "בכל פעם הוא הגיע בתחפושת אחרת, ממש קרנבל. פעם במדי חיל אוויר, פעם לבוש כמו קאובוי. הוא גם הביא את הבן שלו מחופש בדיוק כמוהו, וגם את אשתו. הצגה שלמה. ואז הוא אמר לנו: 'אני ידיד של היהודים. אבל אם אתם רוצים להישאר בחיים, צריך שהממשלות שלכם ייענו לדרישות הפלסטינים ויסיימו את הפרשה'. אז הבנו מפורשות פעם ראשונה שיש אולטימטום ושמאיימים להוציא אותנו להורג". באותו ערב הגיע רגע קשה מאוד: ההפרדה שערכו החוטפים בין היהודים לשאר הנוסעים. "הגרמני נכנס לאולם ואמר: 'שימו לב, אני אקריא עכשיו רשימת שמות. כל אלו שבשמם אנקוב יעברו לחדר השני מכיוון שהאולם הזה צפוף מדי'. האולם אכן היה צפוף מדי, הלכנו אחד על השני, וזה נשמע לנו הגיוני. הוא התחיל להקריא את השמות, ולאט­לאט הבנו שמי שמועברים לחדר השני הם בעלי השמות היהודיים ­ ישראלים ולא ישראלים. הכל התרחש תחת קני תת מקלע, עם חוטפת גרמנייה שצועקת מדי פעם בקול הנורא שלה, ואיש אינו יכול לסרב לעבור לחדר השני. "ברגע שהסתיימה הקראת השמות, ניגשתי לגרמני ואמרתי לו: 'מה אתה חושב שאתם עושים בדיוק?'. הוא השיב לי: 'שום דבר, פשוט היתה צפיפות גדולה מדי באולם'. אני התעקשתי: 'מדוע רק יהודים הועברו לחדר השני?', והוא בשלו: 'לא, לא, זה פשוט יותר קל ככה. הם נמצאים כולם יחד'. אמרתי לו: 'תקשיב לי טוב, אני דורש זכות מעבר לחדר השני בכל רגע נתון. מתי שארצה. אם אתה מסרב לכך, אני דורש לפגוש מיד את אידי אמין'. הוא כמובן לא רצה צרות עם האוגנדים והעניק לי את האישור לשהות בשני החדרים. ניגשתי מיד לחדר השני כדי להרגיע את הישראלים והיהודים שהופרדו מאיתנו. 'אתה תוכל לבקר אותנו כאן?', הם שאלו. 'כמובן. יש לי אישור מהחוטפים ואתם יכולים לקרוא לי מתי שתרצו', השבתי". באקוס אכן נזקק להשתמש באישור המיוחד שאותו השיג מהר מהצפוי. הוא הוזעק כדי לשחרר שרברב צרפתי יהודי שנלקח על ידי החוטפים לחקירה באשמת היותו "קצין בכיר בצבא הישראלי". "הם מצאו עליו תמונה שבה הוא מצולם בקיבוץ בסמוך לטנק חובש כובע פלדה, והחליטו שמדובר בלא פחות מקצין בכיר. ברגע שהישראלים הסבירו לי מה קרה, ניגשתי לחוטפים ושאלתי מדוע הנוסע הזה הופרד מכולם. 'הוא עונה על שאלון', הם השיבו לי. 'יפה מאוד. שיענה על השאלון בנוכחותנו, כאן ליד השולחן הזה. איש לא יתקרב אליכם ויפריע לחקירה, אבל אני דורש שהאיש לא יופרד מאיתנו'. בסופו של דבר הם הבינו שמדובר בשרברב אומלל. 'אתם חושבים שישראל צריכה שרברבים לתפקיד אלופים בצבא?', שאלתי אותם, והוא אכן שוחרר". 30 ביוני 76', אנטבה הצוות נשאר עד הסוף "הגרמני קרא לי ואמר: 'ככל הנראה קבוצה של 50 נוסעים תשוחרר בקרוב'. כינסתי את הצוות והודעתי להם על השחרור הצפוי, וביקשתי שלא ישוחחו על כך עם הנוסעים כדי לא ליצור תקוות שווא. הוספתי כי לא יעלה על הדעת שמישהו מאנשי הצוות יהיה בין המשוחררים. 'אנחנו נשארים עד שאחרון הנוסעים ישוחרר', אמרתי וכולם הסכימו פה אחד. לא היה שום ויכוח. "ניגשתי לגרמני ואמרתי לו: 'עדכנתי את הצוות. אין טעם שתכללו מישהו מאיתנו ברשימת המשוחררים ­ אנחנו נשארים עם הנוסעים'. הוא עדכן את הפלסטינים שעדכנו את השגריר הסומלי שנשא ונתן עם השגריר הצרפתי. למעשה מעולם לא עמדה על הפרק הצעה לשחרר מי מאיתנו, מכיוון שאנחנו דחינו זאת על הסף". נדמה שבאקוס נבוך כשהוא מזכיר את הסירוב המפורסם שלו ושל אנשי צוותו להשתחרר. "דיברו על כך הרבה מאוד כשהפרשה הסתיימה, אבל זו הרי האתיקה של המקצוע שלנו. המחויבות המוסרית של הצוות היא להישאר עם הנוסעים ולא להימלט כמו שפנים. גורל הנוסעים בידינו ועלינו להגן עליהם ולתמוך בהם. "אני זוכר שאחת מהנוסעות התמוטטה. פשוט לא יכלה לעמוד יותר בלחץ. בעלה קרא לי וניגשתי אליה. היא היתה שכובה על המזרן, מכווצת. התיישבתי לידה ואמרתי לה: 'אנחנו נשארים אתכם! לא נעזוב אתכם עד שנצא מזה כולנו יחד', וזה הספיק. היא התעודדה וחזרה לעצמה. היו נוסעים אחרים שניגשו אלי ושאלו שוב ושוב: 'האם אתם נוטשים אותנו?', הם היו משוכנעים שברגע שאנחנו נסתלק גורלם ייחרץ. אבל כמובן שלא העלינו על הדעת ולו לרגע לעזוב אותם שם". מחויבות הצוות לנוסעים אכן מוכרת לכל, אני מקשה על באקוס, ובכל זאת יישמתם אותה באופן מעורר הערצה. היו מי שאמרו שהצלתם את הכבוד הצרפתי. באקוס ממשיך להתעקש כי לא מדובר במעשה יוצא דופן. "מי שלא מוכן להתנהג כך מוזמן לצאת ולמכור בוטנים מסוכרים ברחוב במקום להשתייך לצוות האוויר. כל צוות אחר היה נוהג כמונו. אני משוכנע בכך לחלוטין". 1 ביולי 76', אנטבה מתקרבים לסוף, טוב או מר 47 נוסעים שוחררו ביום רביעי. 101 נוסעים נוספים שוחררו ביום חמישי בעקבות החלטת ממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן עם החוטפים. האולטימטום שאמור היה לפוג בשעה שתיים בצהריים הוארך עד יום ראשון הבא בצהריים. 110 נוסעים ואנשי צוות נשארו באנטבה להמשך ההמתנה מורטת העצבים. החוטפים ביטלו את ההפרדה לשני החדרים. "לפחות היינו שוב כולם ביחד", מספר באקוס. "עם השחרור השני פרצו רבים בבכי. הם הבינו שלא יהיה עוד גל שחרורים בהמתנה לסיום הפרשה, ושאנו מתקרבים לסוף: טוב או רע". 2 ביולי 76', אנטבה מאלתרים קבלת שבת הערב ירד על עוד יום בשבי המחבלים. בישראל היו ההכנות למבצע לשחרור החטופים בעיצומן. באנטבה שקדו בני הערובה היהודים על הכנת קבלת שבת. "אני לא מומחה גדול בנושאי יהדות", מחייך באקוס, "אבל ראיתי אנשים אומרים אחד לשני 'שבת שלום'. הם אפילו הצליחו לארגן יש מאין שני נרות שבת ולערוך תפילה. הפלסטינים והגרמנים הביטו באופן מוזר, אבל לא אמרו כלום. לכל אחד יש הרי זכות להתפלל. זו היתה שבת מאולתרת, אבל זה נתן הרבה כוח לנוכחים, וזה מה שהיינו זקוקים לו". 3 ביולי 76', 23:00, אנטבה הצצה אחרונה על החייל האוגנדי המתח באולם שבו רוכזו אחרוני בני הערובה עלה. באקוס התבקש להביא את המטוס מעמדת החניה המרוחקת סמוך לכניסה לטרמינל. "ידענו שהאולטימטום אמור לפוג למחרת בצהריים. לא היינו מעודכנים בהתפתחויות במשא ומתן, אבל לא היינו צריכים רדיו כדי להבין שאין הרבה התקדמות ­ מספיק היה להתבונן בעצבנות של המחבלים. הבנתי שבוקר יום המחר לא מבשר טובות, וחששתי שיתחילו להוציא להורג נוסע אחרי נוסע. "החברים הישראלים שלי בקרב הנוסעים אמרו לי שוב ושוב: 'צה"ל יגיע לשחרר אותנו'. בהתחלה בכלל לא הבנתי, ושאלתי: 'מי זה צה"ל?'. 'זה הצבא הישראלי', הם השיבו, ואני אמרתי: '4,000 קילומטר זה בכל זאת רחוק'. אבל הם האמינו שישראל לא תנטוש אותנו. "סיימתי את סיבוב הלילה הרגיל שלי: ביקשתי משחקני הפוקר לדבר בשקט ולהניח לאחרים לישון וחילקתי תרופות למי שנזקק. ניגשתי לשירותים לרחוץ ידיים, הבטתי למעלה וראיתי חייל אוגנדי על מגדל הפיקוח הישן. זו לא היתה הפעם הראשונה שהבחנתי בעמדת השמירה הנוספת הזו. אני זוכר שביקשתי מהנשים שיסגרו את החלון בזמן שהן בשירותים, לא מפחד שהחייל יירה בהן אלא פשוט כדי לשמור על פרטיותן". באותו לילה, רגע לפני פשיטת סיירת מטכ"ל, באקוס העיף מבט אחרון לעבר החייל שעל המגדל, שכמה דקות מאוחר יותר ירה למוות ביוני נתניהו ז"ל. לאחר מכן פתח באקוס את זרם המים העכורים כדי ליטול ידיים וללכת סוף­סוף לישון. בשלב הזה של הסיפור קפטן באקוס השתתק לרגע, מתכנס בתוך עצמו. הסלון שבו שוחחנו אמנם היה מוצף אור, אבל להרף עין נדמה כאילו האפלה של אותו לילה באנטבה חודרת עמוק לתוך הבית. באקוס נשאב 25 שנה לאחור, וברקע מהדהדים קולות ירי עמומים. "שמעתי בום, בום, ומיד הבנתי שלא מדובר ברובי ציד. לאחר מכן נשמע צרור. זהו, זה התחיל. צה"ל הגיע לשחרר אותנו. כמה מבני הערובה הגיעו לשירותים. סגרתי את החלון וצעקתי לכולם לשכב על הרצפה". באקוס הגן בגופו על נערה צעירה בשם מיכל ורשבסקי, שהיתה לבדה על הטיסה. "היא היתה קטנה ותמיד הסתובבה איתנו. אמרתי לה: 'את תישארי כאן ואל תזוזי', ונשכבתי עליה. לידי שכב עוד בן ערובה שהרים שוב ושוב את הראש כדי לראות מה קורה. הורדתי לו את הראש ואמרתי לו להישאר למטה". קולות הירי קרבו אל האולם שבו שהו בני הערובה. המחבלים ניסו לחסל את השבויים, ו לאחר קרב קצר נורו למוות. גם שלושה בני ערובה נהרגו בקרב היריות: ז'אן­ז'אק מימוני, אידה בורוביץ' ופסקו כהן. באקוס ביקש להזכיר גם את דורה בלוך ז"ל, וניכר בו שהוא מתקשה לדבר על מותה הטרגי. "גברת בלוך בלעה שלושה ימים לפני השחרור עצם שנתקעה בגרונה. נוצר חשש לזיהום חמור בגרון והרופא הציע לפנות אותה לבית החולים המקומי כדי לטפל בה. חשבנו שכך יוטב לה. מי יכול היה לחשוב שהיא תירצח בדם קר בבית החולים לאחר מבצע השחרור?". דקות מעטות לאחר הפריצה לאולם הטרמינל הישן התחיל הפינוי לעבר מטוס ההרקולס שהמתין לבני הערובה. "לבשתי תחתונים. ביקשו מאיתנו לשים נעליים מפחד של זכוכיות על המסלול, ולבשתי גם את המדים והדרגות. לא התכוונתי לעלות למטוס בתחתונים. בכניסה להרקולס פגשתי את הטייס, אמנון הלבני. אמרתי לו: 'אדוני הסגן', והוא תיקן אותי באנגלית: 'אני לא סגן, אני קולונל', ושנינו צחקנו. אמרתי לו: 'אני הקפטן של המטוס, ואני מודיע לך שכל הצוות שלי נמצא כאן', ואז הוא שאל אותי אם ברצוני להטיס את המטוס שלי. זה היה בלתי אפשרי כי לא היה לנו דלק והיתה סכנה שכדורים פגעו בו. אמרתי לו: 'קולונל, אנחנו חוזרים א יתכם הביתה'". 4 ביולי 76', על ההרקולס בדרך לישראל לצד גופתו העטופה של יוני "עלינו על המטוס ואני שואל: 'איפה מיכל הקטנה?'. לרגע לא ראיתי אותה והתכוונתי לרדת לחפש אותה למטה. ברגע האחרון מישהו עצר אותי ואמר: 'קפטן, היא שם', והצביע לעבר הפינה. ראיתי אותה שם, כבש המטוס נסגר והמראנו בדרך לישראל". את הדרך לניירובי עשה באקוס כשלצדו גופתו של מפקד המבצע המנוח, יוני נתניהו ז"ל. "אז לא ידעתי כמובן שזה יוני", הוא אומר. "ראיתי גופה עטופה מונחת לצדי, ורק לימים הבנתי שזה היה הוא". עד היום מקפיד באקוס לעלות לקברו של יוני נתניהו בכל ביקור שלו בישראל. לאחר נחיתת הביניים בקניה, שבה הועברו הפצועים לבית החולים הנייד, המריא ההרקולס לכיוון ישראל. אמנון הלבני, מפקד המטוס הצבאי, ניגש אל באקוס וביקש ממנו להצטרף אליו. "הוא אמר לי: 'קדימה, למעלה, זה לא המקום שלך כאן', והצטרפתי אליו בתא הטייס. בזמן הטיסה הוא כתב לי מכתב: '4 ביולי 76', 500 רגל מעל סיני, 6:58. קפטן יקר, שמעתי מכל הנוסעים על ההתנהגות האמיצה ומעוררת הכבוד שאתה ואנשי הצוות הפגנתם בימים האפלים באנטבה. שוב הוכחתם את עליונות המין האנושי נגד כל הסיכויים. דגל התקווה בעבור המין האנושי שוב מורם. אני מאחל לך שנות טיסה רבות. הקפטן שלך על גבי טיסת חיל האוויר הישראלי המיוחדת לאנטבה'. ביום שלאחר מכן שלחתי לו מפריז מכתב תשובה ותודה". 4 ביולי 76', בסיס חיל האוויר בלוד, ישראל קבלת הפנים וטלפון ראשון הביתה ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס וכל בכירי צה"ל ומערכת הביטחון המתינו לחטופים. גם היום מתקשה באקוס להסתיר את התרגשותו מקבלת הפנים ההיא. "זו הפעם הראשונה שבה ראש ממשלה קיבל את פני. זה היה כבוד יוצא מגדר הרגיל". מלבד כיבודים זכו החטופים שהיו זקוקים לכך גם לבגדים חדשים במקום אילו שהשאירו באוגנדה. משם יצאו החטופים לקבלת הפנים של המשפחות בנמל התעופה. "אמנון הלבני אמר לי: 'אתה יורד ראשון מהמטוס'. השבתי לו: 'מה פתאום?! אני ארד אחרון'. הוא התעקש ואני אכן ירדתי ראשון מהמטוס. זו היתה קבלת פנים עצומה, אבל ההתרגשות כבר היתה מאחורינו". משם יצאו באקוס ואנשי הצוות לבית מלון בתל­אביב. "שבוע שלם לא התרחצנו, המים באנטבה היו מזוהמים. ברגע שהגעתי למלון נכנסתי לאמבטיה והתרחצתי שלוש פעמים. אחרי האמבטיה הראשונה, המים היו שחורים. בפעם השנייה צהובים, ורק בפעם השלישית הם נותרו פחות או יותר נקיים. אז השתחרר כל הלחץ. בבת אחת. אני לא יודע אם בכיתי או לא. הייתי בתוך המים החמים, הרוס מעייפות נפשית וגופנית. אמרתי למהנדס הטיסה שלי: 'אתה יודע, אני חושב שבכיתי באמבטיה', והוא השיב לי: 'גם אני. אלו כנראה המים החמים'. "בזמן האמבטיה הצלחתי ליצור קשר עם המשפחה בצרפת. 'אני בריא', אמרתי לאשתי, 'אני מחבק אותך ואת הילדים. נתראה בערב'. לאחר מכן סעדנו עם שגריר צרפת בישראל. אני לא אשכח את פילה הבקר שאכלתי אחרי שבוע של בשר ג'ירפות. בשעות הערב יצאנו לשדה, שם המתין לנו בואינג 707 של אייר פראנס שלקח אותנו הביתה יחד עם החטופים המשוחררים שאמורים היו להגיע לצרפת. "אחד מהם ניגש אלי בשדה ושאל אותי: 'קפטן, אפשר ל...'. קטעתי אותו: 'די. מספיק. אני גמרתי. תן לי לישון. יש לך פה צוות חדש שהגיע לעבודה'. אז גם הבנתי שאיבדתי את הקול. הגעתי לצרפת ובקושי יכולתי ללחוש". בצרפת קיבלו את פניו נציגי אייר פראנס, אך אף נציג רשמי של ממשלת צרפת. באקוס לא מסתיר את הבוז שהדבר עורר בו: "בטח היה להם משחק ברידג' חשוב או משהו בסגנון", הוא אומר בלי לחייך. 5 ביולי 76', משרדי אייר פראנס, פריז מסיבת עיתונאים בלחישות אחרי המפגש עם אשתו ושלושת ילדיו נקרא באקוס שוב לדגל אייר פראנס. התקשורת הצרפתית והבינלאומית דרשו מסיבת עיתונאים של הקפטן שהפך לגיבור בעל כורחו. "הקול שלי עדיין לא חזר אלי, אבל העיתונאים התעקשו שאדבר. הם הגבירו את המיקרופונים עד שהצליחו להקליט את התשובות שלחשתי. אני לא אשכח שהיתה תשובה אחת שהקפיצה את כל מדינת ישראל. זה היה פטריק פואברה ד'ארבור (בכיר מגישי הטלוויזיה בצרפת ­ ס.ה) והוא שאל: 'ברגע ששמעת את היריות הראשונות, האם ידעת שמדובר בצה"ל?'. 'מי עוד רצית שזה יהיה', עניתי לו. וזו היתה האמת. באותם ימים אף מדינה מלבד ישראל לא היתה מסוגלת להוציא לפועל מבצע שכזה". 15 יום לאחר השיבה הביתה בחזרה לתל­אביב "אייר פראנס נתנה לנו 15 ימי חופשה, שבסיומם הייתי אמור לחזור לטוס. ניגשתי לאחראים ודרשתי שהטיסה הראשונה שלי תהיה בקו פריז­תל­אביב­פריז, והם הסכימו. הם היו חייבים להסכים. בתל­אביב כמובן שהחגיגה התחילה מחדש. החיוכים, המחמאות, הברכות בשדה התעופה, ברחוב, במסעדה. אבל לאט­לאט ההמולה שככה, ובסוף זה הפך לשגרה". באקוס נמנע מלטוס למספר מדינות ערביות מאז החטיפה "על סמך עצה מגורמים מוסמכים". באוגנדה עצמה לא ביקר שוב מעולם. "אין לי מה לעשות שם", הוא אומר. לערב הסעודית הוא נמנע מלטוס מאז שזו העניקה מקלט מדיני לאידי אמין המודח. "לא התחשק לי לעצור שם לחניית לילה ולגלות את המפלצת הזו יושבת לצדי בבר של מלון מרידיאן ושותה וויסקי", הוא מבהיר ביובש. 25 שנה אחרי. פריז, ניס, תל­אביב יש חוויות שמשנות את החיים בשנת 84' תלה קפטן מישל באקוס את כנפי הטיס ויצא לגמלאות. הוא ואשתו עזבו את פריז לטובת דירה בניס וכיום הם מקדישים את זמנם לנכדים ולגולף ­ "המשחק היחיד שמתאים לזקנים", צוחק באקוס. אותם שבעה ימים בין תל­אביב לאנטבה שינו את חייו. אבל באקוס, כך עושה רושם, הצליח לא לשקוע בדיבוק אנטבה אלא להשתמש בחוויה הקשה כקנה מידה חדש להסתכלות על החיים. הוא שומר אלבומים ובהם תיעוד הפרשה, אבל אין מדובר באיסוף אובססיבי של כל מה שנכתב עליו ברחבי העולם (ונכתב הרבה מאוד). הבית המטופח לא הפך לאתר הנצחה לחוויית החטיפה וההצלה, ועל הקירות קשה לגלות אותות הצטיינות ומכתבי תודה, למרות שאלו קיימים ובשפע. באקוס אומר כי נולד מחדש, לאחר החטיפה לאנטבה, בגיל 52. "אני מרגיש שקיבלתי הזדמנות נוספת לחיות. כל דבר רע שקרה לי מאז היה הרבה יותר קל לעיכול. כל הנושא של לחץ יצא לחלוטין מהתמונה. דברים זוכים לפרופורציות הראויות. אינספור פעמים אני אומר לאשתי: 'אני לא שם על זה', והיא מתרגזת ואומרת לי: 'תפסיק להגיד את זה, אתה לא שם על שום דבר', ואז אנחנו צוחקים". ­ אתה עושה רושם של אדם מאוד שלם ורגוע. בקלות יכו לת להפוך את החוויה הזו למנוף לכעס ולהמשיך לשאול "למה זה קרה דווקא לי?" "זה אחד מהדברים בחיים שיכולים לקרות לכל אחד", אומר באקוס בשלווה, כאילו החטיפה לאנטבה זהה לגיחה היומית לחנות הבגטים. "להפוך כל דבר לטרגדיה זה לא האופי שלי. אני מחייך ולא מחפש נקמה בלתי אפשרית. היה לי מזל ­ הכדורים שרקו סביבי, הרימונים הוצמדו אלי, ויצאתי מהסיפור הזה בשלום. ובזה מבחינתי זה נגמר". לדבריו, הוא שואב השראה מלוחם סיירת מטכ"ל סורין הרשקו, שנפצע קשה במהלך המבצע: "סורין, בן 22 בזמן המבצע, חטף כדור בפה ומסוגל להזיז רק את הראש. הוא ממשיך להיאבק כל יום במשך 25 השנים האחרונות. בכל פעם שבאנו לבקר אותו, הוא חייך והיה נחמד, ומעולם לא התלונן. סורין הוא חבר אמיתי ומעניק לכולנו שיעור באומץ לב ללא קץ". באקוס מבקר בישראל לעתים קרובות, ויגיע גם ביום ראשון הקרוב לאירועי 25 שנה למבצע יונתן. חברו הטייס אמנון הלבני יאסוף אותו משדה התעופה וילווה אותו לאירועים השונים, לטקסים הרשמיים ולמפגשים הפרטיים. על טיסת אייר פראנס מפריז לתל­אביב, 25 שנה אחרי, מישל באקוס יהיה הפעם נוסע בלבד, אבל הוא יהיה תמיד גם הקפטן.