הנדריקס מנחלאות, גירסת התקליט שלמה מזרחי, מהגיטריסטים והיוצרים הכי מוערכים בברנג'ה מוציא עכשיו אלבום בכורה שי להב 15/06/01 הגיטרה הזו הצילה אותיבגללה לא נשרפתי כמו הרבה אנשים.ואני אוהב אותה,ואני שורף אותה,ולא אכפת לה מכלום.כפרה שלי,אני אוהב אותךאת כמו דבש מתוק(מתוך "בלוז הגיטרה והתרנגולת השחוטה", שלמה מזרחי)לגיטרת הפנדר סטרטוקסטר של שלמה מזרחי קוראים פנדריקה. הוא קנה אותה לפני 35 שנה, בסכום של 1,050 לירות, אצל ספיר בירושלים. אחר כך הם נישאו כדת וכדין, בטקס שהתקיים בדירה במאה שערים. הגיטרה היתה פעם חומה, אבל מזרחי קילף אותה פעם, בלילה של התקף זעם. אחרי כל כך הרבה שנים של יחסים אינטימיים, הם עדיין חולקים אותה מיטה.הגיטרה הזו נשמעת כמו קלישאה אחת גדולה. כל החיים של שלמה מזרחי נשמעים כמו קלישאה אחת גדולה. למעשה, אם היו מתומצתים לתסריט, התסריטאי היה נזרק מכל מדרגה אפשרית. אבל מזרחי, בגיל 52, מתעקש לחיות את הקלישאה עד תומה. ברוק הישראלי, שבו אתמול התחרעת על במה והיום אתה מקסים בערוץ הילדים, מדובר באחד מגיבורי הגיטרה הבודדים. ולא שרובכם יודעים מזה בכלל. מזרחי הוא מה שנהוג לכנות "מוזיקאי של מוזיקאים".הפירוש המפרגן למונח מדבר על מוזיקאי כל כך מחונן, עד ש אפילו הקולגות שלו הפכו למעריצים. ולמזרחי, מתברר, הודבקו לא מעט סופרלטיבים במשך השנים. צביקה פיק אמר עליו: "הוא הגיטריסט הכי טוב שעבדתי איתו, ועבדתי גם עם חיים רומנו, קלפטר ופוליקר". ברי סחרוף התרפק: "כילד ממש הערצתי אותו. הייתי עומד בהופעות מטר מהבמה שלו. מסתכל רק עליו. בשבילי הוא היה הגיטריסט הכי טוב בעולם. הוא מנגן הנדריקס יותר טוב מהנדריקס". אהוד בנאי ציין אותו כאחד מהיוצרים שהכי השפיעו עליו, לצד שמות כמו בוב דילן ופיטר גרין. בנאי וסחרוף, אגב, יהיו האורחים של מזרחי במופע הבכורה שלו, שיתקיים בבארבי ב­5 ביולי, כשלצדו ינגנו אילאיל פזאל (תופים), נועה גולנדסקי ומארק מושייב (כלי הקשה) ובן מייגנרס (בס).מצד שני, המושג דלעיל מתייחס גם למישהו שלא הצליח לפרוץ לתודעה הרחבה, ומוכר רק בקרב חוגי המקצוע. פרשנות המתלבשת על מזרחי כמו כפפה. אחרי למעלה מ­35 שנות יצירה, חברות בהרכבים רבים, כתיבת מאות שירים ואינספור נסיונות להשיג חוזה בחברת תקליטים, מזרחי מוציא את אלבום הבכורה שלו, "אדון החלומות", ומרגיש שסוף­סוף הממסד המוזיקלי מתכופף מעט לכיוון שלו: "התקליט הזה הוא נצחון ההיגיון הצודק בקיום שלנו על הבלתי נסבל".קיצור תולדות הזמן: הוא נולד וגדל בדירה בסמוך לשוק מחנה יהודה, בן שלישי מתוך שבעה ילדים. אחיו ואחותו הבכורים הם חירשים אילמים. מזרחי פונה אליהם בשיר הפותח את האלבום, "הארץ המובטחת": "אתם האהובים, אתם המשונים, אתם שאלוהים ברא אתכם שונים. אתם שלא רואים, אתם שלא שומעים, אתם שלא הולכים, אתם שלא יודעים... העצב מתפשט, כמו אש בשדה קוצים. ואין סיכוי קלוש, ואין לכם עתיד. אז מה יהיה איתכם, אהובים שלי. הלב שלי נשבר, לראות אתכם בוכים"."מרוב תסכול על כך שהם לא יכלו לשמוע אותי", הוא משחזר, "פיתחתי טכניקה של נגינה על הגיטרה לפי שפת הסימנים. זו היתה הדמיה. מה הם היו שומעים אם יכלו לשמוע. פעם הופעתי עם ממפיס סלים בחאן במסגרת סיבוב ארוך, שבו ליוויתי אותם, ופתאום אני קולט את אחותי יושבת מולי, באחת מהשורות הראשונות, ואני אומר לעצמי: קיבינימאט, אני הרי יודע שהיא לא שומעת כלום. ובכל זאת, היא התנהגה בשבילי כאילו היא שומעת. מחאה כפיים, רקדה והכל. כשהעיניים שלנו נפגשו היא חייכה אלי. עד היום אני נוסע כל שבוע לירושלים כדי לטפל באחי הגדול."בגלל שבפועל הייתי האח ה בכור ואבי נפטר כשהייתי בן 13, נאלצתי לנהל את המכולת המשפחתית בשוק, כדי להביא פרנסה. כדי להישאר במוזיקה הבאתי גיטרה וניגנתי בין קליינט לקליינט. בתור ביזנסמן בן 14 הייתי היחיד מהחבר'ה שיכל להרשות לעצמו לקנות גיטרה רצינית, וככה הזמנתי את הפנדר סטרטוקסטר הראשונה בארץ. לא ידעתי איך קוראים לדגם, פשוט הצבעתי בפני היבואן על גיטרה שהופיעה בצילום העטיפה של הצלליות".בבית הספר הקים מזרחי להקה בשם השחפים, שעשתה בעיקר קאברים לביטלס והופיעה במועדון בית מפלגת העבודה, ברחוב יפו בעיר. לצבא הוא לא התגייס, כי היה מפרנס יחיד, וחבר ללהקת הבמה החשמלית המיתולוגית, שהופיעה בכל רחבי ירושלים ותל אביב, בייחוד במקדש הבוהמה הירושלמי, בכחוס. הנקודה הבאה היתה השתתפות בהרכב כף התקווה הטובה, עם שמוליק קראוס, ג'וזי כץ, זוהר לוי, אלי מגן וחנן יובל. הלהקה התפרקה לפני שהוציאה תקליט, אבל הספיקה להשאיר קלאסיקות כמו "בלדה לעוזב קיבוץ". ההמשך הגיע בדמות הפקה מוזיקלית לאלבומו המצליח של גבי שושן, עם סולו הגיטרה הנהדר של "ילדה יפה".כאן, פחות או יותר, החל תהליך הניתוק ההדרגתי מההכרה הציבורית. מזרחי התייאש מהה תעלמות הממסדית, ניסה את מזלו בהולנד ובאמריקה, וחזר לארץ רק ב­81'. הוא כתב את הפסקול לסרט "קוקו בן 19", ניגן עם להקת הסיקסטיז ושקע באנונימיות כמעט מוחלטת, שממנה נגאל מעט לפני שלוש שנים, כשבפרויקט "עבודה עברית" חידשו שב"ק ס' את להיטו הגדול "תנו לי דרך". הרזומה שלו מכובד, אבל לא מגיע לקרסולי רשימת הכמעטים. מזרחי כמעט ניגן באחרית הימים, כמעט היה הגיטריסט של כוורת, כמעט ליווה את אריק איינשטיין, כמעט השיג חוזה הקלטות בינלאומי בקפיטול רקורדס, כמעט היה כוכב. כמעט. קל להבין איך יוצר צובר במצב כזה תסכול הולך ומתגבר, תסכול שגם מביא אותו למעמקים שפלים במיוחד במתחם הנפש ("אני נופל לתוך תהום גדולה. נופל ונופל ואין לזה סוף", מתוך "בלוז הגיטרה והתרנגולת השחוטה").הפרט העצוב ביותר, אולי, הוא שכל עבודותיו של מזרחי לאורך השנים לא הונצחו עלי ויניל או דיסק. "ההגדרה פה להישגים מעוותת", הוא אומר במרירות גלויה. "רק אמן מקליט נחשב למצליח. מבחינתי הפואנטה היא העשייה, לא ההקלטה, וכמות תקליטים היא לא מדד למה שעשיתי בחיים. ובכל זאת, ברור שאלבום הוא הכרחי כדי להגיע לקהל. זה פשוט כישוף שדברים שהקל טתי לא יצאו אף פעם. יש לזה אינספור סיבות, אבל העבר הוא סוג של אשליה. קשה להסביר בדיעבד, כי לדברים היתה דינמיקה בשעתם."זה קשור, למשל, בניהול אישי כושל של האמרגן יאיר צבן, האיש שגילה אותי ואני מצד אחד אוהב ומעריץ אותו ומצד שני מאשים אותו בטעויות קשות. ויש גם דברים אחרים. לאורך כל הדרך שלי קיבלתי דחיות. אני לא רוצה להאשים אנשים שהם כבדי שמיעה, אבל כשאמנים כמו יוסי פיין ומיקי שביב השתחוו בפני כששמעו את 'תנו לי דרך', איך אפשר להסביר את חברות התקליטים? שנים אני רודף אחריהן, וכלום. אז מה, אני אדפוק ת'ראש בקיר? לא."אני אנגן חומר לא שלי, אין ברירה. כל פעם קיבלתי בומבה ונרדמתי לחמש שנים. לעשות מיינסטרים, להיות נחמד לכולם ולהצליח זה פשוט לא שווה בעיני. תמיד חיפשתי את השונה, עם שבירות והפרעות. מה לעשות? הייתי חיזר בארץ הזו. הבמה החשמלית ניגנה חו"ל לגמרי, אף אחד לא קלט מה שעשינו. אבל גם לבכירים בחברות התקליטים, שבשיחות אישיות תמיד אמרו לי כמה אני גדול, לא היה את האומץ לעזור לי. לפני שנה נפגשתי ברחוב עם אחד כזה (מנהל באחת מהחברות הגדולות בארץ ­ ש.ל). הוא אמר לי: 'איזה סולו נהדר עשית פה, איזה שיר אדיר עשית שם' וכאלה. סיפרתי לו שיש לי מאסטר מוכן, והוא הבטיח: 'אני אפיץ לך את התקליט. תתקשר ביום ראשון למזכירה שלי ונתפור את זה'."אני מתקשר בבוקר, אחרי שלא נרדמתי מהתרגשות כל השבת, ולמזכירה אין מושג מי אני. ככה אני רודף אחריה שבוע, ועוד שבוע ועוד שבוע. משאיר הודעות וכלום. בסוף השארתי לה הודעה, שתמסור לבוס שלה שיתבייש. מישהו בכיר אחר שמע שיש לי מאסטר וביקש שאני אעביר אליו קלטת. שלחתי, ולא קיבלתי חודש תשובה. יום אחד אני חוזר הביתה ומגלה את הקלטת מחוץ לדלת. אתה מבין? לא היה לו אומץ להחזיר אותה בעצמו, אז הוא נתן אותה לשליח שזרק אותה כמו כלב ליד הדלת!".מזרחי הוא שילוב מרתק בין יכולת התמדה וחריצות לנאיביות על גבול התמוה, מה שעשוי להסביר את העובדה שלמרות הכל זכה להוציא אלבום גם בגילו המופלג (מופלג במונחים מוזיקליים). לתכונות האלה יש גם סממנים חיצוניים. הוא צנום ונמוך, עם שיער מדובלל שמהווה תזכורת דהויה לרעמת התלתלים המפוארת של פעם, ונראה תלוש מכל גיל או אופנה. מצד שני, מזרחי חדור במרץ וחיוניות בלתי נדלים, כמעט אובססיביים. החריצות מתבטאת בשעות גיטרה אינס ופיות ("גם היום אני מתאמן כמה שעות ביום, כי אני רוצה להיות גיטריסט טוב") ובתכנון קפדני של כל קטע סולו, במטרה שיישמע ספונטני ככל האפשר.את הנאיביות אפשר למצוא בחלק מהטקסטים ("אז בואו ביחד ננסה, אולי ביחד נשנה. אולי ביחד נעלה ונעלה. אז בואו יחד, בעזרת הנשמה", מתוך "בעזרת הנשמה"), ובנהייה אחר כל בעל עמדה בעולם המוזיקה המקומי ששיבח אותו על ריף גיטרה עלום משנות השבעים. הנאיביות היא גם ההסבר ההגיוני ביותר לכשלון הקריירה של מזרחי, והוא מודע לכך: "יש יוצרים שהכישרון העיקרי שלהם הוא האמביציה והיכולת למכור את עצמם. אני לא כזה. למרות שאני אוהב את המדינה והחברה בישראל, גרתי בחו"ל עשר שנים. למה? כי שם הבינו אותי יותר. סנדרסון אמר לי פעם: 'אתה, דווקא בעשר שנים הכי חשובות שלך קמת ונסעת. אחרים נשארו פה ונלחמו על המוזיקה שלהם, אז זו בעיה שלך'. אולי הוא צדק. ברור שיש משהו באופי שלי שמנע ממני לקום ולהילחם".גורם נוסף שפגע במזרחי כיוצר היתה העובדה שזכה לתהילה כגיטריסט. הווירטואוזיות שלו על המיתרים העניקה לו את הכינוי "ג'ימי הנדריקס הישראלי", ובדומה לגיטריסטים גדולים אחרים ברוק הישראלי (ע"ע קלפטר) הנגינה האפילה אצלו ­ מבחינת הדימוי ­ על כתיבת השירים. "ההפרדה הזו, בין כישרון נגינה לכישרון יצירתי", הוא אומר בכעס, "היא מלאכותית. למי שיש לו יכולת ביטוי טכנית גבוהה יש גם יכולת הלחנה טובה. וירטואוזיות שייכת לאדם עצמו, זה לא משהו טכני. העניין הזה של הנדריקס הישראלי רודף אותי כל החיים. מצד אחד זו מחמאה, כי הוא הנגן הכי גדול של כל הזמנים, אבל עם כל הכבוד לו, אני שרפתי את הווליום של המגבר עד הקצה ומתחתי את המיתרים ­ כל הטריקים שלו ­ עוד לפני שבכלל שמעתי הנדריקס. מה שלמדתי ממנו היה הטוטאליות, הצורה שבה הוא שרף את הנשמה בנגינה".האזנה ל"אדון החלומות" מלווה בריח מתמיד של נשמה חרוכה, הנשמה של מזרחי. אבל גם הריח הזה לא היה מגיע לאפכם אלמלא היה קם ניצן זעירא, מנהל חברת נענע, ומחליט לסגור להנדריקס מנחלאות את המעגלים. "השקעתי כל פרוטה בתקליט הזה", אומר מזרחי. "הקלטתי הכל באולפן שלי, במשך חודשיים. היה לי מאסטר מוכן, ועוד פעם ­ אף אחד לא שם עלי. הבנתי שגם זה הולך להיגנז, אבל אז ניצן ישב אצלי, הקשיב, התלהב ואמר 'עשית תקליט לא מסחרי, אבל אני אוציא את זה'. ברור לי שהוא בא מתוך אהבה, כל האבסורד הוא שזה הבנאדם הראשון בהיסטוריה שבא לשלמה מזרחי ואומר לו 'בוא תעשה'. בשבילי זה כאילו נולדתי מחדש"."אדון החלומות" הוא מארג קסום של קטעים, כמעט כולם חדשים (למעט "תנו לי דרך" הקלאסי, שיצא כתקליטון ב­81'). חלק מהשירים שייך, כצפוי, לז'אנר הגיטרות העצבניות, אבל ההפתעה מצויה דווקא ברצועות השקטות וההזויות, דוגמת "מלאך קטן" המתעד חלום של מזרחי. "ניסיתי לשחזר עם הסטרטוקסטר את צליל הלמות כנפי המלאך כמו שאני מדמיין אותו", הוא מסביר. "חיפשתי ילדה קטנה שתשיר איתי את זה, ומורה למוזיקה שהיכרתי שידכה לי תלמידה שלה ­ ניצן, נינצ. כל כך נדהמתי מהשירה עד ששאלתי את האמא מאיפה הכישרון הזה. היא סיפרה לי שסבא של ניצן, יוסף הדר, כתב את 'ערב של שושנים'".השימוש בגיטרה כחקיינית של צלילים מופיע גם בקטע "בלוז הגיטרה והתרנגולת השחוטה". הפנדר מתפקדת כאן על תקן התרנגולת ברגע החניקה, קול שמזרחי מכיר היטב מימי מחנה יהודה. בשיר השלישי, "ירושלים בין ערביים", הוא מתרפק על העיר שכבר שנים אינו מתגורר בה, אבל הוא "אוהב אותה לנצח". הקטע מסתיים במסכת רעשים טיפוסית לבירה (מסוקים, מואזין, י ריות), ובסולו גיטרה חשמלית לפי מנגינת "ירושלים של זהב". מזכיר קצת, מה לעשות, את הביצוע של הנדריקס בוודסטוק להימנון האמריקני."ב­74' ניגנתי בעיר הנוער בגן סאקר", הוא משחזר. "היו המון אנשים ומגברי ענק כאלה על הבמה. אמרתי: נפתיע, ניתן את 'ירושלים של זהב'. איך שאני פותח את המגבר יצא צליל כזה של אזעקה, וחצי מהקהל ברח". שיר הנושא נפרש על פני 11 דקות, ומהווה מיני אופרת רוק. הוא מספר על אדם שחלם על אשת חלומותיו, ובבוקר היא נעלמה לו. הוא יוצר קשר עם אדון החלומות ומבקש ממנו להיכנס לחלום ולהביא אותה אליו בחזרה. נאיביות, אמרנו?אפשר לתהות על הדרך שבה בחר מזרחי לנהל את חייו. אפשר גם לומר שדמותו מצויה על גבול האקסצנטריות, אבל אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי החיוניות שלו ורוח הנעורים שמנשבת לו בין התלתלים. "כל בוקר אני שותה כוס מים מינרליים", הוא מפרט את נוסחת שימור האנרגיה, "בולע כפית של דבש אורגני, עוד כוס מים מינרליים, כמה שקדים לא קלויים ותפוח עץ. 30 שנה אני לא נוגע בבשר, רק פירות וירקות".­ בהתחשב בגילך, אני מבין שאת המשפחה אתה שומר לגלגול אחר?"למה? הייתי נשוי תשע שנים לרקדנית של בת שבע, ונפרדנו בגלל חוסר הסכמה על הקמת משפחה. אבל אל תדאג, העסק למטה עובד כמו אריה, ועוד יהיו לי ילדים. יש עוד מספיק זמן, כי גיל זה רק בראש. החברה משדרת לנו קודים מעוותים בעניין, אבל אני מרגיש עכשיו דלוק כמו בן 20 שנכון להתחיל את החיים".