נרות הנשמה החליפו את אורות המועדונים "כל ערב אני מגיעה לפה, כי כאן אני מרגישה יותר קרוב", אומרת בבכי מריאה, חברתם של האחיות יוליה וילנה מלינקוב ז"ל מאת איתי אשר ושירה אימרגליק 10/06/01 ביום שישי בלילה, סמוך לחצות, בדיוק שבוע אחרי פיגוע התופת, היה איזור הדולפינריום בתל­אביב, שבימים כתיקונים הומה אדם ­ כמעט ריק.את אורות המועדונים הצבעוניים של הדולפי דיסקו והפאצ'ה, שנותרו סגורים בינתיים, החליפו מאות נרות נשמה, שהדליקו צעירים שהגיעו למקום והתבוננו דוממים אל מה שהתרחש פה בדיוק שבוע קודם לכן."רצינו לשחזר ולהרגיש את מה שהיה כאן לפני שבוע. דווקא עכשיו כשאתה עומד כאן במקום, קשה עוד יותר להבין איך מישהו היה יכול לפוצץ את עצמו בתוך קבוצה של ילדים", אמר משה כהן מחולון.לצד הסקרנים הגיעו למקום הפיגוע גם חלק מבני משפחותיהם וחבריהם של ההרוגים. "בכל ערב אני מגיעה לפה, כי כאן אני מרגישה יותר קרוב", אמרה בבכי מריאה, בת 20 מתל­אביב, חברתם של האחיות יוליה וילנה מלינקוב ז"ל. "מאז הפיגוע אני מרגישה לבד. אני בכלל לא מרגישה שאני חיה. בבית אני לא יכולה להיות, כי כל הזמן עולה השאלה למה אני כאן והן לא".לצידה של מריאה ישב ויקטור מדבדנקו, אביה של מריאנה ז"ל שנהרגה בפיגוע. כבר שבוע, מדי ערב, הוא יושב על כביש האספלט בפתח המועדון. לצידו יושבים חברים ובני משפחה ואיתם ירקות, לחם "סיבירי" ובקבוק וודקה, להקל במעט את הכאב הכבד. "לאף אחד אין זכות להרוג ילדים", הוא אומר. "לא משנה אם זה במדינת ישראל או באמריקה, ילדים צריכים לחיות".בין הדוליפינריום למסגד חאסן­בק שגודר ואובטח על­ידי שוטרים רבים, התקיימה ביום שישי בלילה הפגנה קטנה. שני ה"קלאברים" טדי ז'ורבין ובני בוי, לבושים בבגדי בוקרים וחצאיות, נעמדו באמצע הכביש ובידהם דגל ישראל ושלט עליו נכתב: "אנחנו עם חזק ולא נפסיק לרקוד". "היינו סלקטורים בפאצ'ה כשהיה הפיצוץ והרגשנו שהיום אנחנו צריכים להזדהות עם ההרוגים", אמר ז'ורבין. "הלילה לא נצא לבלות, אלא נעשה סבב בין המועדונים בעיר, ונראה לכולם שבתל­אביב, למרות הכל אנחנו ממשיכים לחיות".