זה בסדר, אמא (אני רק מדמם) בוב דילן בן .60 רון מיברג עשה עליו סרט. צריך עוד המלצות? יהודה נוריאל 07/06/01 "טוב, אני משתדל להיות מה שאני. אבל כולם רוצים שתהיה כמותם"(בוב דילן, "מאגי'ז פארם")בסך הכל לא רע לחיות היום. לאנטיס, פלייסטיישן ופלאפון לכל פועל! כיף חיים. אבל לפעמים, בלי שמשטרת הסטייל תשמע, חלילה, אני מעלעל באיזה אלבום סיקסטיז ישן ושוקע בנוסטלגיה. נוסטלגיה לעבר שלא היה לנו אף פעם. עוצם את העיניים ומפליג בשחור­לבן, עם הרבה תלתלים מוכי­אבק, לשנת 66', למשל. תנו לי שעה קלה בחנות תקליטים, ואני מיד חוזר. חנות קטנה, מבחר צנוע של תקליטים מגושמים. שנת 66' מציעה בערך אחוז ממה שיוצא ב­2001 המשוכללת. כולה 66', בוא נראה. אה, הביטלס עם "ריבולבר". יפה, אחלה להקת בנים. מה זה מימין? איך אמרת, הביצ'­בויז? "פט סאונדס"? המוכר משמיע ברקע, עם הרבה שריטות, את הלהיט החדש של הילדים האלה, נו, "סאונד אוף סיילנס". הוא מספר לי שהנדריקס (מי?) בדרך לאנגליה, ומנסה לדחוף לי את הבירדז, הקרים של קלפטון, אולי ג'אגר והסטונז. נחשוב על זה. על הקיר ממול מודעה: הופעה של ג'יימס בראון באפולו. יאללה, נגמרה השעה ההיסטורית. אה כן, לפני שאני מתעורר, אני רוכש בדיוטי­פרי של מנהרת הזמן את "בלונד און בלו נד" של דילן. אלבום כפול, בפעם הראשונה בהיסטוריה! ועוד יהודי!הוא עדיין חוגג את הסיקסטיז. כולם סחף האור, אבל דילן עוד איתנו, בן .60 הערב, שישי, בשעה 21:00 (ערוץ 8), יוקרן "כל אחד והבוב שלו": סרטו של רון מיברג, שאין ראוי ממנו לספר על אהבת­חייו. הסרט גם ינסה לבחון את השפעתו של דילן על היצירה המקומית (נשמח לגלות), והוא מומלץ בחום, כמובן. אם יש לכם משהו טוב יותר לראות באותה שעה, לא הייתם כאן ממילא.גם חלקים ניכרים מהמוזיקה ומהתרבות המערבית לא היו כאן בלא אותו זליג גאוני בעל אלף הפרצופים, בן המהגרים מרוסיה, רוברט צימרמן. אח, היהודים האלה, מעטים וצודקים: מארקס, פרויד, איינשטיין ודילן. מה, מה יש בכלל להגיד. האיש שבמו­ידיו הצנומות הפך את הרוק לאמנות העיקרית של המאה ה­20 ואת היוצר לכוכב, לגיבור מדיה, לדמות חברתית משפיעה. כל זה בלי לנוח לרגע. "ברגע שהבנת איפה הוא נמצא", סיפרה פעם ג'ון באאז, "הוא כבר היה במקום אחר לגמרי". דילן למעשה המציא הכל מאפס. קאנטרי, בלוז, גיטרה, מפוחית מקרטעת וקול מזעזע. זה הכל. הוא חשמל את הפולק; פרץ מסגרות מקובלות (מאלבומים כפולים ועד לסינגלים לא­ידידות יים לרדיו המתקתק); גרם להופעות חיות להיות משהו שונה לחלוטין משחזור הקלטות האולפן; ובעיקר, העובדה שגרם לאנשים להקשיב. המשורר הגדול. הדי.אנ.איי של דילן נמצא בכל מקום. "טמבורין" של הבירדז, "ווצ'טאוור" של הנדריקס ו"הוונ'ז דורז" של הרוזס. עובר כחוט השני, מסקוט ווקר למוריסי ועד מרקורי רב ופלסיבו. בק לא היה מה שהוא בלי דילן, לו ריד לא היה מה שהוא, ניק דרייק וניל יאנג וואן מוריסון ­ האמת, שום דבר לא היה כפי שהוא, אלמלא העביר דילן את הג'וינט לביטלס. דוגמה אחת בלבד. דילן הוא פאנק ­ זה רק בנאדם וגיטרה נגד כל העולם. דילן הוא התמצית ­ נראה מה אתה שווה בלי מוזיקה שתגן עליך. ואפילו רחוק יותר: דילן הוא השראה להיפ­הופ השחור והלוחמני. האמן הלבן היחיד שצ'אק די מ"פאבליק אנמי" עושה לו כבוד. כי דילן הוא "הוריקן", דילן הוא החריזה, דילן הוא המחשבה שמאחורי המילים. ו"מעשים חשובים יותר ממילים, אבל מילים מכתיבות מעשים".הערב איפוא גם סרט מקורי, גם מוזיקה, גם בוב דילן ­ ממש חזון אחרית הימים. אחרי הסרט, עשו לעצמכם טובה קטנה, ותעלעלו פעם בטקסטים של דילן. אבל אין לנו זמן לזה, מה? כי "אנחנו לא עסוק ים בהיוולדות. אנחנו עסוקים בלמות". אז מה אם הים סוער "המקהלה, המקהלה, אנחנו לא נבזבז שלושת רבעי שעה כדי להסתדר ורבע שעה אחת אומללה לחזרה. ריבונו של עולם. כל פעם אותו דבר. רבותי, לא לדבר, ובאסים, לא לעמד לי, האלטים בבקשה. מקהלת הילדים של צדיקוב כבר יותר ממושמעת מכם...".נשמע מוכר? הקטע לקוח מתוך "המקהלה", מערכון המוכר יותר בשם "יופי נחמה", שכתב וביצע שייקה אופיר ז"ל לפני כמה עשורים והפך לאחד ממערכוני הקלאסיקה של התקופה ההיא, שנות ה­,70 כשההומור הישראלי רק החל לגבש צורה.נכון שאין יותר מדי סיבות לצחוק בימים טרופים אלה, אבל דווקא השבוע, יומיים לאחר פיגוע התופת בת"א, מוציאה חברת מדיה דיירקט את "האוסף המצחיק", ארבעה דיסקים ובהם 34 מערכונים ושבעה פזמונים קלאסיים, אלה שבלעדיהם שבת בבוקר זה לא אותו דבר.בין הקטעים שזורים מערכונים של כמה מהאבות המייסדים, כמו גדי יגיל, אורי זוהר, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי ושייקה אופיר המנוח, שהוקלטו במהלך שנות ה­60 וה­,70 מעולם לא ראו אור על גבי תקליטים מסחריים ועם השנים צברו הרבה אבק במשרדו של א. דשא פשנל, שהפיק אותם.הטקסטים המתחכמים­נאיביים­מסוגננים של נסים אלוני, הפזמונים של דן אל מגור והאינטונציות הנדירות של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי, מאבות ההומור הישראלי, הם בעיקר פריט לאספנים תאווי נוסטלגיה. בפקולטה לתולדות ההומור הישראלי שמור מקום של כבוד למערכונים האלה, הפיליטונים, בלשון הוותיקים.נמצא כאן גם המציל גדי יגיל, שנשאל למה הדגל לבן והים סוער ועונה שזה בגלל שהדגל השחור בכביסה. הקהל בהקלטה מתגלגל מצחוק מהמונולוג הזה, וגם ממשפט שהפך קלאסיקה "תצא תצא שימפנזה". היום, בעידן הפוסט­סטנד­אפ הציני, ספק אם משפט כזה היה עובד על מישהו. טוב למי שנתקע בשנות ה­70 או לזה שרוצה לחזור לימים ההם."האוסף המצחיק", המערכונים הקלאסיים בהוצאת מדיה דיירקט. קשה לחיות סמואל בקט, המחזאי של המאה ה­,20 העלה לבמה את האמונה באלוהים של האדם המודרני בחיוניות אנושית ובדיאלוגים שנונים ומושחזים למטרה אחת: חיפוש האמת. שנדע שכאן זה כאן ומחר שוב נהיה פה, האהבה מנוטרלת, היצרים והחרדות משוחררים בחדר ומוטלת עליהם משמעת, כי חייבים להמשיך לחפש, האדם מייחל לרוויה רוחנית, אך פקחותו הרבה מאמללת אותו.תיאטרון תמונע מעלה מחר את "לא אני, הלוך ובוא, משחק, קטסטרופה", ערב ובו ארבעה מחזות מאת בקט בבימויו של שמעון לוי, מומחה לבקט מן האקדמיה לתיאטרון שבאוניברסיטת ת"א.בתחילת הערב מקבלות הדמויות את פני הקהל ומובילות אותו פנימה אל החלל שהיה גראז', לבושות גלימות בצבעים פסטליים, איפור לבן וכובעי קש, אווירה של אקספרימנטליזם גרמני משנות ה­70; בתמונה הראשונה פרצוף בודד בחלל במונולוג "לא אני" ­ השכל שולט וחוגג את מעגלי טירופו, דרור למחשבות שמתגלגלות וחוזרות תמיד לאותה נקודה בספירלה עקשנית: "החוצה מתוך העולם הזה... להמשיך לחפש", הביצוע נפלא של שירלי שטייר, לכל מחשבה צבע, אווירה, הפריזים כמו פאוז של וידיאו שמאט וקופא, מדהים, השטף המהיר כל כך המחריף את האין אונים ; למחזה "הלוך ובוא" יוצר שמעון לוי שתי העמדות מנוגדות על קרבה, ריחוק ורכילות; בין המחזות מתארגנים השחקנים בטבעיות בירכתי החלל במעין חדר איפור חשוף ומאולתר מברזיית נירוסטה ודלת של באר.במהלך הערב ניגשים השחקנים אל הקהל, אפילו מקימים מישהו או מתיישבים לידך, לשאוב לעצמם מעט כוח או לתקשר איתך מחוץ לעולם הבדיוני הקשוח, כי בעולם של בקט קשה לחיות; ב"משחק" טמון לב הטירוף, הקנאה חוברת לקשקשנות מתוזמרת, מעין גירסאות של רשומון מפי שלוש הדמויות המדברות מתוך חביות, כל אחת לפי תורה כשהתאורנית מאירה אותם בפנס טיולים, המצאות מפתיעות, משחק עם טמפו משגע וטיימינג, ממש פיליפ ג'נטי; "קטסטרופה" היא ההוכחה שאין אהבה בעולם של בקט, כמו הדמויות של פוזו והחמור המטורף ב"מחכים לגודו", האכזריות והקורבנות בפארודיה שחורה על מעשה האמנות.תיאטרון שמערער על תפיסת המציאות של הקהל באמצעות השכל והחושים, מעמיד שאלות קיום לטיפול שיניים."לא אני, הלוך ובוא, משחק, קטסטרופה", תיאטרון תמונע, שונצינו ,8 מוצ"ש 20:30.