העצב אין לו סוף "לצוד צהריים", ספר השירים היפהפה שכתבה הפסיכולוגית אביביה רז, מביא את סיפורה של אשה שהתאלמנה לפני 30 שנה יעל חן 06/06/01 הדירה של ד"ר אביביה רז, פסיכולוגית קלינית שהוציאה עכשיו ספר שירים, ממוקמת בלב ההמולה של שוק הפשפשים. תקרות גבוהות, רצפות מצוירות וחדרים גדולים. חדר אחד מוקדש לפסלי ברונזה, ראשים בלבד, שהוצגו בתערוכה לפני כמה שנים, ולציוריה, ציורי פנדה רכים שמלווים גם את ספר השירים שלה "לצוד צהריים" (הוצאת כרמל). בין החדרים ממוקמים פסלי חתולים בתנוחות שונות, עשויים קרעי נייר. מכיוון שכמעט כל שיר שלה הוא סמל ישיר או עקיף לחייה, יש להניח שהבחירה בחתולי הרחוב גם היא אינה מקרית, והיא כנראה מרגישה שורדת כמותם.­ למה את גרה דווקא כאן?"זה החל כאילוץ כספי, מעין בחירה מאונס. עד שעברתי לכאן גרתי בדירה קטנה מאוד בתל­אביב, שם קיבלתי פציינטים וגם ציירתי ופיסלתי. הייתי חייבת לעבור וחיפשתי ביפו, בגלל המחיר. אחר כך רק חשבתי לעצמי שבעצם אני אוהבת את יפו, ואת הרחוב שלי, שמלא ברפדים, נגרים ובעלי מלאכה, ואת הדירה שלי". זה הספר הראשון שלה, אם כי חלק משיריה פורסמו בעיתונים שונים. את השירים הראתה, בעצת חבר, למשורר נתן זך, שישב בבית קפה. "התביישתי מאוד", היא נזכרת, "אבל הוא אמר לי דברים כל כך טו בים על השירים, הוא רצה להוציא אותם לאור וזה לא הסתדר, והוא עצמו הבטיח שכשאמצא מו"ל, הוא יכתוב ביקורת על הכריכה. זה כבוד גדול, כי הוא לא נוהג לעשות את זה בדרך כלל". אש מהירה רז, 59, נראית צעירה מגילה, וגם מרגישה כך. "אני מרגישה שרק עכשיו אני מתחילה את החיים ויש בזה משהו נורא לא פייר שאני בגיל שלי. אני עוד רוצה לעשות כל כך הרבה", היא אומרת. היא אלמנה ואם לענבל, רופאה העובדת בתחום המכשור הרפואי, אותה גידלה לבד מאז שהיתה בת שלוש. בשנת 71' נפטר בעלה של אביביה, המחזאי אברהם רז ("לא ביום ולא בלילה"), מסרטן הדם. הם הכירו בגיל 17, ואחרי שהתחתנו ונולדה להם בת, יצאו לכמה שנים לאנגליה, שם למד אברהם בימוי תיאטרון ואביביה למדה פסיכולוגיה לתואר שני. כשהחלו לתכנן את חזרתם הביתה, התגלתה המחלה, אליה היא מתייחסת באחד השירים כאל "אש מהירה". מאז מותו היא חיה לבד, למודת אהבות ואכזבות. "לא היה אף פעם מישהו שהרגשתי שאני רוצה שוב להקים איתו משפחה. גברים מאוד חשובים לי, הרגשות שלי היו תמיד מאוד חזקים, אני מאוד עצמאית וגם מאוד תלותית, וחלק מהרבגוניות שלי היא כנראה העובדה שהיו לי הרבה אהבות, אבל אני לבד. קשה לי להיפרד, סחבתי קשרים שמתו מזמן, הרבה מעבר לזמן. אני נקשרת חזק, ואולי הקושי להיפרד קשור בטראומה שעברתי עם בעלי", היא אומרת.­ גידלת לבד את ענבל. "כשהתאלמנתי, עול החיים היה עלי. גידלתי תינוקת תוך כדי הלימודים לתואר שלישי. פרנסתי אותה מעבודה בבתי חולים, במרכזים לבריאות הנפש. נמצאתי איתה בכל יום מהשעה ארבע, והקשר שבנינו הוא קשר חזק יותר מאשר קשר במשפחה שבה יש עוד אחים, ואז את מפזרת את הרגשות. העוצמה בינינו היא חזקה, ענבל נתנה לי כוח להמשיך, ומצד שני, היא היתה נאחזת בי בעוצמה כזו, נותנת לי להרגיש שהכי חשוב שאהיה חזקה".חיבור מיוחד נוסף העולה מהשירים של רז, הוא חיבור בינה לבין סבתה רבקה, אמו של אביה. הסבתא, מספרת רז, "נפטרה בגיל 102. עד אז חייתה חיים קשים בירושלים, שם נולדה, בעוני, עברה עשר לידות עם עבודת פרך, איבדה בנים במלחמות, ובן אחד היה בשבי. בכל זאת היתה חזקה ובריאה נפשית, מעולם לא למדה כי לא אפשרו לה, אבל היתה חכמה מאוד. היא גרה במקום שמזכיר את שוק הפשפשים, בין ערבים, כמוני. אולי היא אחת הסיבות הנוספות לכך שאני גרה ביפו. יכול להיות שזה החיבור שלי אליה, לילדות שלי, כי גדלתי בצמידות אליה בשנותי הראשונות".אביביה היא הדיירת היהודייה היחידה בבית, כל השכנים שלה "ערבים יפואים שקיבלו אותי ואוהבים אותי מאוד, אנחנו משפחה אחת. הדלתות שלהם תמיד פתוחות, התבשילים מוצעים לי בכל דקה, שכן שלי שעומד להיות סבא אמר לי 'עוד מעט גם לך ייוולד נכד'".­ האינתיפאדה האחרונה שינתה משהו?"היא לא השפיעה עלינו. אני יודעת ששכני מנעו מילדיהם להצטרף למהומות שהיו ביפו, אם כי אני משוכנעת שעמוק פנימה קיימת בלבם מרירות. אני לומדת ערבית במתנ"ס וחושבת הרבה על איך לחנך את הצעירים להתקרבות בין שני הצדדים". פוחדת בחושך השירים של ד"ר אביביה רז הם חסרי כותרת. אין בהם כמעט סימני פיסוק, הכתיבה אסוציאטיבית, אם כי קיים קשר של היגיון בין הדברים. המשותף לכל השירים הוא הכאב, כמו שכתב נתן זך על כריכת הספר "הרבה אושר אין בשיריה של אביביה רז".­ למה קראת לספר "לצוד צהריים"?"אני פוחדת מהערב, מהאפלה, ממה שמייצגת הזיקנה, מהמוות. אני מנסה לצוד את הצהריים כל הזמן, את האור. אולי זה אבוד, אבל אני נלחמת על כך כל הזמן. השירים עצובים, זה נכון, כי ידעתי הרבה כאב בחיים, אבל לא רק. ובדרך כלל שירים נכתבים כשעצוב".­ למה בחרת לפרסם את השירים?"יש בי צורך לחלק, לשתף, שזה לא יישאר רק אצלי. זה חלק מתהליך מרפא, העובדה שזה יעבור לעוד אנשים, שזה מדבר עליהם, אליהם. כמו ילד שרץ להראות לאמא את הציור שלו. כשאני כותבת שיר, אני לא כותבת סתם בשביל להתבטא. אני נותנת לשיר ארגון, עיצוב צורני ואמנותי. אני קוראת את השיר, מנקה אותו. יש משהו ראשוני שיוצא ממני, ואחר כך אני מתקנת. קיימת בי שאפתנות וצורך לקבל אישור. יש לי גם פחדים גדולים סביב דחייה וקבלה. עד שניגשתי לנתן זך לקח זמן, ואחר כך עברו עוד כמה שנים עד שמצאת י מו"ל".הנה אחד משיריה: "נוח לך / בערשך / נוח./ הרוח / מחקה את הקמטים / מלחיי הגבעות./ מחתה את הדמעות/מאפיקי הנחלים./ אספה לך / סביב / חול / לחיבוק גדול".­ זה שיר שכתבת לבעלך?"כן. זה שיר אישי, שיר אבל. לפעמים אני מתגעגעת אליו, ואז זה חד כל כך, כאילו זה קרה אתמול, לפעמים הגעגועים נמצאים יותר ברקע, כמו זרם תת קרקעי. עובדה שיכולתי לאהוב גם גברים אחרים. גם זה חלק מהמורכבות של החיים".