בחזרה לפרל הארבור מרדכי חיימוביץ' השתתף בהקרנת המיליונים של הסרט המדובר "פרל הארבור", על סיפונה של נושאת המטוסים הגרעינית ג'ון סטניס בהוואי מרדכי חיימוביץ', פרל הארבור 08/06/01 כשהמתנתי על סיפון נושאת המטוסים הגרעינית ג'ון סטניס לבכורה העולמית של "פרל הארבור", נזכרתי שגם לי יש חשבון עם היפנים. הייתי בן 12, התמכרתי ל"מעתה ועד עולם", הספר של ג'יימס ג'ונס, שסיפר איך מוטט חיל האוויר הקיסרי את הצי האמריקאי בפרל הארבור. האמת, לא כל כך התעניינתי בפשיטה. יותר אהבתי את צילום הרנטגן שעשה ג'ונס לחיים בבסיס סקופילד בהונלולו בחודשים שלפני.ג'ונס לא היה המינגוויי, אבל הוא היה שם. פלוגה F, גדוד 27. והוא ידע לכתוב על סדינים שוממים. הנשים של סקופילד קמלו מציפייה לשובו של הבעל מתרגיל בפסיפיק. ג'ונס נתן לנו את כל הבגידות של פרל הארבור ואני הייתי רץ לספר לחבר'ה. הודות לו, קיץ 59' היה זימתי להפליא. אבל אז, בעיתוי נורא (גם מבחינתי) תקפו היפנים.אחר כך בא הסרט. הוליווד ליהקה את כל יפי הבלורית והתואר: פרנק סינטרה, ברט לנקסטר, מונטגומרי קליפט. תמונה אחת במיוחד לחלחה לנו את המציאות מתחת לחגורה: דבורה קאר וברט לנקסטר על חוף פרל הארבור. היא בבגד ים שחור גוהרת מעליו. ואז שוב זמזמו המטוסים היפנים ואנחנו נשארנו עם הפנטזיה. כאלה היו היפנים, מגיעים כשאתה ממש לא מחכ ה להם.ארצות הברית שילמה מחיר נורא על שהרשתה לעצמה להיתפס עם הג'ינס למטה: 2,403 הרוגים, 1,178 פצועים. בקרב שנמשך שעתיים, מ­07:55 עד 09:50, איבדה אמריקה את תמימותה ואת גאוותה. "אתמול, ב­7 בדצמבר 41' ­ תאריך שייזכר כחרפה ­ הותקפה ארצות הברית של אמריקה במפתיע ובזדון בידי כוח ימי ואווירי של קיסרות יפן".שני בתי הקונגרס קמו על הרגליים להריע לנשיא רוזוולט שהכריז על הצטרפות ארצות הברית למלחמה. ועכשיו שקיעה בפרל הארבור. אף­16 וזיקוקי דינור 60 שנה אחרי, והים עדיין עכור. האוניות קבורות במצולות, אבל ממשיכות לדמם. פולטות גלונים של שמן ממעיים מחוררים. הנה שרידי האריזונה. מתחתיה טמונים 1,177 מלחים. מהג'ון סטניס אפשר לראות את אתר ההנצחה הלבן, לשמוע את הפעמונים המצלצלים ברוח.עליתי אל נושאת המטוסים האמריקאית בצעד מתנדנד ובאיטיות בוטחת כי כך נהגו כולם. רוח הטיטאניק השאננה נשבה על הסיפון. הכינורות ניגנו וכולם היו מפורכסים. זרי סחלבים על הצוואר, חולצות "הולה" עם גולשים ודקלים. גברות שזופות בבלונד, גנרלים עם זיעה בריח אפטרשייב. בדוכנים הגישו קממבר וסימפטיה והמלצרים שאלו: "אולי עוד שמפניה?".אמריקה אוהבת בכורות מהדהדות. הכל חייב להיות גדול. ענק. שבעה מיליון דולר עלתה הפקת הפרמיירה הזו. ללילה אחד הפכה הסטניס להוליווד של הפסיפיק. 5,000 אנשי הצוות של הספינה הגדולה והחזקה בעולם גויסו לשרת 2,000 מוזמנים. כל הכוכבים, כל העיתונאים, הוטסו לכאן. 900 איש. חוץ מהניצולים, השתרך עוד שובל של אורחי כבוד: שר ההגנה לשעבר וויליאם כהן, מפקדי הצי, בתו של הסנטור המנוח סטניס שעל שמו נקראת נושאת המטוסים.הלילה היה גרנדיוזי ופומ פוזי, עם כל הבולשיט המפואר והנפלא הזה. הסטניס הפעילה את שני הכורים הגרעיניים שלה כדי לא לטבוע תחת הררי הגורמה. כל סיפון והטריט שלו. מעלית פתוחה למאה איש ויותר, ניידה אותנו בין הסרטנים לסושי. בדרכנו מלמטה למעלה ולהפך הקיפה אותנו חגורה של מלחים. בנים ובנות. הם הניפו ידיים לצדדים למנוע מקרה של חס וחלילה.פיית היל, שגרפה את הגראמי, שרה את ההמנון. מאיזו נקודה לא ברורה במרומים, לצלילי תזמורת של 50 נגנים, השתלשל המסך הגדול ביותר שנראה אי פעם. לפני ההקרנה ממש עברו ארבעה מטוסי אף­16 במטס הצדעה מעל הבמה. זיקוקי דינור, אולי חצי שעה, קשקשו את השמים. הנה בן אפלק הלילה הזה הוא המון כוכבים, ואני משתכשך בכולם. מאחורי כל סלסלת פופקורן מנצנץ סטאר. והיו 5,000 סלסלות. אבל לחיים יש נטייה להקטין כוכבים. כשהם יוצאים מהמסך ופושטים את סרבל הטיסה הם מתכווצים. לא קל לזהות אותם. קחו למשל את טום סייזמור ("נולד ב­4 ביולי", "רוצחים מלידה") שמגלם את מכונאי המטוסים ארל. האיש, נחמד דווקא, ניגש אלי ופתח בצ'ט ידידותי. במשך עשר דקות זרקתי מילים קלילות בלי שיהיה לי מושג עם מי אני מדבר.או בן אפלק. הכרתי אותו בעיקר בגלל הוויברציה הגבה גלית שייצר מסביבו. האם זה הטייס רב העלילה רייף מקולי? בחולצה לבנה ובלורית קצוצה הוא נראה כמו בוגר י"ב בגיבושון צנחנים. ג'וש הרטנט (הטייס דני ווקר) חבש כובע טמבל מטופש, נעל סנדלים והיה לו מבט של תינוק שאיבד את המטפלת בסופרמרקט. ג'יימס קינג (האחות בטי) משכה את תשומת לבי בעיקר בגלל שהיא דוגלת בשקיפות. מתחת לשמלת הניילון שלה, זהר חוטיני לבן באור יקרות.רק קייט בקינסייל היתה גדולה על הסיפון יותר מאשר על הצלולויד. בעיקר כשנפגשנו משני צדי סלסלת הפופקורן. יש לה יופי לא אנושי, אם להשתמש בהגדרה ששמעתי מבן אפלק. שפתיה משורט טות בעידון. היא לבשה חולצת טבור מתחרה לבנה שחשפה בטן שזופה, שטוחה כמו גלשן מחוף וואיקיקי. שיערה השחור והשופע מצליח מדי פעם לחמוק מהמסרק שאוסף אותו על עורפה, ואז היא חוזרת לאסוף אותו וחוזר חלילה.הג'ינס של בקינסייל עושה חסד לרגליה הארוכות. אבל לסדרת האודישנים התייצבה הבריטית במכנסי עור. הבמאי, מייקל ביי, שבחן עד אז אלף נשים, הודה שהתקשה להתרכז.­ למה עשית לו את זה?"הוקפצתי לאודישן כשבניו יורק ירד שלג. שמתי עלי את הדברים הכי חמים ורצתי לתפוס את הטיסה ללוס אנג'לס".­ אין לך רחמים."שמע, יש היום כל מיני טכניקות. הם יכלו לצלם אותי רק לרוחב. אבל הם רצו גם לאורך ומהצד. כנראה רצו לצלם לי את התחת. אז נאלצתי להחליף את מכנסי העור".ביי בחר את השחקנים שלו בפינצטה. ג'וש הרטנט היה הראשון שנבחן לתפקיד הטייס רייף. "אבל אתה אף פעם לא לוקח את הראשון שמגיע", מודה ביי. "אז בדקתי עוד המונים ובסוף חזרתי אליו. בגלל האמת שהוא מקרין".אבל בינתיים חתם בן אפלק על תפקיד רייף וג'וש עשה את דני. ג'ון וויט ("קאובוי של חצות", "השיבה הביתה") נורא רצה להיות רוזוולט. "הוא צלצל אלי באמצע ארוחה במסעדה והחזיק אותי 20 דקות על הקו", מספר לי ביי. "אמרתי לו: 'או.קיי ג'ון, אבל אתה לא נראה כמו רוזוולט'. בסוף המאפרים אמרו שאין בעיה והסכמתי". דמעות מתחת למים ביי עצמו נראה יותר טוב מהרבה שחקנים שלו. הוא בן 35. האור הכחול מבמת הפרמיירה, צובע את פניו בחיוורון אצילי. המשבים הקלילים מהפסיפיק חורצים שביל ברעמתו הפזורה לרוח. ממש לפני שהתחיל לצלם, הרגיש שהוא חייב לגעת באריזונה. שישה מיילים (כעשרה קילומטרים) מתחת למים."זה היה כמו לרדת אל הטיטאניק", מתוודה ביי. "לא פעם צללתי, אבל הפעם, כששמתי עלי את חליפת הצלילה, ממש רעדתי. מאוד אפל שם למטה. במשך דקות ארוכות לא הצלחתי לראות כלום. ואז פתאום צץ מולי הגוש הענק הזה. עם פרוות אזוב שמרפדת אותו. ראיתי חלון שהזכוכית שלו אפילו לא נשרטה. ואז גיליתי את הסיפון. עשוי עץ טיק. בדיוק כמו הסיפון שעליו החלטנו לצלם. מיד הבנתי עד כמה האסון הזה מציאותי. המדרגות של אריזונה ענקיות והדלתות שלה מיובלות. בדפנות יש חורים בגודל משאית. בחזית עדיין ניצבים על משמרתם שלושה תותחים גדולים. זה היה יפה ומפחיד. פרצתי בבכי".פעמיים במהלך ההפקה הזאת הוא בכה. בפעם הראשונה זה היה במפגש עם קבוצת ניצולים בסן דייגו. "כשהבטתי לעיניים של בני ה­80 האלה, הבנתי שצריך לספר את הסיפור שלהם. שמעתי אותם וידעתי מה קרה לאמריקה לאחר פרל הארבור". של מי הכי גדול "פרל הארבור" הוא סרטו הרביעי של ביי. על הסט הזה, כמו ב"הסלע" וב"ארמגדון", הוא חבר למפיק ג'רי ברוקהיימר."500 איש היו לנו באתר הצילומים", מספר ברוקהיימר, "אוניות בערו, מטוסים טסו 15 רגל מעל המים. אז לוקאס, ספילברג וקמרון יכולים לטפל בסדרי גודל כאלה. ואחריהם? רק מייקל ביי".ברוקהיימר היה עם ביי באותה פגישה עם הניצולים בסן דייגו. "פרל הארבור היתה הטרגדיה הקשה ביותר של אמריקה, אבל היא הוכיחה שאנחנו גם יודעים להתנער ולנצח. גם היפנים לחמו על המולדת שלהם. ואין בסרט שלנו דמוניזציה של האויב. אנחנו שוכחים שבימים ההם היתה יפן חנוקה באמברגו על הנפט והיא הרגישה שעליה לעשות משהו דרסטי".היו ניצולים שהגיעו לסט עם הבנים והנכדים וברוקהיימר נפגש עם כולם. "שמעתי את הבנים לוחשים שמעולם לא שמעו את אבא מדבר. הרבה דמעות, של שני הדורות, נשפכו שם".וגם הרבה ירוקים. 140 מיליון דולר שרפו טאצ'סטון פיקצ'רס"וג'רי ברוקהיימר פילמס על ההפקה הזאת. הצילומים התחילו בהוואי ב­4 באפריל 2000, בברכת כוהן דת מקומי ונמשכו, בטקסס, במקסיקו ובאנגליה. הפירוטכניקה נסחטה עד שלא נותרה נשימה באפה. בסרט א תה משקיף על האריזונה דרך הכוונת של הטייס היפני, לוחץ איתו על ההדק, צולל עם הפצצה שלו עד הקרביים של הספינה האומללה. ושם, מתחת למים, אתה רואה את דלת תא המכונות ננעלת על המלח. קלוז אפ על תדהמת המוות בעיניו, על פיו שמתמלא בועות, על שפתיו שמספיקות למלמל: That's it"" (זהו זה)."הפיצוץ על האריזונה הוא הגדול והעצום שנעשה אי פעם בקולנוע", אומר מנהל הפעלולים, ג'ון פרייזר, שעשה גם את "אפוקליפסה עכשיו". "הכל לקח בדיוק שבע שניות, אבל היה עלול להיגמר באסון", ממשיך אותו מייקל ביי. "מעלינו טסו מסוק ומטוס בי­25. לידנו שטו אנשים בסירות. אבל למזלנו הסינכרוניזציה היתה מושלמת והכל נגמר בשלום. אני זוכר שראיתי את הפיצוץ ואמרתי: Oh my god''".אפילו שהם לא מודים בכך, הרגישו ברוקהיימר וביי ששתי מפלצות קולנועיות נושפות בעורפם. אם ב"טוראי ראיין" קיבלנו 20 דקות של מעיים שפוכים וטרטורי מקלעים בחוף נורמנדי, אז ב"פרל הארבור" אנחנו מתכבדים ב­40 דקות של עור חרוך ולהבות תזזיתיות. ב"טיטאניק" הטביעו רק ספינה אחת, ב"פרל הארבור" העלו באש 17. מייקל ביי התעקש שכולן יהיו אמיתיות. הטובים לטייס הצילומים שלאחר ההתקפה נעשו בחוף רוסריטה במקסיקו, שבו צולמו גם סצנות של "טיטאניק". המיקס המנצח של "טיטאניק" בישל גם את התסריט של "פרל הארבור": אהבה ואסון. בן אפלק וקייט בקינסייל כתשובה לליאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט."פרל הארבור" מספר כיצד התקפת היפנים ב­7 בדצמבר 41', ערבלה את חייהם של שני טייסים נועזים ושל אחות אחת מרהיבה. הפסד קטסטרופלי, ניצחון הרואי, אומץ מטורף, אהבה כפייתית. הקוקטייל של הוליווד.הסרט ארכני, שעתיים ו­55 דקות על התקפה שנמשכה פחות משעתיים. סיפור האהבה פלקטי בעומק של בריכת שחייה לילדים.הטייס רייף מקולי נעדר לאחר מפגש עם הלופטוואפה בשמי הקרב על בריטניה. חברו מילדות, הטייס דני ווקר, שנשאר מאחור, מתאהב באחות אוולין, חברתו של רייף. אחרי חודשים ללא סימן חיים, חוזר רייף מהאוב, בדיוק כשאוולין מגלה שהיא בהריון מדני."אוולין נהגה באצילות", אומרת לי בקינסייל. "היא היתה בהריון ממישהו שלא ממש אהבה, אבל החליטה ללכת עם זה עד הסוף".כשרייף פוגש לראשונה את אוולין הוא נופל שדוד, אבל היא מהססת. "הוא חצוף, נחוש ולה לא ממש ברור לאן הוא מנווט", צוחקת קייט היפה.בקינסייל קראה כל מה שאפשר על חיי האחיות בפרל הארבור. אפילו מכתבים. ימים עשתה במרפאות. למדה להזריק. "הבנתי שהאחיות בפרל הארבור היו צריכות להצמיח לעצמן עור די עבה. לנטרל המון רגשות. הגברים שבאו להיבדק זמזמו סביבן בתחתונים והשמיעו כל מיני בדיחות. לא היתה ברירה. הן נאלצו לצנן את הבחורים".אבל רייף הוא עקשן מקסים עם הרבה הומור ואוולין מחליטה למסור לו את המפתחות.כשהם מתפלשים באלכוהול, נאבקים על חסדיה של אוולין, מכסים המטוסים היפנים את שמי פרל הארבור. החברים קמים מעפרם, מתנפלים על השמים הסעורים, מתנדבים למשימת התאבדות, שבסופה דני נהרג. טלנובלה בחאקי, משפטים שלקוחים מפוסטרים של הצי. "אין דבר חזק יותר מלבו של מתנדב", אומר קולונל דוליטל (אלק בולדווין) לטייסיו.ובכל זאת, יש כאן הצגה. חובבי ההיסטוריה יקבלו מידה סבירה של דיוק ואקשן, המכורים לאדרנלין מוזמנים לבוא עם מבחנות כדי לקחת גם הביתה. ייתכן של"פרל הארבור" צריך ללכת כמו שהולכים לקרקס. עם פחית קולה ועם דחף קמאי לומר: "וואו". קרקס יכול גם לרגש. פה ושם זה קרה לי. אני מודה. כשראיתי את רייף עולה לרכבת בדרכו לאנגליה ולא מצליח ללכוד את מבטה של אוולין על הרציף, הרגשתי איזו לחלוחית. זה הזכיר לי רכבת אחרת. של ד"ר ז'יוואגו (עומר שריף) שלא מצליח להסב אליו את תשומת לבה של לארה (ג'ולי כריסטי) על הרציף.אבל "פרל הארבור" אינו ד"ר ז'יוואגו. בשום פנים ואופן לא. אנחנו מדברים על נרטיב היסטורי אחר. פרל הארבור האפוס בא להזריק סיליקון לעמוד השדרה הרופס של פרל הארבור המיתוס. הסרט הזה הוא קודם כל געגוע. געגוע לאותם ערכים טובים ומרוטים, לבחורים שעשו את העבודה, ולכל המילים הגדולות. Above and beyond the call of duty"" (מעל ומעבר לחובה), נאמר אז בכרזות של הצי. אלה ימי בוש. ימים יפים לניפוח החזה. חוכמת הסמוראי "פרל הארבור" הוא אולי רקוויאם לרוחות הפטריוטיות ההן ולאיש חכם אחד. דווקא יפני. קראו לו איסורוקו ימאמוטו (מגלם אותו השחקן היפני אמריקאי מאקו), מפקד הצי שחשף את ערוות האמריקאים. קר, שקול, מבריק. חניך הארוורד. בשעה שאמריקה התאמצה לירוק את החול שהאכילו אותה טייסיו הוא כבר ראה את הנולד: "אני חושש", אמר לאנשיו, "שהערנו ענק ישנוני"."לא יודע אם סבא שלי עזר להעיר ענק, אבל הוא בנה מטוס מדהים", אומר לי שו יאגוצ'י. סבו, סדאג'י, היה המהנדס הראשי של מפעלי נקאג'ימה, שהשתתפו בבניית מטוסי הזירו, אימת פרל הארבור. "סבא לא דיבר אף פעם על העבודה שלו. סבתא היתה מספרת לי שבכלל לא ידעה במה הוא עסק. אני רק יודע שאחרי המלחמה החרימו האמריקאים את כל השרטוטים והציוד שהיו לו בבית".­ האם כיבדו אתכם ביפן בגלל תרומתו של סבך למלחמה?"בדיוק ההפך. באמריקה כבר מכבדים אותי יותר. ביפן היינו מושפלים. כולם רצו להתרחק ממי שהיה קשור למלחמה".הוא בן 30. קצין. בוגר איטיג'ימה, האקדמיה הימית של יפן. "אבא שלח אותי לשם כדי ללמוד יותר על פרל הארבור". במלחמת המפרץ הכיר חבר אמריקאי ובעקבותיו בא להוואי. ה וא עובד כמתורגמן Home of the Brave­ב, סוכנות שמארגנת סיורים היסטוריים בבסיסי הצבא. פה ושם הסתובב גם על הסט של "פרל הארבור". "אמרתי להם שאני יכול לתרום. אני מכיר את כל הגינונים שהיו לטייסי הזירו".שו הולבש כטייס, צולם כטייס, אך נחתך בעריכה. הוא מכיר את הפתגם היפני שאומר: "על המובסים נאסר לדבר על הקרב". אז הוא לא מדבר על תבוסתו בסרט, אבל ההיסטוריה היא משהו אחר. "מתי האמריקאים יראו בצורה מאוזנת יותר את פרל הארבור?", הוא שואל אותי כשאף אחד לא שומע. "הם הרי חסמו את אספקת הדלק אלינו. היינו חייבים להכות בהם במפתיע".­ אבל הסמוראי הוא ג'נטלמן, לא מישהו שהולם מהמארב."תרשה לי להזכיר לך שהמשמעות האמיתית של המושג סמוראי היא 'עצור את חרב האויב'. לפעמים אין לך ברירה. הסמוראי נאלץ להתנפל על ענק ישן". קריסת הקונספציה לא צריך להיות ענק כדי להירדם. ההשוואה בין מחדל פרל הארבור למחדל יום כיפור היא יותר מבלתי נמנעת. שתי ההתקפות ניחתו בימי שבתון. בפרל הארבור זה קרה ביום ראשון. שאננות ששיתקה מוחות. בערב שלפני ההתקפה נערכה תחרות בין תזמורות האוניות שעגנו בנמל. במקום הראשון זכתה התזמורת של אריזונה. כמה שעות אחר כך היו כל 21 נגניה הרוגים."חשבנו שאנחנו עומדים מול אויב נחות מאיתנו", אומר בסרט הנשיא רוזוולט (ג'ון וויט המצוין). הכאה מוכרת על חטא, לא?אחרי שאמריקה אספה את שבריה מקרקעית הפסיפיק הוקמה ועדת חקירה בראשות שופט פדרלי. הפוליטיקאים, כמו פוליטיקאים, לא שילמו מחיר. רק המדים הלבנים של הצי הוכתמו. הלוטננט ג'נרל וולטר ס. שורט והאדמירל האסבנד קימל, מפקדי הצבא והצי בפסיפיק, נפרדו בבושת פנים מהקריירות שלהם. ועדת אגרנט האמריקאית הרשיעה אותם ברשלנות בתפקיד. קימל כתב ספר אפולוגטי ­ "סיפורו של קימל", ובו הסביר כי הסיק מסקנות נכונות על בסיס המידע שהיה בידיו. שורט גמר בתור סוכן מכירות של פורד. ב­49' התאבד.האם היו קימל ושורט קורבנות קונספציה מעוורת? ברור שהיתה קונספציה. שהיפנים, אם יכו, ל א יכו דווקא בלב, בפרל הארבור.הסגן סימנטוב במודיעין של הצי היה הקפטן תורמן (בגילומו של דן אקרויד). "צריך להיכנס לראש של האויב", אומר תורמן בסרט, "לדעתי היפנים יתקפו בפרל הארבור". "אלה השערות בלבד", נוזפים בו מפקדיו, "מוטב שתפצח את הקוד היפני. שנדע בדיוק מה הם רוצים".כמה דקות לאחר הבכורה פגשתי את אקרויד על סיפון הסטניס. הוא ארוז בחליפת אוסקרים שחורה, שנינו לוגמים בורדו. "אתה מזכיר לי קצין מהמודיעין שלנו שטען שהמצרים יתקפו ביום כיפור, אבל איש לא רצה לשמוע". אקרויד נעץ בי מבט שאני זוכר עוד מ"האחים בלוז", ואמר: Really?"" (באמת?) "תראה, אני ייצגתי (בסרט) שניים­שלושה אנשים שחשבו במציאות שהיפנים באמת יבואו לפרל הארבור".­ הפקת איזה לקח אישי מהתפקיד הזה?"אני משחק תפקיד של ביורוקרט. אומר את שלו, אך מרכין ראש בפני הממונים".­ ככה גם בחיים?"אני אדם גמיש שאוהב לשמוע הצעות מכולם, אבל כן, ייתכן שקפטן תורמן לימד אותי שאני חייב להילחם יותר על הדעות שלי".האם ניסה רוזוולט לגרור את היפנים למהלומה ראשונה? האם דחה הצעות להנחית עליהם מכת מנע? עושי הסרט דוחים את ההשערות האל ה. היו התרעות, אך כשהקונספציה יורה, ההתרעות משתתקות. "משרד ההגנה קיבל ידיעות על הכוונות של היפנים", אומר לי קצין אמריקאי בכיר על הסטניס, "ולמרות זה הוחלט לרכז את הספינות לבדיקה שהיתה אמורה להתחיל למחרת ההתקפה".ב­1 בדצמבר 41', שישה ימים לפני, התקבל בשגרירות יפן בוושינגטון הקוד: "גשם מזרחי". המשמעות היתה שצריך לשרוף את כל המסמכים, כי הולכים למלחמה. האזהרה הזאת הועברה לזירת הפסיפיק? אני שואל. הבכיר נובר בסלסלת הפופקורן ואומר: "מעולם לא".ייתכן שמודיעין שלא הגיע ליעדו התקבל גם במקומות אחרים. ג'יימס רסבריג'ר כתב בספרו "בגידה בפרל הארבור" כי הבריטים בסינגפור הצליחו לפענח את הצופן היפני, אולם צ'רצ'יל לא העביר את המידע לרוזוולט כדי להבטיח את הצטרפות האמריקאים למלחמה. ההפתעה העיוורון המודיעיני נמשך גם בשעות שלפני פרוץ ההתקפה. ב­7 בדצמבר, בשעה 06:30 בבוקר, ירתה המשחתת וורד לעבר צוללת יפנית ננסית בכניסה לפרל הארבור. גשר הפיקוד של הצוללת נפגע, אחד מאנשי הצוות טבע. האחר, קאזואו סקאמאקי, הפך להיות השבוי הראשון של ארצות הברית במלחמה. "היינו מוכנים לירות את הטורפדו שלנו ולמות", סיפר לחוקריו, "אבל אז השתבש משהו".סקאמאקי נשאר בשבי כל המלחמה. הוא כיבה על פניו שלוש סיגריות, אחר כך הצטלם צוחק ושיגר את התמונות למשפחתו ביפן, להוכיח להם שיצא מדעתו ולכן נפל בשבי. אפילו אחרי המלחמה פחד לחזור ליפן ומת כנשיא טויוטה בברזיל.אבל אז, באותו בוקר של פרל הארבור, איש לא ייחס חשיבות לדיווחים שיש בנמל צוללת. זאת היתה עונת הכרישים והקצין התורן בזבז שעות לקבל אישור שאכן מדובר בצוללת יפנית. באותן שעות, ב­07:02, ליתר דיוק, ראו הטוראים ג'וזף לוקהארט וג'ורג' אליוט מטוסים בלתי מזוהים על הרדאר שלהם. הם צלצלו לחדר המבצעים, אך לרוע מזלה של אמריקה מצאו שם את הלוטננט הירוק קרמיט טיילור. "הסירו דאגה", הרגיע אותם, "אלה מטוסי בי­17 שלנו שמגיעים מקליפורניה".הסרט לוקח אותנו 50 דקות אחר כך. 07:55. רוח קלה נושבת. רסיסי טל על הדשא. אשה תולה כביסה. היא מביטה למעלה. מטוס צבאי חולף מעל ראשה. הוא כל כך קרוב שהיא כמעט יכולה לגעת לו בבטן. יש לו נקודה אדומה וגדולה על הדופן. היא לא מכירה את הסמל הזה, אבל עדיין לא מפחדת. המראה משעשע אותה. רעש המנוע גובר. היא לא מצליחה לשמוע את המטוסים שבעקבותיו. פתאום היא רואה אותם. עשרות. טסים כל כך נמוך שהיא מצליחה להבחין בפני האנשים שבתאי הטייסים. הם יפנים. היא מתבלבלת. הם מנופפים לילדיה. לא לשלום. הם מזהירים אותם להסתתר. פתאום היא מבינה. הנה לנגד עיניה מתחילה המלחמה. שעת האש באותו יום ראשון ראה זנג'י אייב את פרל הארבור מלמעלה. הוא עמד בראש מבנה של תשעה מטוסים שתקף בגל השני. "עמדנו עם שחר על סיפון נושאת המטוסים אקאגי", כתב במאמר לבטאון הצבא היפני, "חיכינו שיזניקו אותנו. היה עדיין חושך, אבל ראיתי שעיני האנשים נצצו. הגבות התכווצו. הלסתות ננעלו בנחישות".אחר כך הוא צעד למטוסו, בדק את מערכת הקשר עם מגדל הפיקוח. הספינה התנדנדה, אבל הוא לא היה מוטרד. "הרגשתי כמו בתרגיל", כתב. נושאת המטוסים הפנתה את פניה לרוח. המזניקים עמדו בשולי סיפון ההמראה עם פנסי נפט ביד. הם המריאו בזה אחר זה. "תוך כדי טיסה חשבתי מה יקרה אם לא נגלה את נושאות המטוסים. שאלתי את עצמי אם הצוללות הננסיות שלנו הצליחו לחדור למי פרל הארבור. הן קיבלו הוראות להמתין עד שתתחיל התקיפה שלנו. האם זה אנושי לבקש מאנשי הצוות להצטייד בסבלנות כזאת? חששתי שאחת הפצצות שלנו תפגע בטעות בצוללות".זנג'י חיכה באורך רוח לרגע שלו. "הייתי קצת עצבני. נשמתי נשימה ארוכה. בדקתי את המקלעים, את מצב הדלק, את הגובה". שאל את עצמו איך פרל הארבור נראית, האם בדיוק כמו במפות ששינן? לבסוף ראה פס לבן. במקום שבו נפגשים מים ושמים. ומעל לפס ראה נקודה בכתום. "האי אוהו" (האי המרכזי של הוואי שבו פרל הארבור), הודיע לאנשיו בקשר."נפחד ומוקסם התקרבתי לאי. הרגשתי שזה 'אי השדים' מהאגדות היפניות. העננים התחילו להתפזר ויכולתי לראות בבירור את 'אי השדים'. כדורי עשן שחור התחילו להתפזר סביבנו. אמרתי בלבי, אש נגד מטוסים. כדורי העשן קרבו והלכו. אולי התקפת הפתע שלנו לא היתה מפתיעה? האם נצליח? הרגשתי נורא".אחר כך היה מעל בסיס האוויר קנואה. בדיוק כפי שתוכנן בתדריך. הכל התנהל כשורה. עצבנותו התפוגגה. הוא נרגע ונדרך. מעל הונלולו הכניס את המבנה שלו למערך התקפי. הוא בדק את ציוד ההפצצה וסגר עליו את החופה. ענני העשן שיבשו את ראייתו. בכל זאת הצליח להבחין בספינות אפופות להבות שהקיאו את שמנן החום לים.מימינו זיהה מבנה מטוסים נוסף והרגיש שהוא כבר לא לבד. המטוסים מימין צללו אל המטרה זה אחר זה. עכשיו הגיע תורו. "סימנתי לאנשי והתחלתי לצלול. אלפי כדורים עפו סביבי. ככל שהתקרבו, גברה מהירותם. מד הגובה הראה 3,000 מטר. הפעלתי את הבלם האווירי והסרתי את הכיסוי מעל כוונת הפצצות. הדבקתי את עיני לכוונת. ראיתי את ה כדורים הנותבים שנורו אלי. היה נדמה לי שעוד רגע יחדרו לי לעין. שמונת המטוסים שלי עקבו אחרי בשורה עורפית".זנג'י התביית על הטרף שלו. ספינת קרב שהתמקמה במרכז הכוונת. הוא התחיל לרדת אליה. משב פתאומי סחף אותו שמאלה והוא תיקן מיד. איש הצוות שלו, סאיטו, התחיל למדוד גובה: "600 מטר...היכון... שחרר". הוא הטיל את הפצצה שלו ומשך אליו מיד את ההגה. לרגע לא הבין מה קורה ואז שמע את התצפיתן מדווח על התוצאות: "מפקד המבנה ­ החטיא, מטוס שני ­ החטיא, מטוס שלישי ­ פגע".בטיסה בחזרה הביתה שמע שהיפנים איבדו 29 מטוסים ו­54 טייסים. זה לא נגע לו מדי. הוא נישא על כנפי חלום. הוא נחת על האקאגי והלך לחדרו. הסיר את סרבלו, השליך את משקפי הפלסטיק. במרכז השולחן חיכתה לו הצוואה שכתב לאביו בטרם יצא לדרך. "התיישבתי על המיטה ואמרתי לעצמי: כמה טוב להישאר בחיים". דם ומוות פרל הארבור התחילה לספור את המתים. זה היה יום ראשון החופשי של פגי דאיי, אחות חדר ניתוח בבית החולים של הצי. היא היתה אז בת 27, חצי שנה בפרל הארבור. עכשיו היא בת 87. קשה לה ללכת. אבל היא יושבת כמלכה בעגלת הצי המטפסת במעלה השטיח האדום של הסטניס. אנחנו מנסים להתגבר על התזמורת שעוברת עכשיו ל"גלורי גלורי הללויה". מדברים תוך כדי תנועה. היא בעגלתה, אני לידה. כשרצתה להיות בטוחה שקלטתי, ביקשה מהמלח שלה ללחוץ על הברקס; חזרה על המשפט והביטה לי בעיניים. רק אז אותתה למלח: אפשר להמשיך לנסוע.בשבע וחצי באותו בוקר יום ראשון נכנסה לחדר האוכל. אחרי ארוחת הבוקר נשארה לקשקש עם הבנות. פתאום שמעה רעש נורא מעל לראשה. היא רצה החוצה לראות מה קורה. דקה אחר כך שמעה את האחות הראשית ברמקול: "בנות, תעלו על מדים, זה הדבר האמיתי".כל החולים פונו מהמיטות, המנתח הראשי הוזעק ממגרש הגולף. קצת לפני תשע הגיע אליה הפצוע הראשון. רגליו היו מרוסקות. קולות הפיצוץ המשיכו לעלות מהאוניות בנמל. שיירת הדמים המשיכה להגיע לבית החולים. משאיות, משאיות. לא אמבולנסים."סידרנו את האלונקות שורות­שורות בחצר בית הח ולים", מספרת דאיי. "התברר שרוב הפצועים מתו בדרך".הם נתנו לגוססים לשתות וויסקי, מילאו בקבוקי וודקה במים חמים. הדם שטפטף מהמזרנים מילא במהירות את הקערות מתחת למיטות. "בדקנו כל הזמן אם הם עדיין בחיים. הבנו שצפויים לנו לילות לבנים, אז התפטמנו בשוקולד ובקפה".שאלתי את דאיי אם היא זוכרת רגע קשה במיוחד. היא שוב סימנה למלח לעצור. "בכל פעם שפצוע מת לך בידיים", אמרה לי, "זה רגע קשה במיוחד".בית החולים הקטן נשטף בנחשול הפצועים. ההוראה לאחיות היתה לחסוך בתרופות. הן סימנו M בליפסטיק על המצח של מי שקיבל מורפיום. "מייני לי רק את מי שיש להם סיכוי", שואג בסרט הרופא על אוולין והיא שולפת את הליפסטיק שלה כדי לסמן את הנבחרים לחיים. כך, בשיער פרוע, בלחיים מפויחות, בחלוק ספוג דם, היא עוברת מקטום יד לפעור בטן. פה מזריקה, פה תוקעת אצבע לווריד המדמם בצווארו של קצין. דני ורייף מגיעים לשנייה מבסיס האוויר ווילר וממלאים שני בקבוקי קולה בתרומת דמם. הגיבורים באותו יום, באותן שעות, טלטה מהומת אלוהים את בסיס ווילר. מטוסים חרוכים חסמו את המסלול, שברים התעופפו באוויר הלוהט. ההיסטוריה מספרת שטייס צעיר, גורדון סטרלינג, ביקש מראש הלהק שלו לצאת לקרב. הוסבר לו שהוא טירון ואת מעט המטוסים ייקחו שועלי האוויר הוותיקים. סטרלינג ארב ליד המסלול. כשאחד הטייסים ירד להחליף מצנח, זינק למטוס הפנוי. לפני שהמריא הסיר את שעון היד שלו ומסר אותו לאיש הקרקע. "תן אותו לאמא שלי, כי מהקרב הזה אני לא חוזר", אמר לו.סטרלינג הצעיר הוריד מטוס זירו אחד. כיוון שהיה חסר ניסיון לא שם לב שמטוס אחר יושב לו על הזנב. סטרלינג הופל ונהרג. אותו ראש להק, שסירב לקחת אותו איתו, הפיל את היפני שפגע בסטרלינג.שניים הצליחו להתרומם ראשונים מהתופת שנחתה על ווילר. ג'ורג' וולש וקן טיילר. מתוך 29 המטוסים שאיבדו היפנים, הם הפילו 13. האדמירל רצה להעניק להם ציון לשבח, אך מפקד הטייסת התנגד. הסיבה: הם המריאו ללא אישור.הסיפור של וולש וטיילר הולבש בסרט על דמותם של רייף מקולי ודני ווקר. "הדמות של דני ושלי", אומר בן אפלק, "הן חיבור בין כמה דמויות. אני מייצג בסרט כל מה שיכול לקרות למישהו במלחמה. רייף משרת בחיל האוויר של ארצות הברית, מתנדב לחיל האוויר הבריטי, כמו טייסים רבים ממדינות נייטרליות, ויחד עם דני הוא קוצר במטוסים היפנים שעטים על פרל הארבור. בדיוק כמו וולש וטיילר".­ איך התכוננת לסרט?"עברתי אימון אצל הריינג'רס. אני מוכרח להגיד שדי נקרעתי, אבל זה היה כדאי. הכי חשוב היה לי לא ליפול לג'סטות שלא היו קיימות לפני 60 שנה. האנשים אז היו אחרים".­ מה הציפיות שלך מהסרט?"שלא יחשבו אותנו לשוביניסטים. שיבינו איזו מלחמה זאת היתה. ייתכן שהדמויות של וולש וטיילר יעבירו את המסר הזה". אריזונה ואוקלהומה חוטפות דמות אמיתית אחרת בסרט היא של הטבח השחור דורי מילר, כפי שמגלם אותה קובה גודינג ג'וניור. מילר, אלוף אגרוף, התגייס לצי כשהוא בוער בחדוות קרב. אבל אמריקה של אותם ימים לא האמינה בשחורים. מילר הוצב כטבח על האריזונה. ב­08:15 ירד פושידה, מפקד הכוח היפני, על האריזונה. הספינה ספגה שמונה פצצות טורפדו. הלהבות שעלו ממנה התרוממו לגובה של מאה מטר, מטוסים בשדות התעופה שליד נפגעו מההדף. אחת הפצצות פגעה במחסן התחמושת הקדמי. אלף מלחים אמריקאים נהרגו בפיצוץ אחד. גם הבוס של דורי מילר. בהתקף זעם הוא השתלט על המקלע שעל הסיפון והוריד שני זירו.ב­27 במאי 42', לאחר מותו, היה מילר מראשוני השחורים בארצות הברית שזכו בעיטור צלב הצי.אוקלהומה, שהיתה לא רחוקה מהאריזונה, ספגה חמש טורפדו והתחילה לנטות על צדה. הכומר של הספינה, ג'יי שמידט, התחיל למשות לכודים מתא קטן. הוא החזיק בהם, אמר תפילה קצרה, הצטלב ודחף אותם לפתח צר שדרכו יצאו החוצה. בסוף חשב שהגיע תורו. הוא דחס את גופו לפתח, אך לפתע שמע זעקות של ניצולים מלמטה. שמידט ירד אליהם והמשיך לדחוף אותם למעלה. דוחף ומתפלל. מושך ומצטלב. עד שהאוקלהומ ה התהפכה וקברה אותו במים. מספרים שבמשך 23 יום לאחר שהאוקלהומה התהפכה עדיין נשמעו ממנה נקישות של לכודים. איש לא הצליח לאתר את תאם. ימים ארוכים אחר כך הם התגלו מתים. על הקיר לידם היתה חרוטה טבלת ייאוש שהגיעה עד היום ה­23. יותר מ­400 איש איבדה אוקלהומה בפרל הארבור. ניצולים מספרים באותו בוקר יום ראשון היה אוורט היילנד על הסיפון העליון של הפנסילבניה. ה"פנסי", הוא אוהב לקרוא לה. הוא ניסה לתקן את האנטנה בחלק האחורי של הספינה. עמד ליד מחסן התחמושת. אחר כך הורו לו להפסיק כדי לעזור בהעברת תחמושת למחסן. הוא הצטרף לשרשרת מלחים שמסרו פגזים בקוטר שלושה וחצי אינץ' מיד ליד.ב­08:10 ראו מטוסים מעליהם. "הם נכנסו במבנה של חמישיות. שחררו את הפצצות שלהם במכה. אחת מהן פגעה בנו. נפצעתי קשה. ראיתי איך הקרסול שלי נפתח, לסת ימין בלטה החוצה, כדור פגע בירך ימין, חתך נפער בידי הימנית, רסיסים חדרו לרגל שמאל, מרפק שמאל עף באוויר".בהתנצלות מסוימת מונה היילנד באוזני את פציעותיו, בין ירך ללסת הוא משתדל להגניב צחוק קצר. "עליך לזכור, סר, שלבשנו מכנסיים קצרים וטי שירט. לכן איבדתי את העור על פני, על זרועותי, על רגלי. הייתי גוש מפויח ומדמם".­ בן אדם מצליח לדבר עם עצמו ברגעים כאלה?"אמרתי לעצמי, 'היי, נראה לי שנפגענו'. לא הבנתי לאן נעלמו כולם. ניסיתי להתרומם והצלחתי לעמוד. אני לא יודע לומר לך, סר, אם זה היה שניות או דקות. בסוף נפלתי חזרה על הסיפון. זרקו אותי לערימ ת חברי המתים. רגע לפני שעמדו לנטוש את הפנסי שמעתי מישהו אומר: 'נדמה לי שהאיש הזה חי'".כמתוך ערפל הוא זוכר שזרקו אותו לאלונקה ואת האלונקה זרקו למשאית. "לקחו אותי לבית החולים של הצי, לא רחוק מהמקום שבו שנינו עומדים כרגע". הוא איבד את מניין הימים. התעורר והתעלף, התעלף והתעורר. עד שהתעורר סופית. "המראה הראשון שראיתי היה של אחיות שדוחפות עגלות אוכל. אמרתי לאיש ששכב לידי: 'לפחות הגענו למקום שיש בו אוכל', והוא ענה לי: 'בטח, טמבל, זה ערב חג המולד'".העבירו אותו בספינה מפוארת לבית חולים ביבשת והוא לא הבין למה מגיע לו כל הפינוק הזה. "אני בסך הכל מלח", אמר למלוויו. הוא היה מאושפז תשעה חודשים ואחר כך חזר לים.עכשיו היילנד משתתק. אנחנו עומדים מעל דופן הסטניס, מדי פעם מביטים אל אתר הזיכרון של אריזונה. היילנד עובד שם בתור מתנדב. איש חמוד. לא שוכח לומר לי שלסבתו מצד אמא קראו מרקוביץ' והיא באה מפולין. בכומתת ותיקי פרל הארבור הירוקה שלו ובמכנסיו הלבנים, הוא נראה כילד שהתלבש לקראת יומו הראשון בבית הספר. הוא בן 78. יליד סטמפורד קונטיקט, וחי עכשיו בהוואי. גם נכדתו משרתת בצי.­ מה קרה איתך אחרי המלחמה?"באתי לחופשה בהוואי ונשארתי".כשהיה יורד ללובי במלונו נהג לעצור ליד דוכן של חברת נסיעות, לדבר עם הגברת. אחרי כמה חודשים הם התחתנו. קוראים לה מיוקו. יפנית.­ איך אתה מסביר את זה?"שמע, סך הכל זה מאוד נוח. היפנית שלי לא כל כך טובה והאנגלית שלה לא כל כך טובה. אז אין ריבים".­ אין לך שום טינה נגד היפנים?"כל שנה ב­7 בדצמבר אנחנו עושים טקס זיכרון. אני מניח זר לרגלי הדגל של פנסילבניה. בשנתיים האחרונות הצטרף אלי ג'נטלמן אחד. קוראים לו ג'ירו יושיטה. באותו 7 בדצמבר, גם יושיטה היה פה. הוא הטיס זירו. אז אתה שואל אותי על רגשות נקם? זה היה לפני הרבה שנים, סר. הם היו אנשים צעירים שמילאו את חובתם. בדיוק כמוני וכמוך". החצוצרה שנשכחה דיק פיסק זקור הגבות קיבל לפני חמש שנים את אות "השמש העולה". הוא מאוד גאה. זה ביטא הכרה של יפן בתרומתו לידידות בין ותיקי המלחמה משני הצדדים. "אני נפגש עם האנשים האלה כל שנה. הרבה חום יש בינינו. אבל בכל שנה מגיעים פחות ופחות. אתה שואל אם יש לי איזו טינה אליהם? הם עשו את עבודתם בדיוק כמונו. כשהממשלה שלך אומרת לך 'לך להילחם', אז אתה הולך להילחם".הוא נולד בבוסטון מסצ'וסטס. בן 79. מאז ההתקפה ההיא השמיעה שלו לא מי יודע מה. מדי פעם הוא מסוכך על אוזנו. גם אביו שירת בבסיס הצי בהוואי. ב­5 בפברואר 40' עלה פיסק על הווסט וירג'יניה. הוא היה החצוצרן של הספינה. ב­7 בדצמבר בארבע לפנות בוקר התחיל את המשמרת שלו. ב­05:30 תקע את תרועת ההשכמה. ב­06:00 את התרועה של ארוחת הבוקר. ב­07:40 עלה לעמדת הקצין התורן כדי לבקש רשות להריע להנפת הדגל. הקצין ענה לו: Permission granted"" (הרשות ניתנת)."ואז, בין 07:45 ל­07:55 ראיתי המון מטוסים יורדים עלינו מצפון. לא התרגשנו. ידענו שטייסת בי­17 מהיבשת צריכה להגיע. תקעתי את התרועה להנפת הדגל. שוב היו המטוסים מעלינו. עדיין לא שמנו לב שאלה יפנים. פתא ום נורה הטורפדו הראשון. סטנלי ואני רצנו אל הדופן לראות מה זה. זה לא היה טורפדו דמי, הו בוי, בפירוש לא דמי. מההדף עפנו לצד השני של הספינה. היינו רטובים עד שד עצמותינו. נחבטתי בראש."ואז נורה עוד טורפדו שפגע בעמדת הקצין התורן. ג'ון עף החוצה, השתולל מכעס וצעק עלינו: 'תזיזו את התחת שלכם אל עמדות הקרב'. הוא היה הראשון לומר לנו שאלה מטוסים יפנים".הפצצות המשיכו לנחות על הווסט וירג'יניה. שמונה היא ספגה בסך הכל. "עליתי לגשר העליון כדי לחפש את החצוצרה שלי, אך מצאתי רק את הפומית. ירדתי לגשר התחתון, אך החצוצרה לא היתה גם שם. ב­08:10 נחתה פצצה על עמדת התותחים של הטנסי, שעגנה ממש לידנו. אלוהים, אילו רסיסים עפו עלינו. ואז שמענו התפוצצות אדירה שהעיפה אותנו עד מחסן התחמושת."איכשהו אספתי את עצמי מהרצפה והבטתי אל האריזונה, שהיתה איזה עשרה מטרים מאיתנו. היא נראתה כמו כדור אש אדיר. מה אני אגיד לך? זה היה One hell of a morning".הוא רץ למטה כדי לכבות את האש בסיפון התחתון, אך בברזים לא היתה טיפת לחץ. "האונייה בערה בטירוף. זרקנו דליי חול על הלהבות. כלום לא עזר. ואז מישהו שאג: 'לנטוש את הספינה'. החלקנו על התחת לחלק הקדמי. הלהבות אכלו את האונייה שלי. אני חושב ששחיתי ליבשה, אבל אני לא זוכר מזה כלום".הוא רץ לראות מה קורה עם אבא שלו, שהיה על הטנג'יר, בצד השני של המפרץ. בדרך הספיק לראות שהיוטה טבעה והדטרויט ניזוקה. כשהגיע אל הטנג'יר התברר לו ששלושה טורפדו נורו אליה, אך כולם החטיאו. אביו נופף אליו מהסיפון וציווה עליו לראות מה עם אחיו, ששירת כחובש בבסיס סקופילד.ארבעה ימים לא ידעו מה עלה בגורלו. אחר כך התברר שהוא עבד שלושה ימים ללא הפסקה והתמוטט תשוש בחדר הניתוח. חשבו שהוא מת, והעבירו אותו לחדר המתים. זאת היתה המנוחה הנכונה ביותר שהיתה לו מזה זמן. "איש לא הפריע לאחי לישון 24 שעות ברציפות. רק בגלל הקור הוא התעורר וגילה שתווית זיהוי קשורה לו לבוהן ימין".אנחנו עומדים וצוחקים. מנסים לסחוט את האתנחתא הקומית. אבל עיניו של פיסק מאדימות. אוורט לילנד שעמד לצדנו מבחין בכך ראשון. הוא מניח יד על כתפו של פיסק, כאומר לו "מספיק להיום". איזה ריינג'ר ניגש אליהם, מחבק ואומר: "ילדי האלוהה (שלום בהוואית) שלי". אחר כך נגמר הסרט ופיסק קיבל את החצוצרה שלו בחזרה. הוא עלה לבמה והריע תרועת אשכבה ממושכת. בלוז לפרל הארבור.