בשביל המחבל אנחנו צברים תלמידי תיכון שבח מופת, אחרי הפיגוע בדולפי דיסקו, על יחסיהם המורכבים עם החברה הישראלית * גטו בעל כורחם חן קוטס­בר 08/06/01 בשבת בצהריים, בבית הספר שבח­מופת, התאספו עשרות תלמידים, מורים והורים ודיברו על האסון. ברוסית. 1,400 תלמידים מונה בית הספר, כמעט כולם עלו מחבר המדינות. כמותם גם מורים רבים. במסדרונות בית הספר מרבים לדבר רוסית. התלמידים גם רשאים ללמוד שפה וספרות רוסית ולהיבחן ברוסית לבגרות. "שמורת טבע אנושית", כינה אותו פעם אחד המורים בפני תלמידיו. אחרים משתמשים במילה אחרת, קשה יותר. הם אומרים "גטו". תלמידים ומורים עמדו מול תמונת המחזור, אחר כך מול הבריסטול השחור ועליו שמות המתים, שנכתבו באותיות כהות. לילה קודם לכן, בערב שבת, נרצחו חמש מתלמידות בית הספר שעה שעמדו בתור בכניסה לדיסקוטק דולפין דיסקו: מריאנה מדבדנקו, מרינה ברקובסקי, אניה קזצ'קוב, ילנה נלימוב ואחותה יוליה, ואירינה נפומניאשצ'י. רבים אחרים נפגעו. הפיגוע הותיר פצע גדול. בני נוער עולים, שצלקות הקליטה שלהם בארץ טרם התאחו, שעוד לא גיבשו להם זהות, שהם לא ישראלים אבל כבר לא רוסים, שמנסים בכל מחיר כמעט לשמר את התרבות שממנה באו, מצאו עצמם במרכז מלחמת הקיום הישראלית. שבח­מופת, שכמעט חרת על דגלו את סמל השונות, הפך בעל כורחו ל סמל הישראליות. "אנשים שלמדו בבית ספר שמשמר את התרבות הרוסית והלכו לדיסקוטק רוסי נפגעו בגלל שהם ישראלים", אומרת אינגה ורשבסקי, תלמידת י"ב. "אנחנו מדברים בבית רוסית, הולכים לבית ספר שבו כולם מדברים רוסית, יוצאים עם רוסים, מספרים בדיחות רוסיות, שומעים מוזיקה רוסית ורוקדים בדיסקוטק רוסי, ובסוף רוצחים אותנו בגלל שאנחנו ישראלים. אנחנו 'באמצע', לא רוסים ולא ישראלים, אבל אנחנו מתים כישראלים. אם עד היום נבדלנו והיינו שונים, היום זה בלתי אפשרי. כופים עלינו לקחת חלק. אי אפשר לשמור מרחק גם אם מנסים".דינה שולמן, תלמידת י"ב: "כשאני באה לעבודה אומרים עלי 'הרוסייה הזאת'. זה תמיד 'אנחנו' ו'הם'. זאת המציאות שבה אנחנו חיים. אומרים לנו 'ישראלי זה מי שנולד פה', ואז אנחנו מגלים שבשביל המחבל אנחנו בכלל צברים".ויקטוריה קרופצ'ינסקי, תלמידת י"ב: "לפעמים אנחנו לא מבינים שאנחנו חלק מהחברה ומהמדינה, ושכל מה שקשור למדינה קשור גם לנו. יש כאלה שחושבים שלא משנה בכלל אם הגענו לישראל או לאפריקה, אבל זה לא נכון. גם אם לא רוצים להתערבב ולא רוצים להיות ישראלים, מתערבבים. האסון מאחד את כולם. זה לא מ שנה באיזה שפה תדברי ומאיזה תרבות תבואי. האבל מנצח".ויקטוריה קרופצ'ינסקי עלתה לארץ לפני שש שנים מאוזבקיסטן. אינגה ורשבסקי הגיעה מאוקראינה לפני 11 שנה. דינה שולמן הגיעה מסנט פטרסבורג כשהיתה בת שבע. שלוש צעירות על סף גיוס שמתלבטות בשאלות זהות וישראליות, ולא יודעות מה לעשות עם הכאב. "כשאדם מת, לא משנה מאיפה הוא הגיע" שעות ספורות אחרי האסון הם הגיעו לבית הספר. חלק מהבנות עדיין בשמלות מיני נוצצות ועקבים גבוהים, זכר לליל הבילויים שנקטע. מבילוי השבת הלכו לבקר את חבריהם הפצועים בבתי החולים, משם המשיכו לאבו כביר, לזהות את המתים. אחר כך באו הנה, לבית הספר. עמדו ברחבה שליד המזכירות. התחבקו. בכו. אחר כך עברו החוצה, לספסלים שבחצר. הדליקו סיגריה בסיגריה. חבורת צעירים המומים; אלון אמוחוורי, תלמיד י"ב, עלה לארץ מגרוזיה לפני שמונה שנים. ולרי איבניצקי, חייל, בוגר בית הספר, עלה לארץ לפני ארבע שנים וחצי. ליאוניד פנק, תלמיד כיתה י"ב, עלה מקייב לפני 11 שנה. דימיטרי סודניקוב, תלמיד שמינית, עלה לארץ מגרוזיה לפני שבע שנים, ומישה דנילוב, שהגיע לארץ לפני עשר שנים מלנינגרד, למד בשבח עד לפני כשנה, וכעת מסיים י"ב במה שהוא מכנה "בית ספר ישראלי". אולגה גליקין, תלמידת י"ב שעלתה מאוקראינה לפני שבע שנים ומתגוררת באריאל, סיפרה בטלפון שהיא רוצה לבוא לבית הספר אבל ההורים לא מרשים לה. אומרים שמסוכן. "כמה שזה עצוב", אמר מישה, "מה שקרה נותן לנו תחושה של שייכות. העובדה שאנשים הלכו והפגינו מול הקריה שיעשו משה ו, ואלה שהלכו לא היו מחבר המדינות, והם הפגינו בגלל שהחברים שלנו מתו, זה מראה שאנחנו חלק מהעם. זה מגבש. ההרגשה שלא עשו פיגוע נגד רוסים. עשו פיגוע נגד עם ישראל, ואנחנו חלק מהעם, ואנחנו נפגענו. "אם פעם צחקו עלי כשהלכתי ברחוב בשכונת התקווה, ואמרו לי שאני רוסי מסריח וזרקו עלי אבנים כי אני רוסי וקיללו אותי וצעקו עלי, אני יודע שהיום אם הייתי עובר באותו רחוב, היו אומרים לי 'אחי, אנחנו איתך'. מצד שני, עברה בי גם המחשבה שבטח יש מישהו בבית שצופה בטלוויזיה ואומר לעצמו: 'אה, טוב, לא חשוב, הם רוסים'. כאילו, אנחנו לא משלכם".בקושי רב נאותו לדבר. רבים מחבריהם סירבו. פעם אחר פעם הדפו אותי, בשתיקה. לא ניכר בהם הצורך להחצין את הכאב. ישראלי שלא עלה מחבר המדינות והיה עובר ביניהם היה מרגיש לא שייך. זר. זה לא רק המילים, זו גם שפת הגוף. הם היו מאופקים, פחות נסערים, לפחות למראית עין. כשדיברו, זה היה מחושב, שקול. מי שביקש להתקרב אליהם, נשאר בחוץ. פעמים רבות פגשתי במסגרת עבודתי צעירים שאיבדו את חבריהם; פלוגות חיילים בצה"ל, בית הספר בבית­שמש ששכל שבע מתלמידותיו בפיגוע בנהריים. כשהגעתי לשם בן רגע הפכתי שייכת, חלק מהאבל קבוצתי. חיבקתי, בכיתי איתם, ובעיקר הרגשתי מחוברת. הפעם זה היה אחרת. עזבתי בתחושה שהצעירים של בית הספר שבח לא נותנים להשתתף בצערם, לא נותנים להגיע אליהם. יש להם קודים אחרים. לחבק אותם, לטפוח על השכם, לשבת איתם על רצפת בית הספר במעגל ולהרגיש חלק מהאבל שלהם ­ זה לא היה במקום. זמן ניכר ישבתי על ספסל בחצר והם עמדו סביבי. לא, אמרו, הם לא רוצים לשבת. "אנחנו מיליון ו­250 אלף רוסים בארץ, שונים, חדשים, שצריך להתרגל אליהם ושמהווים חלק ממדינת ישראל, ואיכשהו צריך לקבל אותנו, ואנחנו צריכים לקבל אתכם", אומר מישה. "הפיגוע, לצערנו, הוא סוג של שותפות גורל". דינה שולמן: "ברגע שבן אדם מת, כבר לא משנה מאיפה הוא הגיע. אל המתים מתייחסים בדרך כלל כמו אל שווים. חבל שדווקא במוות אנחנו ישראלים, וכשאנחנו חיים, אנחנו 'הרוסים'". "כשאומרים 'רוסי, לך הביתה', אז אתה הולך" כאשר החל גל העלייה הגדול מחבר המדינות, לפני כעשר שנים, הוחלט, בעקבות מצוקת האולפנים בתל­אביב, לפתוח אחד בבית הספר שבח. האולפן היה כל כך מוצלח, שרבים ממסיימיו נשארו והמשיכו ללמוד בבית הספר (עד היום יש בו גם כיתות אולפן). בהמשך עלה הרעיון להפוך את שבח לשבח­מופת, בית ספר למדעים ולתרבויות, ולשים דגש בין היתר על מתמטיקה ופיזיקה, בשיטות לימוד שהיו מקובלות בברית המועצות לשעבר. ל­400 התלמידים שמנה אז בית הספר נוספו עד היום אלף, שמגיעים מחדרה בצפון ועד גדרה בדרום. חלק הגיעו מיד אחרי שעלו ארצה, לאחר ששמעו עליו עוד בארצות מוצאם. בשבח, טענה השמועה, יוכלו לדבר רוסית ולהרגיש בבית. "יותר קל לנו, כעולים, להיות בבית ספר כזה", אומרת ויקטוריה. "זה נוח. אם מדברים במושגים סוציולוגיים, אז אפשר להגיד שהרה­סוציאליזציה שאנחנו צריכים לעבור, החברות מחדש, להחליף כל מה שהיה לנו שם באחר, להתרגל לחברה חדשה, זה תהליך קשה. בית ספר כזה עוזר לנו להסתגל".מישה: "לרוב פה אין שום קשר עם החברה הישראלית. זאת בועה. יותר מזה: אנחנו לא מעוניינים. אני זוכר שכשלמדתי בבית ספר היינו אנטי קשר כזה עם הח ברה הישראלית, בגלל השוני הרב. אמרנו: 'הם לא מוכנים לקבל אותנו, אנחנו לא יודעים מה לעשות כדי שיקבלו אותנו, החברה הישראלית היא שונה, מוזרה ומפחידה ולא אוהבת רוסים, אז אנחנו מוותרים'. יותר קל לוותר כשדוחים אותך. זה קטע של הגנה עצמית. כשאומרים לך 'רוסי, לך הביתה', אז אתה הולך".­ מאיפה באה תחושת הדחייה?מישה: "יש הרבה כאב מהעבר. משם גם נובע ה'הם' מול ה'אנחנו'. במקום שאני באתי ממנו, לנינגרד, לא היו מדברים על זה שאתה יהודי. זה היה תמיד בשושו. אני הייתי פטפטן אז סיפרתי, ואני זוכר שהמורה התקשרה לאמא שלי הביתה ואמרה לה ש'זה לא טוב'. פתאום אני בא לארץ, ומלהיות יהודי מלוכלך אני רוסי מסריח, וזה משאיר עלבון וכעס נוראי. "עד היום כשאני פוגש אנשים חדשים, ישראלים, אני מיד אומר להם 'הרוסים המסריחים האלה'. אני מעלה את זה לדיון, ואז אני מגלה את העור האמיתי שלהם. יש הרבה שאומרים לי: 'כן, אתה יודע, כשנכנסים לבית של רוסים אז יש ריח מסריח'. הם חושבים ככה עלי, אבל הם חשבו ככה גם על אלה שנהרגו ונפצעו בפיגוע, שהוא שיא הישראליות. "בשבילי, לבוא וללמוד בבית ספר שבח, להסתובב רק עם רוסים, היה בריחה באיזשהו מובן. פה היה לי קל. אין פה את הקטע של להשתלב, של 'איך יסתכלו עלי', מה אני צריך להיות, איך אני צריך לשנות את עצמי. תמיד אנחנו צריכים לשנות את עצמנו, כי אנחנו מעט ואתם הרבה".אינגה: "אמא שלי אומרת שכשעלינו לארץ אני לא הסכמתי לדבר רוסית. רק עברית. היא צעקה עלי אבל זה לא עזר. ניסיתי להיות שייכת, בלי הצלחה. הישראלים לא שכחו לי מאיפה באתי. תמיד אמרו לי כשלמדתי בבית ספר ישראלי, 'רוסייה'. ירדו עלי. הגעתי לבית הספר הזה, ובקושי ידעתי רוסית בהתחלה. פה הרוסית שלי השתפרה. היום אני אומרת: 'רוצים לראות בנו קבוצה נפרדת? אתם לא מקבלים אותנו? אתם מקבלים אותנו רק כשקורה פיגוע? מה אכפת לי'. אני לא מתביישת במוצא שלי. אני רוסייה גאה. אני אפילו לא יודעת היום אם אני רוצה להיות ישראלית".ויקטוריה: "אני עליתי לארץ בגיל 12. מאיפה שהגעתי, באוזבקיסטן, לא הציקו לי בגלל שאני יהודייה, אבל פה כן פגעו בי בגלל שאני רוסייה ועליתי לארץ. אני זוכרת שהתחלתי ללמוד בבית ספר באשקלון, והיו שם קטעים שאמרו לי 'לכי לרוסיה שלך', או 'את זונה', כי באתי מרוסיה ובארץ חושבים שכל הרוסיות זונות. או שהיו א ומרים לי קללות ברוסית, ואומרים 'הנה הקללות שלכם'. כשהיו שומעים שאני מדברת רוסית היו צוחקים עלי. "זה משאיר כעסים. את משתדלת, עושה מאמץ להסתגל לבית ספר, למדינה החדשה, לחברה, ואת רואה שלא רוצים לקבל מה שיש לך. אני, למשל, לא כל כך הבנתי איזה אופנה יש בדיוק בארץ כשעליתי. הבאתי בגדים מאוזבקיסטן, והיה בדיוק קשה בבית עם כסף אז לא יכולתי לקנות פה משהו חדש. באתי עם מה שהיה לי לבית הספר, צחקו עלי: 'וואו, איזה מכנסיים יש לרוסייה'. זה פצע שלא נסגר".דווקא האסון גורם להם לדבר על הבדלי מנטליות, על זהותם השבורה בין עבר להווה. "אנחנו שונים מכם, ילידי הארץ, בכל; בשפה, במנהגים, בחשיבה", אומרת ויקטוריה. "מדובר בנורמות ובערכים של חברה ותרבות שונות לגמרי. אפילו בדברים קטנים כמו לבוש; לנו היתה בבית הספר מסיבת סיום לפני עשרה ימים. בבית ספר ישראלי, מה לובשים אנשים? ג'ינס. פה, במסיבת הסיום שלנו, כל הבנות באו בשמלות ערב, כמו שהן הולכות לחתונה, וגם הבנים היו לבושים בחליפות. "אני רוצה להסתגל ולהתאקלם בחברה הישראלית. אני לא מבינה למה מסתכלים עלינו כמו על קופים. במקום זה, שינסו לקבל אותנו. גם אצלנו יש משהו טוב. גם מאיתנו אפשר לקחת משהו טוב".מישה: "זה לא רק קטע שלכם, שתקבלו אותנו. זה גם בשבילנו לקבל אתכם. יש עולים מרוסיה שטוענים שהישראלים לא שומעים מספיק צ'ייקובסקי ובאך, ותוקעים גרעפסים ומגרבצים. זה גם הקטע של החופשיות והעצמאות בארץ, של להגיד מה שנוח כששם זה היה אסור, נחשב לא בטאקט, לא מנומס. שם אסור היה לאכול עם הידיים, וצריך היה לדבר למבוגרים בצורת רבים, ולא להגיד שהולכים לשירותים כי זה לא נעים, ופה כל זה טבעי. לעולים שמסתכלים על זה מהצד זה נראה לא בסדר".דימיטרי: "יש לנו מנטליות אחרת. אצלנו, למשל, יש לכל מילה הרבה מובנים. יש משמעות לאינטונציה, לצורת הדיבור. אנחנו עברנו משהו שאתם לא עברתם. עלינו לפה, עזבנו חיים שהיו לנו שם, התמודדנו עם משבר שאתם לא התמודדתם איתו. התמודדנו איתכם". "במועדונים רוסיים אתה יודע איך להתנהג" "זה נורא קשה להיות עולה", אומרת אולגה. "במיוחד כשבעיני הישראלים אתה תמיד נשאר עולה חדש. עשיתי עבודה לבגרות בפסיכולוגיה על הנושא של השוואה בין עולים חדשים מברית המועצות לשעבר ובין ישראלים, בהקשר של קבלת עמדות חיוביות כלפי התנהגות אלימה. חזיתי שהעולים יותר אלימים, וזה יצא נכון בסקר שעשיתי בין תלמידים בבית הספר שלנו ובבית ספר ישראלי. "אין מה לעשות, עולים מברית המועצות לשעבר עוברים משבר זהות כשהם עולים לארץ, וזה גורם לנו להיות יותר אלימים כלפי הישראלים וכלפי החברה. הבן אדם עובר המון קשיים כשהוא מגיע לארץ. הכל מוזר, חדש, לגמרי אחרת. את מתארת לעצמך, למשל, אדם שראה שלג כל השנה, כל ימי חייו, ופתאום הוא רואה דקלים ושמש כל הזמן? אפילו זה שינוי משמעותי, וזה רק מזג האוויר. הכל חריג, בכל תחומי החיים, וזה גורם משבר קשה".­ אתם מרגישים ישראלים?ויקטוריה: "אני קצת, אולי. הבנתי איך אני צריכה להתנהג, שלפעמים אני צריכה להיות חוצפנית. אני עושה את זה, אבל בשבילי זו הפרת נורמות של החברה שלי, שממנה אני באה. אני עדיין לא חלק מהתרבות הישראלית".ולרי: "הגעתי לארץ בגיל 16 וחצי. נו לדתי ברוסיה, יש לי מנטליות רוסית. איך אני בכלל יכול להרגיש ישראלי? זה בלתי אפשרי כמעט. אפילו כחייל אני לא מרגיש ישראלי. יש בינינו הבדלי תרבות שאי אפשר להסתיר. ברוסיה יצאנו לתאטרון, דברים כאלה, תרבות ברמה יותר גבוהה. פה אנשים יושבים עם הרגליים על הכיסא, לא תראי כמעט בחורות לבושות בחצאיות, דברים הכי קטנים. ביחס לרוסיה, אני מרגיש שישראל זה המזרח. זה עולם אחר". אינגה: "אני לא יודעת איך זה להרגיש ישראלית. אף פעם לא נתנו לי".­ אתם רוצים להיות ישראלים? ויקטוריה: "זאת שאלה קשה. חלק רוצים, חלק לא, חלק רוצים להיות גם רוסים וגם ישראלים. יש כאלה שחושבים שהתרבות הרוסית יותר עליונה, כאלה שאומרים ששני הדברים טובים, יש שמעדיפים רק את התרבות הישראלית ושוכחים את הרוסית. אני רוצה לעשות שילוב, אמצע, שביל הזהב".מישה: "אני רוצה להיות ישראלי. מאוד. אני חושב שאני ישראלי, אבל אני רוצה להיות יותר בחברה הישראלית ממה שאני, אני רוצה שאתם תחשבו שאני ישראלי. בכלל, מה זה ישראלי? ישראלי זה תושב ישראל, או ישראלי זה פלאפל וחומוס, או שזה אשכרה ותכל'ס ויאללה, או שברגע שאתה מת ומחבל רוצח אותך, א ז אתה ישראלי, ולא משנה מה?". בעבור רובם, הגרעין החברתי שלהם הוא עולים מחבר המדינות, חדשים או ותיקים, תלמידי בית הספר. הם מבלים יחד, מדברים ביניהם רוב הזמן ברוסית, קוראים ספרות רוסית ויוצאים יחד למועדונים שהם מכנים "רוסיים". דולפין היה אחד מהמועדונים האלה. מישה דנילוב היה בעבר ראש צוות יחצנים של המועדון, וחילק הזמנות לרוסים. לבית הספר שלהם הם קוראים "רוסי", את בתי הספר האחרים הם מכנים "ישראליים", וספר המחזור שלהם כתוב בחלקו ברוסית. הם לא מנסים להחביא מבטא זר ורובם לא מעברתים את שמותיהם. נדמה שהם מבקשים לשמר חיץ בין מי שנולדו כאן לבינם. אולי בגלל שנדחו כשבאו, ועתה הם חוששים להיפגע. חלקם באים מבתים שבהם מדברים רוסית גם אחרי הרבה שנים בארץ. אחרים, שעלו לא מכבר, משמשים מתורגמנים להוריהם. "אנחנו מתגבשים בקבוצות של רוסים, ופחות משתלבים בחברה הישראלית", אומר מישה, "כי זה הרבה יותר נוח. במועדונים רוסיים אתה יודע בדיוק איך להתנהג, איך לדבר".דינה: "אנחנו קבוצה. יש לנו משהו שאין לישראלים. תרבות, עבר, משהו שמאחד אותנו. הזכרונות משם, מאיפה שבאנו. טוב לנו ביחד".אינגה: " לי יש חברות ישראליות שהכרתי מהעבודה, אבל עם החברים שלי מפה ואיתן אני לא אוכל לצאת ביחד. בין הרוסים אנחנו יוצאים למקומות בילוי מסוימים, אנחנו הולכים לכל מה שקשור במקומות רוסיים; שם מדברים רוסית, האנשים רוסים. יש מוזיקה רוסית של כל הלהקות והזמרים הרוסים, טראנס של רוסים. זה הכל מגיע מרוסיה. יש גם קריוקי ברוסית".­ מה בעניין לצאת עם בחור ישראלי?אינגה: "לא. זה לא ילך. אפילו שאני בארץ כבר 11 שנה. ניסיתי, אבל זה לא עבד. זה כל כך שונה. לא אהבתי לאן שיצאנו, לא את החבר'ה שלו, לא את המוזיקה. אני אוהבת כל מה שבא מאמריקה, מוזיקה אמריקאית. מה שבטוח זה שאני לא אוהבת מוזיקה ישראלית בכלל. זה חיקוי של מוזיקה אמריקאית".­ אבל אם הולכים למועדונים רוסיים, ויוצאים עם חברים רוסים, ומשמרים תרבות רוסית, לא מתערים בחברה הישראלית.ויקטוריה: "קשה להתערות בחברה הישראלית, ואם להתערות אומר לוותר על מה שאני, אז למה לי, בעצם? היתה פעם תפישה של 'כור היתוך' בארץ. האמינו בזה. זה אתנוצנטריות. זאת לא התייחסות תרבותית. אנחנו לא יכולים להתייחס לתת תרבויות כאל חלשות מאיתנו, אנחנו צריכים להסתגל אליהן. א ני לא רוצה לשכוח את כל שורשי התרבות הרוסית. אני רוצה שהילדים שלי ידברו עברית, אבל גם רוסית. אני לא רוצה לאבד את התרבות של הורי, של המקום שממנו באתי".ליאוניד: "למה בכלל צריך לעזוב איזושהי תרבות, לא משנה מאיפה? התרבות לא מפריעה להזדהות או להיות גם ישראלי. אין עדיין בחברה הישראלית את ההבנה, עדיין לא התפתחתם לגמרי מתפישת כור ההיתוך של שנות החמישים. אולי אתם לא רוצים להיפטר מזה".אולגה: "רובנו לא ילדים להורים שבאו לארץ בעלייה אידאולוגית, ציונית. אנחנו באנו בעלייה אחרת. האנשים כבר אחרים. אנחנו לא מוכנים לעשות הכל בשביל אידאולוגיה, לשכוח את המקום שממנו באנו, להתנתק מהעבר שלנו, אפילו מההורים שלנו, רק כדי שיראו בנו ישראלים".דינה: "כשבאנו לארץ הייתי ילדה, וההורים שלי נתנו לי לקרוא ספרים ברוסית. גם ההורים שלנו לא רוצים שנתנתק". ­ וכשאומרים שאתם לומדים ב"גטו"?אלון: "הכי קל להגיד 'גטו', אבל זה לא נכון. אנחנו משפחה. יש לנו מנטליות אחת, לכל מי שהגיע מחבר המדינות. לנו לא אכפת שילידי הארץ יבואו ללמוד אצלנו בבית הספר. אין לנו בעיה עם זה".דימיטרי: "זה כאילו שריטה בנפש ב יום כזה, כשאומרים לך 'גטו'. זה לא גטו. זאת המשפחה שלנו. אם יגידו שהמשפחה שלך היא 'גטו', מה תרגישי? מנסים לשבור את הגטו, ושוברים את המשפחה".­ לפני הפיגוע, עד כמה הייתם מעורבים? כמה הזדהיתם עם מה שקורה בארץ?"יש הזדהות, אבל עד שזה לא מגיע לפתח הבית שלך אתה לא באמת מבין מה זה. הישראלים חושבים לפעמים שאתה יכול להזדהות עם הכאב רק אם אתה שוכח מאיפה באת. זה לא נכון. אנחנו חיים פה".אינגה: "אני בדרך כלל העדפתי להתעלם. עכשיו זה פגע קרוב. קרוב מדי".ויקטוריה: "במקרים אחרים דווקא כן דיברנו בינינו, בבית ספר, אבל יותר על הצד הפוליטי, ופחות על העניין של האזרחים, העניין האנושי. עכשיו אני מרגישה שהמלחמה כבר הגיעה לבית הספר, ובית הספר זה הבית שלי. אומרים 'עוד מעט תהיה מלחמה'. מבחינתי המלחמה כבר התחילה". "בארצות הברית יהיה לי יותר טוב" בצהריים עברה בין התלמידים שמועה שכיוון שאמותיהן של שלוש מהרוגות הפיגוע אינן יהודיות, יש בעיה עם קבורתן בבתי קברות יהודיים. ידיעה שרק הוסיפה על הכאב. כאן בבית הספר מסתובבים תלמידים עם מגן דוד על הצוואר, אבל גם עם צלב ועליו ישו, זה בצד זה. הם כועסים, פגועים. בסופו של דבר עניין הקבורה מוסדר, אבל הפצע נשאר פתוח. "יש כזה זלזול בבני אדם בארץ הזאת", אומרת אינגה. "זה כל כך מפריע אצלכם, הישראלים; אתם שופטים בני אדם לפי מה שכתוב להם בתעודת זהות. זה מה שמבדיל, אם כתוב לבן אדם בתעודת זהות שהוא יהודי או לא? איזה לכלוך זה. למה לא תזרקו אותנו לפח הזבל וזה הכל?".ליאוניד: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית, אבל יש הרגשה שמנסים להדגיש כאן יותר מדי את היהדות. אם בן אדם לא יהודי, הוא עדיין בן אדם. הוא לא כלב שצריך לקבור אותו ליד הגדר. הוא חי איתנו, הוא מת איתנו במלחמה". אלון: "ההורים שלנו, של הילדים שנהרגו בפיגוע, עזבו את כל החיים שהיו להם ובאו לכאן, כדי לתת לנו עתיד יותר טוב. בסוף הילדים מתים, ולא נותנים להורים אפילו לקבור אותם בשקט. הילדים האלה טובים כדי לשרת בצבא, אבל לא כדי להיקבר בבית קברות יהודי? זה כואב. זה תמיד היה נושא כאוב".דימיטרי: "אם חיים יחד ומתים יחד, אז למה אי אפשר לקבור יחד? אם קוברים לפי דת, אז למה לא לפי מעמד, לפי השכלה, לפי צבע עור?".ולרי: "האנשים האלה טובים כדי ללכת לצבא ולהיהרג שם ובפיגועים, אבל לא כדי להיקבר בין יהודים? איך רוצים שנרגיש שייכים למדינה הזאת אם כשאנחנו מתים זורקים אותנו מפה? זאת לא מדינה נורמלית. חבר שלי, רוסי, אכל בצבא לחם בפסח. שפטו אותו והוא קיבל עונש. זה מכעיס. בן אדם משרת בצבא, ומקבל עונש על דברים כאלה? זה דמוקרטיה זה? "המשפחה שלי הגיעה לארץ בגלל מצב כלכלי, לא בגלל ציונות. אני יודע שאין לי שום בעיה לעזוב את ישראל. אני גומר את הצבא, אני רוצה ללכת מפה. בארצות הברית יהיה לי יותר טוב. יותר קל".אינגה: "אני גם הייתי עוזבת את הארץ, לארצות הברית".­ ומה עם ציונות?דימיטרי: "זה מצחיק. כשהגעתי לארץ, בשנה הראשונה, רציתי לחבוש כיפה. חשבתי שזה 'להיות ציוני'. עכשיו אני מבין שזה שאני ציוני ופטריוט של הארץ הזאת לא צריך להיות עם איזה סימן חיצוני. ציוני זה משהו בלב. אני דווקא לא רוצה לעזוב את הארץ. ב טח לא אחרי הפיגוע. אני רוצה להישאר פה ולהחזיק יותר חזק ממה שהחזקנו. לפני זה הערבים יכלו להגיד שהם עושים מלחמה נגד לאום. עכשיו זה כבר נגד עם. לדעתי זה ג'נוסייד".ויקטוריה: "יש ציונות. ההמנון, 'התקוה', זה מרגש אותי. גם המילים שלו".שאלת השירות בצה"ל, כן או לא, כלל לא עומדת על הפרק. האסון, הם אומרים, רק חיזק בהם את הרצון להתגייס. "אני מחכה שסוף­סוף ייתנו פקודה לפתוח באש ולהרוג ערבים", אומר ולרי, "כולל נשים בהריון, כולל זקנים, כולל ילדים, להשמיד את כולם. או שיעשו כמו בברלין, חומה. אי אפשר לחיות ככה".דימיטרי: "אני שמעתי שאמרו שאי אפשר להתנקם בערבים על מה שהם עשו, כי אם נתנקם בהם ייהרגו גם ילדים ונערים צעירים. אבל כשמתים ילדים ערבים, הם מתים עם אבן ביד. החברים שלנו הלכו סתם לבלות".אלון: "זה מחבר, הצבא. החברים שלנו, שנהרגו, אפילו שלא התגייסו עדיין לצה"ל, שירתו את המדינה. זה נותן הרגשת שייכות. כבר לא משנה אם הם רוסים או לא".בשבת בערב, נהרו עוד ועוד תלמידים לבית הספר שבח­מופת. התיישבו על הרצפה בחצר במעגלים והדליקו נרות נשמה. עולים חדשים, יושבים בדממה, עכשיו הם נ וער הנרות, ישראל 2001. "זה ישראלי", אמר מישה. "זה באמת ישראלי".