הבורחים מהאסקפיזם ערימה של חבר'ה שמכירים מהלימודים, שרצו לעשות תערוכה. הסברים, נימוקים והדגמות אבי שילון 25/05/01 תערוכת "החיים הטובים" מנסה ללכוד את אחד מתוצרי הלוואי של הרגע שבו אתה מרגיש שהחיים מעיקים מדי. כלומר, את ההבנה שכל מה שנשאר לך זה להעלות חיוך מפויס שמשלים עם גחמות החיים. יש לציין שהמיצגים, קטעי האנימציה והציורים בתערוכה מתחברים יחד לכדי מגמה שמתנשאת על הציניות; זאת אירוניה. התערוכה תוצג בכוונה, שלא קשורה רק בטעמי נוחות, בווילה מצודדת בנווה צדק בתל אביב. היא נטולת הקשר מקומי, חברתי או פוליטי. התחליף לדיווחי חיים יבין יוגש באמצעות מוזיקה ומשקאות, מה שמשתלב עם הבקשה היחידה של מכונני "החיים הטובים": יש להימנע מהכינוי "אמנים צעירים". הכינוי נושא עימו מטען עודף, מבחינתם.קלות הדעת היא בדרך כלל מה שמתסיס את האמנות הצעירה, אבל גם מה שבמינונים גבוהים מדי מייבש אותה. חברי מערכת "החיים הטובים" מבקשים מראש להימלט מכל התארים הצפויים; בעיקר מהמושג אסקפיסטים. לדידם הם כן מביטים על החיים, אבל מבעד למסך שקוף.קפטן החבורה, רני לבנון, מדגיש: "תמיד היו אמנים אסקפיסיטים ולעומתם אמנים שמומחים למציאות. אנחנו לא אסקפיסטים. כי הרי גם ההתעסקות בפוליטיקה היא סוג של אסקפיזם מהחיים עצמם. כולנו דעתנים, כולנו יודעים מה קורה, אבל אנחנו לא חושבים שהעבודות שלנו צריכות להיות קשורות בזה. מה גם שהמציאות העכשווית כבר מאוד לא מעניינת. יותר מזה ­ היא משתנה בקצב מהיר מדי. לא ברור מה היא. לכן בשבילנו לברוח או להתעסק באובססיביות במציאות זה אותו דבר. אותי מעניינים החיים עצמם, החיים הטובים. התפיסה שלנו היא סוג של אסקפיזם, אבל מדור האמנות הקודם. אותנו מעניין רק להציג את האמנות, ולא לצאת מתוך פוזת האמן המתלונן. כשאתה מתלונן או צריך להיות נחמד לזה שיקדם אותך, אתה בעצם נהיה זקן". "החיים הטובים" היא, כאמור, תערוכת קונספט (שנפתחת ביום חמישי הקרוב). אבל מה שגורם לה להצליח לנתר גם מעל המושג הזה, היא העובדה שבתוך הברוטו הם מקפידים שהציורים יהיו בעיקר יפים. ככה שהמתווך בינם ובין מה שהם מכנים "זקנים", היא האופציה שעל פי רוב נשארת בחנייה בדרך למפגש עם אמנות קונספטואלית: אופציית ההנאה מהציורים והעבודות נטו. לבנון: "אנחנו בכוונה גם לא מחפשים מטאפורות, אלא מתעסקים בדברים קונקרטיים. לא מעניין אותי לשים מסקינג­טייפ כדי לסמל משהו אחד, שהוא בעצם איזה משהו אחר. התערוכה שלנו היא גם קו נטרה למצב האמנות בארץ. הרי יש פוליטיקה שהיא גם לא פוליטיקה מדינית, אלא הפוליטיקה של האמנות. בדרך כלל, לכל אמן יש מסלול קבוע: לומד או לא לומד, אחר כך יוצא מבית הספר, מתחבב על בעל גלריה, מכיר איזה מישהו או שניים שעוזרים לו להתקדם, ואז, בסופו של דבר, זה יוצר אמנות זקנה. רוב העבודות שיהיו בתערוכה היו יכולות להיות במקום אחר, יותר רשמי, אבל זה מה שבחרנו כדי לעשות משהו שונה". אף על פי שהתערוכה מציגה אמירה נונשלנטית אחידה משהו, היא מחולקת לעבודות בעלות שדה נפרד משל עצמן. לבנון, 31, מציג בתערוכה איורים, ציורים וקטעי אנימציה שונים. חלקם עוסקים בעקידת יצחק מהצד הפסיכולוגי רגשי שלה. בעברו של לבנון נרשמו לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, הוא נטל חלק פעיל בפנזינים שונים של קומיקס, היה אחראי על פינת האנימציה "ביק ושיק" בתוכניתו של שי אביבי בערוץ 2, ולפני שנה סיים לימודי אמנות במדרשה. "בזמן האחרון אני מתעסק בקשר שבין איור לציור. כשבאתי ללמוד ציור לא ידעתי אם אני יכול לעשות את זה טוב. ידעתי רק שאני יודע קומיקס ואיור, והתברר לי שמאוד לא מכבדים פה תחום של איור. כשהבאתי קומיקס למדרש ה צחקו. אמרו לי שזאת לא אמנות, כי איור זה תחום בעייתי בארץ. אין הרבה איפה לפרסם אותו ואין לזה הרבה קהל. הבעיה מתחילה מכך שלקומיקס אין מיינסטרים. יש רק את אורי פינק שכולם כאילו בזים לו, וישנם הקומיקסים שבשולי השוליים. הסיבה המרכזית לכך היא שבתחום האמנות בארץ יש חוסר כבוד לכל דבר שהוא ברור מדי. וקומיקס זה מקום שלכאורה אין בו הרבה רבדים, לכן הוא ברור. זה כמו שאף אחד לא יכבד צייר פוטרטים, גם אם הוא יצייר מצוין, בגלל שזה ברור מדי. מתי כן יכבדו? אם אני אכרוך את הפורטרטים תחת קונספט מסוים". בעניין התערוכה, לבנון יותר מאשר מצייר קווים לביקורת האמנותית שלו. הוא גם עובד: "בתערוכה הלכתי על ציורים נורא גדולים, כמעט חצי קומיקסיים. אני עושה ציור שהוא גם איור. אני רואה בזה דבר ייחודי. לציור שקשור לאיור יש איכויות של עולם פנימי שקשה להשיג בציור מסוג אחר. מעין צילומי נוף גדולים אבל מאוד פלקטיים. הדבר השני שאני עושה זה עבודות שמבוססות על הסיפור המקראי של עקידת יצחק. העבודות מבוססות על אנימציית מחשב". לבנון העדיף שלא לחבל בקווי המתאר של הפרשה, אלא שכתב את המשמעויות שלה. יצחק ואברהם מוצגים שם עירומים. כתם שמתפשט במכנסיו של יצחק אמור להפגין את חששו. כמובן, לא אותו סוג כתם שמעטר את השמלה של מוניקה לוינסקי. "את סיפור עקידת יצחק לא קראתי מאז בית הספר. כשקראתי אותו שוב לאחרונה, גיליתי שיותר מאשר סיפור יש בו פערים: איזה טראומות נשארו ליצחק אחרי הניסיון לעקוד אותו? מה זה אומר מבחינתנו שאנחנו מקדשים סיפור כזה? ובכלל, מה קרה ליצחק אחרי שהם ירדו? האמת היא שכבר יש גירסאות של התנ"ך בתמונות, אבל הן מייצגות את הטקסט המקראי. בתנ"ך בתמונות שאני עושה, הורדתי את האיצטלה המקודשת. מכאן מה שנשאר לי זה אבא שמפשיט את בנו, מכריח אותו לסחוב את כלי ההריגה ותיאור מקומה של האמא. כל זה לא נמצא בסיפור. נתתי לזה קונטקסט עכשווי. הרי בוא נגיד שאם אבא שלי היה מנסה לעקוד אותי, זה היה לא נעים...".ורה קורמן, 24, למדה במכון אבני ובמדרשה, והציגה כבר את תערוכת המכירה הפומבית בבית רובינשטיין. במסגרת החיים הטובים היא עושה קולאז'ים שמחברים בין חוברות פורנוגרפיה לחוברות "עשה זאת בעצמך" לעקרות בית. זו לא פעם ראשונה שהיא טרודה בסוגיות מיניות: "הרעיון של לעשות קולאז' ארוטי בא לי לפני התערוכה, אבל בתערוכה שילבתי עם זה את הפרחים. בעיניי מדובר בשתי מערכות שמדכאות נשים, רק באופן אחר. האחת היא בסגנון 'אם את רוצה לעסוק במשהו, תסדרי את הבית'; והשנייה היא תעשיית הפורנוגרפיה שמציגה נשים ככוס פתוח. ביחד זה הופך לאסתטיקה עמוסה בקישוטיות מינית גסה. זה יוצא מאוד מלוקק. בסופו של דבר האסתטיקה יוצאת מאוד רוקוקואית. כלומר, זה עדיין נשאר במקום של הצלחות שיש בסלון של הסבתא הפולנייה, אבל כשמתקרבים לציור עדיף שסבתא שלי לא תהיה שם". מורן גודס, 23, למדה בקלישר ובמדרשה. בתערוכה היא מציגה אמירות פסיכולוגיות דרך עיסוק בחומרים פרימיטיביים. המסקנה, כמו בכל תהליך שמתקיים על הספה, פשוטה מהטיפול עצמו. "אני מתעסקת בעיקר בסוג של אינסטליישן (מיצג). אני מתעסקת בעיוות פסיכולוגי של מצב ילדותי עם כמיהה לאישור של הסטייה. אני עושה את זה על ידי שימוש בחומרים פשוטים, החל באגוז וכלה בטפטים. זאת כאילו אמנות פרימיטיבית גברית ראשונית, כשהאסתטיקה יוצאת בסופו של דבר שבלונית ילדותית, אבל מפתה להתקרב. זה הרגע שבו אתה מקבל משפט פסיכולוגי ראשוני. אבל אצלי, לעומת תחום האינסטליישן, אין פואנטה. וזאת השורה התח תונה של המסקנה הפסיכולוגית שהגעתי אליה".אריה חסן, 30, למד באבני ומצייר בתערוכה ציור פיגורטיבי רומנטי. "אצלי אין שום אמירה פוליטית חברתית. פשוט לא מעניין אותי להגיד כלום", הוא מצהיר, מה שלא מונע את היכולת לפרש את האמירה הסתומה שלו. כשאתה שותק לפעמים, אתה כנראה גם יודע משהו. "האמת שאנחנו הולכים על אידיליה", הוא ניאות לומר, "אבל כמו ברנסנס, אידיליה עושים כשהמצב חרא".אילן אורבך, 28, למדה באבני והמשיכה בארבע השנים האחרונות ללמוד צילום בניו יורק. בתערוכה היא מציגה עבודות שמן שעירות ובשרניות. "המטרה היא להנכיח דיאלוג של גבריות, נשיות, משיכה ודחייה. כשאני משתמשת בשערות זה בעצם שימוש בחומר מת שאני גוזרת. וזה תהליך מגעיל. אבל כשזה חי, זה סקסי. זה משהו בין המושך לדוחה, בין הסקסי למוות". מיטל כץ­מינרבו, 27, גדלה בוונצואלה ועלתה ארצה לפני שש שנים. את המרחק האמנותי בין ונצואלה לישראל היא אומדת בזמנים של מטוס קונקורד, משום ש"בסך הכל ונצואלה, כמו ישראל, זה גם פרובינציה". אם כי עושה רושם שהמוטיב המרכזי בציור שלה שאוב מהמציאות שלנו. "בתערוכה אני עושה ציורים גרפיים שאני משלבת בהם דימויים שקשורים באסון ופוטנציאל לאסון. זאת בעצם אשה שהמצאתי וקוראים לה פקסימילה. היא תהיה בכל מיני סיטואציות מסוכנות, גם מיניות. הציור מורכב מארבע פלטות לא מחוברות". רעם דון, 31, למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן פנה ללימודים במדרשה. בתערוכה הוא מצלם לידות, כשהוא עצמו מככב בתפקיד הבעל, האמא, האשה המודאגת והאחות. צילומיו טלסקופיים. הוא עצמו מעדיף לסכור את פיו, לא רק מביישנות. "אני לא מאמין בהגדרות, והתערוכה לא נולדה מתוך אידיאולוגיה. מאז שמרסל דושאן הפך אסלה לאמנות, אני גם לא מאמין בהגדרה של 'אני אמן'. אמנות זה מסמן שהמסומן שלו הלך לאיבוד. כל השדה שלה לא ברור". קורמן מאגדת את הסיפור של כולם ביחד: "בעצם הכל התחיל מזה שנמאס לנו לחפש את הגלריה המתאימה, עם כל הכובד הפוליטי שבעניין. בעיני זה פוגע במה שאתה בסופו של דבר באמת רוצה לעשות. בסך הכל כולנו הכרנו מהמדרשה, יש בינינו קשרים חברתיים, וכך נוצרה קבוצה שבעצם התחילה מטעמים הכי אישיים. מה שמאחד אותנו זה שכולנו מאוד לא מנסים להיכנס אל המערכת, כולנו מתעסקים בנושאים מאוד חושניים, והעבודות שלנו מנותקות מהמציאות הישרא לית. לכן יש כאן דיאלוג בין העבודות שלנו. אבל גם אם אנחנו יוצאים מאיזו נקודת מוצא משותפת, הקול השונה של כולנו בנפרד עדיין נשמע".גודס: "לדעתי, הדגש של כולנו הוא פחות על ניתוק מהמציאות הישראלית ויותר על תשומת לב למציאות הכללית של צעירים. יש לנו שפה, מוזיקה וצבעים מסוימים שלא באו רק מתוך כוונה להתנתק. אלא פשוט מתוך רצון לדבר על מה שמעניין אותנו, בלי להתחשב במה שעל הפרק. בחרנו להציג בווילה כי זה מקום של פרילאנס, מקום שאנחנו מחליטים בעצמנו. אם יש קולנוע מסורתי, אנחנו הקולנוע העצמאי. זה ניסיון לא להיות מחויב למקום של האמנות, אבל להיות נאמן לאמנות שלנו. אני חושבת שתערוכה תחת השם 'החיים הטובים' יכולה להתפרש רק כעמדה צינית. אבל כשאנחנו עושים את האמנות שלנו, אנחנו לא צינים לגביה. הבעיה היא שהיום קשה להיות מוסריים, כי זה מיד הופך להיות נאיביות. זה מה שנשאר". בשנה האחרונה, פרקי הזמן שבהם מתקיימות תערוכות חדשות של אמנים צעירים כמעט לא מותירים לך זמן לפהק. תערוכות של אמני שוליים נפתחות כמו מניפה, אם כי הרחש האמנותי עצמו עדיין מבעבע ברובו בפנים, בעיקר כמשק אוטרקי בתוך תל אביב. שם נדמה לפרקים ש"ללכת לתערוכה" הפך כמעט למושג טבעי כמו לצפות בתוכנית טלוויזיה. תוכנית טלוויזיה היא כמובן גם מטאפורה הולמת להתחמקות מדיון על הרמה שלפעמים מוצגת בתערוכות. בינתיים מה שבעיקר חשוב הוא המגמה.קורמן: "המגמה הזאת טובה בעיני. פעם היית רואה אמנים שכל הזמן מציגים את אותן עבודות משנות השבעים ועד היום באותה גלריה עבשה. עכשיו יש רצון למשהו אחר. נוצרה חיות מסוימת, ופתיחות של תערוכות זה גם מוזיקה, שתייה, בעצם מסיבה. בעיניי, צ'יקי למשל גדול מבחינת העניין הזה. הוא יוצר חיות שמקרבת את האמנות לכולם. אם כי במקרים כאלה אני פחות אוהבת את זה שהאמן עצמו הופך לפרסונה חשובה יותר מהאמנות שהוא עושה. בכל מקרה, אנחנו מדברים עדיין על חיות שנכתב עליה בעיתון ובלונדון, אבל בתכל'ס, יותר מדברים על אמנות כמשהו שנהיה טרנד, כשלמעשה זה עוד ממש בחיתולים. מבחינתי, באופן כללי, הבעיה היחידה בטרנד של אמנות צעירה ובכלל היא הנטייה לשבור. אני בעד, זה טוב לשבור מוסכמות ומסגרות, אבל אני חושבת שיש לאמנות הצעירה עוד הרבה מה לבנות לפני כן". כץ­מינרבו מבסוטה: "זאת התחלה של פתיחה של גבולות. אמנות זה כבר לא רק אליטה מסוימת שעושה אותה ולא רק אליטה מסוימת רואה אותה. המגמה הזאת אמנם הגיעה לארץ באיחור, אבל היא טובה, כי לי מה שהכי חשוב זה העצמאות. הכי חשוב שהאמנות לא תישאר רק בשדה אחד".כהרגלו, לבנון כה אופטימי עד שמהנקודה הזאת הוא כבר משליך לפרויקט הבא שלו: "הפתיחות שנוצרה בעולם האמנות מתחברת לפנטזיה שלי ­ שלא יהיו גבולות. לאנשים יש נטייה לשים גבולות: הם מפרידים בין כתיבה לעיתון ובין כתיבת ספר, שמים מחיצה בין אמנות רצינית לאמנות פחות רצינית. אני נגד הגבולות. אותי מעניין לחקור את האדם והעולם בכל מיני כלים. מבחינתי הכל רלוונטי. ופה זה מתקשר שוב לרעיון החיים הטובים. היום אני עושה תערוכה, מחר אני יכול לעשות מחזה בתיאטרון".