זינוק בעלייה עידו בר- שי, פסנתרן צעיר ומבטיח ש"נולד עם מזורקות של שופן בבטן", כהגדרת מורתו מתארח השבוע ביחד עם עינב ירדן, בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית אורה בינור 25/05/01 "הוא פשוט נולד עם מזורקות של שופן בבטן", אומרת הפסנתרנית פנינה זלצמן, מורתו של עידו בר­שי על תלמידה המוכשר, ומיד מוסיפה בשנינות האופיינית לה: "רק שלא יחשבו שמזורקות זו איזו מחלה". בר­שי, 24, ביחד עם עינב ירדן, 22, שני כשרונות פסנתרניים צעירים, יזכו השבוע לכבוד השמור לנבחרים מעטים: הם יתארחו בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות, במסגרת הסדרה "פילוקלאסיקה", ובו ינגנו קונצ'רטו לשני פסנתרים של באך.בר­שי נולד ומתגורר בנצרת עילית. הוריו, חובבי מוזיקה מושבעים המרבים להקשיב "בעיקר לרובינשטיין מנגן שופן", השפיעו כנראה על הבחור שכבר כנער נמשך לשופן ולבאך. את המזורקה הראשונה ניגן בגיל 12: "מכל היצירות שניגנתי, היתה לי בה תחושה טבעית לחלוטין. למורה הראשונה שלי לא היה מה להעיר לי". לפנינה זלצמן, הפסנתרנית והמורה, הגיע בגיל 18. "זו היתה בחירה טבעית. היתה לי הזדהות סגנונית איתה", הוא אומר.ב­98', כשהיה "מוזיקאי מצטיין" בשירות צבאי, קטף את הפרס הראשון בתחרות שופן שנערכה מטעם אגודת שוחרי שופן בישראל. שנה לאחר מכן זכה בפרס הראשון בתחרויות האביב בארץ, ובשנת 2000 העפיל לש לב הגמר בתחרות ואנדום בפריז. לאחר הרסיטל שניגן במסגרת התחרות, הוענק לו פרס מיוחד בעבור "רגישות מוזיקלית", והוא הוזמן להופיע בקונצרטים. לתחרות הזו, שהתקיימה בסאל קורטו (אולם על שם אלפרד קורטו), הצטרפה אליו פנינה זלצמן ­ ועוד נחזור לקשר של התלמיד אל מורתו ­ שהיתה בעצמה תלמידתו של הפסנתרן הדגול אלפרד קורטו.בר­שי: "שמעתי מפנינה הרבה סיפורים על קורטו ועל התקופה, והיה מרגש מאוד לנגן דווקא שם. כאילו נגעתי בהיסטוריה המוזיקלית. הרי גם שופן חי שם. ובכלל, התאהבתי מאוד בפריז שהיא יפהפייה גם היום בעיני".בר­שי ממשיך היום בלימודי תואר שני עם זלצמן באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ומשתלם בכיתות אמן עם הפסנתרן אלכסיס וייסנברג בשווייץ, "שהוא גם ידיד קרוב של פנינה".­ עד איזה שלב לדעתך נזקק פסנתרן, שכבר זכה בתחרויות ומופיע בקונצרטים, למורה?"כל החיים. גם אמנים מבוגרים אומרים: הלוואי שהיה לי עוד זוג אוזניים שישמעו אותי מבחוץ. עם פנינה אני ממשיך וממשיך ללמוד. כל חיי. מתי שאוכל לבוא אליה אני אעשה זאת. גם בלי הגדרה פורמלית של שיעור. פנינה היא אישיות בלתי רגילה. היא לא רק מורה. היא מורת דר ך של המוזיקה".בר­שי בהחלט מודה שהוא מעריץ את זלצמן. "זה מעבר לתווים ולקצב, המפגש עם האישיות העצומה שלה, גם כאמנית מופיעה, מקורות ההשפעה שלה והאסכולה שממנה היא באה (קורטו, רובינשטיין, הוברמן ­ א.ב) מקרינים עלי. המפגש איתה הוא הדבר הכי גדול ומשמעותי בחיי".בר­שי גם מעריץ גדול של פסנתרני דור הזהב כמו הורוביץ, רובינשטיין ואיגנץ פרידמן. מהצעירים יותר הוא מקשיב לראדו לופו, מרתה ארחריץ', אלכסיס וייסנברג, וכמובן לזלצמן. "יש לי מנהג מגונה לקנות באינטרנט כל מה שאפשר להשיג. הצטברו אצלי מאות דיסקים וכולם קרובים ללבי, אחד­אחד".כמי שכבר צועד על מסלול ההצלחה, בר­שי מתמודד עם דילמות שונות. "למשל, השאלה היכן להתגורר. המרחק הגאוגרפי של ישראל ממרכזי האמנות דורש טיסות רבות. אני מברך ומאושר על כל רגע שאני יכול להיות כאן, אבל השאלה היא איפה לגור?".דילמה נוספת היא "האם פריצת הדרך הטובה ביותר היא בהשתתפות בתחרויות? האם הזוכים הם בעלי סיכוי טוב יותר, או שעדיף לנסות זאת דרך אמרגנים ואודיציות למנצחים". בר­שי מודה שהתחרויות שזכה בהן עזרו לו להגיע לקהל חדש: "מבחינה זו תחרויות זה טוב, אבל אני לא דוגל בגישה שרואה בזה מטרה. זה לא כל כך בריא. אישית אני מעדיף דרכים אחרות". עדיין אין לו אמרגן, והוא מאמין ש"מכל קונצרט יוצאים שני קונצרטים אחרים", אבל גם מודה בכנות, "אני צעיר מדי מכדי לדעת איפה עומדת האמת".אכן צעיר, אך כבר ברור לו לחלוטין שנגינה ומוזיקה "זו הצורה והדרך היחידה שבה אני יכול לראות את החיים שלי. כל מה שקשור בחיים קשור למוזיקה, ולהפך. אני אולי מגשים את האידיאל הרומנטי. יש לי מסירות טוטאלית שלא מפרידה בין חיים למוזיקה".בר­שי בהחלט חושב שיש חשיפה למוזיקאים צעירים ישראלים בארץ, "אבל", הוא אומר, "אני מקווה שהממסד הישראלי יתפתה יותר ויותר לשתף אותם". את עצמו הוא רואה כחריג בנוף הצעירים והמתחילים: "רבים מפנים עורף למסורות קודמות, ואני דווקא מושפע מהן. מה רע במשהו ישן? אני לא מתבייש להראות שזו האמת שלי וכך אני אוהב ומעריך מוזיקה. יש מידה של אמת פנימית שאני הולך איתה ולא אלך על גימיקים".בתור רומנטיקן, "הייתי שמח לפגוש למשל את שופן. רק לשמוע רסיטל שלו. מבחינה זו הייתי שמח לחיות במאה ה­19. אבל אני מתחבר מאוד גם לבאך, מרגיש קרוב אליו כמו ששופן הרגיש ק רוב אליו, וידוע שכדי לקבל השראה לפני קונצרטים שופן נהג לנגן לעצמו באך". הוא עצמו זקוק לשקט לפני הופעה. "אין לי אמונות טפלות אבל אני מגיע הרבה לפני ההתחלה. הופעה זה לא יום חול. הגוף והנפש מתכוננים. מבחינה זו אני אולי אדם דתי. אני מתמזג עם הנשגב".בקונצרט עם הפילהרמונית ביום רביעי הקרוב ינוגן קונצ'רטו לשני פסנתרים של באך, וכפי שמעידה זלצמן, "מי שישמע את עידו בלי לראות אותו, יחשוב שזה רובינשטיין מנגן". בפסנתר שלצדו תנגן עינב ירדן, שזכתה בתחרות האביב השנה בפרס ראשון, וכן בפרס לביצוע יצירה ישראלית.ירדן היא תלמידתו של עמנואל קרסובסקי, וגם בעיניה הלימוד הוא "הנאה חסרת גבולות. למצוא מורה נכון זה הדבר שכל כך בונה אותך, לא פחות מאמרגן". מתחרויות היא קצת מסתייגת, כי "קשה להעריך מוזיקה במספרים. ההיררכיה של אחד הכי למעלה לא עומדת בקנה אחד עם הערכים של המוזיקה, אבל תחרויות זה גם חשוב ומקדם". עובדה, עד לאחרונה הרגישה ש"הממסד טיפח אנשים מסוימים. הזכייה שלי בתחרות האביב יצרה בפירוש הד גדול". היא מרבה לנגן מוזיקה קאמרית ומודרנית, מה שפותח הרבה אפשרויות להופעה. "הקו הכללי של בחירת יצירות ונגנים הוא באמת לפי מה שהקהל יאהב", היא אומרת, "זה לגיטימי, אבל עד גבול מסוים". בדרך לאיזון העדין הזה, החלק הבעייתי הוא הפרנסה: "מוזיקה זו האהבה הכי גדולה. ברור שאני רוצה לעסוק בזה כל חיי, אבל מרוויחים גרושים מקונצרטים. זה נורא מפחיד, והרי מוזיקה זו השקעה כל כך גדולה, של שעות, שבועות ושנים".היא מודה שלהופיע עם הפילהרמונית "זו פריצת דרך. זו הרי התזמורת הכי טובה בארץ ברמה בינלאומית". כמו בר­שי, גם היא מעריצה פסנתרנים מדור הזהב, "שנאבל, הורוביץ וגם דניאל בארנבוים אדיר בעיני", וגם לה אין עדיין אמרגן, אבל היא משערת ש"אם היו פחות פוליטיקות בעולם המוזיקה אז לא היו צריכים אמרגנים ויחצנים, ואז הצדק היה נעשה כי אנשים היו מקשיבים ולא ניזונים מכתבות".בר­שי וירדן לא נפגשו לראשונה בחזרות לקונצרט הקרוב. הם מיודדים מאוד עוד מהצבא, כששניהם היו מוזיקאים מצטיינים, מה שאומר לא רק שפה משותפת בכלל, אלא שפה מוזיקלית משותפת, שתבוא לידי ביטוי גם בקונצ'רטו שינגנו: "מצאנו קו ביניים שייצור הומוגניות של פרשנות משותפת".