סוף העולם שמאלה סיפור בהמשכים מאת אורן ציבלין 17/05/01 פרק א': היה נורא חם כשחזרנו מבית הספר. איל הלך לידי ברחוב הקטן עם הבתים הפרטיים וצלצל בכל הכוח בפעמונים של כל הדלתות. שני צלצולים קצרים, אחד ארוך וזהו. לפעמון הבא."לא נמאס לך מהמשחק הזה?", שאלתי, מחפש את הבקבוק של המים המינרליים בתיק שלי."איזה משחק?" התענין אייל, מנגב את הזעה מהמצח בחולצה שלי."המשחק המפגר הזה, לצלצל לאנשים בדלת סתם. בשביל מה להפריע?""אני לא מפריע. האנשים כבר יודעים שכל יום בעשרה לשתיים, אני מצלצל להם בדלת. שני צלצולים קצרים ואחד ארוך. הם כבר לא מתיחסים אלי"."אז בשביל מה זה טוב?", התפלאתי."בשביל המסורת", הסביר אייל ורוקן את הטיפות האחרונות של המים מהבקבוק."זה לא הבקבוק שלי?", התעצבנתי."זאת גם מסורת," חייך אייל, "אתה סוחב את הבקבוק כל היום, ואחרי בית הספר, כשנורא חם, אני שותה לך אותו"."פשוט בנ'אדם מגעיל נהיית," הודעתי לו."גם אני אוהב אותך," הוא חייך אלי עם השן שנפלה לו, ומיד הוסיף: "אתה יודע שאלה, מספר השיאים של גינס, ממש עולים לי על העצבים?""אני בטוח שהם לא ישנים בלילה מרוב לחץ מזה שהם עצבנו אותך"."תצחק כמה שאתה רוצה, אבל הם יפספסו את השיא הכי מטורף של כל הזמנים אם הם לא יתקשרו אלי מיד. אתה מכיר עוד מישהו שנפלה לו שן חלב קדמית בגיל 13?""אתה רק בן 12 ושמונה חודשים," הזכרתי לו."ואתה סתם קטנוני. מה זה שלושה חודשים ביני לבין ספר השיאים של גינס?""ארבעה. 12 פחות שמונה זה ארבע"."וואלה?" התפלא אייל, "בטח לא הייתי בשיעור שלימדו את זה", הוא חייך שוב.האמת? מגיע לו להיכנס לספר השיאים. ילד בגובה מטר שבעים ושישה עם שן חלב קדמית, זה ממש דבר אידיוטי.בינתיים הגענו למעבר החציה שהפריד בין השכונה הישנה לכביש המהיר עם בניני הענק. בנקודה הזו אנחנו מתפצלים. אייל ממשיך עד הבית הפינתי עם עץ התות הגדול, ואני הולך לדירה בקומה השלישית של גורד השחקים החדש שבנו בצומת. ושלא תחשבו שזה ההבדל היחיד בינינו: אייל, כפי שהספקתם להבין, הוא כמעט מטר שמונים, ואני הרבה יותר קרוב לשמונים (בלי המטר). לאייל יש שער בהיר קצוץ, ולי ­ תלתלים שחורים ארוכים. אייל אוהב ללמוד בעיקר כדורגל, ואני ­ פריק של שיעורי ספרות. לאייל היו כבר שש חברות, והבת היחידה שמסכימה לדבר איתי, זאת אחותי (וזאת לא חוכמה, היא בת של וש). אייל כבר עוד מעט גומר קורס צלילה כוכב אחד, ואני ­ עדיין צולל עם ברוזים באמבטיה. אני, כל יום שלישי הולך עם סבתא שלי למועדון הזקנים ומנגן דיסקים לקשישים, וגם אייל בקשר מצוין עם זקנים: הוא נורא נהנה לעבוד עליהם בטלפון.בקיצור ­ אנחנו דומים כמעט בכל, כמו אצל כל החברים הכי טובים... פרק ב' "מה אתה עושה אחר הצהריים?" שאל אותי אייל, מדביק לי מדבקה עם המחיר של שקית השוקו על הגב."היום אני בתורנות סבתא"."איזה תיק," הוא נאנח וזרק את התיק שלו על הרצפה, "אולי תבריז?""נראה לך?" השתוממתי, "כל הזקנים יעשו חרם על סבתא שלי"."ליהי אמרה שהיא קופצת אלי היום, שנתכונן למבחן באנגלית"."המבחן באנגלית היה לפני שבוע", הזכרתי לו."וואללה?" התפלא (שוב!) אייל, "והצלחתי?""בטח שהצלחת. העתקת ממני את ה­כ­ל"."כמה קיבלתי?""92"."ואתה?" התענין אייל."89"."איך זה?""אני תמיד מכניס במבחן שלי טעות אחת, שלא יעלו עלינו"."נשמה אתה", סיכם אייל, "אולי אני אבוא איתך למסיבה הזאת של הזקנים? נראה לי שיהיו שם קטעים"."אתה באמת רוצה?" נבהלתי."כן, בטח. אני אצלך בשש. ביי, אחי". אמר והלך.עכשיו נשארו לי עוד כמה מאות מטרים עד הבית. צריך לחצות את הכביש הענק של ארבעת המסלולים, להמשיך ימינה, עוד מעבר חציה אחד וזהו. הבנין שלנו חדש וכשבנו אותו עקרו את כל העצים בסביבה. היו שם עצי פיקוס עתיקים, בני מאה בערך, שאבא שלי נזכר בהם כל פעם מחדש בגעגועים. בינתיי ם שתלו עצים חדשים, אבל הם עוד קטנים ולא נותנים צל בכלל, אז עד שמגיעים הביתה כבר נורא נורא מזיעים.אני גומא את כברת הדרך, עובר עוד מעבר חציה, ונכנס ללובי הממוזג של הבניין. השוער אומר לי שלום, ואני מחיך אליו וקצת מתביש, כמו כל יום. "יום נעים, אדון פינטל," הוא קורא, ואני לוחש: "קוראים לי איתן", אז הוא מחייך וקורא בתרועה: "אז יום נעים, אדון איתן!"הוא דווקא נחמד, השוער שלנו, והוא גם די צעיר כנראה, כי כששאלתי את אבא שלי אתמול אם יש לדן השוער נכדים, הוא צחק בערך עשרים דקות, ואמר שקשה לו להאמין, כי דן הוא בסך הכל בן 26 וסטודנט למשפטים, ורק בגלל הקרחת שלו נדמה שהוא זקן. באותה הזדמנות הוא סיפר לי, שהקרקע שעליה עומד הבניין הענק שלנו, היה שיך לסבא של דן. וכשסבא נפטר פרצה מריבה גדולה במשפחה. דן טען שצריך להפוך את האזור לפארק ואסור לבנות עליו. היה לסיפור הזה עוד המשך ארוך, אבל אני לא זכיתי לשמוע אותו, כי בדיוק אייל צלצל בדלת וירדתי למטה, ואמא שלי נאלצה לשמוע את ההמשך בפעם המיליון.לחצתי על כפתור המעלית. דלת המעלית הימנית נפתחה ואספה אותי אליה. לחצתי על "23", ורגע אחר כך הייתי בק ומה שלנו, בדירה שלנו, ובחדר שלי, עם הנוף לים. ההורים שלי נורא מתרגשים מזה שיש לנו נוף לים. אני הייתי מעדיף לראות את הים יותר מקרוב, ממש להיכנס לתוכו, אבל אמא שלי נגעלת מחופי ים. "ים זה דבר יפה להסתכל עליו, בשביל מה צריך להיכנס לזוהמה הזאת?" היא אומרת, ושולחת אותי לים עם סבתא.סבתא!הסתכלתי בשעון ונבהלתי. השעה היתה שתיים, והיו לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות עד לתורנות שלי אצל סבתא...