מטואיצ'י לשאנטיפי יוסי גינסברג, שתויק כ"איש הג'ונגל", "מר דרום אמריקה", מבקש לנפץ את המיתוס, עכשיו כשהוא מנהל את פסטיבל שאנטיפי שייערך בחג השבועות מרדכי חיימוביץ' 18/05/01 יוסי גינסברג עשה את הקסם שלו לפני 20 שנה, אבל שלא כמו הודיני הגדול, על סף המוות הוא נחלץ מהמים. מצד שני, בדיוק כמו הודיני הגדול גם גינסברג יודע מה זה קהל. "הקהל הוא תמיד קהל. צמא דם. גם אתה. רוצה לשמוע רק על החזרה מנהר הטואיצ'י".לפני 16 שנה פרסם גינסברג את "בחזרה מטואיצ'י", סיפור הישרדותו המצמררת ביערות העד של בוליביה. הוא אכל תוכי, הדף הסתערות טרמיטים, שלה מגופו תולעים. מחלות ורעב כמעט גמרו אותו, אבל אז הופיע חברו קווין והציל אותו. גינסברג תויק כ"איש הג'ונגל", "מר דרום אמריקה", "כוכב הקופים". הוא הריץ מאות הרצאות ברחבי הארץ, ניסה לעשות סרט, ב­90' זכה במקום השלישי ב"תאטרונטו"."אבל הסיפור הזה מתחיל לרדוף אותי", הוא אומר לי, "איבדתי את האינטימיות שלי איתו. אתה כותב ספר, אתה מרצה עליו, והסיפור מתעגל. הוא הופך להיות הסיפור המסופר, לא בדיוק כמו שקרה. זה כבר לא הסיפור שלי, זה הסיפור שהקהל רוצה לשמוע".­ קשה להיות מיתוס."כנראה. הסיפור שלנו הפך למיתוס כי הוא סיפור קלאסי בכל תרבות. ארבעה גברים, פגישת אקראי, עוזבים את הציוויליזציה, הולכים לחפש שבט אינדיאני אבו ד. ממש כמו סיירה מאדרה".אבל עכשיו גינסברג משתדל שלא להיסחף במיתוס. הוא רוצה להיות האיש של כאן ועכשיו ושיפסיקו לזהות אותו רק כ"ההוא מטואיצ'י". לאחר שהיה מעורב בהקמת כפר תיירות במעלה נהר הטואיצ'י בבוליביה וטיפל בנרקומנים באוסטרליה, חזר לכאן, כמנהל פסטיבל שאנטיפי, שייפתח בשבועות (25­28 במאי), במטע האבוקדו של להבות­חביבה. "יש פעמים שאתה מדבר על החיים ויש פעמים שאתה חי את החיים", הוא אומר, "השאנטיפי זה לחיות את החיים".גם המצב בארץ גרם לו לחזור. "אתה יכול להיות הקוסמופוליט הכי גדול, אבל כשיש כאלה צרות ­ השורשים קוראים. אני רוצה להיות פה. ליד המשפחה שלי, ליד הבת שלי מיה, בת 16, שאיתה יש לי קשרים נפלאים".השאנטיפי, כך הוא מיחצן, הוא שילוב שלא היה כמותו. מי שיחפש וודסטוק ימצא שלוש במות מוזיקה, מי שירצה את הקרנבל בריו יקבל 96 שעות של ריקודים ואנרגיות, מי שיתגעגע לאשרם בהודו יוכל להשתתף בסדנאות על מיסטיקה והתפתחות אישית."מכל הקונספטים האלה בנו משהו כל כך ישראלי. והחבר'ה שעובדים פה, אני גאה להיות בתוכם. הם יהדות מתחדשת, חלוצים בני זמננו. כל כך נקיים". הצל את עצמך גינסברג אוהב לדבר נקי. בשעות שעשינו יחד נשזרו לו משפטים כמו: "ההחלטה הזאת לא באה לי ממקום נקי", או "אנחנו במצב הכי נקי שלנו". מילים כאלה נובטות יפה בשדות השאנטיפי. אבל הוא מאמין שמאחורי המילים יש אנרגיות. ומילים נקיות מייצרות אנרגיות נקיות. "שלום איריס, נשמה יפה", הוא אומר בפלאפון. מתחבק פה, מתחבק שם. איש נגען. עושה בשלב הזה של חייו המפותלים מאמץ מרגש לעבוד על ההיגיינה הנפשית שלו. אבל הוא יודע שלניקיון אורבת האפלה. תמיד. הוא משתדל לגעת בה, באפלה הפנימית שלו, להיות מודע אליה. "אני בגדתי במרקוס, חברי למסע בטואיצ'י", הוא אומר לי, "אני הייתי היהודי והוא היה הצלוב שלי".מאוד אוהב את הצלוב, יוסי גינסברג. צלו המיוסר של ישו ליווה את שיחתנו אל תוך הלילה. "ישו היה אחד הבנים המופלאים של העם היהודי, אני רואה בו יהודי דגול ומורה דרך". אבל גינסברג מבין שגם עשיית הטוב היא אובססיה. שנים נדד עם צלב על גבו בוויה דולורוזה של החיים. דאג לאינדיאנים בבוליביה, לנרקומנים באוסטרליה. עכשיו הוא במסע צלב חדש ­ כלפי עצמו, פנימה. "אני לומד לזרוק את הצלבים החיצוניים. הכל צריך להתחיל פה", הוא מכה על החזה. העבודה האמיתית זה עם האדם עצמו. כל השאר ­ בריחה. הרי קונפוציוס כבר אמר: "אתה רוצה להציל את העולם? הצל קודם את ארצך. אתה רוצה להציל את ארצך? הצל קודם את עירך. אתה רוצה להציל את עירך? הצל קודם את שכונתך. אתה רוצה להציל את שכונתך? הצל קודם את משפחתך. אתה רוצה להציל את משפחתך? הצל קודם את עצמך".הוא בן 42, גרוש פעמיים, עם חברה אוסטרלית. כשהטיילים שלנו עוד לא ידעו שהם תרמילאים הוא הסתובב בפינות העזובות של הגלובוס. לו התרמילאות היתה סובלת תואר כמו "זקן התרמילאים", גינסברג היה זוכה בו. גם עכשיו הוא ממשיך לטייל, בלי ספרים ולבד. בייחוד לא עם ישראלים."הישראלים נוטים לכפות את התרבות שלהם תוך כדי טיול בתרבויות אחרות. מדברים עברית, פותחים פלאפל בקטמנדו, חומוס בגואה. אני בא סקרן".הנה שיטת גינסברג להתערות בחברה לא נודעת: הוא נוחת, נכנס למונית ותמיד זורק לנהג את אותו משפט: "איך אומרים אצלכם: למה אתה צוחק?", משפט שהוא יודע לומר ב­20 שפות. "אני מתחיל לדבר בעילגות את שפת המקום. הם כמובן מתחילים לצחוק. אז פתאום אני נותן להם בהבעה רצינית: 'למה אתה צוחק?'. הם קופאים לשני יה, אחרי זה נהיה צחוק והקרח נשבר".בתפישה שלו, לא משנה לאן הגיע, הוא "מפה", בן המקום. מתערבב בצ'יק. "אני דובר שבע שפות, מסתדר בארבע, מצחיק בשלוש ויודע כמה מילים ב­20". דיג'רידו, מאלה ומסבחה נפגשנו בערב ל"ג בעומר, לפני השקיעה. ישבנו בבית הצ'אי של בוגרי הודו במתחם המוקם והולך של השאנטיפי. שתינו תה בחלב. סביבנו התחילו להיערם עצים למדורות. כמה חברים כרו בור כדי להשליך לתוכו גזע. הגזע התחיל להעלות עשן והם ישבו והביטו. בחור במחלפות השקה את שפת הבור. מישהי בחצאית הודית פרחונית הלכה על השפה. בכפות רגליה היחפות הידקה את הבוץ. ואז צץ על שפת הבור פסלון קטן של בודהה. בודהה בבוץ. "אני מעריץ את בודהה", לחש לי גינסברג, "בעיקר את האמירה שלו כי לעולם לא נדע מה בא קודם, המוות או המחר".עוד סיבוב של צ'אי עבר בינינו. גברים כסופי קוקו בשרוואלים וברייטלינג קוששו מאחורינו ענפים. לעלים היבשים היה ריח מעושן. אחד, שפעם היה אמיר ועכשיו הוא גובאל, טען שהוא יודע באיזה כיוון האנושות צריכה להתנהל. רפאל התיישב מול השמש הדועכת. "אני אדם יחף שאוהב לשיר, לנגן ולשתף", פרט על הגיטרה שלו. עלי מאום אל­פחם הרדים בזרועותיו את יותם­שאנקר, התינוק של נילי. "קומארג'י" ("ישן", בהודית), בישר לה כעבור דקות."מה זה השם שאנקר?", שאלתי את נילי. "תשאל את אבא שלו", ענתה לי. לאבא של יותם­שאנקר קורא ים סודאמא והוא הודי דק ושקוף. חזהו עירום. ישבנו המצומק לא מצליח לבלום את גלישת הג'ינס הקצר במורד רגליו הכלונסאיות. "שאנקר?", הוא צוחק, "היום אני לא יכול להגיד לך מאיפה זה, אולי מחר".אחר כך השמש התחילה להיעלם. רפאל הביא דיג'רידו (כלי נשיפה אבוריג'יני ארוך מאקליפטוס), סודאמא תרם מסבחה (שרשרת תפילה מוסלמית מחרוזים), ג'ימי שם על גינסברג מאלה (שרשרת ריפוי הודית), דיוויד הניח לרגליו קרמנבל, גביע מוזהב שבו מאפסנים מים מהגאנגס, ה"גאנגה" כפי שהם קוראים לו.גינסברג נטה את אוהלו ביער, בלב כיכר הסובלנות. סוכת מסגד, בית כנסת וכנסייה יעמדו שם כל ימי הפסטיבל. אנחנו לא בעידן הפוסט נאיבי? שאלתי, והוא השיב כי אותו מעניין המפגש. "כשמישהו ייכנס וישמע הרצאה של שייח סופי, יבין שהאיסלאם זה לא רק ג'יהאד". אהבת חינם בפאפואה ישבנו על הארץ זה מול זה. גינסברג הציע לי לחלוץ נעליים והתנצל שהוא יכול להגיש לי רק מים. אבל הוא לא נתן לכוס שלי להתרוקן. אירח אותי בלי שארגיש. כך הרי למד מחבריו בפפואה גינאה החדשה.הוא הגיע לשם מאוסטרליה כי הטיסות למקומות אחרים היו מפוצצות. "האנשים שם מנצחים את התפישה הבדווית של הכנסת האורחים. לא עושים מזה עניין".לילה אחד שכב בסוכתו על החוף והגשם היכה בו. בחצות ראה את מארחו יורד לסירה, מפרק את המפרש ומניח אותו על גג סוכתו הדולפת. בשקט, בלי שאף אחד יראה. גינסברג היה הטייל הלבן הראשון שהגיע לאי הכי קטן של פפואה. 17 איש עם 20 מילים שמתארות את הרוח. The Catrat Group, קוראים להם. לפניו ראו רק מיסיונרים. "זה גן עדן. אין מושג של עבודה אז אין כסף, אין עשיר ועני, אין מושג זמן. קמים בבוקר ואין כל כך מה לעשות, אז יושבים בנעימות על החוף. אוכלים רק מה שיש בשפע, וזה בעצם שלושה דברים: קוקוס, פרי לחם, וכל מה שהים יכול לתת".הוא עשה שם שלושה שבועות. כעבור שנה חזר עם שקי זיקוקים כדי לחגוג את ערב המילניום. "לא בניו יורק, לא בסידני ולא בפריז היה ערב כזה. היית צריך לראות את הע יניים של הילדים".­ איך השהות בפפואה שינתה לך את החיים?"ראיתי אנשים שחיים לגמרי מחוץ למעגל שלדעתנו הוא המעגל המרכזי. ילדים שלא מבינים מה זה קוקה קולה. הכל ראשוני, לא נגוע. הפשטות כדרך חיים קנתה אותי".­ מה לקחת איתך משם?"את הגעגוע למקום, את התום והרוך, את אהבת החינם".­ מה זאת אהבת חינם?"שמע סיפור. הבאתי לשם בובות, פרסים לתחרויות בין הילדים. אמרתי שהראשון שיביא קוקוס יקבל בובה. היה אחד, צ'ופר, שנורא השתדל אבל הגיע שני. הוא הלך דומע בתוך היער ולא רצה לקבל פרס תנחומים. אחר כך ראיתי שמצא ביצה של תרנגולת. ביצה שם היא דבר נדיר, כי יש חזיר שאוכל את כל הביצים. ביקשתי ממנו את הביצה והוא מיד נתן לי. בלי לשמור טינה, בלי התחשבנות, בלי פנקסנות. זאת אהבת חינם".כששכב על החוף בפפואה הבין גם את סוד האבולוציה. "ראיתי את הרוח מכה בכפות עצי הקוקוס והסקתי שהרוח בראה את העץ. ממנה קיבל את הגמישות שלו, את היכולת להתכופף. הבנתי שהרוח והעץ אחד הם, שיש אחדות ביוניברס. הקרבה הנקייה לחיים עשתה לי דברים".הוא הבטיח להם שיחזור שוב. וחזר. אז חיכתה לו הפתעה: ילד שקוראים לו יוסי. ארבעה גברים הופכים לפראים גינסברג נולד בבני­ברק, לכופר מוחלט שתיקן בשבת כיסאות על המדרכה. כשהיה בן חמש עברו לרמת­גן. הוא למד בבליך, אבל בסוף י"א התבקש לעזוב, כהגדרתו. בעיות משמעת. הוא סיים במקיף יהוד, שירת על סטי"ל בחיל הים. רוב הזמן בשארם. בשנה השלישית, שנת הפינוי, נשאר בשארם והתחבר לדייגים שיצאו לים עם בדווים. למד ערבית ובחופשות היה נשאר לבלות עם הבדווים. ב­80' יצא לג'ונגלים של דרום אמריקה."זה היה מאוד נאיבי, מאוד רומנטי. יצאתי בעקבות ספרי ההרפתקאות. בעיקר 'הפרפר'. ריתקה אותי תאוות החופש שלו, הרוח שלו שכלום לא ישבור אותו".הוא טס לוונצואלה כדי לפגוש את הפרפר, אך איחר. הפרפר מת כמה חודשים לפני בואו. אבל את מקומו מילא קרל, נוכל אוסטרי שהציג עצמו כגאולוג, והגשים, יותר מדי, את חלום הרפתקאותיו. כשגינסבורג פגש בו גופו הצטמרר, כי הבין שזה האיש. הוא הבטיח לקחת אותו לשבט האינדיאני האבוד, לגלות זהב.היום הוא מכנה אותו "הקוסם השטני". "הוא שולט באלמנטים. אפילו כשיש גשם הוא מצליח להדליק אש. אבל הוא 'שטן', הוא בא מהאפלה, לא מהצד הנקי. הוא כורה לך בור שהוא עצמו ייפול בו".והיה מרקוס השווייצרי , שאותו הוא מכנה "ישו הקדוש". "הערצתי את היופי הפנימי שלו. הרגשתי שהוא צריך הגנה כדי שאחרים לא ינצלו אותו. הוא היה מראה של הצדדים האפלים שלי. אנשים הסתכלו בו והבינו עד כמה הם מכוערים. מרקוס הלך לקיצוניות עם הקדושה שלו, היה קצת ישו. ואם הוא ישו אז בסופו של דבר חייבים לבגוד בו ולצלוב אותו".והיה קווין האמריקאי, "האביר הלוחם". "אביר כי היה ישר כמו סרגל, אבל היו לו גם ערכים ואמונות שהיה מוכן להרוג או להיהרג עליהם. כל המטיילים דיברו עליו בהערצה. לקח לי שנה וחצי עד שפגשתי אותו".והיה כמובן הוא עצמו, "החולם השוטה". Dreamer Fool­ה"", הוא מסביר לי, "לא רק חולם אלא רוצה גם להגשים את החלום".קווין ומרקוס הרגישו שמשהו רע הולך לקרות עם האוסטרי הזה. הם טענו שלא צריך להצטרף אליו, אבל אז, באיזו תפנית, הצליח לסובב אותם. וכך, חמושים ברובים ובאורז, יצאו ארבעה גברים לג'ונגל, לארץ חמקמקה שאיש עדיין לא הצליח למפות. בתוך זמן לא ארוך התחיל גינסברג לשנוא את החלום שלו, אך לא העז להציע לחזור. הוא הרי הדליק את כולם לצאת לדרך."נכנסנו ללא נודע. אין חוטי חשמל, אין מטוס בשמים, אין שביל, רק יער . לאן שאתה לא מביט. המסיכות התחילו ליפול. פתאום אתה במצב הראשוני שלך. ארבעה אנשים הופכים לפראים. מה אוכלים? קופים, נחשים, לא עשינו חשבון. ואז נולד בך הפרא. ובחדווה הפראית הזאת קווין הוא 'גיבור', 'ענק', 'גבר'; קרל הוא 'קשוח שלא יתואר'; ורק מרקוס המסכן נגרר מאחור. פוחד, דואג. בזנו לו, לא חמלנו עליו. כשניסה להגן על עץ מפני המשאטה שלנו, העפנו אותו הצדה. מי הוא שיגיד לנו מה לעשות? על הצמרת היה פרי ואנחנו היינו רעבים".מרקוס התחנן, נשבר, זעק לחברות, תבע את אהבתם. לאיש לא היה אכפת. אחרי חודש גבר הייאוש. השבט האינדיאני לא חלם בכלל להשמיע קול. הצדדים האפלים של קרל התחילו לצאת. פתאום הוא טען שהוא לא גאולוג, כפי שאמר, אלא אגרונום. התפתח קרב על ההנהגה בינו ובין קווין. הוחלט לחזור. ברפסודה על הטואיצ'י. קרל, איש היערות, איבד את ההנהגה לקווין, איש הנהרות מאורגון. הם היו שתי סיעות על הרפסודה. קרל דיבר גרמנית עם מרקוס, קווין דיבר אנגלית עם יוסי. מרקוס הטהור לא יכל לשאת את המתח. "הוא ירד על הברכיים, בכה כל הזמן, ביקש שנציית לקרל".אחרי ארבעה ימים החליטו להתפצל. מרקוס, פצוע וחבול, ביקש להצטרף לקווין ויוסי, אך הם לא רצו בו. "זה היה רגע הצליבה שלו. הוא בכה וכעס ואחר כך, כמו ישו, הוא סלח ונישק וחיבק והבטיח להתפלל למעננו. נפרדנו. עד היום לא יודעים מה קרה להם". טרמיטים אוכלים את העור קווין ויוסי המשיכו על הרפסודה. נסחפו למפל, הרפסודה התרסקה והם איבדו זה את זה. ארבעה ימים חיפשו זה את זה. כנראה גם עברו זה ליד זה, אבל לא נוצר מגע. קווין הצליח לבנות רפסודה קטנה, זינק איתה שוב למים ואחרי יומיים פגש ציידים שחילצו אותו. יוסי נשאר לבד. 20 יום מול מולך ושמו ג'ונגל. "כל מכה שיכלה לנחות עלי נחתה. רעב, חרקים, תולעים, נפילות".אבל המסויטת מכל היתה התקפת הטרמיטים, נמלים אדומות שקורעות את בשר האדם מעליו. "שכבתי בלילה עטוף בסמרטוטים מתחת לעץ. לא הצלחתי לעמוד על רגלי ולחלץ את עצמי כדי להשתין. עשיתי עלי. זאת היתה טעות גדולה. המינרלים בשתן משכו אלי את הנמלים. נחיל שלם עלה עלי. הם צבטו, נשכו, היו בכל מקום. לו הייתי ישן היו גומרות אותי".אחרי 17 יום ראה מטוס בשמים. הבין שמחפשים אותו לשווא. "זה היה הרגע הכי נורא שלי. התמוטטתי ואמרתי שאני לא רוצה לחיות. שכבתי בוכה בתוך הבוץ. הרגליים שלי היו גושים של מוגלה. הרגשתי שהן עולות באש. חיכיתי למוות. ואז שמעתי עוד קול בכי. של אשה. הבטתי וראיתי שאין איש, אבל בראש שלי המשיך להתנגן הבכי. קמתי והתחלתי לצרוח עליה: 'קומי, תפסי קי לבכות, המטוס עוד יחזור'".במשך יומיים הוא התנהג כאילו יש איתו בחורה. שיש עליו אחריות והוא צריך לטפל בה. יומיים לא חדל לדבר אליה. גער בה, הצחיק אותה, התחנן שלא תישבר. באיזה שלב אפילו הכין לה מיטת זרדים שתישן לידו.­ הבנת שאתה משתגע?"ברגע שהכנתי את המיטה, תפסתי את עצמי. הבנתי שהגבול דק ואני עלול לחצות אותו".­ מה חיבר אותך בכל זאת לחיים?"השלתי מעלי את כל השכבות והגעתי לבסיס של הבסיס ­ שאני פה בשביל לחיות". סירת ההצלה הגיעה בינתיים חזר קווין עם הסירה של טיקו ועם שני אינדיאנים מהכפר. ביום השלישי לחיפושים רצה טיקו לחזור וקווין התחנן: "עוד קצת". בערב היה כבר ממש מסוכן. גזעים שטו במהירות אדירה בזרם ואיימו לפוצץ את הסירה. אבל הטואיצ'י היה צר והם לא הצליחו לסובב את הסירה. חיפשו חוף כדי שיוכלו לרדת ולסובב את הסירה ביד. הם ירדו לחוף שבו שכב יוסי. הם לא ראו אותו והוא לא ראה אותם."שמעתי מנוע, אבל הייתי בהזיות וחשבתי שזה דבור. ניסיתי להיפטר ממנו, אבל כלום. כשהרעש היה נורא חזק הרמתי את הראש לראות מה עם הדבור הזה. פקחתי את העיניים וראיתי דמויות על החוף. רציתי לעמוד אבל לא הצלחתי, רציתי לצרוח אבל לא יכולתי. פתאום קווין ראה אותי וצרח: 'יוסי, אל תזוז'. הוא שעט אלי כמטורף. החזיק בי. התחבקנו שעה ארוכה. מלמלנו דברים לא ברורים".טיקו פתח קופסת טונה ושאל: "בחור צעיר, האם אתה רעב?".­ בכיתם על מרקוס?"קווין חזר לחפש אותו ואת קרל. הוא לא גילה דבר. אני, אם הייתי עצוב זה בגלל האפלה שגילית בתוכי, בגלל שלא הייתי שם למען מרקוס. שלושתם חלק ממני. כיום אני ארבעתנו". הספר בלבל את מסלול חייו אחרי שחזר לארץ, בגיל 23, החליט שראה הכל ועכשיו צריך להקים משפחה. גינסברג התחתן עם דפנה. "אהבת נעורי", הוא מכנה אותה. נולדה בתם מיה ובמשך ארבע שנים היו מאושרים להפליא. הוא למד באוניברסיטה, עשה קריירה בפרסום. אבל שנתיים וחצי לאחר שחזר הופיע הספר ובלבל את מסלול חייו."פתאום נהייתי קצת אמן. למרות שכתבתי רק ספר אחד כולם אמרו לי שאני סופר. נתנו לי במה. התחלתי לשמוע דיבורים כמו: 'שמעתי אותך בתיכון', 'היית אצלנו בקיבוץ', 'גדלתי על הספר שלך'". הוא הפסיק לעבוד ביום ועבר ללילה. הרצאות בכל הארץ."אני מאוד אוהב את הבמה. זרקור עלי ואני מבין איזה כוח יש לבמה. כשאני על הבמה אני הכל יודע. לוקח את הקהל לידיים ועושה בו מה שאני רוצה. תשומת הלב הופכת אותי למספר סיפורים מקצועי, אבל הם צמאי דם. לא רוצים שקופיות, לא רוצים הרצאות על דרום אמריקה ­ רק הטואיצ'י. בדיוק כמוך".כשהיה בן 29 הרגיש שוב שהוא רוצה לצאת, לחוות, להתפתח. "בראש בחרתי להישאר עם המשפחה, עם אשתי, אבל המשבר היה גדול ממני. נכנסתי למצוקה נפשית. אשתי, שהיא ענקית ואם מופלאה, היתה ההפך ממני".דפנה גרה בבית שבו נולדה, שי נויים הפחידו אותה. "כשהיינו ילדים היתה פורצת בבכי אם הייתי מזכיר שק שינה ומדבר על נסיעה".גם התדמית שלו בארץ חנקה אותו. כל הקטע עם טואיצ'י התחיל להימאס. הוא התגרש, דפנה התחתנה עם עורך הדין של הגירושים, נולד לה עוד ילד "וכולנו ביחסים מצוינים". חוויית הסמים והמרק הקוסמי ­ בתקופת המשבר הזאת היה גם סיפור של סמים?"היו לי התנסויות, אבל רק בסמים פסיכדליים. אלה שמרחיבים את המוח. אף פעם לא מצאתי מפלט בסמים ולא עישנתי כצורך חברתי".­ זה קרה בארץ?"גם בחו"ל או בסיני. זה היה ניסיון מודע לחצות קו מסוים".­ מה זאת אומרת לחצות קו?"בחוויה פסיכדלית אתה יכול לקחת איתך דברים. אתה מתעורר ויודע שחיית מציאות נפרדת. אני יודע שהיא קיימת ועכשיו אחיה עם הידע הזה".­ על איזו מציאות אתה מדבר?"זאת מציאות של אחדות. דברים מתחברים. הסם מוציא אותך מהחושים שלך. אנחנו חווים דרך החושים, אבל החושים מוגבלים. אז אנחנו חיים בעולם מצומצם של שישה חושים ומוח. אנחנו תפוסים בתוך Mind­ה שניזון מכל החושים ויוצר בעבורנו את המציאות".גינסברג מעיד על עצמו שכבר חצה את הקו הזה גם בלי סמים, אבל בהתחלה צריך, לדעתו, סמים. "החושים בהגדרה מדעית הם שקרנים. אתה רואה בקולנוע משהו זז. מכוניות רצות, אנשים הולכים, אבל אלה תמונות סטילס, רק שהעין שלך לא יכולה לקלוט 32 תמונות בשנייה. העין חושבת שזה זז, אבל לא. היא משקרת אותך. החושים לא מספיק חדים".­ לא פחדת שלא תוכל לחזור מהמקומות שהסם לקח אותך אליהם?"בטחתי בעצמי. עשיתי את זה בסביבה מוגנת ובתנאים אחראיים".­ מה זאת אומרת?"חיפשתי לי מקום שבו לא אחוש פרנויה, משהו במדבר או בהר. צמתי. הכנתי את הגוף כדי לעזור לסם לבוא בקיבה נקייה. מין תהליך של התקדשות מסוימת. ידעתי מה אני עושה וכיוונתי לנקודה מסוימת".­ אף פעם לא עישנת כמפלט?"אם פעם עישנתי חשיש או גראס כמפלט, מיד קבלתי את הסטירה שזה לא מפלט".­ כלומר?"הוא עושה את ההפך. הוא לוקח אותך לכיוון שאתה נמצא בו. אם אתה בדיכאון, הסם רק יגביר את הדיכאון".­ היום אתה משתמש?"היום אני לא משתמש בשום סם. אפילו לא מעשן טבק, לא שותה קפה, בירה או אלכוהול אחר".­ למה הפסקת עם הסמים הפסיכדליים אם הם כל כך מחדדי חושים?"כי אני מנסה להגיע לאותו דבר בלי הסם".­ אתה מצליח?"לפעמים כן. אני לא מדבר מתוך איזו תמימות ספיריטואלית. אני רציני, לומד להבין את המדע של העניין. אני מתכוון למרק קוסמי, כשהחושים לא מגבילים אותך והכל נוגע בהכל. בפפואה זה היה מופלא. חוויתי חוויה קוסמית וזה היה לגמרי נקי. הייתי שם בלי לקחת כלי עזר". אהבה יפנית אבל לפני ההתעלות של פפואה המתינו חודשי הדיכאון בניו יורק. הפחד שיישאר לבד. לא היה לו דולר בג'ינס והוא עבד בסבלות רהיטים. קנה סדינים שחורים והתעטף בהם באיזו דירה עלובה. נואש בגיל 30.אחרי כמה שבועות פגש את נאצקו סאני צומי. יפנית מדהימה. הוא לא ידע אם תסכים ופחד להתקרב. ערב אחד ראה את הסרט "ללכת שבי אחריו" עם רובין וויליאמס. המשפט Seize Your Day"" (נצל את היום שלך) שבה אותו. הוא יצא מהאולם, שם קוורטר (רבע דולר) בטלפון הציבורי וצלצל לנאצקו. השעה היתה אחר חצות, והיא אמרה: "כן וברצון, מתי שאתה רוצה".התחילו ימים יפים. פעם כשהלך בסנטרל פארק, חבוק בינה ובין חברה יפנית אחרת, קלט את מבטי הקנאה והבין שהוא מאושר. "ומאז אני לא מטיל ספק בכוח החיים ובטוח תמיד שיש אהבה מעבר לפינה".הם היו יחד שלושה חודשים עד שנסע ללוס אנג'לס. שם כמעט הצליח למכור את הספר בהוליווד, אך התאכזב מהתסריט שהוצע לו וביטל הכל. לפני הפיצוץ הכיר שם את טלי מאוטנר, שתהיה אשתו השנייה, והספיק לצאת עם צוות לטואיצ'י כדי למצוא לוקיישן להסרטה.הם טיפסו במעלה הנהר בסירתו של טיקו הטוב שהיה בין מציליו. לאחר ה ליכה של 45 דקות ביער הגיעו ללגונה בעמק צ'לאלאן, מקום מופלא. והוא נשבע להקים בו את ביתו וכפר תיירות אקולוגי. הוא חזר להוליווד, לקח את טלי וחזר לבוליביה. שופט שיכור על שפת האגם "החזרה לטואיצ'י", הוא לוחש לי מקרן האוהל האפל, "דרמטית יותר מסיפור ההישרדות. הפעם לא הלכתי לאיבוד אלא חזרתי מרצוני. הגורל קישר אותי לאותו נהר. היה לי רעיון להקים על האגם שלידו בית וכפר תיירות אקולוגי. אני הרי 'החולם השוטה'. אני חולם ועושה. כופה את המציאות על החלום".הוא הגיע עם ביולוג וארכיטקט ומצא חורבן. בני הטקאנה מהכפר הסמוך כרתו מאות עצים, שרפו קרחות ביער. שאריות שחיטה של נמרים ונוצות של תוכים התגלגלו בכל מקום. הוא רץ למשרדי רישום הקרקעות כדי להעביר את האדמה אליו ולהפסיק את טבח העצים ובעלי החיים. הסכימו לתת לו את הקרקע, בתנאי אחד: שיעמוד מול הכפריים ויבקש את הסכמתם.אבל הכפר הכריז מלחמה. הוא עמד מולם, ביניהם הבחור שמצא את קווין והצילו, אבל הם לא רצו לדבר איתו. הוא לא הבין למה, עד שמישהו אמר לו שהכפריים רוצים בעצמם להקים את כפר הנופש שיחלץ אותם מייאושם. בינתיים יצאה מלה פז הבירה משלחת בראשות שופט כדי להכריע בסכסוך. הם נסעו באוטובוסים. חבר של יוסי נלווה אליהם כדי לסדר להם את הראש. כל הדרך פיטם אותם בבירה. כשנגמרה הבירה קנה אלכוהול נקי. קטף אשכוליות, הספיג או תן באלכוהול ונתן למשלחת הנעלה למצוץ.צעקותיהם מהיער בישרו לאינדיאנים בכפר על בואם. הם התסדרו בשורה ישרה, בדום מתוח. זה היה ביקור ראשון של נציג ממשלתי בכפר. כבוד השופט עמד מולם מתנדנד ומושתן. עיניו היו נפוחות, אדומות ודומעות. הוא הביט בהם דקה ארוכה ולבסוף שאג בגרון ניחר: "מי זה יוסי?", גינסברג צעד צעד קדימה: "אני יוסי". השופט גיהק והכריז: "האגם שלך, היער שלך, הכל שלך. ואתם", פנה לאינדיאנים, "מי שיפתח את הפה אחתוך לו את הגרון". כולם התכווצו בחזרה אל כניעותם."נשארתי לבד ברחבה והם שיכורים, מסריחים, מזיעים". החבר שהשקה את השופט לשוכרה ניגש אליו וחיבק אותו. "הרמאנו" (אחי), אמר לו, "סידרתי לך הכל". הם לקחו את השופט השיכור להראות לו את האגם, אך הוא נפל למים. הם משו אותו והוא המשיך לשתות ולצרוח."לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואז היה לי רגע של בהירות. נפלה עלי חוכמה לא שלי. חזרתי למחנה, הוצאתי החוצה את הצ'יפים האינדיאנים, אמרתי להם שאני מתנצל ושמחר נרשום את האדמה על שמם". בבוקר התעורר גם השופט. מפוכח ומבויש, העביר את הבעלות לתושבים."פתאום נולד האקולוג שבי. אמרתי לאינדיאני ם שאם הם רוצים לבנות כפר תיירים הם לא יכולים להמשיך לאכול קופים לצהריים. הם חייבים להשאיר את הקופים על העץ, במקום להפוך אותם למזון, להפוך אותם לשותפים, אחרת תיירים לא יגיעו". הרוח הרעה הגיעה הוא חזר לארצות הברית לגייס כסף ומומחים; הטיס ארכיטקט הוליוודי מפורסם למיאמי, משם רצה להמשיך איתו לבוליביה. אבל לא היה לו דולר על הנשמה. הוא נכנס לסניף חברת התעופה הלאומית של בוליביה וביקש שיממנו לו שני כרטיסים. המנהל, דג קר, אמר שנבצר ממנו. גינסברג תפס אותו בדש ז'קטו, צלל לעיניו ונעץ בו: "שלא תעז לעולם לעמוד בין אדם צעיר ובין החלומות שלו". המנהל נכנע. "נתתי לו כזאת אנרגיה במשפט הזה שהוא היה חייב לציית לי".אחר כך בא לוושינגטון, לבנק לפיתוח בינאמריקאי. הוא ביקש 240 אלף דולר והם אישרו לו מיליון וחצי.ואז חזרה הרוח הרעה אל האגם המכושף. סיפרו שהרוח מרחפת על המים של האגם בעמק צ'לאלאן. המון תאונות ציד ונמר שטרף ילד. "אבל אנחנו התחלנו לעבוד בהקמת הכפר. לא האמנתי לכל הסיפורים".לילה אחד, כשישן מכורבל בקילתו, הרגיש פתאום שידיים מנערות את כתפיו. "קום, קום, קום". הוא רץ לבקתת המטבח. ראה אנשים גוהרים על אשת אחד האינדיאנים ששכבה על ספסל. היא היתה מאובנת. הם נשפו עליה עשן, עיסו לה את כפות הרגליים, אבל כלום. "העפתי את כולם ואני מנשים אותה, מנשים אותה, מנשים אותה. מחזיר או תה לחיים". אחרי רבע שעה סיפרה לו את סיפורה:"שכבתי על הספסל והבטתי בבעלי ובחבריו. הם לעסו עלי קוקה. ואז נרדמתי. בחלום תקפה אותי הרוח של האגם. היא נראתה כמו אדם לבן וחזק. היא חטפה אותי מהבקתה אל הטואיצ'י. אני צורחת לעזרה והיא גוררת, אני מתחננת והיא צוחקת. הרוח. פתאום הצלחתי לשחרר את היד שלי מהרוח והתחלתי לרוץ בחזרה לבקתה שלי. והרוח רודפת אחרי. מאחורי גבי אני שומעת את צחוקה המהדהד. הגעתי לבקתה ולא היה שם איש. הרוח הדביקה אותי".ואז התעוררה האשה בצרחה, כך סיפרו האינדיאנים, הביטה ביושבים בחדר, התיישבה, קיללה אותם באבי אביהם, צנחה ומתה. עד שהגיע יוסי והחזיר אותה לחיים."אתה יודע מה קרה אחר כך?", הוא שואל אותי כשאנחנו הולכים באפלה בשולי המדורות, "כולם הסתלקו. לא רצו להמשיך לעבוד אפילו יום".­ איך החזרת אותם?"הבאתי שמאן (כהן דת) שטיהר את המקום". החתונה השנייה למרות הרוח, את חתונתו עם טלי בחר לעשות על שפת האגם. הכוהנת של אלת האדמה לקחה את טלי להיטהר במי האגם. החתן נתן לכלה גלבייה שהכין מראש. התחילו להגיע אורחים מכפרים רחוקים. נגנים, רקדנים צבעוניים, דוכני אוכל. יומיים של חגיגות לפי הטקס האינדיאני. "אמרתי להם שאני לא רק מתחתן עם האשה הזאת אלא גם עם האדמה הזאת. היינו בשיא האוטופיה, בשיא הנתינה, בשיא האהבה".ואחרי השיא באה הנפילה. רעיון הכפר הצליח, אבל גינסברג יצא בשברון לב גדול. כשהפרויקט התחיל לרוץ הגיעו שניים: הוא ביולוג אמריקאי, היא חצי אינדיאנית חצי גרמנייה. "הם רצו להשתלט על הכפר ולכן סכסכו ביני ובין האינדיאנים. הם אמרו להם: 'אתם מאמינים שתראו כסף מהיהודי הזה?'. אנחנו, שהיינו קוראים זה לזה 'וואווקי' (אחי), פתאום היינו מנוכרים. אחרי הכסף שקיבלנו באו המקצוענים. כבר לא היה צורך במנוע כזה שקוראים לו יוסי. מה היה להם לעשות איתי? הציעו לי להיות מנכ"ל, אבל אחרי המשבר עם האינדיאנים בכיתי שלושה ימים. הרטבתי את הכרית, נשבר לי הלב. הרגשתי שזה הזמן לקום ולנסוע". ביבי הנרקומנים באוסטרליה אנחנו מיטלטלים במכוניתי בשביל הפרא ממטע האבוקדו אל תחנת הדלק על הכביש. יש שם אור ומשהו לאכול. הזמנתי את יוסי לשבת, אך הוא אמר שזה "נאוני" מדי. הוא מעדיף את האפלה והאש ביער של להבות­חביבה. בדרך חזרה פתח שקית שוקו כדי לפתוח בתיאור הפרק החדש בחייו: אוסטרליה.גם התקופה הזאת התחילה מלא כלום. מבוליביה נסע ללוס אנג'לס, הקים אוהל על גג ביתו וישב לנוח. ואז, יום אחד, סיפר לו בן דודו שהוא עובד בחברה שפיתחה טכנולוגיה חדשה לטיפול בנפגעי הרואין. העניין מצא חן בעיניו. "הייתי דיפלומט של השיטה הזאת. פתחתי קליניקות בתשע מדינות".מדובר בתורה שהתייחסה להתמכרות כאל מחלה פיזיולוגית. הוא הגיע לאוסטרליה, אך טלי חזרה לארץ והם נפרדו. גינסברג מונה לסגן נשיא החברה, אך לא היה שבע רצון. חסר לו המגע עם האנשים. הוא פתח מרפאה בסידני והתחיל לטפל באנשים."זה משך אותי, זה היה יותר גדול ממני. הסתובבתי בביבים וראיתי את הצד האפל של החיים. אבל אני חושב שלא הייתי מטפל טוב כי לקחתי הכל באופן רגשי. הייתי מעורב מדי בחיי המטופלים".בכל זאת היתה הצלחה. 250 מטופלים עברו במרפאה שלו. הוא פתח אגודה שנקר אה "אגודת הנפש החופשייה". המטרה היתה לשנות את תדמית הנרקומן; להבהיר שהוא משקף בעצם מחלה של החברה. אבל הכל התפוגג לאחר שהמטופלת ה­250 במרפאה שלו נפטרה. למחרת נסגרה הקליניקה. לאחר שנה קבעה ועדת חקירה כי הרופא המטפל היה אחראי למוות. שש שנים טיפל בנרקומנים והכל הסתיים באבחת ועדת חקירה.גינסברג נשאר באוסטרליה. ספרו הפך ללהיט. הזרקורים האהובים שוב התבייתו עליו. הסוכנת שלו הכניסה אותו למאגר עולמי של מרצים לפני גופים כלכליים חשובים. הוא נסע בעולם ודיבר על תפישת חייו ותמונת עולמו. כבר הגיע למאוריציוס ומדגסקר. לפני שבוע חזר מאוסטרליה. שם, באחד הכנסים של סוכני נסיעות, ראה שלט: Call High" (צלצל לדרג הבכיר), Call Early (צלצל מוקדם בבוקר כדי שהמתחרה לא יקדים אותך), Call Frequently (צלצל לעתים קרובות)"."אמרתי להם שחסר משהו, Call Intensly'' (צלצל בעוצמה). ואז סיפרתי להם על המקרה שלי עם מנהל חברת התעופה של בוליביה והכרטיסים. אמרתי שלמילים אין טעם אם אין מאחוריהן אנרגיה". חיים על כוכב ­ 20 שנה לאחר ההישרדות ביער, מה הלקח שעדיין מלווה אותך?"ברגעים הכי קשים אני נזכר באמת פשוטה אחת: שאני אדם שחי על כוכב. אני פה ואני רוצה לחיות. זה המצב הכי נקי שלנו. במצב הזה הייתי בג'ונגל. גם אז לא פחדתי. למרות שהייתי לבד לא הרגשתי בודד. נשענתי על המקורות הפנימיים שלי".­ אם אני חי אז הכל בסדר."כן, יש לי מחסה, יש לי בטן מלאה, יש לי אהבה".­ זאת התובנה הבסיסית מהיער."ביער סבלתי, אבל לא הייתי מסכן. הסבל הוא עניין של בחירה, הכאב לא. גם את הכאב צריך לקבל באהבה".­ קבלת הכאב באהבה מחזירה אותך אל הפילוסופיה של הצלוב."קראתי את הברית החדשה, לכן אני אוהב את הצלוב".פעם באוסטרליה נסע במכוניתו בלילה. לפתע ראה שלט על כנסייה: "לתכריך אין כיסים"."זה נתן לי בומבה בראש. שאלתי את עצמי: איזה נכסים אנחנו אוספים? מה ניקח איתנו לשם? את הכבוד, את הפרסומים? אז אחרי מה אנחנו רצים?".בהרצאותיו מספר גינסברג גם על סולון החכם, אלכסנדר הגדול וקונפוציוס, אבל יותר מכל הוא אוהב את הסיפור על זורבה היווני. פעם הלך זורבה בהרי מקדוניה ופגש זקן מקומט וכפוף שנטע עץ חרוב. " זקן טיפש", פנה אליו זורבה, "האם אינך יודע שהחרוב נותן פרי רק אחרי 70 שנה?". הביט בו הזקן ואמר: "אני חי כאילו לא אמות אף פעם". התמלא זורבה יראת כבוד כלפי הזקן, אבל כחלוף שנייה זה עבר לו. "זקן מטומטם", הטיח בו, "אני חי כאילו אמות מחר".­ באיזו דרך אתה ממליץ לבחור?"אני אומר להם ששתי הדרכים אינן ריאליות. אם נחיה כל יום כאילו נמות מחר, אז מה עם הילדים, המשפחה, העסקים? וגם גישת הזקן כאילו אין מוות אינה אמיתית. המוות הרי אורב מאחורי הפינה".­ אז מה הגישה שלך?"אני אוחז את המקל בשני הקצוות. אני חי כל יום כאילו לא אמות אף פעם".