בשר זה מאוד אסתטי התערוכה של ז'וזף דדון מפגישה את הסטריליות התרבותית של המערב עם תאוות הבשר של בני האדם מאיה בקר 11/05/01 האמת היא שגם אחרי שיחה ארוכה עם ז'וזף דדון עדיין קשה להבין מיהו הברנש בעל המבטא הצרפתי הכבד הזה, איפה באמת מונח מרכז הכובד הביוגרפי שלו ומה בדיוק הוא עושה עם כל האיברים הפנימיים והמגעילים האלה.אזרח העולם, דדון, מתקרא אמנם "אמן צרפתי", אולם עיון קצר בקורות חייו מגלה כי 15 מתוך שנותיו בילה דווקא בארץ ישראל. ולא סתם בישראל, כי אם כתלמיד ישיבה בעל פאותיים. ולא סתם ישיבה, כי אם ישיבה באופקים. רק אחרי כל הפרק ההלכתי הזה, בגיל 20, פנה דדון לעסוק באמנות, והיום הוא מצטלם כשהוא חובק בשר שפן בלתי כשר בעליל.מדובר בבחור בן 26 עם סיפורים שעשויים להישמע לפרקים כאילו נרקחו מדמיונו הקודח ועם חיבה יתרה לכל מה שנשמע ומצטלם כמו פרוורסיה.עם הקדמה שכזאת ויתרנו אמנם על גורם ההפתעה שעשוי היה להיבנות לאורך הכתבה, אולם בדרך הרווחנו עוד כמה קוראים: חובבי סיפורים אנושיים פנטסטיים, חובבי דיאלקטיקת חילונים­חרדים, וכן את תומכי תנו לחיות לחיות.ז'וזף דדון מציג כאן עכשיו במסגרת הפקה משותפת של גלריה אלון שגב והמכון הצרפתי. בחלל הענק של אלון שגב תלויים שישה צילומים שלו ובחלל הקטן של המכ ון הצרפתי תלויים ארבעה צילומים נוספים, כולם חלק מסדרת עבודות שבהן מצולם האמן בתוך סביבה סטרילית ומצוחצחת, לבוש באלגנטיות מופתית, כשהוא משתובב עם גושי בשר חיים ­ איברים פנימיים כמו לבבות שור, אשכי שור, כבד, צלעות כבש וגם בשר עגל טחון. הלכלוך שאנחנו רוצים ועד שיגיעו המנות הראשונות, קצת פרשנויות מפי היוצר: "מעניינת אותי העובדה שהיום אפשר להיות אדם מאוד מכובד ומקושר, אבל עם תחושות בטן מאוד פרימיטיביות ומאוד קרובות לאדמה, לבשר, לסקס ולרצח. כי האדם, גם היום, הוא עדיין פרימיטיבי. וזה בדיוק מה שמעניין אותי להראות בצילומים האלה באופן פרודי ­ את הגולדן בוי הזה, שנמצא כל היום בוול סטריט, אבל למרות זאת יש לו תאוות הכי בסיסיות ויש בו קניבליזם. וזה משהו שהיום לדעתי לא צריך לשים בצד. זה דבר שקיים וימשיך להיות קיים. סקס טוב ואוכל טוב זה דבר שתמיד היה ותמיד יהיה."מעניין אותי הקשר בין האלגנטיות, היוקרה, העניין של להתלבש יפה ובין הלכלוך. התרבות המערבית של שאנל, גוצ'י ופראדה מנסה להרחיק אותנו כמה שיותר מהזיעה שהגוף שלנו מייצר ומהצואה שהגוף שלנו מייצר. האידאל של החברה המערבית הוא להיות נקיים."ואותי מעניין להראות שאפשר להיות נקי, אבל בכל זאת גם מאוד מלוכלך. וזה לכלוך שאנחנו גם רוצים. כשזה מגיע לסקס זה הרי יכול להיות מצב מאוד מלוכלך, אבל זה טוב לנו. לכן גם התערוכה היא בחלל מאוד ריק ומאוד קליני ומאוד נקי, למרות שהעשייה היתה מאוד מלוכלכת בפרויקט עצמו. מעניין אותי בעיקר הקשר בין גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים".­ ???"את כל הלימודים שלי עשיתי בישיבה. מגיל חמש עד גיל 20 למדתי בישיבה בארץ ­ בהתחלה באופקים ואחר כך בבני­ברק ובירושלים ­ ובמשך הלימודים אלה היו נושאים שמאוד העסיקו אותי. ביהדות אלה הנושאים המאוד חשובים בתקופות מסוימות בהיסטוריה. בישיבה לא לומדים את הצד הפולקלוריסטי של היהדות, אלא יותר את כיוון המחקר. התלמוד מאוד עשיר."היום אני לא שומר תורה ומצוות, אבל אין לי שום זלזול ביהדות. בשבילי הלימודים בישיבה היו דבר מאוד מעניין, רק שהנושאים שאיתם אני מתעסק הם כמובן נושאים שהיהדות לא מסכימה איתם. אבל זה לא לחינם, כי אלה נושאים שהגעתי אליהם דווקא דרך הלימוד בישיבה, דווקא בגלל שלמדתי תלמוד."'עבודה זרה' זה אולי שם קצת מיושן, אבל המושג הזה של לאהוב חפץ, העולם של תעשיית הקולנוע, תעשיית האופנה ­ כל אלה הם אלים וזה מה שמעניין אותי. ומאחורי כל זה נמצא הגוף, שהוא בהמי, וגם אלה טקסטים שכתובים בתלמוד. על זה גדלתי."למעשה, מבחינה היסטורית יש קשר מאוד חזק בין דת לאמנות וזה קשר מאוד מעניין. בתק ופת הכנסייה הרי היה קשר הדוק בין האמנות לכנסייה. גם הקשר בין ג'וזף בויס ליהדות מאוד חזק, הוא התעניין מאוד בקבלה. בארט ניומן שאב את כל ההשראה שלו מהקבלה. לא הרבה יודעים את זה, אבל גם אנדי וורהול היה הולך כל יום ראשון לכנסייה ואפילו תרם לכנסייה".­ ובכל זאת יש התנגשות בין העולם שלך היום לעולם הישיבה."האמנות כשלעצמה היא לא בהתנגשות עם הדת. תלוי לאיזה אמנים אנחנו מתייחסים. אם אנחנו לוקחים אמנות שנוגעת לפדופיליה או לעירום או לעבודה זרה, אז מובן שזה מנוגד, אין על זה עוררין. אבל עם אמנות באופן כללי אין שום התנגשות. ההתנגשות מתרחשת באורח החיים של האמן ובצרכנים שלו. וכאן, מבחינה חברתית, מתחילה הבעיה. זה לא פשוט בחיי היומיום להיות אמן שהוא יהודי שומר מצוות".­ בפרט כשאתה מתעסק עם חומרים אסורים מבחינת היהדות."מבחינה הלכתית דווקא אין לי בעיה בתמונות האלה, כי זה בשר לא כשר. אמא שלי דתייה מאוד והיא כל הזמן אומרת לי: 'אתה ממש מגזים, לא יכולת לעשות את התמונות עם בשר כשר?'. אני עונה לה שמבחינה הלכתית דווקא בשר לא כשר מותר בהנאה. מבשר חזיר, למשל, מותר לעשות נעליים ודברים כאלה. א ז פה אין לי בעיה מבחינה הלכתית. מה שבעייתי פה זה האספקט המוסרי, האתי. החברים החרדים אומרים לי: 'אתה תגרום לאנשים להידרדר!'."מעניינת אותי ההידרדרות, מעניינת אותי הסטייה. בעיקר סטייה שנוגעת לאסתטיקה ­ למשל, אנשים נכים, בחור עם בחורה שקצת צולעת. זו סטייה, אבל דווקא הסטיות הללו יכולות להיות פתאום גורם מאוד חזק בתשוקה של האדם. וזה מעניין אותי כי, שוב, זה קשור לאינסטינקטים הפרימיטיביים של האדם. ברגע מסוים זה כבר חוצה את הגבול של השכל ושל הניקיון ושל היופי והסדר".­ אתה אוכל בשר?"אני אוהב בשר שעשוי טוב, רך, עם הרבה שומן. בשבילי בשר זה המשך ישיר לעולם הצומח, כי הפרה אוכלת את הדשא ונותנת בשר. זו מכונת קסם כזאת. אני חושב שבשר זה מאוד אסתטי. בפרויקט הבא שלי הבשר יוצג כמו בחנות אופנה, כמו פריטי אופנה. אני מציע קונספט אחר של האטליז ­ לא האטליז המלוכלך אלא זה שהוא ממש נקי, בשלב שבו החברה כבר לא תהיה הומנית יותר. מעניין אותי לקחת את מה שטבעי, מה שאמיתי, ולהכניס אותו למצב חדש, לתת פונקציה חדשה לבשר. כמו שדושאן לקח את האסלה ונתן לה פונקציה חדשה במוזיאון".­ אתה לא קצת נגעל מז ה?"אצלנו בבית אכלנו רק אוכל כשר למהדרין, אז מטבע הדברים לא היה הרבה בשר טרי. הבשר תמיד הגיע קפוא וארוז. ואז, כשהגעתי לשוק הבשר בצרפת, פתאום שמתי לב שעד היום בשר היה בשבילי משהו אחר לגמרי. המערכת הגדולה שמחלקת לנו את המזון גם מעצבת לנו את המזון, היא התקדמה עד כדי כך שהאובייקט עצמו קיבל צורה שונה. ובצילומים עניין אותי להראות את המציאות."בשוק מוכרים אוזני חזיר, אף של חזיר, רגליים. בהתחלה זה היה מאוד מחריד ומשונה בשבילי, אבל הלכלוך של הטבע הוא מבחינתי לא משהו שצריך להגעיל. צואה של סוס או של פרה היא לא מגעילה. התרבות לימדה אותנו שצואה של אדם היא דבר מגעיל". לגמרי כמו קולנוע לא מפתיע שדדון מזכיר את הסרט "אמריקן פסיכו" כמקור השראה לפרויקט. חליפות וגופות, כסף ורצחנות חולנית, מסעדות יוקרה ומין אלים, אסתטיקה קרה ומנוכרת ­ מה עוד נבקש בסופו של יום. סדרת העבודות שהוא מציג אצל אלון שגב נקראת S.N.O, על שם מועדון לילה פיקטיבי העונה לשם Satin Noir Organisation, ושמציע ללקוחותיו פעילויות פרוורטיות כגון זו המוצגת בצילומים; "תרבות פנאי שחורגת ממה שאפשר למצוא בקטלוג הגדול", כפי שמעדיף האמן לנסח את התחביב.בקטלוג התערוכה כתב דדון סיפורון בצרפתית תחת הכותרת "ברוכים הבאים למועדון", ובו סיפורו הקינקי של עורך דין המגיע לבלות במועדון ונצפה כשהוא "אוחז עצם שחור בלתי מזוהה ועוסק במשחקי רגליים עם גרושתו של חבר פרלמנט".לתוך כל זה מוהל דדון בחדווה ענייני אגו גברי, זהות מינית, אנדרוגיניות, דראג וקצת ערפדים לשיפור המורל; הכל מטופל בגימור מלוקק ועד הפרט האחרון, שהולך קומפלט עם הרצפה המנצנצת של גלריה אלון שגב. "חשוב לי לבנות דבר שיהיה טיפ טופ", הוא אומר. "זה צריך להיות נקי ומושלם, אצלי כל פרט חשוב. זה פרויקט שאנחנו עובדים עליו כבר חצי שנה. אז זה יכול להישמע בומבסטי ומגוחך, אבל לי מאוד חשוב שיש לי ביקורת על כל התהליך ­ הזמנות, עיצוב, מסגור, הכל­הכל לפרטי פרטים. רק על ההזמנה עבדנו שלושה חודשים."אני עובד כמו בהפקה קולנועית. כותב סילבוס, בונה סיפור, סטורי­בורד, ואז ניגש לצלם. זה לגמרי כמו קולנוע. סימון סימון, שהיא צלמת אופנה ידועה בצרפת, מצלמת אותי לפי סטורי­בורד שאני מצייר לה. יש לנו הסכמים עם שתי חברות אופנה מאוד­מאוד גדולות, שאנחנו משתמשים בחללים שלהן לצילומים. אני לא יכול להגיד את שמות החברות, כי הן מסרבות שהשם שלהן יופיע, מתוך פחד שהצילומים יפגעו בחלק מהלקוחות, אבל מדובר בחברות מאוד יוקרתיות."גם פה בארץ עשיתי עכשיו סדרה של צילומים במוסד מאוד­מאוד מכובד, והיה סיפור שלם כי העובדים התלוננו להנהלה והצלם היה צריך ממש לברוח. אני משתמש בחללי אופנה כי שם הכי נקי שאפשר, אבל בעיקר כי יש בהם תאורה שמאפשרת תוצאה של איכות צילום קולנועית".התערוכה הנוכחית היא למעשה הפרויקט הצילומי הראשון של דדון. עד לאחרונה הוא התרכז בהפקות ענק של מה שקרוי "אינסטליישנס", להלן מיצבים. "בהתחלה הגשתי רק רישומים של פרויקטים ואנשים לא הבינו בכלל מה אני רוצה. ואז הבנתי שפשוט צריך לבנות עובדה בשטח. להגיד 'הנה, זה פה'".הוא הקים מיצבי ענק מושקעים עד הפרט האחרון בתוך סטודיו, צילם את היצירה המוגמרת, ופירק אותה מבלי שהוצגה בעצם בשום מקום. "זאת היתה הפקה מוזיאלית. אנשים היו רואים את התמונות ולא מבינים איך זה פועל. הייתי בא עם התמונות לגלריסטים ולמנהלי מוזיאונים והם לא הבינו איך אני בונה את זה? איפה זה? בניתי את הכל כאילו זה נועד לתערוכה, אבל למעשה זה לא הוצג בשום מקום."כל שנה הייתי חוזר לגלריסטים ומראה להם תמונות של מה שעשיתי, וככה גלריות התחילו לעבוד איתי. עם הזמן ההפקות נהיו יותר ויותר גדולות, ואז פניתי למוזיאונים שנתנו לי רשות להשתמש בחללים הפנויים שלהם כדי לבנות בהם את הפרויקט ולצלם שם". שופינג בהתנחלויות המיצבים היומרניים האלה ניסו לבטא ביקורת כלפי החברה המערבית הצרכנית. דדון הרכיב אותם מפריטים שאסף בשווקים אוריינטליים ברחבי העולם, כדי לבטא מה יכולה היתה להיות "מחאתם הפוסט­פוסט מודרנית של אנשי המזרח התיכון, אנשי אירופה האוריינטלית או זרים שגרים בצרפת", כלשונו."יש רשתות שמוכרות מוצרים לכל העולם והן מכתיבות לנו את תרבות הצריכה. אם אני רוצה לקנות משהו, יש קטלוג מוכן, הקטלוג של העולם המערבי, שמכתיב איזה מוצר טוב ואיזה מוצר לא טוב, איזה מוצר שלנו ואיזה לא שלנו. מה שלא שלנו נקרא קיטש. לכן קניתי דווקא בשווקים האלה, שיש בהם למעשה רזיסטנס, שמוכרים בהם מוצרים שלא נמצאים במערכת הגדולה, המערבית."מעניין אותי, למשל, איך החמאס היה מבטא מחאה פוסט­פוסט מודרנית מבחינה פלסטית. הרי יש אנשי עסקים במזרח התיכון שיושבים על שטיח ומתלבשים באופן ארכאי, אבל משיחה איתם מתברר שהם יודעים היכן הם נמצאים בכפר הגלובלי. יש להם עסקים בכל העולם, הם עובדים עם מחשב ועם אינטרנט, אבל הם פשוט מעדיפים במודע להשתמש בחפצים האלה ובעיצוב הזה. השיח האמנותי באירופה שייך עדיין לאנשים מאוד מסוימים, שגרים במק ום מסוים, במזג אוויר מסוים ולכן הם הגיעו להתעניינות באמנים מסוימים."מעניין מה יקרה אם המזרח התיכון יחליט לעשות מהפכה תרבותית. אם התרבות של המזרח התיכון תשפיע על המערב, לדעתי זה יגרום למערב פחד יותר גדול מאשר טילים או סקאדים. כי אז כל האידאולוגיה של המערב תהיה בסכנה. המזרח הרחוק כבר נכנס למשחק הגלובלי של האמנות, עם אמנים כמו מאריקו מורי, ולא מסתכלים עליה כדבר אקזוטי. היא כבר ממש כמו אנדי וורהול. היא הצליחה לשלב בין הטכנולוגיה למסורת, וזה מעניין."הבעיה במה שקרוי 'אמנות עכשווית' זה שאין קומוניקציה, אין משאבים להסביר באופן עממי את מה שאמנים רוצים לומר. כשגרתי באופקים זו היתה בשבילי תקופה מאוד מעניינת מבחינה תרבותית. זה מקום מאוד קשה, ונורא חבל שבאזור הדרום לא עושים עבודה של קידום ועידוד התרבות. וזה בדיוק הקונטקסט שמעניין אותי ­ מה היה לאנשים האלה לומר אם הם היו מודעים לאמנות ולהיסטוריה של האמנות".­ ומאיפה הכסף לכל ההפקות היקרות האלה?"פניתי לאנשי עסקים והצעתי להם לממן את עלות הפרויקטים. לא לקחתי כסף ביד, הם שילמו רק תמורת קבלות וככה הם קיבלו החזרי מס וההשקעה היתה פחות גדולה בשבילם. אם האינסטליישן היה נמכר בתוך שלוש שנים, אז הם היו מקבלים את הקרן שלהם פלוס 20 אחוז רווח. אם הוא לא נמכר אחרי שלוש שנים, הוא שייך להם."וכל זה חשוב לי מפני שאין לי סטודיו. אני חי שלושה חודשים בשטרסבורג, שלושה חודשים בניס, שלושה חודשים בפריז, חודשיים בארץ ושאר הזמן אני מסתובב. ככה כבר שלוש שנים. אין לי בית, בכל מקום אני ישן אצל ידידים. מעניין אותי איך אדם יכול לתפקד בלי התעסקות עם חלל הבית שלו. בגלל זה אני גם עובד בצורה כזאת, זה חלק מהפתרון של איפה לאכסן דברים. אני עושה הכל קצת ובדיוק. יש תמיד קריטריונים מדויקים, שזה כמובן השפעה של הישיבה. החינוך שקיבלתי בישיבה מאוד ייקי, הסדר בישיבה הוא מאוד חשוב."למעשה אני מסתדר בלי הרבה כסף, כי מה שמעניין אותי זה לעשות כל הזמן פרויקטים חדשים. הבעיה היא שאני עושה הפקות מאוד יקרות ואחר כך מוכר אותן במעט כסף. אבל זו לא המטרה שלי, אני אמן צעיר, וכל אחד צריך לדעת איפה הוא עומד. אני מוכר קצת וזה מספיק לי. אני לא יוצא לבלות, אני אוכל אטריות וחסה כל יום".חסה או בשר, לפני פתיחת התערוכה היה מיסייה דדון מוטרד בעיקר בסו גיה הפוסט­פוסט מודרנית, מה הוא הולך ללבוש בפתיחה. "קניתי בצרפת נעלי אחיות לבנות, קניתי חולצת פיג'מה בצבע תכלת עם עיגולים כחולים, ומכנסיים לבנים. כל העניין בפתיחה מבחינתי זה איך אני מתלבש. זה מאוד חשוב לי. עוד לא מצאו עד היום פתרון אלגנטי אבל אוונגארדי איך גבר יכול להתלבש. בשבילי זה פרובלמטיקה. אני קונה הרבה בגדים בהתנחלות אלי, ליד ירושלים. אני מוצא שם בגדים משנות השבעים בשלושה שקלים לפריט, כי כל הג'ואיש פיפל מכל העולם תורמים בגדים לאחיהם שבמצוקה. אם את רוצה לעשות שופינג, תלכי לשם".