בשולי הדברים יהודי עירקי, טורקי קטן, ניו יורקית מירושלים ודני ליטני נפגשים במערכת שי להב 03/05/01 הקו המשותף היחיד לאלבומים שייסקרו להלן הוא שלא תוכלו לשמוע קטעים מתוכם ב... די עם התחנה הזו כבר! במציאות שבה אם אתה לא שם אתה לא קיים, שירים אישיים ומרגשים דוגמת אלה של הדרה לוין­ארדי, כמו גם קטעים שריגשו בעבר יוצאי עדות שלמות (ע"ע פלפל גורג'י), מוצאים את עצמם באותו צד של המתרס ­ שולי הכביש. הטענות, לשם שינוי, אינן מופנות לעבר התחנה היפואית ­ שהרי מטחנת להיטים לא יכולה לשבץ ברשימת השירים שלה קטע בן עשר דקות של עומר פארוק טקבילק ­ אלא לגופים משדרים אחרים (הממלכתיים שבחבורה), שבעצם ההתעלמות שלהם מונעים מציבורים גדולים את הזכות להיחשף למוזיקה אחרת. אבל חדל קיטורים, התכנסנו כאן לסשן של אפליה מתקנת. על "העולם שמח" של פלפל גורג'י יכולתי למרוח תלי תלים של סופרלטיבים בהקשר לשילוב בין השירה הערבית הקלאסית שאותה שאב בעיראק לאקלים הישראלי שאותו נשם במעברה, ועוד ועוד. אבל האמת היא שאין לי מושג. מעבר לקולו המדהים באמת של הזמר ולעיבודים העשירים המוזיקה הזו פשוט לא מדברת אלי, ואחרי שני שירים ייחלתי לסקאד שיפלח את המערכת. זאת אינה ביקורת, כמובן, אלא וידוי מצמרר: בנעורי לא נ חשפתי למוזיקה עירקית. וברצינות, להוצאת דיסק כזה יש חשיבות תיעודית שאולי אף עולה על זו המוזיקלית ­ הנצחתם של שורשים מוזיקליים יהודיים (וזה, אגב, המקום לפנות בקריאה נרגשת לאחי יוצאי אשכנז. מה העניינים איתכם? מה, כל כך נסחפתם בהתנצלויות ובהתפעלות ­ לעתים מלאכותית ­ מהמוזיקה המזרחית סטייל "אני מוצא שהשירה של זוהר ארגוב נגועה בנימים פוסט מודרניסטיים עזים" ששכחתם את בית אבא? להזכירכם ­ בפולין לא ניגנו רוקנרול). גם filA"", הדיסק החדש של עומר פארוק טקבילק, שהוא כבר יוצר עכשווי ואופנתי למדי, הוא לא בדיוק כוס התה (ארל גריי, אחד סוכר) של בכירי המדור, אבל שוב ­ מטעמי טעם בלבד. קשה לנו עם ז'אנר הבגלמות בערפל. ובכל זאת, מדובר בפרויקט מרשים במיוחד, ולו מהסיבה שיוצר בינלאומי כל כך מוערך מוציא דיסק בהפקה ישראלית ("אדמה", של ישי אמיר) ומשתף פעולה עם זהבה בן וסוזי המקומיות. גם האורחות הנכריות מספקות רגעי קסם (רגע, גליקריה היא לא מחולון?), בייחוד הבולגריה נושאת השם הקליט גלינה דרמושלייסקה. המפיק המוזיקלי, סטיב שיהאן, סוגר צוות של פטישים. טקבילק, וזה כבר באמת לא חדש, מנגן מדהים (הפעם, לשם שינוי, הוא גם שר), ובקטעים הקרובים יותר לחיכו של המדור yananihS,( למשל), הצלחנו כמעט לגעת במזרח תיכון חדש. לפחות במושגים של הפסקת אש. ועכשיו, כמו שאומרים אצלנו במונטי פייטון, למשהו שונה לגמרי. הדרה לוין­ארדי ודאי מוכרת לבאי הצוללת הצהובה כבחורה הצנומה שרוקדת בפינה עם עצמה בלי להתחשב בכללי האתיקה הפולנית. אם אתם קוראים את עיתון "ירושלים" (שזה, הרי, בלתי אפשרי בעליל), השם יצלצל לכם מוכר מעמודי התרבות, ויכול להיות שגם כתל­אביבים אנינים כבר שמעתם משהו על הכישרון הירושלמי החדש. בכל מקרה, מדובר בפלא של ממש. לוין­ארדי, אם חד­הורית, הוציאה זה עתה אלבום בכורה, בגיל מאוחר יחסית ובפורמט של טרום מיקס. בעברית ­ כל הדיסק הוקלט בחי, ולא עבר שום עיבוד מאוחר. למרות כל הנתונים דלעיל, yrotS eurT a sI sihT"" נשמע כמו דיסק מקצועי ובשל להפליא של יוצרת מנוסה. למעשה, אם היו מוכרים לכם את לוין­ארדי כדבר הבא בז'אנר הג'וני מיטשליות/ ריקי לי ג'ונסיות לדורותיהן שהגיע זה עתה מניו יורק, הייתם קונים ברצון ועוד אומרים תודה. אלא מה? הבחורה חיה בישראל, ועוד בירושלים. שלא נדע. זאת הסיבה שמשאירה גם אותה בשוליים. למעט שיר אחד, האלבום מושר כולו באנגלית ומהדהד ניו יורקי לחלוטין, מפאת העובדה שהיוצרת חיה שנים רבות בארצות הברית. הטקסטים אישיים וחושפניים, לעתים ברמות מביכות של ממש (כמו uoY knahT"­ב"), ובצירוף השירה העירומה ממניירות ומהעיבודים הבסיסיים, מתקבל תוצר עם מינימום פערי תיווך מהלב. השיר הפותח, uyn"", הוא פצצת רגש אמיתית. בקיצור ­ בממלכת הנשים היוצרות, לוין­ארדי הצליחה לעקוף בסיבוב לא מעט מוזיקאיות מקומיות מנוסות, וזה רק זינוק הבכורה שלה. הוא עדיין רחוק משלמות, אבל דווקא בחספוס ובגסות שלו יש הרבה קסם. הדיסק, אגב, הוא מלאכת יחיד שלה, ללא סיוע של חברות תקליטים, וכנ"ל לגבי ההפצה והיחצנות. במסגרת אי ההליכה בתלם, לוין­ארדי תוציא בעוד כחודש דיסק נוסף(!), שיתעד הופעה חיה שלה. כל הכבוד. ואפרופו הופעות ­ במוצ"ש הבא תוכלו לראות אותה בתמונע. רבע מחיר מריקי לי ג'ונס, ועם פוטנציאל ריגוש גבוה בהרבה. ראו הובטחתם. אחרונה חביבה היא ההוצאה המחודשת עלי דיסק של "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל", אלבום שהוקלט בהופעה חיה של יהונתן גפן ודני ליטני בצוותא בשנת 74'. מדובר במופע שהועלה אחרי מלחמת יום הכיפורים בכוונה להיות ערב חד­פעמי, אבל זכה להצלחה אדירה שגררה יותר מ­600 הופעות. הוא הורכב מקטעי סטנדאפ במובן גא­פן, בצירוף שירי מחאה מתורגמים ומקוריים ששר ליטני. למפיק היה שם מוכר (אריק איינשטיין), כמו גם למקישן (מתי כספי) ולמשמיעי קולות הרקע (שלום חנוך ואריאל זילבר). בקיצור ­ חיל התותחנים. האזנה לדיסק הותירה אותי עם דיכאון עז. לא שהוא רע, נהפוך הוא, וכאן בדיוק הנקודה. אלבום שהוקלט בשנת 74' נשמע רענן ומתריס כמעט יותר מכל מה שנעשה כאן בשנים האחרונות. אתם יכולים לדמיין פזמונאי מצליח בהווה שעומד על הבמה וחובט בכל פרה קדושה הנקרית בדרכו, תוך שהוא נעזר בשירי מחאה מתורגמים? ועוד של דילן? לא נראה לי. ההסבר להיעלמות הסאטירה והמחאה מהמוזיקה המקומית הוא ברור. המצב היום פשוט הרבה יותר טוב. הצחקתי אתכם, אה? לפחות זה. אחרי הכל, כמה צחוקים כבר הצליחו לחלץ מכם באמצעות דיסקים ישראליים חדשים? "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל", שהוצא מחדש ביוזמתו הברוכה של ערן ליטווין, יעשה את העבודה. נכון שמושאי הגיחוך השתנו (ישראל גלילי, למשל), אבל מדהים לגלות שנושאיהם נשא רו בעינם. כפייה דתית, ימין מטורף, התנחלויות מיותרות, שמאל פלצני וכו' וכו'. כל מאפייני הפוסט טראומה, הציניות, הייאוש והתמוטטות הערכים הישנים, יחד עם כשרון כתיבה נדיר ורוח נעורים יצרו כאן מסמך חתרני ומטריד ביותר. על גולדה מאיר, למשל, הם אמרו: "'אל תאנסו אותי', אמרה הזקנה בתקווה". גם המוזיקה מצליחה להישאר רלוונטית אחרי 27 שנה, בייחוד "הם מסתירים את אלוהים", אחד מהשירים האנטי ממסד דתי החזקים ביותר שנכתבו כאן. היום אפשר להסתכל על אלבום כזה רק בגעגוע. בדיוק כמו אז, אנחנו שקועים בחרא אבל מרחפים בשאנטי. יותר קל ללבוש גלביה ולדקלם את "שיר לאהבה" בלב האזור השנוא ביותר עלי אדמות מלהטיח את האמת בפרצוף. מחאה? זה משהו שהיה בסיקסטיז, לא? בינתיים, כנראה, התייאשנו.