אני צועד בעקבות נאבוקוב עבודתו של הסופר סיימון מאואר כמורה לביולוגיה הולידה את ה'גמד של מנדל' - הרומן החמישי שלו הדסה וולמן 04/05/01 "פרונטו", עונה סיימון מאואר לטלפון מביתו ברומא, שם הוא גר בעשרים השנים האחרונות. "אנגליה היא כבר כמעט ארץ זרה בשבילי", אומר הסופר הבריטי, שעובד לפרנסתו כמורה לביולוגיה. העניין בביולוגיה הוליד את 'הגמד של מנדל', הרומן החמישי שלו (הראשון שתורגם לעברית)."זה התחיל מביקור בצ'כיה, הוא מספר, "הגעתי לשם כתייר, נהגתי דרך וינה, ואז העיר הראשונה שאתה מגיע אליה היא ברנו. רציתי לראות את המנזר, כי ידעתי קצת על מנדל לפני כן. זה היה ב­94', אולי 95'".מדוע דווקא גמד מוביל את הסיפור? "ובכן, בנדיקט למברט איננו דמות אמיתית, אם כי עלי להודות, שבעיצוב דמותו הושפעתי ממישהי שהיכרתי לפני שנים אחדות. היא היתה גמדה, ויש הדי זכרונות ממנה בספר, אבל לא באופיו של הגיבור, שהוא דמות שבניתי מתוכי."ברגע שעלה בי הרעיון, שהגיבור הראשי יהיה גמד, כל ההסתכלות שלי על העולם נהייתה מן הזווית הזאת. צריך היה לגייס את הדמיון כדי לראות את העולם מגובה של מטר אחד ועשרים ושבעה סנטימטר. אז החלו לעלות בי כל מיני רגשות בנדיקטיים כאלה... בחרתי בגמד כי הייתי זקוק למספר שיש לו תכונה מסויימת, מאפיין גנטי ברו ר. כל הרעיון של הסיפור הזה מבוסס על תורתו של מנדל. למנדל לא היו חיים מרגשים במיוחד ולכן נזקקתי למישהו שיספר את הסיפור. הבנתי שאני צריך גיבור, שלו עצמו יש בעיה גנטית, ובחרתי בגמדות מפני שזה פגם מוכר, דרמטי, ומפני שזו מוטציה פשוטה."הספר נכתב במשך שנה, שנה וחצי, וכל אותו זמן בנדיקט היה איתי במחשבות. הלכתי ברחוב, ובנדיקט כאילו הלך לצידי. ראיתי את העולם מנקודת המבט שלו. גם בתוך הבית הסתכלתי על הכל מן הגובה שלו".מה פשר הלעג לפרויד, שאתה מכנה בספר בעקביות פרוד (זיוף באנגלית)?"אפשר לומר שאני לא מאמין בפסיכולוגיה. כשעבודתו של פרויד פורסמה לראשונה, בזמנו, ראו בו מדען. אבל כיום, אינני חושב שאפשר לראות אותו כך. כי מה שהוא מציע זה בעיקר דרך פילוסופית להסתכל על גברים. אבל אני צריך גם לומר, שאני צועד כאן בעקבות סופר אחר, שאני מעריץ, ולאדימיר נאבוקוב, שדחה בתוקף את הפירושים הפרוידיאניים לספריו. אז יש בדיבור הזה, פרוד, גם מין מחווה לנאבוקוב."אולי המאפיין העיקרי של בנדיקט למברט זה, שהוא לא מרחם על עצמו, כי ניסיתי ליצור דיוקן של מישהו, שמצד אחד מקבל את עצמו כפי שהוא. כל­כך הרב ה אנשים מבזבזים זמן רב בניסיון להתעלם ממה שהם. הנה, רק היום אחר­הצהריים התבוננתי בתוכנית טלוויזיה על ניתוחים פלסטיים. על הבום של התעשייה הזאת, שנובעת בעצם מכך שאתה לא מוכן לקבל את עצמך כפי שהינך. בנדיקט מקבל את עצמו כפי שהוא, ובזה כוחו."מצד שני, הוא לא דמות פשוטה. יש בו המון כעס על כך שזה גורלו".למרות שאיפשרת לבנדיקט הצלחות גדולות גם במחקריו המדעיים וגם בחיים האישיים ­ אשה שהוא מתאהב בה כנגד כל הסיכויים נעתרת לו ויש אפילו הריון ­ הסוף לא טוב. בבת אחת אתה מונע ממנו את החסד שהענקת לו."היו כל מיני תגובות על הסיום הזה, ואם קוראים בתשומת לב רואים, שיש יותר מפרשנות אחת לגבי מה שקורה בסוף, וזה היה לי חשוב. אבל צריך להודות, שלמצב האנושי בכלל אין הפי­אנד. אין אף אדם שסופו טוב. וככותב וגם כקורא, אין לי אהדה לספרים עם סוף טוב, כי זה סוף שמחפה על האמת. אינני סבור שיש סופים מאושרים, ואם הם כך ­ אז זה הסוף. אינני חושב שיכולתי לתת לגמד של מנדל סוף מאושר. זה לא היה אמיתי".* * * קטעים מראיון שנערך עבור המוסף לספרות בקול ישראל, רשת א'