חמותי ואני, מסביב לשעון כשפרופסור שולמית קרייטלר הציעה לסטודנטית מיכל כהן להיות עוזרת המחקר שלה, לא שיערה שתהפוך לכלתה עדי כץ 02/05/01 מיכל כהן פגשה את רון קרייטלר בשיעור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא לא ידעה שהוא בנה של פרופסור שולמית קרייטלר, המרצה הנערצת עליה ומי שזמן מה קודם לכן הציעה לה במפתיע להיות עוזרת המחקר שלה. רק חודשיים אחרי שהרומן החל לפרוח, התברר הקשר המשפחתי. "יצאתי עם כמה מעוזרות המחקר של אמא שלי וזה היה מאוד נעים", מספר רון, "עם מיכל הפגישה היתה מקרית לגמרי". לפני שנתיים רון ומיכל התחתנו.היום מיכל עובדת עם פרופ' קרייטלר ביחידה לפסיכו­אונקולוגיה בבית החולים איכילוב. החמות והכלה עובדות יחד כבר שמונה שנים, ואוהבות מאוד את העבודה היומיומית המשותפת, שנמשכת לעתים גם אל תוך הערב ופולשת אל החיים הפרטיים. "יש תחושה שזה שלנו", הן אומרות, "העבודה נעשית מתוך שיתוף פעולה ואהבה".פרופ' שולמית קרייטלר עבדה בזוגיות לכל אורך הקריירה המקצועית שלה. היא ובעלה המנוח, פרופ' הנס קרייטלר, מי שהקים בשעתו את החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, נחשבים לשניים מבכירי הפסיכולוגים בארץ. הם הכירו באוניברסיטת בר אילן כשהוא היה המרצה, והיא, צעירה ממנו ב­22 שנים, היתה סטודנטית. סיפור אהבתם ומער כת היחסים המיוחדת ורבת השנים ביניהם היו לאגדה, גם מכיוון שהשניים היו עמיתים למקצוע ופרסמו ביחד עשרות מחקרים משותפים. גולת הכותרת של עבודתם היתה תיאוריית "האוריינטציה הקוגניטיבית" שפיתחו, המאפשרת להעריך, לשנות ולנבא התנהגויות. הספרים שכתבו בני הזוג הפכו לספרי לימוד בחוגים לפסיכולוגיה בארץ ובעולם. מיכל נכנסה לחייהם של הקרייטלרים זמן קצר לאחר מותו של האב, בשנת 93'. היא היתה סטודנטית שנה ב' לפסיכולוגיה וייעוץ חינוכי, כשהמפגש עם פרופ' שולמית קרייטלר שינה את חייה. "אני זוכרת את עצמי יושבת בשיעורים שלה בפה פעור", היא מספרת. "שמעתי כמובן קודם על הזוג קרייטלר, אבל רק כשהתחלתי ללמוד אצלה הבנתי במה מדובר. היא ריתקה אותי. זה היה שיעור מסוג אחר".­ חשבת שיבוא יום ותעבדי איתה?"לא העליתי את זה על דעתי. אני זוכרת שכשהנס נפטר היו סטודנטים שהלכו לשבעה. אני לא העזתי לבוא אליהם הביתה".­ איך הרגשת כשהיא הציעה לך להיות עוזרת המחקר שלה?"הייתי בהלם. זה היה כל כך לא צפוי. לא היה לי מושג למה היא פנתה אלי. לא היו לי ציונים יוצאי דופן. היא פשוט קלטה אותי בשיעור, ניגשה אלי ושאלה אם א ני רוצה לעבוד איתה". "היתה לי תחושה לגביה", אומרת פרופ' קרייטלר.נפגשנו בדירת הקרקע התל אביבית הקטנה של מיכל ורון. אפשר היה לחוש מיד בחיבור החזק בין פרופ' שולמית קרייטלר, בנה וכלתה, הדומה פיסית לחמותה בצורה מפתיעה. השלושה מבלים הרבה ביחד. שתי קומות מעל לדירת בני הזוג נמצאת דירת העבודה של האם, והבית בו היא מתגוררת נמצא גם הוא בסמיכות. יש להם הומור פנימי וקודים שזר לא יבין. גם רון, בנם היחיד של הקרייטלרים, שבילדותו התפרסם כמקים "האגודה לזכויות הילד", הוא פסיכולוג. למרות שהוא עוסק גם בכתיבה ועומד להוציא בקרוב את הרומן הראשון שלו, הוא הלך בסופו דבר בדרכי אבותיו.בשלב מסוים בקריירה המשותפת שלהם, נכנסו שולמית והנס קרייטלר לתחום הפסיכולוגיה הרפואית ופרסמו כמה מחקרים בתחום. בשנת 88' החלה שולמית קרייטלר לעבוד כפסיכו­אונקולוגית במכון האונקולוגי באיכילוב. בשנת 95' היא הקימה את היחידה הפסיכו­אונקולוגית בבית החולים, יחידה ראשונה מסוגה בישראל, שנקראת על שם בעלה המנוח והיא מנהלת אותה עד היום. מיכל, כיום סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה מחקרית, עובדת לצידה כמרכזת היחידה וכחוקרת.­ מה זה פסיכו­אונקולוגיה?פרופ' קרייטלר: "פסיכו­אונקולוגיה היא חלק מהפסיכולוגיה הרפואית, מקצוע חדש יחסית, העוסק בהיבטים הפסיכולוגיים של מחלות גופניות. ההיבטים כמו גורמי סיכון, התמודדות עם המחלה, שינויים שחלים באדם החולה ובמשפחתו ועוד".כשמדובר בקשר שבין פסיכולוגיה ומחלות, פרופ' קרייטלר מבקשת להבהיר שמחלה פיסית לא מופיעה בעקבות גורמים פסיכולוגיים וטיפול פסיכולוגי כשלעצמו לא יכול להביא להחלמה. "בתחילת המאה העשרים האמינו שיש מחלות גופניות שמקורן פסיכולוגי. מחלות כמו אולקוס, אסתמה, מחלות עור ואפילו מחלות קשות, נחשבו ל'מחלות פסיכוסומטיות'. חשבו שאם הגורם הוא פסיכולוגי, המחלה לא אמיתית ואפילו האשימו את החולה בכך שפיתח אותה ושכאשר הגורם הפסיכולוגי ייעלם, תיעלם גם המחלה."היום הגישה השתנתה והיא אומרת שמה שגורם למחלה הוא פתוגן, מחולל מחלה. הוא יכול להיות חיידק או וירוס, כאשר במחלות הקשות הפתוגן עדיין אינו מזוהה. אבל כדי שהפתוגן יוכל לפעול, הוא זקוק לתנאי רקע מסוימים, לאקלים פסיכו­פיזיולוגי מסוים שנקרא גם 'גורמי סיכון'. גורמי הסיכון יכולים להיות מצב חיסוני ירוד, תזונה לקויה ו גם גורמים פסיכולוגיים. זה נכון לגבי כל מחלה, משפעת ועד סרטן. לכל מחלה יש גורמים פסיכולוגיים שונים שמקדמים אותה".­ לדוגמה?"מחלות שקל להדגים עליהן הן מחלות לב. גורמי הסיכון הפיזיולוגיים יכולים להיות כידוע כולסטרול גבוה, יתר לחץ דם או שומנים בדם, והגורמים הפסיכולוגיים יכולים להיות מבנה אישיות מסוים, מה שמכנים 'טיפוס A'. אדם הישגי, שלחוץ להספיק הרבה, שמציב לעצמו דרישות גבוהות. אדם מצפוני מאוד. בסיכון ללקות בסרטן נמצא, לעומת זאת, 'טיפוס C', למרות שזה עדיין לא מוכח לחלוטין. זה אדם שלא מבטא רגשות, בעיקר כעסים, שמדחיק, שלא חולק את מה שמתחולל בתוכו, אבל כל זה הוא חלק ממערכת של גורמים פסיכולוגיים רבים ומגוונים שלא כולם ידועים לנו עדיין. כמובן שיש גם גורמי סיכון גנטיים, היחשפות לחומרים מסרטנים ועוד. יש מקרי סרטן שהתרומה של גורמים פסיכולוגיים בהם היא מזערית או אפסית".­ והטיפול בגורמים הפסיכולוגיים יכול לקדם את ההחלמה?"בהחלט. ההחלמה תלויה, כמובן, בטיפול רפואי מתאים, אבל כדי שהוא יוכל להשפיע בצורה המרבית, צריך לספק גם אקלים פסיכו­פיזיולוגי מתאים".את הפסיכו­אונקולוגיה, מספרת פרופ' קרייטלר, יצרו החולים. "זה מקצוע שנוצר מלמטה. החולים עצמם הם שלחצו והעמידו דרישה לתמיכה פסיכולוגית כחלק מהטיפול שהם מקבלים בבית החולים. קבוצת התמיכה הראשונה הוקמה על ידי חולות סרטן השד בניו יורק בשנת 1951". הטיפול הפסיכולוגי בחולי סרטן, מדגישה קרייטלר, איננו טיפול פסיכיאטרי. "זהו חלק בלתי נפרד מהטיפול הרפואי בחולי הסרטן, ואין לו שום קשר לבריאות הנפש. סרטן היא מחלה קשה גם מההיבט הנפשי, והפנייה לפסיכולוג באה מתוך עמדת חוזק, לא חולשה. האדם החולה בוחר בדברים שיכולים לעזור לו. זה שירות שמאפשר לחולה להפיק את מקסימום התועלת מהטיפול הרפואי, לעבור את התקופות הקשות במחלה ולצאת מחוזק".­ מה הבעיות העיקריות שמעיקות על חולי סרטן?מיכל: "יש קודם כל בהלה ראשונית מעצם הופעת המחלה. אחר כך מתעוררות בעיות של דימוי עצמי ודימוי הגוף, הסטיגמה של חולה. חולים מתלבטים איך לספר על המחלה ולמי לספר. יש התמודדות עם הטיפולים הקשים, שאלות לגבי שינוי סדרי העדיפויות בחיים, לגבי התפקיד של החולה במשפחה ובקהילה, הקושי להמשיך לעבוד ולתפקד כמו קודם".פרופ' קרייטלר: "במצב כזה אנשים בדרך הטבע בודקים מחדש את חייהם. לפעמים מתעוררת חרדה קיומית, תהיות האם אני מנצל נכון את חיי. האם החיים שכל כך הרבה רופאים עמלים לשמר אותם, שווים וראויים לחיות אותם. אנשים הופכים מודעים לפגיעות ולמוגבלות של החיים".­ וקיים בוודאי גם פחד מהמוות."הפחד מתעורר בשלבים שונים של המחלה ואנחנו מטפלים בו".בניגוד לקשר האסוציאטיבי שרובנו עושים בין סרטן למוות, מבקשות השתיים להבהיר שתוחלת החיים של חולי סרטן היא כיום גבוהה מאוד. "הסרטן הפך ממחלה אקוטית למחלה כרונית", אומרת פרופ' קרייטלר. "אנשים יכולים להיות חולים במשך שנים. כמעט כל חודש יוצאת תרופה חדשה שעוזרת להאריך את החיים. יש לנו מטופל שחולה כבר 25 שנה ומצבו בסדר גמור."פעם הטיפול הפסיכולוגי בחולי סרטן כלל בעיקר הכנה של החולה למוות. היום זה משהו אחר לגמרי. היום עוזרים לו להתגבר על משברים, להתארגן מחדש, לשפר את היחסים עם בני המשפחה. לפסיכו­אונקולוגיה יש תפקיד חשוב בשיפור איכות החיים, שפירושה לחיות בצורה הטובה ביותר האפשרית עם מגבלות המחלה, לנצל את המשאבים שעומדים לרשותך, ללמוד ליהנות ממה שיש ולא לתת לרגשות השליליים להשתלט עליך". מיכל: "ולעשות את הדברים שתמיד רצית ולא העזת".­ איך הטיפול נעשה?פרופ' קרייטלר: "עיקר הטיפולים הם פרטניים, חלקם נעשים בקבוצה. החולים פונים אלינו מיוזמתם או מופנים על ידי רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות או בני משפחה. לפעמים מדובר בפגישה אחת, לפעמים סדרה של פגישות, רצופות או לא. מה שחשוב הוא שהחולים יידעו שיש להם כתובת, וכך גם לגבי בני המשפחות שלהם".­ גם הם מקבלים אצלכם טיפול?"בהחלט. המחלה יכולה להטיל עומס כבד מאוד על בן או בת הזוג, ההורים או הילדים של החולה, והם מעלים אצלנו כל מיני שאלות, כמו עד כמה לדבר על המחלה בבית, האם לעודד את החולה להמשיך במה שעשה קודם או להקל עליו וכדומה".­ החולים שמטופלים אצלכם הם כאלה שמאושפזים בבית החולים?"לאו דווקא. רובם הם כאלה שבאים לטיפולים או למעקב. דווקא ההפוגות במחלה הם הזמן הטוב לטיפול, כי החולה לא כל כך לחוץ מהטיפולים הרפואיים. הרבה מהחולים מגיעים במהלך שנות המחלה לפריחה מחודשת, ליצירתיות ולהתפתחות. הם לומדים, למרות המחלה, ליהנות מהחיים. כמובן שיש גם שלבים של שקיעה".­ אנשים חולים מתלוננים על בדידות, על זה שמתרח קים מהם?"יש בהחלט שינויים במערכות היחסים עם אנשים. יש חברים שמוכיחים את עצמם בצורה יוצאת מן הכלל ויש כאלה שלא יכולים לעמוד בזה ומתרחקים. מצד שני יש גם אנשים חדשים שפתאום צצים בשעת משבר ועוזרים".­ דיברתן על דימוי הגוף. העניין משמעותי בוודאי כשמדובר בכריתות איברים או בנשירת שיער כתוצאה מהטיפולים."היום הכל הפיך. לנשירת שיער יש פיאות, וזה בכלל אופנתי היום להיות קירח. לגבי כריתת שדיים למשל, היום משתדלים להוציא רק את הגוש ולהשאיר את השד בשלמותו, או משחזרים שדיים. אבל אלה בהחלט נושאים שדורשים תמיכה וייעוץ ואני חייבת לציין שהפסיכו­אונקולוג הוא חלק מצוות שלם של מטפלים, שיש בו רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים ודיאטנים, שגם הם נותנים הרבה מאוד תמיכה לחולים".ההשתייכות לצוות מטפלים שכזה לא היתה שאיפת ילדות של מיכל קרייטלר. את שירותה הצבאי עשתה ביחידת המחשבים של חיל הים, וראתה את עתידה בתחום המחשבים. עד שיום אחד הבינה שמה שהיא רוצה, זה לעשות שינוי בחיים של אנשים. כשהגיעה לחוג לפסיכולוגיה הכיוון היה ייעוץ חינוכי ועבודה עם ילדים, אבל כשפגשה את קרייטלר הכל השתנה. "היה לי ברור שאני הולכת על פסיכולוגיה רפואית. זה תחום שנוגעים בו באנשים בתקופות הקשות בחייהם. כשמצליחים להרים אותם קצת יותר גבוה, זה השינוי הכי גדול שאפשר לעשות. כשהייתי קטנה, דודה שלי נפטרה מסרטן והחלטתי שאני רוצה להיות רופאה. מכיוון שרופאה אני לא יכולה להיות, כי אני מתעלפת ממראה של דם, הפסיכולוגיה היא הדרך הכי טובה לעזור לחולים".­ קשה להיות במגע יומיומי עם הסבל?פרופ' קרייטלר: "איש מקצוע צריך לתת מעצמו, אבל לדעת גם לשמור על עצמו. לדאוג להפסקות, לקחת חופשות, לנקות את הראש. מיכל תרגמה ספר בשם 'הסרטן כנקודת מפנה', של פסיכו­אונקולוג ידוע בשם ד"ר לורנס לה­שן, שמספר שהוא עבד שנים עם חולי סרטן ללא הפסקה. בשלב מסוים הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר. הוא עזב הכל ונדד בעולם חצי שנה, עד שהבין שהבעיה שלו היא שהוא פשוט לא טיפל בעצמו".מיכל: "כי יש נטייה להישאב לעבודה הזאת". פרופ' קרייטלר: "אבל זה קורה לאו דווקא עם חולי סרטן. פסיכולוגים בכלל צריכים לשמור על עצמם מהשחיקה. לעבור, למשל, טיפול אצל קולגה, לעסוק מדי פעם במחקר כדי להתנתק מהחוויה. אגב, פסיכולוגית מהיחידה שלנו עורכת בבית חולים אח ר קבוצות טיפול גם לאחיות אונקולוגיות, שגם אצלן השחיקה היא רבה. על עצמי אני יכולה להעיד שאני אפילו לא מתקרבת לשחיקה".­ איך זה לעבוד עם המשפחה?פרופ' קרייטלר: "זה יוצא מן הכלל. יש הפריה הדדית ואפשר לדבר אפילו באמצע הלילה. יש הרגשה שבנוסף לעבודה יש גם חום ואהבה, אלה תנאים אידיאליים".מיכל: "יש תחושה שזה שלנו. אין גבולות בין העבודה לבית וזה נהדר בעיני. את עושה כי את רוצה לקדם דברים, לא כי אלה שעות העבודה שלך. זאת הסיבה גם שאנחנו עובדות מסביב לשעון. למטופלים יש את מספר הטלפון האישי שלי והם יכולים לצלצל בכל שעה".פרופ' קרייטלר: "אני מאומנת בלעבוד עם אנשים קרובים לי. עבדתי עם הנס במשך 35 שנה, וזה היה קצר מדי. תמיד עבדתי עם קולגות וסטודנטים, אני אוהבת לעבוד בשיתוף פעולה. מדע כיום לא עושים לבד. כמה מהאנשים שקידמו את הפסיכולוגיה בצורה משמעותית היו זוגות. הזינגרים, הגיבסונים, וגם, למה ללכת רחוק, פרויד ובתו אנה פרויד. מה שיכול להפריע בין אנשים קרובים זו התחרות, ואז המחיר של העבודה המשותפת הוא קלקול היחסים. הסוד שלי היה תמיד, ואת זה למדתי מהנס, שלא עובדים אחד נגד השני, אלא שנינו ביחד נגד הבעיה".­ יחסי חמות­כלה נחשבים בדרך כלל למשהו נפיץ.מיכל: "לא אצלנו. שולמית היא מאוד רגישה ועדינה ומאוד נזהרת לא להיכנס לנו לחיים, אבל כיף לנו להיות הרבה ביחד, כשלישייה. אנחנו משפחה קטנה וקרובה".­ איך אתן מגדירות את היחסים המקצועיים ביניכן?מיכל: "אני תלמידה שלה. את כל מה שאני יודעת למדתי ממנה, אני לומדת כל יום ויש לי עדיין המון מה ללמוד".