אני רזה, משמע אני שווה. אני שמנה, משמע אני אפס נשים, בכל הגילים, נשבעות בשם הרזון, מרעיבות את עצמן בטירוף, רק בכדי לקום בוקר אחד עם הרבה פחות קילוגרמים אבל עם הרבה יותר קמטים 30/04/01 אשה גבוהה, רזה במידה, יפה מאוד, שלושים פלוס. היא נכנסה אל חנות הבגדים בדיוק בשלב שבו התבוננתי בעצמי במראה וחשבתי שלא היה מזיק עוד עשרה סנטימטרים בגובה ופחות עשרה קילוגרמים במשקל. כמוה. בדיוק כמוה. היתה לה נוכחות שאי­אפשר היה להתעלם ממנה. היא באמת נראתה נפלא. המוכרת פנתה אליה ושאלה במה תוכל לעזור. ואז היא דיברה וכל הקסם הלך. היא השפילה את מבטה, דיברה בשקט, אמרה למוכרת שהיא מחפשת איזו חליפה, אבל כמו שהיא נראית עכשיו היא לא בטוחה שמשהו יכול בכלל להתאים לה. התבוננתי בה היטב, כדי לראות האם עיני הם שבגדו בי. לא. לפני עמדה, כמקודם, אשה יפהפייה, סקסית, רזה, גבוהה. התגשמות חלומותי הכמוסים לגבי עצמי. על מה היא מדברת.המוכרת נתנה לה למדוד חליפה שחורה, שעל הקולב נראתה סתמית למדי. כשהיא יצאה מאחורי הווילון כבר נראתה החליפה כמו שווה מיליון דולר. האשה הצעירה הסתכלה על עצמה במראה, סובבה את גבה כדי לראות איך היא מונחת עליה מאחור, עיוותה את פרצופה ואמרה באותו טון שקט וחסר ביטחון: זה משמין אותי נורא. אני נראית זוועה. אמרתי לך שזה יהיה ככה. אני חושבת שקודם אני ארזה לפחות שמונה­תשע ה קילו ורק אז אבוא לקנות בגדים.המוכרת לא ויתרה. נתנה לה ג'קט, שהלך יחד עם גופייה. היא יצאה מאחורי הווילון כשרק הגופייה על גופה. אז ראיתי שאם האשה הזו תרזה תשעה קילו, שוב אי­אפשר יהיה לומר עליה שהיא נראית מדהים. ברגע שהיא תרזה אפילו קילו אחד, היא תהיה רזה מדי. כן, יש דבר כזה, למרות שגם אני מכירה את המשפט שאין אשה רזה מדי ועשירה מדי. אז אולי אין מישהי עשירה מדי, אם כי גם לכך אינני מסכימה, אבל יש גם יש רזה מדי. אני מכירה יותר מדי נשים בנות ארבעים פלוס וחמישים פלוס, שאילו היו מבינות את המסר הזה, היו נראות הרבה יותר טוב. אבל מסתבר שזה לא עובד. נשים, בכל הגילים, נשבעות בשם הרזון, מרעיבות את עצמן עד כדי טירוף, רק בכדי לקום בוקר אחד עם הרבה פחות קילוגרמים, אבל עם הרבה יותר קמטים ופנים נפולות וזיקנה שקפצה עליהן בבת אחת.אנחנו חיים בעידן שסוגד לרזון. משקל ודיאטות הפכו לאובססיה של נשים רבות, כמו גם של גברים, אבל עליהם נדבר בפעם אחרת. נשים מלאות ויפות וסקסיות וחיוניות הורגות את עצמן בדיאטות שיכולות להמאיס את החיים, מדברות על דיאטה, סופרות קלוריות, נכנסות למצבי­רוח אם השמינו 200 גרם, חיות בחרדה מתמדת שמא שני הקילוגרמים שהצליחו לרדת בעמל כה רב יחזרו להתנחל אצלן. ילדות בגיל העשרה עושות דיאטות כסאח של שני מלפפונים ולבן אחד ביום, רואות באוכל אויב מספר אחת, שונאות את גופן ואת עצמן, רבות מגיעות לאנורקסיה, שהיא מחלה מסוכנת שעלולה להסתיים במוות. הסיפוק היחיד כמעט בחייהן מסתכם בכמה השילו מעצמן אתמול, ועלייה קלה במשקל היא סיבה לדיכאון קשה ולחוסר עניין במתרחש מסביב. כל ההערכה העצמית נבנית סביב הגוף הרזה, שדומה שאף­פעם איננו רזה מספיק. המודלים לחיקוי הן של נשים על גבול האנורקסיה, עם עצמות בולטות ופנים חולניים. על שמחת חיים אין בכלל מה לדבר. על אינטליגנציה וכישורים אחרים, עוד הרבה פחות. אמרי לי כמה את שוקלת ואומר לך מי את ומה את שווה. הרעבה עצמית של מיליוני נשים במדור גלריה ב"הארץ" פרסמה בשבוע שעבר אורנה קזין מאמר מרתק, כמו רוב מאמריה, שנקרא: נשים רעבות. היא מספרת בו על ד"ר סוזי אורבך, פסיכולוגית ופמיניסטית בעלת שם, שפרסמה רב­מכר בשם FAT IS A FEMINIST ISSUE"", שמנתח את האופן שבו התרבות של ימינו יוצרת באמצעות התקשורת, הטלוויזיה, הקולנוע ותעשיית האופנה את אחת המגיפות הקשות והמיותרות של החברה האנושית בת זמננו ­ הפרעות אכילה. ד"ר אורבך מדברת בספרה על עריצות הרזון, על הרעבה עצמית של מיליוני נשים בעולם המערבי ועל שנאת הגוף שמביאה לשנאה עצמית.הזהות העצמית של נשים רבות נקבעת, במידה רבה, באמצעות גופן. אני שמנה, סימן שאינני שווה, אינני ראויה, צריכה להיות אסירת תודה אם גבר כלשהו בוחר בי ורוצה אותי. אני רזה, משמע ­ הצלחתי. עשיתי את זה. עכשיו עלי לעשות כל מאמץ כדי לשמר את ההישג הזה. אוי, עליתי חצי קילו, מה יהיה? אני בדרך אל התהום. עוד מעט כבר לא אהיה סיפור ההצלחה שהייתי. מי ירצה אותי אם אני אשמין שני קילו. ומה יהיה אם זה יטפס לחמישה. חייבים לחזור מיד למשטר הנורא. מה אני נהנית לי מהחיים, הרי עוד מעט אני אהיה אפס. ואם אתם חושבים שהמ ונולוג המופרע הזה מצוץ מן האצבע, הרי שאתם טועים. אולי הוא מוקצן במידה מסוימת, אבל יש לו אחיזה רצינית במציאות. דור של נערות רזות נשים רבות חיות בתוך כלא סגור שהן בנו לעצמן. כלא לכל החיים, שאין ממנו יציאה. והכל בגלל דימוי מעוות ומטומטם של עצמן. הן יונקות את האובססיה הזו עם חלב אמן. ד"ר אורבך אומרת שדיאטות ההרזיה שעושות אמהות לילדות הן הגרסה המערבית המודרנית לסד שאמהות סיניות שמו על כפות הרגליים של בנותיהן. "אמהות סיניות מכאיבות לילדות שלהן ומאמינות שזו הדרך היחידה להבטיח שהן יתקבלו בחברה. כך נוהגות כיום אמהות מערביות בכל הקשור לממדי גופן". דברי אלוהים חיים. ואכן, אם מסתכלים על דור הנערות והנשים הצעירות של היום, כמעט לא מגלים בו נערות מלאות. גופות כולן חטובים, הן רזות עד כדי אי­נוחות למסתכל, הן מודעות בצורה קיצונית להופעה שלהן, אבל למרות הכל, כבר בגילאים צעירים ביותר הן חשות חוסר שביעות רצון מהאופן שבו הן נראות. פסיכולוגית­חברה סירה לי שמרבית הדכאונות של נערות בגיל העשרה קשורים לדימוי הגוף שלהן. הן בטוחות שהן מכוערות, שמנות, נראות זוועה, בעיקר בהשוואה לחברותיהן. אני, שהייתי ילדה שמנה, חושבת לעתים מה היה עובר עלי אילו ימי בגרותי היו בתקופה הזו. למזלי נחסכה ממני הצרה הזו. כאשר אנחנו היינו ילדות , וגם אחר­כך כנשים צעירות, השומן, או יותר נכון, הרזון, לא היה חזות הכל. היו עוד כמה מרכיבים באישיות שנחשבו בשכלול ההערכה העצמית.משוגעות. רדו מהגג. אל תיכנעו לטירוף. זה מעגל קסמים שאי­אפשר לנצח בו ואי­אפשר להיות מאושרות בתוכו. מי שאינה חשה יפה וסקסית ונאהבת, לא תחוש כך גם אם תשקול ארבעים קילו. מי שאינה אוהבת את עצמה ואת גופה, לא תאהב יותר גם אם תאכל מלפפונים וחסה כל חייה. אין ספק שנעים יותר להיות רזה משמן, וכמובן בריא יותר. גם אין ספק שיש טעם לעשות מאמצים כדי לרדת במשקל, במידה שיש משקל יתר. אבל זה צריך להיות חלק אחד מחיים שלמים, ולאו דווקא החלק המשמעותי ביותר. זה צריך להיעשות כבדרך­אגב ולא להפוך לעיקר העיקרים. דיאטה צריך לעשות כדי להרגיש טוב, לא כדי לאהוב את עצמנו. אין שום קשר בין משקל הגוף לבין מידת הערך שלנו. אוכל טוב, גם משמין, הוא אחת מהנאות החיים הגדולות. מי שלא מפרגן לעצמו את ההנאה הזו מפסיד, ובגדול. תפרגנו לעצמכן, ולמחרת תאכלו פחות. אל תהיו פנאטיות, אל תחשבו שאתן בדרך אל התהום אם עליתן שלושה קילו. יש תקופות כאלו בחיים, וזה בסדר.אבל גם אני יודעת שאין שום ערך למה שנכתב כאן. טירוף הרזון הוא עניין הרבה יותר עמוק והרבה יותר חמור. נכון לעכשיו, אי­אפשר לנתץ אותו.