כל השוליים בתמונע מולטימדיה זה תמונע, ותמונע זה המקום הכי אין, נכון לעכשיו, לאמנות חוץ ממסדית. שיחה עם האנשים שעושים פרינג' אלטרנטיבי, אבל לא רק שי להב 27/04/01 יום חמישי, בסביבות שבע בערב. מלב רחוב שונצינו בתל אביב, המורגל בצלילי מוסכים ובתי מלאכה, עולים אקורדים שונים, מנגינה של שוטים. הם בוקעים מתוך באלאנס אחרון שעורכים חברי להקת שוטי הנבואה בתוך החלל הגדול של תיאטרון תמונע הממוקם ברחוב. שום דבר, אבל שום דבר, לא מפריע לעוברי האורח בסביבה להיכנס למבנה, לחלוף על פני דלת הכניסה נטולת השומר ולהתחכך בלהקת השנה, אליבא דפרס תמוז האחרון.על רקע הבסים של "אין אני" נכנסת ויוצאת חבורה של צעירים לאולם הקטן של התיאטרון, הצמוד למתחם ההופעה. על פי גילם הרך דומה כי מדובר במעריצים (שוטים?), אבל בירור קצר מעלה כי עסקינן בשחקני ההצגה 'הדיבוק' שתועלה בשעה שמונה וחצי. השחקנים מתזזים (אחוזי דיבוק?) בין האולם למשרד המצוי בקצה המסדרון. ובמשרד, חדר קטן המעוצב בפשטות, לא מצויים מנהלים רבי הוד ועניבות, אלא במאי המחזה, אריאל אשבל, איש תיאטרון ותיק, אוטוטו בן 19. אשבל, קפיץ אנושי, יושב כשרגליו על השולחן ושיערו, הצבוע חלקית באדום, מרוח על הכיסא. פרינג'? לא נכחיש זאת.זה לא שלילד כבר יש תפקיד ניהולי בתמונע, הוא פשוט נזקק לכמה טלפונים ואביזרים, כך שפתח את המשרד באמצעות המפתח שברשותו. לא בדיוק שגרת החיים במקום כמו הבימה, נגיד. אשבל מזמין אותי לשבת איתו בסלון, שזה המונח הפרינג'י לכורסת עץ עתיקה עם ריפוד בורדו קטיפתי, השוכנת בחלל הגדול של המקום, בצמוד לבר. "בגיל 18, מיד אחרי שסיימתי לימודי משחק", הוא מסביר, "הגעתי לכאן כתאורן, אבל האמת היא ששרצתי בתמונע עוד הרבה לפני. 'הדיבוק' היתה יוזמה שלי, אבל נאוה (צוקרמן, מנהלתו האמנותית של התיאטרון ­ ש.ל) עודדה אותי. זה לא משהו יוצא דופן."כשיש לי רעיון אני משתף אותה, ואנחנו בדיאלוג מתמיד. אחרי ש'הדיבוק' עלתה בפסטיבל עכו 2000 (וזיכתה את אשבל בפרס הבמאי המבטיח ­ ש.ל), היא התחילה לרוץ בתמונע. אני חייב להגיד שאם ילד בן 18, שרק עכשיו סיים ללמוד, מוצא מקום שבו מתייחסים ברצינות לעבודות שלו, נותנים לו לערוך חזרות, והכי חשוב ­ מקום להציג, אז מדובר במקום מיוחד במינו. זה פשוט מדהים, לא קורים בארץ דברים כאלה, ואני בר מזל שנקלעתי לפה". אשבל מזדרז לסיים את השיחה, כי ההצגה חייבת לעלות בדיוק בזמן. בתשע וחצי כבר יפרוץ, באותו אולם ממש, הקברט המוזיקלי של אורי הוכמן, "שירה חיה רעה", המוקדש לשירי משוררים מהסוג הזימתי. גם הוכמן לא יכול לחרוג בהרבה מהלו"ז, היות שב­11 אמורים השוטים לפזז על הבמה המרכזית, מה שלא יכול לדור יחד, מבחינת הסאונד, עם הצגה באולם הקטן. בקיצור, בית מלאכה לאמנות, מה גם שעל הקיר המחבר בין האולמות מוצגת תערוכה של פיתוחי עץ תלויים. רב תחומי? לא נכחיש זאת.דוגמה קלאסית לאותה רב תחומיות ניתן היה לקבל בפתיחתה של התערוכה החדשה, "אברם", שהתקיימה לפני כשבוע. בתערוכה מוצגים תצלומיה של יעל דר, שתיעדה במשך כשלוש שנים את אברם, נגן רחוב ירושלמי מיתולוגי, במקום "עבודתו" במדרחוב בן­יהודה. בערב הפתיחה הועלו מספר מופעים שנוצרו בהשראת הצילומים, כמו קטע מחול של הכוריאוגרפית לארה ברסק, קטע מוזיקלי של הזמרת גליה ירון בליווי נגנים מהדג נחש, מונולוג של השחקנית עדיה גודלבסקי וקטע מ"אמא קוראז'" הקלאסי של ברטולד ברכט. במאי הפרק התיאטרלי, אגב, היה אותו אריאל אשבל, שעובד כרגע על בימוי המחזה כולו.יעל דר עצמה היא מרכז רב תחומי. מלבד העיסוק בצילום מדובר בשחקנית ותיקה, במאית (ביימה את ההצגה "ג'ודי יקירתי" בתמונע, יחד עם נאוה צוקרמן), סופרת ומשוררת. בקיצור, אנחנו במק דש המולטימדיה. אם יש עוד צורך בהמחשה, הרי שרק בחודש מרץ האחרון הועלו בתמונע 16 מחזות שונים, 16 מופעים מוזיקליים, ארבעה ערבי בכורה של להקות צעירות, ערב אחד של סופרים ומשוררים צעירים, תערוכה אחת ואחד אלוהינו.בכניסה לתיאטרון אפשר למצוא על הקירות בליל של ביקורות, ציורים, שירים מודפסים והזמנות לתערוכות. בסמוך למדבקה המחויכת "אמנות או נמות", בולטים אזכורים לשתי הצגות המועלות במקום ­ "מיי פירסט סוני" ו"מועדון הקופים הירוקים".שני קווים משותפים למחזות הללו. האחד, ההצלחה הגדולה שלה הם זוכים, והשני ­ השחקן רועי הורביץ. הורביץ, 30, מזגזג להנאתו בינות הפרינג' בתמונע לתיאטרונים רפרטואריים גדולים. הוא שיחק בין היתר בתיאטרון חיפה, משמש כלקטור בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער ומביים עתה את ההצגה "דוממים" להבימה. ההתחככות המתמדת שלו בשני העולמות הופכת אותו למישהו שיכול לתת חוות דעת רב ממדית (שוב?) על ההאנגר בשונצינו. "החידוש הגדול של המקום", הורביץ מנתח, "הוא בכך שהוא עשה ממוצע. מצד אחד בתמונע רק מארחים הופעות, לא מפיקים אותן, כך שעדיין נדרשת עשייה פרינג'ית מצד היוצרים, ומצד שני ב רגע שהם לוקחים הצגה הם מפנקים אותך בשירותים שבדרך כלל אין בפרינג', כמו יחסי ציבור, אחסנת תפאורות, שירותי הובלה ומקום לחזרות. התוצאה היא נוחות מרופדת של תיאטרון ממסדי, אבל בלי הכתבת תכנים מלמעלה."אני כבר השתתפתי בארבע הצגות שם, וממש בניתי לעצמי קבוצה של אנשים שפגשתי במקום. אחד הדברים היפים בקבוצה, ובתמונע בכלל, הוא מגוון הגילאים. אני עובד, למשל, עם במאית צעירה, לי גילת, ועם שחקן בן 74 כמו גדעון שמר. חשוב לציין שהעובדה שהמקום מנוהל בידי אנשים שעשו פרינג' בעצמם תורמת מאוד, כי הם מודעים לצרכים המיוחדים של אנשים בתחום הזה. למשל ­ לספק מקום לחזרות באמצע הלילה, כי שחקני פרינג' עובדים במקומות קונבנציונליים במשך היום כדי להתפרנס". אותם פרינג'אים מנוסים שהקימו לפני כשנתיים את תיאטרון תמונע הם נאוה צוקרמן, אילן רוזנטל ומיקי צוקרמן. הצוקרמנים גם ייסדו לפני 18 שנה את קבוצת התיאטרון תמונע, שעסקה רק ביצירה והרימה 18 הפקות שהוצגו במסגרת פסטיבל ישראל, אמנות לעם, פסטיבל עכו והרבה אירועים בחו"ל. הקבוצה עדיין קיימת, והצגותיה מתקיימות במבנה של תמונע, אבל רובן המוחלט של ההפקות במקום הן עצמאיות. ברגע שהצגה מסוימת עוברת סלקציה של הוועדה האמנותית הקטנה של המוסד, היא זוכה להיות מוצגת במקום, בנוסף לכל השירותים הנלווים שהורביץ תיאר. חלק מההצגות מסובסדות בידי משרד התרבות או עיריית תל אביב, כך שעלויות התפאורה, ההגברה וכיוצא באלה ממומנות, מה שמשאיר את ההכנסות מהכרטיסים ליוצרים. בהצגות שלא זוכות לסבסוד נערכת חלוקה של ההכנסות בינם ובין המקום. תמונע נחשבת להצלחה גדולה, גם ברמה האמנותית וגם מבחינת היכולת למלא אולמות, דבר שהוא לגמרי לא מובן מאליו בעולם הפרינג'. ובכל זאת, אחרי שנתיים של פעילות המקום כבר גורר גירעון של כ­800 אלף שקל. את מיקי צוקרמן, מצוות המקימים, הנתונים האלה מוציאים מהדעת: "אנחנו מצליחים במונחי ביקוש לכרטיסים, אבל הכסף הולך לשחקנים ומאפשר להם לשרוד. תמונע עצמו לא יכול להחזיק מעמד בלי תמיכה ציבורית. העניין הוא שהתמיכה שיש לנו כרגע היא קטנה מאוד. אנחנו מקבלים חצי מיליון שקל בשנה מעיריית תל אביב, שזה כולל גם את התמיכה באנסמבל תמונע, ו­600 אלף שקל ממשרד התרבות."זה פשוט מעט מדי, ואני מודיע שתמונע הגיע כבר לקצה גבול היעילות. הרי אנחנו מוכרים היום כמעט את כל הכרטיסים. אומרים לי 'תעשה יותר פעילות מסחרית ותצמצם את הגירעון', אבל כבר היום אנחנו משביתים את הבית יומיים בשבוע לטובת פרויקטים מסחריים, כמו צילום תוכניות טלוויזיה. אם נוסיף עוד יום נאבד לגמרי את המוניטין שאנחנו מחפשים. כאן צעקתי. תמונע הוכיחה שאפשר לעשות פרינג' עם ערך מסחרי, אבל היא חייבת תמיכה גדולה בהרבה כדי לשרוד".צוקרמן יודע דבר אחד או שניים על מאזנים, גרעונות ושאר מונחים מהעולם הכל כך שונה מזה של תמונע. יודע זה אנדרסטייטמנט. מדובר במנהל של קונצרן הענק פילת, חברה להשמת כוח אדם, אדם שעיסוקו המרכזי הוא עסקים, ועדיף מוצלחים. למרות שבאורח רשמי אין לו תפקיד מוגדר בתיאטרון, בפועל צוקרמן עדיין מסייע למוסד הן בתכנון כלכלי והן בתרומה מכיסו הפרטי. "עד היום התחייבתי לתת מיליון שקל", הוא אומר, "ותזרימית כבר נתתי יותר, מתוך אמונה שאת החלק שעליו לא התחייבתי אקבל חזרה מתישהו. אבל אף אחד לא נתן לי גארנטי לזה", הוא צוחק.צוקרמן, שהיה בעבר נשוי לנאוה צוקרמן, מנהלת תמונע, סירב להתראיין עד היום בנושא תרומתו לתיאטרון, והחליט לשנות ממנהגו עקב הגירעון הקשה שאליו נקלע המקום. ביזנס מן או לא, כשהוא פורס את האני מאמין שלו אפשר כמעט לצפות בניצוצות העולים מלהטו האמנותי: "אחרי שהופענו ב­50­60 ערים בעולם, הבנו שיש לנו את הניסיון המתאים כדי להקים בית כזה. ביססנו אותו על שלושה עקרונות. קודם כל, רב תחומיות. למדנו מהניסיון ומתוך עניין אישי שאנשים שאוהבים תרבות חוץ ממסדית פתוחים גם לדברים אחרים, כי יש להם רגישות לשפה. העיקרון השני היה שהחלל חייב להיות מפתה. אי אפשר להציג פרינג' באולם משיש. זה צריך להיות בתוך משהו גולמי, בדיוק כמו המוסך הזה בשונצינו. והדבר השלישי ­ זה חייב להיות מקום שגם יוצרים בו. פה היה לנו קל, כי כבר היה את האנסמבל של נאווה. אני שמח לומר שאופי הקבוצה שלה מצליח להקרין גם על שאר האמנים, שבאים לתמונע שעתיים לפני ההופעה ולא בורחים מיד. ההחלטה להקים את הבית עלתה אחרי שכבר התעייפנו לנדוד בעולם, והרגשנו שנוצרת בארץ יצירה חוץ ממסדית תוססת, שמשוועת למרכז".הרצון הזה של צוקרמן להשביע את רעבונם של הפעילים בשולי הממסד התיאטרלי הוא כמעט אצילי, אם מתעלמים מעובדה פשוטה אחת. בישראל כבר קיים מרכז פרינג' פעיל (המתהדר בשם המקורי "מרכז הפרינג'"), ששוכן בבית צי וני אמריקה בתל אביב מזה תשע שנים. בין הקבוצות שהופיעו בו היתה גם אחת, אנסמבל תמונע. צוקרמן, מבחינתו, לא מתעלם מהקולגה, אבל גם לא ממש מחמיא לה: "מרכז הפרינג' נתן לנו בשעתו תנאים טובים, אין ספק, ופעל מתוך כוונות טובות. העניין הוא שתנאים נוחים הם דבר טוב ויפה, אבל לא עוזר. גם שאר הקבוצות מצאו את עצמן במצב שלנו, מכרו רק עשרות כרטיסים ולא יכלו לשרוד. הבנו שצריך להקים מרכז חדש ושונה".רועי הורביץ, שהיות שאינו חלק מהצוות המנהל של תמונע קשה יותר להאשימו בחוסר אובייקטיביות, נחרץ עוד יותר מצוקרמן: "מרכז הפרינג' נוצר באמת מתוך המון רצון טוב, שיש לו אגב עד היום. הבעיה היא שהוא מנוהל בידי פקידים, כאלה שאינם ערים לצרכים המיוחדים של יוצרים ואנשי פרינג', בניגוד לצוות של תמונע".החבר'ה של שוטי הנבואה מסיימים את הבאלאנס ושועטים החוצה, בדרך לאיזו פגישה בדיזנגוף. למרות שהם מופיעים במספר מקומות בתל אביב, ההשתטות שלהם בתמונע הפכה כבר לסוג של קאלט, עם קהל קבוע ושטיקים שחוזרים על עצמם. רואי לוי, חבר הלהקה, משתפך: "זה המקום האהוב עלינו. ההנהלה נורא נחמדה ויש הרגשה שהמקום קם מתוך אהבה. את זה אני בפירוש אומר מתוך השוואה למקומות אחרים שהכרנו. אחרי כל הופעה שלנו אנחנו רואים אנשים מחייכים, אבל איכשהו בתמונע הם מחייכים יותר. יש גם משהו בחלל המצוין של המקום שמתאים לנו". המשהו הזה קשור אולי בעובדה שאין כל מחיצה בין הבמה שבאולם הגדול ובין הקהל והבר שמאחוריו.המקום משתנה בבת אחת מבית קפה בגוון תיאטרלי, שנוצר הודות לתקרה הגבוהה ולתפאורה הכהה, לזירה מוזיקלית שטופת זיעה, ברגע שמוציאים ממנו את הכיסאות. חוסר הגבולות הזה יוצר תחושה בלתי אמצעית שמיטיבה עם המופע. גם הזמרת דקלה, שהופעות הבכורה שלה נערכות בחודשים האחרונים בתמונע, יוצאת מגדרה: "להופיע שם זה כמו לאכול במסעדה הכי גורמה שיש. יש משהו באנרגיה, באוויר ובתאורה שם שנותן לי להרגיש כמו בבית". אבל עם כל הכבוד, אמנים כמו שוטי הנבואה, דקלה, מאיר בנאי, יזהר אשדות, שרון חזיז ואחרים המופיעים במקום רחוקים מלהיות פרינג', במקבילה המוזיקלית שלו. בתמונע אמנם מתקיים פרויקט יפה בשם "פריצת דיסק", שנותן במה ראשונה להרכבים אלמוניים דוגמת מיטק הולך לוורשה ורוני והמקרונים, אבל קשה לומר שהוא עומד בראש המחנה של מוזיקת השוליים המקומית. לא במקרה, אליבא דצוקרמן: "הכנסנו בכוונה מוזיקה פופולרית למקום, גם כי זה עסק מסחרי וגם כדי למשוך קהל לשאר הפעילויות, מתוך מחשבה שבכך נצליח לסבסד את ההפקות הפחות מסחריות ולהשתחרר מהתלות בממסד. כאן אני יכול לומר בפירוש שנכשלנו. המוזיקה אמנם משכה עוד קהל לתיאטרון, אבל לא הביאה כסף. היום אני מבין למה בכל מועדוני המוזיקה יש גם בר ואוכל. זה הצ'אנס היחיד שלהם להתאזן כלכלית".­ תגיד, למה לך כל זה? להשקיע מיליון שקל, להתנגח בממסד. יכול להיות שזה רק סוג של תחביב בעבור מישהו משועמם שכבר אין לו יותר אתגרים בחיים?"ממש לא. קודם כל, איש עסקים מפסיק בשלב מסוים לעבוד עם הידיים, ואני חיפשתי משהו מוחשי. מצאתי אותו בתחום עיצוב התאורה שבו אני מתעסק. זה סיפוק ברמה הילדותית. משהו פיזי עם התחלה, אמצע וסוף. חוץ מזה, באמנות יש סוג שונה של יצירתיות ממה שיש בעסקים, כזו שנשענת על אמת פנימית. זאת חוויה, כי קשה למצוא הקרנה כזו בביזנס. ועוד משהו. היתה לי התרגשות אמיתית של לימוד כשהתחלתי עם כל העניין הזה. עסק מסובסד, ניהול עמותה, הפוליטיקה של הכסף בתרבות. תמונע, מבחינתי, היא סוג של סטארט­אפ".