שפה חדשה הם עלו ארצה מחבר המדינות בעשר השנים האחרונות, אבל השפה החדשה שהכתה בהם פה לא הבהילה אותם בכלל. מאיר עוזיאל 25/04/01 סתיו המם אותי. הוא שלח לי לא רק שירים, אלא גם דיסק. אחרי שפתחתי את מעטפת הבועות שבה שכנו הדיסק והדפים, ואחרי שקראתי את השירים, השחלתי את התקליטור במגירתו, והבית נמלא בקצב מורכב ובשירה מצוינת. סתיו פישר הוא אחד מעשרות יוצרים אשר הגיבו לסקרנותי וענו לשאלתי: מה יוצרים, בעברית, העולים מברית המועצות לשעבר, אלה שעלו לארץ החל משנות התשעים? "בעברית? לא תמצא כאלה", אמרו לי כולם. לכן מיד הוריתי להדפיס הזמנות לאירוע בבית הסופר בתל­אביב, שבו, במסגרת פעולות אגודת הסופרים, אעלה על הבמה את היוצרים האלה. זאת אומרת, את השחקנים שיקראו את היצירות כבר היה לי. אלי דנקר, אודיאה קורן, דן כנר, צופית גרנט ואחרים. זו לא היתה בעיה. אבל יוצרים מעולי ברית המועצות הכותבים בעברית עדיין לא. עד תאריך המופע, ב­30 באפריל, היו לי רק חודש וחצי, אבל הייתי שקט לחלוטין. ידעתי שאמצא אותם. לא ייתכן שבין מיליון עולים, רובם שוחרי תרבות, לא אמצא את הכותבים יצירות בעברית. פה ושם גם פגשתי נסיונות ראשונים בעבר. התחלתי לשאול בסביבתי. אפרים באוך, סופר שעלה עוד בשנות השבעים, העביר אלי כמה שמות. ארקדי דו כין סיפר לי בהתלהבות על אלכס "בייאן" פפיר שיוצר בסגנון הראפ. אבל לא הרחקתי באיסוף שלי עד שיום אחד ישבתי עם ידיד ותיק, אלכס לנדסברג, בקפה מול קולנוע גת, ודיברנו על מופעי הספרות שאלכס, כאחד מבעלי סנו, תומך בהם. אלכס הוא סקרן ביחס לתרבות בכלל, אבל כבר שנתיים אנחנו מדברים במיוחד על התרבות של עולי ברית המועצות, והוא דחק בי: קדימה, לקיים ערב שבו נציג מעל הבמה את היצירה שלהם. ואז החלטתי ­ עושים, אבל נמקד את זה כך: מה הם יוצרים בעברית. ההזמנה, כאמור, יצאה לדרך לכל סופרי ישראל. ואז, אחרי כמה ימים, צלצל אלכס ואמר שהוא סיפר על הרעיון לרשת הטלוויזיה אן.טי.וי. מה זה, 1 באפריל? מכאן העניין קיבל תפנית אדירה. הרשת הזו, המשדרת מרוסיה, נכנסה לעניין בהתלהבות. החומרניים יגידו אולי שזה גם בגלל שסנו מפרסמים שם הרבה, אבל אני, שראיתי את ההתלהבות של אן.טי.וי לעניין, ואת השקעתם הכספית בהפקה ובזמן השידור (וגם גיליתי שאלכס וברונו לנדסברג לא יודעו על המעשה הזה), נוטה לחשוב שאן.טי.וי באמת הבינה את חשיבות העניין. בקיצור, ההודעה על הרעיון למצוא יוצרים בעברית הגיעה כך לכל בית בישראל הדובר רוסית (וכבונוס גם להרבה בתים בליטא ובלטביה, באירופה ובאוסטרליה. מדובר בשידור בינלאומי). ההודעה שודרה שוב ושוב, במשך ימים רבים, בצורת תשדיר עם תמונה של ביאליק, ולוגו אגודת הסופרים העבריים, וטקסט באות קירילית המספר על הפרויקט. הקריין חזר בקולו על מספרי הטלפון שצריך להתקשר אליהם. הם היו: הטלפון שלי בבית והטלפון הסלולרי שלי. אתם מתארים עכשיו לעצמכם מה קרה בביתי ובלכתי בדרך ובשוכבי ובקומי. המון טלפונים הגיעו יום­יום. כל אחד שימח אותי יותר מקודמו. הרעיון הזה, מתברר, גם זכה לתמיהות. בגלל שהתשדירים החלו בסמוך ל­1 באפריל, באחד העיתונים הרוסיים תמה מישהו אם זו לא מתיחה. הוא גם שאל בעוקצנות כמה יוצרים כאלה כבר יש? אחד, שניים, שלושה? קיבלתי למעלה מ­80 פניות, ונשלחו אלי כ­50 מעטפות עם חומרים. בצד ספרות נטו, סיפורים ושירים, הגיעו גם מילונים, תרגומים מרוסית (מעניינת התופעה של תרגום שירי ילדים רוסיים מפורסמים לעברית, כספר הילדים שהוציאה לאור סבטלנה גלקין, למשל), מאמרים ועוד. המבוגר בשולחי החומרים היה בן למעלה מ­60, הצעירים ביותר ­ בני 12 (מדובר בילד, מיכאל פבזנר, וילדה, ורוניקה פרייס, שכל אחד מהם כתב ספר. לא מדובר בחיבור או בשיר נעורים רגיל. אבל ככלל, הפרויקט הזה מיועד לכותבים בוגרים). מתוך היוצרים, עשרה ויותר הם טובים מאוד בעיני, ועוד כעשרה מרתקים ומעניינים. אנסה עכשיו לעשות את המעשה הקשה מכל, לבודד מתוכם רק כמה ולספר עליהם. אלברט יעקובוב אלברט יעקובוב, אלברט בן יצחק יעקב, ככתוב על גב ספר השירים שלו "כוס הפוכה", היה בין הראשונים לשלוח. הוא בן 38, בעל תואר שני בספרות ובלשנות רוסית, עלה לארץ ב­93' והתאהב מיד בשפה העברית, לדבריו. הוא שרף מאות שירים שכתב ברוסית והחליט לכתוב שירה עברית עוד בטרם למד את השפה באופן מסודר. האולפן שלו, כתוב על גב הספר, היה פיגומי הבניין שעליהם עבד. "מה את רוצה?" הוא כותרת אחד משיריו: "אני מאושר ואת מאושרת. המון נחמה המון היסטוריה ­ כך את חושבת". שיר נוסף: "אנשים חזקים אנחנו. טוב! יש חיים בנגב ועסק. צל נשאר. אוטובוסים לא חלמו לצאת לצפון. ואין לי ספק בכל מדינה יש דרום, צפון. וישראל דומה לגונדולה ארוכה וצרה. נשאר רצון מתוך תעלות להעלות תפילה". דיאנה גורן דיאנה גורן כתבה לי כך: "אני שולחת לך את המחזה 'לתלות את הסדינים', ומספר שירי ילדים מהספר שאני מקווה לפרסם. אני שולחת לך גם שיר שכתבתי כשהייתי רק שנתיים בארץ, בתקופת הפיגועים הקשים". המחזה הוא לשחקנית יחידה. קטעים מתוך המונולוג: "סוף­סוף הם השאירו אותי לבד, התא הקטן הזה הוא כמו כלוב. טוב שהם לא קשרו לי את הידיים כמו בפעם הקודמת. הם מתייחסים אלי כמו למשוגעת. אולי הם צודקים. אולי אני באמת משוגעת. לפעמים אני מדברת עם עצמי, ונבהלת מהמחשבות שלי... עוד יום עבר בלעדיך. מעולם לא היית חסר לי כך כמו עכשיו. מעולם לא הייתי זקוקה לך ככה. הכי סובלת אני מהפחד הזה. הוא לא נותן לי מנוחה. הוא אוכל אותי. אל תצחק! הוא ממש אוכל אותי. יש לו שיניים שחורות וקטנות אבל מאוד חזקות וחדות, הוא נראה כמו זקן מפגר. כל הזמן הוא יושב על הספסל מולי. אתה זוכר... אתה זוכר איך עמדתי בחנות והסתכלתי עליך דרך החלון ואתה הסתכלת עלי. שתקנו והיה ברור לשנינו מה יהיה הלאה. ו... אתה זוכר איך שאלת אותי כשיצאתי מהחנות ולא ידעתי מה לענות לך כי הייתי רק מספר חודשים בארץ... וגם אנגלית לא ידעתי ממש. אין לי ראש טוב לשפות... לא יודעת. איך אתה סובל אותי, מסכן. אבל אני אשתדל. אלמד טוב. למענך. למעננו. אני... אני אעשה כל שתרצה. רק תוציא אותי מפה. תוציא אותי מפה מהר! בבקשה!". בהמשך מדברת הגיבורה על אמה, ברוסיה, שדורשת יותר מדי ולא מרשה לה את החדווה היחידה: ידיד בשם אולג. "את, את ידעת תמיד מה טוב יותר טוב בשבילי. איזה סיבות המצאת אז, אמא? שז'יד לא ייכנס לביתנו. אמא, אמא, את שנאת את אבי אפילו אחרי שהוא מת בגלל זה שהוא היה ז'יד. נכון, הוא היה ז'יד שאהב אותך, שחי למענך. תמיד נכנעתי בלי קרב. בלי ניסיון אפילו. כך היה כל חיי. כך היה ברוסיה. כך היה בעת הבריחה שלי לארץ. ברחתי לחיים חדשים כדי למחוק מהזיכרון את כל החובות שלי, ובעולם החדש להתקיים מחדש... בעבודה הראשונה שלי בבית מלון, כשעבדתי כחדרנית, לא החזקתי מעמד יותר מחודשיים. כשבאתי למנהל לבקש פחות חדרים הוא סגר את הדלת ואמר שגם תהיה לי משכורת הרבה יותר גדולה ותנאים טובים יותר, ובאותו זמן ליטף לי את הלחי. למחרת כבר חיפשתי עבודה אחרת". וכך נמשך המונולוג, היא מספרת על הבוס הישראלי שאנס אותה, על ההידרדרות להיות נערת ליווי. ע ל הרצון שלה להסתגר מכל העולם. קטע מתוך המחזה הזה יועלה במופע על ידי השחקנית אודיאה קורן. סיון בסקין סיון בסקין היתה לי תגלית מיוחדת. היא אשה צעירה, בת 25, ובשיחת הטלפון היא סיפרה לי שהיא מפרסמת את סיפוריה באתר האינטרנט "במה חדשה". אני מכיר היטב את האתר וגם ביקשתי ממנהליו לאתר לי כותבים עולים. התשובה שקיבלתי היא: "אין לנו, ואנחנו לא יודעים בעצם מי הם הכותבים". ואכן, סיון לא מציגה את עצמה כעולה מברית המועצות בשורות שכל יוצר כותב על עצמו באתר. הטקסטים שקיבלתי ממנה סוחפים ברעננות ובביטחון בשפה שבהם, אבל נכון שאין בהם עקבות רוסיים, הם מאוד מערביים. זו כתיבה מבריקה, היוצרת את עצמה, מודעת לכלליה וגם להפרתם. יש במערביות הזו סכנת ביטול עצמי קלה, אבל הרי מדובר בגיל שבו גם רוב רובם של סופרינו ומשוררינו הם הערצת מודלים זרים. "בכיתה י"א למדנו בשיעור אנגלית את 'פיגמליון'. בסוף, באפילוג, נאמר שלאחר כך וכך שנים לייזה דוליטיל מתה. אחד התלמידים צעק: 'קיבינימט, איזה שבוע חרא יש לי! הפיקסיז התפרקו, לייזה מתה!'". כך מתחיל טקסט מקסים אחד. או קטע נוסף: "לפני שבע שנים הייתי בתולה בת 16. כמו דונה ­ Looking for my Donna''. היא נעצרה בגלל יופיה, ואילו אני הייתי כעורה ורגזנית (היום ­ אשה יפה קצרת רואי: בלי משקפיים לא רואה ממטר)". ומתוך "המחשבות הנשגבות ביותר שיצאו לי עד כה": "אל תאמר קנתה את עולמה. אמור שכרה את עולמה, הרבה יותר מדויק. מחדשת את החוזה כל שנה. עד שלא אוכל עוד לעמוד במימונה של הזמניות. ורק אז איבעט עם המזוודות מהזמניות אל הרחוב. אל הזמן. ואז אולי אחתום עם השטן". דיברנו קצת על יצירה של צעירים ישראלים, והיא אמרה לי משפט חכם מאוד בעיני: "לפעמים יש לי הרגשה שבישראל אנשים שכותבים ספרים עוד לפני שהם קראו ספרים". ליאוניד שניידרמן ד"ר ליאוניד שניידרמן, בן 49, עלה לארץ ב­90'. הוא חי כיום בנהריה, ועובד כרופא שיקומי. "גם ברוסיה כתבתי", הוא אומר, "אבל לא פרסמו. כי לשירים שלי יש ריח פוליטי. אני לא אומר שאני אסיר ציון, אני לא שרנסקי, אבל שמה, רק אתה כותב על היסטוריה של עם יהודי, ולא מפרסמים". יש לי חדשות: גם כאן. "הלילה נפל מהשמים ירח עולה בליווי כוכבים. שבת נכנסה ­ קידוש על היין ולחם קדוש ושירים!". או קטע משיר אחר: "אם משה היה מודה שעם הזה כל כך גרוע שכל דבר מביא לריב שבתוכם הם עבדים שיבנו שוב הפסלים שישקרו כמרגלים שנכנעו לרומאים שיהפכו לגרמנים לפי שפה ומנהגים". ד"ר שניידרמן סיפר לי סיפור מרגש בעיני: "אתה יודע, אני מהעיר אבריטש ברוסיה, ובארץ חי בעבר בצפת רב חשוב, הרבי מאבריטש. זה הרב שחזה את רעידת האדמה במאה ה­19". "יש דימוי של העולים כרחוקים מהיהדות", דקלמתי לו. "מה פתאום", הוא ענה, "בביתנו ברוסיה היה לנו סידור תפילות עתיק בן 150 שנה שעבר במשפחה". על הרבי מאבריטש הוא כתב שיר, ושלח אותו לבית הכנסת של הרבי מאבריטש בצפת. קטע: "הגעתי ארצה מאבריטש בעלייה בשנות אלפיים. זמן מלחמות ופעימות, זמן מפות ונסיגות זמן ממשלות משוגעות ומנהגים מטורפים. אתה נשארת בזמנך בצפת ­ בעיר העתיקה". מרגריטה ומריאנה ליאחוביצקי מרגריטה ומריאנה ליאחוביצקי הן אם ובת. טלפנה הבת, מריאנה, בעברית קולחת. מריאנה, שעלתה לפני שבע שנים, למדה משפטים בארץ ועובדת כעורכת דין. היא ייצגה בשיחה בעיקר את אמה. "אני מורה לשעבר", אני מצטט מדברי האם, מרגריטה, "מורה לשפה הרוסית ולספרות. בארץ אני כבר ארבע שנים. חשבתי הרבה מה אני יכולה לעשות בארץ. במשרד החינוך אמרו לי שכאן אין להם שום צורך בי כמורה. זמן מה עבדתי כקופאית בסופרמרקט, אך העבודה הזאת לא מצאה חן בעיני". היא כתבה מחזה בשם "זה אירע על הירח", מחזה שבו משתתפים מוד, שומר הירח, ירחיאנה, אשתו של מוד, ג'יימס האמריקאי, תושב הירח, פרופסור לרפואה באמריקה, זונה, שוער של בית בושת ועוד אחרים. היא כתבה גם כמה סיפורי הווי יהודי בברית המועצות, עם האנטישמיות ברקע, אבל התרומה המיוחדת שלה להיכרות שלי עם נקודת המבט של עולי ברית המועצות הוא מחזור סיפורי מטפלות. לאחר שעברה כמה עבודות, הציעו לה לעבוד עם קשישים. התפקיד הזה הוליד סיפורים שבהם היא מתארת דמויות של קשישים ישראלים, ומציגה את הישראלים כמזניחים את הוריהם. היא מתארת בסיפורים גם את מה שצמצמה לכלל שיר: "זקנים וזקנות בני ישראל! ועשירים אתם ומייסדים אתם, אך בודדים ומסכנים אתם וילדים כמעט ולא באים ושוכחים אתכם". הבת, מריאנה, מתרגמת במסירות את יצירות אמה. אמנם לא חיפשתי יצירות המתורגמות מרוסית, אבל השיתוף הזה של אם ובת עשה את היצירה של מרגריטה מתאימה להיכלל ברשימה שלי. מריאנה גם כותבת שירים בעברית. באורח מעט נאיבי אולי בצורת הביטוי, אבל כמו ביצירת האם, אנחנו נחשפים לנקודת מבט של עולה: "ישראל היא מדינה עם תמרים תפוזים, עם בננות וזיתים ערבים ויהודים רוסים ומוסלמים. יש הרבה דברים תמיד יש כופר ויש חסיד יש ליכוד ועבודה יש שלום ומלחמה. יש יפים ומכוערים חכמים וגם טיפשים רק לא מצאתי ידידות עזרה וחברות אדישות ואדישים אדישות ואין מילים". גלי­דנה זינגר גלי­דנה זינגר היא קטגוריה בפני עצמה. בעצם, כמו לכמה יוצרים אחרים כאן, היה צריך להקדיש לה כתבה נפרדת. מבין העולים הכותבים בעברית היא המגובשת ביותר ואולי הידועה ביותר. ספר שירים שלה יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ושיריה פורסמו בכתבי עת ספרותיים מובילים. שמה מופיע בהתקבצויות משוררים. היא כותבת בעושר לשוני ועומק תרבותי, ובניחוח אירופאי, לטעמי. את השירים בספר הראשון כתבה ברוסית ואז הם תורגמו לעברית. חלקם בידי משוררים ישראלים ותיקים יותר, אחד מהם על ידי סדנת כתיבה שלמה. רוב שירי הספר תורגמו, ובעצם נכתבו מחדש בעברית, בידי זינגר עצמה. מתוך שיריה החדשים: "כמעט והבנתי אותה את מהותה המהבהבת כשען המפרק שעוניות: אוהבת, אינה אוהבת. סובלת, אינה סובלת. הזכוכית המגדלת בעינו עומדת ולעתים נופלת (עת לכנוס זכוכיות\ועת להשליכן) והוא (מרפקיו על השולחן המכוסה שעוונית שחורה) תולש עלי כותרת מוכספים, משאיר עטרה בזיפים סגלגלים כסגולה מזויפת אוסף את הכל וזורק לפח זבל את פרח התאווה את פרח הסבל כך ערכתי גלגלי שיניים עלי סמרטוט משומן בשורה בלתי קר יאה (וזמן לכל סבבת)". ויש הערת ביאור ליד השורה "שען המפרק שעוניות" שעונית ­ פסיפלורה בלעז. גלי­דנה זינגר עלתה באוגוסט 88'. לכאורה היא מחוץ להגדרת "עליית שנות התשעים". אבל בעצם זו עליית שנות התשעים, בשנת 88' עלו לארץ עולים ספורים בלבד מברית המועצות. השאר פנו לארצות הברית. את כל אלה שפנו לאמריקה ראיתי בעיני, דיברתי אליהם וניסיתי לשכנע אותם לעלות, וזו פרשה נפרדת. "מה הניע אותך לעלות, אז, כש­98 אחוז מהיהודים שיצאו מברית המועצות פנו לארצות הברית?", שאלתי את דנה. "חיכינו לרגע הזה שלוש שנים. הספקנו לשחק אפילו קצת בתפקיד יהודים במחתרת. פעלנו ממניעים ציוניים. נכון, קשה היום לראות את זה באותו אור כמו שראינו את זה אז". ­ למה? "כי רואים דברים אחרת כשאתה כאן. לדוגמה, כעורכת כתב עת, אני מקבלת הרבה חומרים, ולא מזמן קיבלתי כמה טקסטים די מעניינים מבחור שעלה מרוסיה לישראל ונסע מכאן לארצות הברית. נתגלה לי שמעניינים אותו דברים שעניינו אותנו אז, וכאן אין טעם להתעסק בהם יותר. כמו למשל, אם אפשר לראות במאנדלשטם משורר יהודי או לא". ­ למה זה לא מעניין כאן? "אין לי תשובה ב רורה. אולי בשביל זה עלינו, כדי לא לחשוב על זה יותר. אולי כדי להעביר את תשומת לבנו למשהו אחר, לדברים שקשורים לאמנות נטו ולא לכל מיני תסביכים לאומיים. להשתחרר מאותם דברים שקראנו להם שם 'הסעיף החמישי', שזה סעיף הלאום בתעודות". ­ למה עניין יהדותו של מאנדלשטם או האם הוא מבטא אותה מספיק בשיריו לא מעניינת פה? האם זה לא חלק מהישראליות, בעצם, אולי אתם תעניקו את הממד הזה לישראליות? "אני לא יודעת מה זו ישראליות". ­ למה לא תקבעי? למה לא תהיי את הקובעת בשבילנו? "איך אני אקבע אם אני לא יודעת בעצמי? אפילו לעצמי לא קבעתי משהו ברור וסופי בעניין הזה. אבל בדברים של הבחור שכתב לי מארצות הברית ראיתי שכאשר עוזבים את המקום הזה, כל השאלות הישנות כנראה חוזרות". זינגר עלתה לארץ מלטביה, אבל היא בעצם מלנינגרד. בשבוע הפסח היא הוזמנה לשם, לסנט פטרסבורג, כפי שחזרו לקרוא לעיר, להצגת שיריה. "כשעליתי לארץ הבטחתי לעצמי שלא אחזור לרוסיה אם לא יזמינו אותי", אומרת זינגר. לנסיעה נלווה רגע קשה. היא התכוונה לראות ברוסיה את אמה בת ה­63, שכבר התכוננה לעלייה ארצה. אבל מספר ימים לפני הפגישה הגיעה בשורה ק שה: האם נפטרה. "איך היה המעבר לעברית?", שאלתי אותה, מקיים את הראיון הקצר בכל זאת, לפני שהיא תיסע. "לא היה שום מעבר. אני לא קוראת לזה מעבר, כי אני כותבת בשתי השפות. באיזושהי דרך צירפתי את המילון העברי למילון הרוסי שלי, וככה הרחבתי אותו. זאת הפכה להיות שפה אישית שלי". ­ יש מצבים שבהם את כותבת ישר בעברית? "כן, את רוב הדברים שנכתבו בשנים האחרונות. מה שבא בעברית ­ בא בעברית. ומה שנכתב ברוסית ­ אין לי צורך וחשק לתרגם. כל מה שאני כותבת מאוד מושרש בשפה, יוצא מתוך השפה וחוזר לשפה. זה עיקר חשוב בכתיבה שלי, ומשנה מאוד באיזה שפה שאני כותבת". ביחד עם בעלה, ניקודה זינגר, היא עוסקת כיום בהוצאה לאור של כתב עת דו לשוני, רוסי­עברי, שנקרא "נקודתיים". הגיליון הדו לשוני הראשון עומד להופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הכוונה היא להוציא כל חצי שנה חוברת בהיקף של 200 עמודים. חוה ברכה קורזקובה עוד מי שנמצאת במעמד של משוררת מוכרת, היא חוה ברכה קורזקובה. סיפורה לא ייאמן: יום אחד היא נחתה בארץ. תיירת בעלת תווי פנים סקנדינביים, בלונדינית וכחולת עיניים, בת 22 ובהריון. ללא בן זוג, ללא משפחה בארץ. למרות המוצא הרוסי­נוצרי שלה, היא דווקא דיברה עברית די טוב. בלנינגרד, לפני בואה, היא התגיירה ואפילו לימדה עברית. כיום חוה ברכה קורזקובה בת 31, מתגוררת בקרית­ארבע, דתייה, נשואה, מלמדת באוניברסיטת בר­אילן, פרסמה שלושה ספרי שירה בעברית, ומהם שניים בספריית הפועלים, ואף זכתה בפרס ספרותי נחשק: פרס ראש הממשלה היוקרתי לשנת 99'. הכל התחיל יום אחד, בלנינגרד, כאשר מורה שלה, שהיה יהודי, נתן לה לקרוא את שלום עליכם. "ברגע שהתחלתי לקרוא הרגשתי שקורה לי משהו נפלא וגם התחלתי להתעניין ביהודים וביהדות. הייתי בת 16 כששמעתי על חוג שלומדים בו עברית". כאמור, היא התגיירה, עלתה (והגיור שלה אושר), ובקרוב גם תסיים דוקטורט בנושא רומי. נתן יונתן, מי שערך את שני ספריה האחרונים, אומר: "הכישרון שלה גדול מאוד. זה נדיר בעיני שמשורר אינו כותב בשפת אמו. היא דומה בעיני לרחל המשוררת. נס כזה קורה לאנ שים מעטים בלבד". מריאן בלינקי מריאן בלינקי הוא אדם מיוחד. הכרתי אותו, לשמחתי, כבר לפני שנים מספר. הוא שלח לי קטעים סאטיריים מתוך 200 שהוא כתב, לדבריו. אחד מהם הוא "והאוטובוס נוסע": "האוטובוס עומד בתחנה. מקדימה כתוב קו 119. מהצד ­ קו 111. ה­119 פונה שמאלה ­ לכפר ערבי. ה­111 ימינה להתנחלות יהודית. מה עושה בן אדם נורמלי? הוא מסתכל על המספר שכתוב מקדימה, עולה לאוטובוס קו 119, ונוסע לכפר. בן אדם נורמלי אחר מסתכל על המספר שכתוב בצד ונוסע בשקט ושלווה להתנחלות. לאט­לאט מתחילים הנוסעים לתפוס את המצב. ­ מה הבעיה? ­ תשאלו את הנהג. ­ אני נוסע על פי המסלול שלי, ענה הנהג, אל תדאגו, יהיה בסדר. ­ אבל לאן?". הפיליטון ממשיך בניסיון של הנוסעים לקבוע בהצבעה לאן ייסעו, לכפר הערבי או להתנחלות, ובהמשך מתפתחים עוד מצבים אבסורדיים. קטע אחר מפרי עטו, שפרסמתי בעבר במדור "שיפודים", הוא אחד הקטעים הסאטיריים החשובים בשבילנו. זה תיאור מצב שבו הישראלים הם פליטים המגיעים לברית המועצות, ויהודי רוסיה קולטים אותם. קטע שמתחיל במשפט: "הלו סאשה, שלח לי בבקשה כמה מאות מהישראלים המסריחים האלה. תגיד להם כמו תמיד: עבודה קשה, משלמים מעט, ומי שלא רוצה, שילך קיבינימט לישראל המחורבנת שלהם". בלינקי, דמות תוססת, מגיש את הקטעים שהוא כתב בכעין סטנדאפ. הוא יגיש בבית הסופר את הקטע המתחיל בשורה: "יש לנו אחלה של ארץ, אין בעיות בארץ". סימה לוי סימה לוי כותבת אלי ממגדל­העמק: "לפני כעשר שנים בערך עליתי ארצה עם משפחתי. נפל בחלקנו להתוודע לכל ההשלכות האפלות של המשטר בברית המועצות, ולאחר התפרקותה התמודדנו עם ממשות קשה מזו, מאחר שמצאנו את עצמנו בלב מלחמת אזרחים בין מוסלמים לארמנים. החלום על ארץ ישראל החל להתגבש בלבי מזמן. ידעתי שחיי בגלות אינם טבעיים ושאני ראויה לדבר מה שונה ואמיתי, אך ורק שלי. לבי פעם בחוזקה כשקיבלתי את הוויזה, שפירושה עלייתנו לארץ ישראל. "עלינו, ואת שפת אבותינו התחלתי לרכוש באהבה, התפעמות ובמהירות רבה. למדתי בסמינר אורנים, ובהיותי בת 21 נישאתי לבחור ישראלי, שמעון. יש לנו שתי בנות מקסימות". סימה עובדת כמורה במגדל­העמק, וכותבת בעיתון המקומי "מגדל", מנגנת ומתרגמת. ספר שיריה הראשון בעברית נקרא "מבקשת ממך תשובה". לאחרונה הוציאה לאור קובץ בשם "מקור", ובו שיריה ויצירות של עולים אחרים ממגדל­העמק שתרגמה לעברית. היא כותבת: "שמא לא אראה את השתקפותי במים הצלולים שבאגם העמוק, שמא לא אזהה את קולי ולא אמצא אותו בין הטיפות המלוחות. שמא לא אאמץ את הנשאף כאשר אושיט את ידי אל היקום ה עמוק שמא יחלוף על פני מבטך הנשגב אשר עליו חלמתי זמן כה רב". וגם: "משוטטים להם בני האדם על פני כדור הארץ מתחננים למצוא את אושרם אשר מתעכב לו אי שם... משוטטים להם היצורים המשונים וזרועותיהם מושטות, נאחזים נואשות בתקוותיהם האבודות". לאדם רדוף עדכונים כמוני זו נראית שירה מעט תמימה. אני אומר זאת בעדינות לסימה. רומז לה על היתרונות שבהשתלבות במגמות כתיבה אופנתיות יותר. "אבל אני לא רוצה להשתנות", היא עונה לי. היא משלימה בימים אלה תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה בפקולטה הלשונית ספרותית פילוסופית, ויוצרת בעברית בלי הפסק. "אינני מתארת את חיי ללא עברית, ללא שירה, ללא התבטאות". רומן וטר המקום האחרון שציפיתי לקבל ממנו יצירה עברית של עולה מברית המועצות הוא ממעמקי צוותא. אבל רומן וטר בן ה­19, שעלה בהיותו בן שמונה, עובד שם כתאורן. הוא כותב שירים עוקצניים על "ענת שרוצה להיות שמאלנית" ומביט בריחוק מה על אירועים ישראליים כגון ערבי השירה בציבור של דן אלמגור שבהם הוא עצמו מתפקד כחלק מצוות הבמה. הוא כותב גם על מקצועו, תאורן תאטרון, ראשון, כנראה, למשוררי התאורה: "אור אבוקה הכה בעיניים אצבעות חרוכות במתכת נגעו". אבל הקטע המקסים שלו בעיני הוא מין מאמר על זרם הנטורליזם הפופוליסטי, אסכולה אמנותית דקדנטית בתאטרון, שהופיעה באימפריה העותמאנית בסביבות 1887. זה מאמר גדוש נתונים, ורק בקושי מבחינים שזוהי, כדבריו, "פרודיה על שיעורי התאטרון הפוליטי במגמת תאטרון בבית הספר, שבה למדתי ארבע שנים". אלכסנדרה בקמן אלכסנדרה בקמן עלתה בהיותה בת 11. ארבע שנים היא בארץ, גרה בחיפה, וכבר כתבה רומן נעורים שלם על חיי בני גילה בלטביה ועל עלייתם ארצה. יש משהו מרתק בנוער הכותב בשקידה וברצינות. ספרים על נושאי נעורים חשובים בעיני, וכמה מבני הנוער ששלחו חומר כתבו רומנים כאלה ברמה שיכולה ללכת ישר לעריכה לדפוס. אלכסנדרה כתבה גם סיפור על פסנתר, וכן שירים בנושא החיים בסבך הסכסוך הישראלי­ערבי, עם נקודת מבט מאוד בוגרת, לטעמי. ­ מניין את יודעת עברית, רק ארבע שנים בארץ? "למדתי באולפן. למדתי גם שנה לפני העלייה, בלטביה. ידעתי מעט עברית, לא כדי לדבר, אבל די הרבה מילים. בארץ הלכתי לכיתה ו', ואז כשראיתי שאני לא כל כך מבינה מה שהמורה אומר הלכתי לאולפן ואז לכיתה ז' רגילה, אבל החלטתי לחזור על כיתה ז', במגמה המתמטית פיזיקלית". ­ הפסדת שנים בכל התהליך הזה? את מבוגרת כיום מבני כיתתך? "לא. כי בלטביה התחלתי ישר מכיתה ב'. סבתא שלי לימדה אותי את כל החומר של כיתה א' עוד בבית". ­ יש לך איזה קושי בלימודים בעברית? "לא. הממוצע שלי 94". ­ תנ"ך? "די בסדר עכשיו. אני כבר לומדת מתנ"ך בלי תרגום לרו סית". ­ גם בתנ"ך יש לך ציון גבוה? "100". ­ בכיתה יש הרבה ישראלים? "לא, הרוב רוסים". ­ למה? בגלל שזו כיתה מתמטית פיזיקלית? "כנראה. בכיתות האחרות יש הרבה צברים". ­ מה השאיפה שלך? "לא יודעת. אני מאוד אוהבת לכתוב. אבל אף פעם לא חשבתי שזה מקצוע. אני כותבת, אולי, כדי שאנשים יידעו שאני נמצאת בעולם". אלן רוזינסקי אלן רוזינסקי שלחה לי מין מחזה מוזיקלי לילדים, אבל גם למבוגרים. משהו שהוא בין ספרות ובין תסריט מוזיקלי. העברית מגובשת ובהירה, כולל סלנג. זו אמנם לא העברית הטייפרקורדרית הפיוטית של גפי, אבל זה בהחלט מאוד קשוב לשיח העכשווי. "מדינת מוזיקליה" היא שם היצירה שלה. הקריינית פותחת: "טלי היתה ילדה טובה ירושלים כאשר היא רצתה להיות ילדה טובה ירושלים. פעם, מורה למוזיקה ציוותה עליה לנגן ואלס, שמאוד מצא חן בעיני טלי, לכן טלי תרגלה בצייתנות (קטע מוזיקלי). אחרי שעה של אימונים החליטה טלי לעשות הפסקה ואמרה לעצמה: תלמידה: עייפתי, די. לשתות חפצתי, אנוח ואחזור מיד. להתאמן קשות אולצתי. אקח לי פסק זמן נחמד. קריינית: טלי יצאה מהחדר, אך היא לא ידעה שבמקביל לעולם האנושי קיים גם עולם הדימויים המוזיקליים, שחי את חייו העצמאיים ולעתים משיק לעולמם של בני האדם. הנה, טלי כל כך זייפה עד שדמותו של זיוף הופיעה בביתה". ו"זיוף" שר את שירו: "מי יודע איזה כיף לשקר ולזייף? לא לשמור על הכללים ­ זה הכי כיף בחיים". ועוד ועוד. קטע מיצירה זו של אלן, פסיכולוגית במקצועה, יועלה על הבמה בבית הסופר בל יווי המוזיקלי הנדרש. לודמילה סיסטר לודמילה סיסטר כתבה לי: "אני שולחת את הספר 'סבטל'ה בארץ החדשה'. שיצא לאור בהוצאת סער. ואת הסיפור 'חלום בלהות', שהתפרסם בכתב העת 'אפיריון'. "אני בת 39, הייתי מורה באוקראינה ועליתי ארצה לפני כעשר שנים. שנה וחצי לאחר עלייתי ארצה נפגעה כל משפחתי בפיגוע חבלני ממטען צד ליד היישוב מתתיהו. "הדודה שלי נשרפה ברכב למוות, אני עצמי נפגעתי קשה וחודש הייתי בבית חולים. סבלתי מכוויות קשות. הבת הגדולה ובעלי נפצעו גם כן. "בסיפור אני מתארת את הפיגוע שעברנו מנקודת המבט של בתי הקטנה. בספר 'סבטל'ה בארץ החדשה' אני מתארת בעיה אקטואלית לילדי עולים רבים בישראל ­ קשיי קליטתה של ילדה שעלתה מרוסיה". מתוך הסיפור: "היה זה בחג סוכות. ענת אהבה את החג הנפלא הזה, את שיריו ואת קישוטי הסוכות. החג הזה הזכיר לה את תחילת השנה הלועזית ואת עץ האשוח הירוק שכל כך אהבה לקשט עוד שם, באוקראינה. כאן בארץ הם מתגוררים בעיר הגדולה בדירה שכורה ולא מצאו מקום לבניית סוכה. לכן ענת שמחה כל כך כשאמה הודיעה לה שייסעו בשבת הקרובה לדודה מירה, ליישוב בשטחים. ענת מאוד שמחה כי ביישוב היתה סוכה גדולה ירוקה ויפה שיש בה מקום לכולם, וגם את ילדיה של דודה מירה רצתה לפגוש. ענת אהבה לשחק איתם. הם היו חברים אמיתיים. רק המילה הזו, שטחים, עוררה בה חשש לא ברור. היא שמעה על כך מהמבוגרים. אבל דודה מירה תמיד ענתה: 'זה לא שטחים, זאת האדמה שלנו, ואנו צריכים ללכת עליה בקומה זקופה ולא לפחד כלל'. ואם דודה מירה אומרת ­ סימן שהיא יודעת. דודה מירה החביבה והטובה. ענת מאוד אוהבת אותה. אמה תמיד אומרת בגאווה: 'לולא אנשים כמו דודה מירה, ישראל לא היתה קיימת, ולא היה לנו לאן לבוא'". וישנם עוד רבים אחרים מרינה טורץ עלתה ב­90', עם בעלה ועם שני ילדיה. בברית המועצות למדה ולימדה את השפה הרוסית וספרות בינלאומית. היא ציירת והציגה במספר תערוכות, האחרונה בגלריה מופת ברמת­גן. מול כל תמונה שהציגה, תלתה גם שיר שכתבה בעברית. גנאדי קוצ'וק, קולנוען צעיר שלומד כרגע בארצות הברית, כתב את "השתקפויות של דיס'אבסורדיות." ספר של סיפורים קצרים ובהם, כטכניקת כתיבה חדשנית ­ מילים חסרות. האם עולה כאן החוסר במילים של כל סופר שלמד את השפה מאוחר בחייו? יעקב רוטפלד כותב שירים בעברית גבוהה ובהם למשל בשיר על בית כנסת בטולדו (התפרסם ב"פסיפס") מילים כגון "בעוד הצלב מוסב למערפת". יבגני זילזני מבית­שאן כתב סיפור חייכני מדעי. סבטלנה גלקין הוציאה לאור ספרון של שירי ילדים מתורגמים מרוסית, ובו גם שני שירים משלה. אנטון פפרני תרגם קלאסיקה רוסית, וביצירה העצמית שלו הוא חורז סונט (סונטה) עם סונט ושונאת. מרינה ינובסקי כתבה זכרונות וכמה קטעים טובים על חוויית המפגש עם העברית: "כשבאתי ארצה לא חשתי כאילו הביתה אני חוזרת, אלא לבית זר". אבל העברית קסמה לה: "מיד התאהבתי במוזיקה של המילים. לא נחתי, לא נרגעתי, ט רפתי את הכל". ואז, כדבריה, "למדתי את יוצאי הדופן, וחרזתי אותם ביחד ליופי: חלונות גבוהים, חלומות כתומים, דרכים ארוכות, כנפיים נפרשות, נשים מוכות, עיניים דומעות, גרביים קרועות, ברכיים חשופות, קולות זועקים". וכך עוד ועוד, ואני קורא ולא יכול להתאפק מלצחוק על מה שלנו נראה מובן בשימושנו בשפה, אבל בעצם הוא כל כך אבסורדי. אירנה פלדמן מגישה שירה קצבית, צעירה, מעט מינית לפעמים, משהו שאכן היית מצפה לו מסטודנטית לקולנוע כמותה, מי שבטוחה בכתיבה שלה. התסריט שהיא כתבה (וגם הפיקה סרט קצר על פיו) נועז וזורם, סהרורי ומקומי גם יחד. פאבל ז'לנוב, תלמיד תיכון, כתב סיפור אירוני לא רע: "עולם התירס", ובין שיריו גם שיר על נושא השואה. ביאטה שייחטוביץ', גם היא תלמידת תיכון מבאר­שבע, הפתיעה אותי כששלחה לי שיר מצוין על לאה גולדברג. בצד השיר הזה היא שלחה גם שיר משלה, ותרגומים מן השירה הרוסית. בת 16 בסך הכל. בוריס גולדינוב עדיין מעט חורק בכתיבה העברית, אבל אחד השירים המעניינים שלו מבחינת הנושא מדבר על זהות כפולה. גליה אזרקביץ השאירה לי מעטפה עם שירה אישית יפה. אלה מינציס כותבת עברית, אך כמות השג יאות עדיין רבה. סטלה סבטלובשב, גרגורי גורודצקי, אלכס קרומר, שכתב בין היתר שיר שאני רואה בו את "אל הציפור" במהופך. אלה צ'לנצ'וק, אנה גרושקו, נטליה מירצ'ן, שכתבה סיפור ארוך, ובו הווי ברוסיה, בחיים בדירות הרב שכנתיות. אלכסנדר גוריאצ'י, שבשיריו עולה גם השאלה מדוע באנו? אנה ליפשיץ ששיריה נוגעים, בטוחים בעלי קצב ומודרניים. כולם מעניינים, לא את כולם כמובן אפשר להזכיר בפירוט או להעלות במופע הספרות בבית הסופר. ולכן, בגלל כמות החומר הטוב הגדולה, החלטתי לחלק את האירוע לשני מועדים, ובמשכן אגודת הסופרים יועלה מופע ספרות נוסף, "מקירילית לעברית חלק ב'" ביוני. אפילוג בארמית ואז, כשחשבתי שראיתי ואספתי כבר הכל, הוכיתי בתדהמה כאשר קיבלתי שיר בארמית! "לו אונקלוס היה כותב סונטות" הוא שירו של וועלוול (זאב) טשרנין. אני מניח שרוב קוראי הישראלים מבטן צריכים אולפן כדי להבין אותו (וגם אני): "נסיבו גבר חרבה עלו על קרתא וקטלו כל דכורא די תמן, שמעון, לוי קריני דאיגרתא" ועוד, עד תום הסונטה. "נולדתי במוסקבה בשנת 58'", כותב לי וועלוול, "את השפה העברית התחלתי ללמוד בגיל 16 באופן עצמאי. סיימתי לימודי תואר שני במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת לומנוסוב במוסקבה ובמכון גורקי לספרות. עליתי ארצה בשנת 90', התגוררתי בתחילה באלקנה ובשנים האחרונות בקדומים. למדתי באוניברסיטת בר אילן וקיבלתי תואר דוקטור. אני מרצה לספרות היידיש במחלקה לספרות עם ישראל בבר אילן ומורה ללשון היידיש באוניברסיטת בן­גוריון בנגב. מתחילת שנות השמונים אני כותב שירה. שפת היצירה העיקרית היא יידיש, אבל נסיונות לכתוב שירה בעברית עשיתי עוד בברית המועצות. בשנת 88' ערכתי קובץ קטן של שירה, 'קול קורא במדבר', המוקדש לשירה העברית בברית המועצות בימינו, בקובץ השתתפו חוץ ממני מיכאל קרו טיקוב (עתה באנגליה), שמעון יקירסון (נשאר ברוסיה) ותנחום קוזנקוב (עתה קצין במשטרת ישראל)". שיריו של וועלוול בעברית פורסמו בישראל בכתבי העת הספרותיים הנחשבים "עיתון 77", "רב קול" ו"מאזניים", ירחון אגודת הסופרים העבריים. מלבד השיר בארמית, הוא שלח לי מקבץ שירים עוצרי נשימה בעברית מהפנטת בפשטותה ונשגבותה השלובות זו בזו. אביא כאן רק אחד: "השליח". "הוא התקרב אלי בקרון של רכבת תחתית במוסקבה. ­ שלום עליכם. בר כוכבא שלחני להזעיק עזרה. ­ ? אתה מבין, שם אצלנו, בביתר... ­ ?! ­ והוא נהיה דומם. ואנוכי נפלטתי בתחנתי. נראה לי שהשיגעון מדבק הוא. מאז, בנוסעי ברכבת התחתית שומעות אוזני בדפיקות גלגלים שקשוק חרבות, ועיני רואות בחלונות הקרון החשוכים את פניו התמימות של שליחו של בר כוכבא. אל תפחדו כי אשתוק!