אני חלל ואל תבכי לי ילדה "לחיות עם עצמם", תוכנית מוזיקלית מיוחדת של שירי נופלים, תשודר בגל"צ בערב יום העצמאות שי להב 24/04/01 השם נמרוד גאון ודאי מוכר לרבים, ולא בגין העובדה שמדובר בחלל צה"ל. זמר צעיר בשם שלמה ארצי הלחין שיר שכתב גאון לאחר מותו בשם "שיר חייל" ("אני חייל ואל תבכי לי ילדה"), ובכך העניק לשיר ולכותבו חיי אלמוות. במקביל, הפך השיר לאחת היצירות הפופולריות והאהובות ביותר של ארצי, בייחוד בקרב חיילים. לאחרונה הוא אף נבחר כשיר המושמע ביותר בתוכנית "גל ירוק" של גל"צ, שבה השירים נבחרים בידי החיילים עצמם.בשנים האחרונות אפשר להצביע על גל הולך וגובר של הנצחת נופלים באמצעות הלחנת שיריהם וביצועם. בחלק מהמקרים מעורבים גם מוזיקאים מקצועיים, דוגמת רמי קליינשטיין וארקדי דוכין. אולם גורלם של הסינגלים הנשלחים לתחנות הרדיו דומה בדרך כלל לזה של חוברות ההנצחה. משמע, הם מיועדים בעיקר עבור חוג המשפחה והמוקירים בלבד. תשעת השירים הבאים שבהם תתמקד הכתבה יזכו, כך נדמה, לעתיד שונה בתכלית. מדובר בשירי חיילים שנפלו, שהולחנו ובוצעו במיוחד עבור "לחיות את עצמם", תוכנית שתשודר היום בגל"צ. המוזיקאים המעורבים בפרויקט נמנים עם השמנה והסלתה של התעשיה המקומית, ודי אם נזכיר שמות כמו אריק איינשטיין, ברי סחרוף, אהוד בנאי וארקדי דוכין. אנשי גל"צ איתרו מאות שירים בכל סניפי יד לבנים ברחבי הארץ, בחרו כמה עשרות מהם, והפנו לכל זמר כמה טקסטים שנראו להם בעלי פוטנציאל. לא כל המוזיקאים שיתפו פעולה, אך הרשימה הסופית בהחלט מרשימה. למעט נמרוד לב (ובמידה מסוימת גם אריק איינשטיין), איש מהיוצרים לא היה בקשר עם משפחות הנופלים, ומרביתם גם לא ידעו פרטים רבים באשר לזהותם. אך גם כך עורר הפרויקט רגשות עזים בקרב המשפחות, החל משמחה רבה וכלה במה שהגדיר אחד מהאחים השכולים כ"פתיחה מחדש של הפצע".שיחות איתם מעלות כמה קווי דמיון. מרבית המשפחות גילו רק לאחר מות יקיריהן את העובדה שהם נהגו לכתוב שירים בסתר, והם ישמחו לשמוע שהשירים שזכו לביצוע מתעדים את חיי היומיום הרגילים של כותביהם, לפעמים אפילו בליווי ארומה מחויכת, ואין מדובר בתוכנית עגומה ליום הזיכרון, כפי שאולי ניתן היה לצפות. ארקדי דוכין: "האנשים שכתבו את השירים לא התכוונו לכתוב אותם למטרה עצובה, אלא כביטוי ליצרים שלהם. לכן היה לי חשוב לבחור בשיר שעוסק בחיים, ושיש בו גם הרבה כיף ושמחה".***לחיות את עצמי ­ שלמה ארד(ביצוע: נמרוד לב)לחי ות את עצמיאת הכל שניתן ונותר עודלחשוב שעוד יש מה לומרולומר שעוד יש מה לחשובספק אם ידי בדברששדותינו עצרו יבולםנראה שגם כלי הקדושהעייפים מלחיות את עצמםשלמה ארד נולד ב­.24.10.46 הוא גדל וחי בקיבוץ בית זרע, ונהרג בהתרסקות מטוס הרקולס בסיני ב­,25.11.75 כשהיה בן .29 אחיו הצעיר, בועז, נהרג בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. יומיים לאחר מותו של שלמה מת אביו מהתקף לב.אמציה ארד, אח נוסף של שלמה, מספר: "מה ששלמה השאיר לנו היה מתנה גדולה מאוד. המון שירים במגירה. ידענו שהוא כותב, אבל לא ידענו מה, כי הוא התבלט דווקא כמלחין וכמעבד. שלמה גם למד שנה באקדמיה למוזיקה בירושלים. אחרי מותו מצאנו אצלו במגירה מעטפה עם שירים שהוא כאילו סידר, בקטע של 'הנה, זה בשבילכם'. הוא נהרג בגיל ,29 ואת רוב השירים כתב בין 16 ל­.22 בשנים האחרונות לחייו הוא כמעט לא כתב. אחרי שבועז נהרג הוא חזר לקיבוץ כדי לתמוך בהורים. הוא פשוט התקפל מכל התוכניות והחלומות שלו וחזר להיות איתם. נכון שהטקסט של 'לחיות את עצמי' הוא קצת פסימי, וזה מזכיר לי שפעם שאלתי אותו למה הוא עוד לא מקים משפחה והוא ענה לי: 'עזוב, יש מספיק אלמנות'. זה מצמרר ומקברי, אבל אני מניח שהמחשבה הזו עברה בראשם של לא מעט צעירים ישראלים ב­50 השנה האחרונות".נמרוד לב, שהלחין וביצע את "לחיות את עצמי", היה המוזיקאי היחיד שערך מפגש עם משפחת הנופל. לב, בעצמו אח שכול, התחבר מאוד אל המילים: "הטקסט הזה בחר בי בדיוק כמו שאני בחרתי בו. יש בו רצון לחיות ולהגיע לאנשים, והוא עדיין רלוונטי מאוד, כי הוא מתחיל בפרט ומגיע לכלל מבחינת האחריות שלנו למצב. בלי שום קשר להקשר שלו, מבחינתי זו אחת מפסגות היצירה שהגיעו אלי במושגי כתיבה. "זה שאני אח שכול זה קשור ולא קשור לעניין. יום הזיכרון הוא מוזר, כי הוא מיועד לציבור ולא למשפחות שחיות את הזיכרון יום ביומו, ככה שמבחינה טקסית אין לי את העניין. יכול להיות שרוב המשתתפים בפרויקט הזה מסתכלים על התרומה שלהם בהיבט של השתתפות בכאב. אצלי זה דווקא לשתף אחרים בחוויה שלי ולקרוא לבחור בחיים ובשמחה, ולא בעצב. השכול שלי כרוך בעצב וכאב, אבל גם בתחושת זכות שזכיתי להכיר את אחי אדי. הוא היה גדול ממני בתשע שנים, והיה המורה הראשון שלי לגיטרה. אדי היה טייס קרב ונהרג בתאונת אימונים בסוף 81'".המפגש בין לב למשפחה היה טעון, חזק ומרגש בדיוק כפי שניתן לצפות מסיטואציה כזו. לב משחזר: "כמו בכל פגישה, בהתחלה יש קרח, אחר כך הוא נשבר ואז אם המזל משחק מגיעים למקום של הרגש, ואני חושב שהגענו לשם. היה לי מרתק מאוד. אני האמן היחיד שהשתתף בפגישה כזו, כנראה כי הכי קל לי, בגלל הרקע הפרטי. בגלל זה גם דיברנו מיד על הנופלים, כי זה הדבר הכי טבעי בעולם בשביל אנשים ממשפחת השכול. היה אלמנט לא קל במפגש, כי באנו ממקומות שונים. יש משהו בשכול שמסוגל לשאוב אותך לתוכו, גם אל תוך מה שהסביבה מצפה ממך להקרין. מצפים ממך להיות עצוב, קשה ומריר, ויש כאלה הממלאים את התפקיד. המשפחה הזו עצובה מאוד. בכל זאת, נהרגו לה שני בנים".אמציה ארד: "הפגישה קצת הכאיבה, החזירה אותנו 25 שנה אחורה. אולי אפילו קצת פתחה פצעים. מאוד מאוד התרגשתי שם, זה היה משהו מיוחד. קשה להשוות בין הסיטואציות שלנו. כשאח של נמרוד נהרג הוא עוד היה ילד, ולי נהרגו שני אחים בהפרש של שנתיים, כשכבר הייתי מבוגר. זה מעמיד את הכל אחרת, מה גם שאבא נפטר יומיים אחרי ששלמה נהרג. ובכל זאת, יש רכיבים זהים מבחינת לחיות עם מיש הו שאיננו. זה עולה אצל כולנו כמעט יום יום".לב: "השמעתי להם את השיר. היה חשוב לי לסיים אותו לגמרי לפני המפגש, כדי שהתחושות יתעוררו תוך כדי העשייה שלו. ברור שזה היה מביך, אבל הרגשתי שהחיבור שלי עם הטקסט היה כל כך חזק שזה יקרין". ארד: "אמרתי את זה לנמרוד, ואני מקווה מאוד שהוא לא נפגע, כי הוא באמת עשה משהו חשוב, אבל כששמעתי את השיר אהבתי בעיקר את המילים. אני דמיינתי לעצמי משהו שונה באופיו, אבל אני גם כנראה שייך לדור אחר. מה שאהבתי היה שנמרוד הדגיש מאוד את המילים, לפעמים על חשבון המוזיקה".***כולם יורים עלי ­ יעקב ברג(ביצוע: אביתר בנאי)כולם יורים עלירוצים בטוב אוליאבל יורים.אמצא לי נחת בשביללא אדע אנה יובילאבל אלך.שיר מלחמה מזמריםאבל שורקים.והרובה הוא הפהמדברים דברים הרבהאבל רובה.והאנשים יורים יוריםכולם אלי מתכווניםויוריםיעקב ברג נולד ב­1.6.51 בקיבוץ דברת, ונהרג ב­16.10.73 מפגיעת פגז בנגמ"ש שלו, שעסק בפינוי פצועים באזור תעלת סואץ."אף אחד מאיתנו לא ידע שקובי כתב שירים", מספרת אחותו, צביה כפ יר. "אחרי שנהרג, החברה שלו סיפרה שהיתה לו קופסת עץ כזו של פרלינים שהוא לא הרשה לה לפתוח. פתחנו אותה והיא היתה מלאה בפתקים קטנים עם כתב צפוף, בלי תאריך. מצאנו עשרה שירים, לא יותר. זה התאים לו לכתוב, לקובי, כי הוא היה איש רוחני מאוד. אף על פי שגדל במשפחה מאוד לא מאמינה, הוא התחיל לצום בכיתה יא', וקנה ספרי פילוסופיה. מצד שני, הוא בחר להיות מורה לכימיה. שילוב של ילד מוכשר מאוד בפן הריאליסטי, עם שאיפה לעסוק בדברים רוחניים."כשהודיעו לנו על מותו, האמירה שלי היתה 'תמיד ידעתי שגם לנו יכול לקרות דבר כזה'. כנראה שפשוט הייתי יותר רציונלית, ואני זוכרת את זה ממש כאילו היה היום. אמי נפטרה ביום שבו הספרים לזכרו הגיעו הביתה. אחותי אמרה, 'אמא היא חלל מלחמת יום הכיפורים'. היא התעסקה קרוב לשנה בספרים האלה, וברגע שראתה אותם על השולחן לבה פשוט נשבר. שנתיים אחר כך, גם אבי לא עמד בסבל הזה ומת מהתקף לב. "חלק מהשבר היה של אנשים מאוד אידיאליסטים וציונים, שלא הכינו את עצמם לשבר פרטי כזה. אני זוכרת שאחרי המלחמה, כשהיה עליהום ציבורי על גולדה, אבי ואביהם של חברי ילדות של קובי מהקיבוץ שגם נפלו במ לחמה, משפחת ישראלי, חשו צורך להביע תמיכה בגולדה ושלחו לה מכתב. היא כל כך התרגשה, עד שבאה לבקר את שתי המשפחות". אביתר בנאי הקנה לשיר לחן טיפוסי ומקסים, שיכול היה להיכנס בקלות לאלבום הבכורה שלו. בגל"צ מציינים כי בנאי היה אחד האמנים המעורבים והמשקיעים ביותר בפרויקט. "כשהתקשרו אלי מהתחנה", משחזרת כפיר, "התרגשתי מאוד. כל המשפחה, ובעיקר הילדים שלי, שמבינים יותר בתחום הזה של זמרים וכל זה, התלהבו. מבחינתנו, אביתר היה דה בסט".***גבי תמתי ­ שאול שלו(מכתב לאהובה)(ביצוע: ערן צור)שעת חצות, מזמן נטפהבאישון לילה,ליל סופה,באוטובוס של אש"דלביתו חזר שאול...חמדתי האהובה ­ נושק לך,מחבק ומאמצך חזק אלי.אני אוהב אותך לצידיברחוב אפל וצר של צלילים ארוכים ועגומים,לשמוע את מצעדך נבלע בשולי הסמטה הצרה,מוגפת חלונות,להרגיש את צלעותייך מתרחבות בנשמתן ­ לצידי.אוהבך במיטתי, לידי ­ מתגעגע כבר מעתה,כבר מעת הפרידה.אהבתיךשאול שלו נולד בת"א ב­,19.5.1940 ונהרג בסיני ב­.9.10.1973 הוא שירת בסיירת שקד, היה קצין קבע ואז יצא לחופשת לימודים ארוכה, שבמהלכה התחתן והקים בית. באוניברסיטה למד ספרות והיסטוריה, ואז חזר אל הצבא, הפעם כאיש שריון. במלחמת יום הכיפורים היה מג"ד טנקים בתעלה. במסגרת הקרבות, הצליח לפנות לבדו את כל חיילי מוצב פורקן בקרב אש עיקש שניהל לבד מהטנק שלו. הוא נהרג מפגיעת רסיס פגז במהלך הקרבות לכיבוש מוצב טלוויזיה.השיר שבחר ערן צור להלחין היה למעשה מכתב ששלח שאול מהחזית לאלמנתו, גבריאלה שלו, כיום פרופסור, מומחית בדיני חוזים ומרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. שלו, שנישאה בשנית, משחזרת: "היה לו כושר כתיבה אדיר. כשהוצאתי את החוברת לזכרו, הלכתי בעקבות הימים הספורים שבהם הוא נלחם בחזית המצרית, דיברתי עם אנשים והבנתי שדמותו יוצאת הכי טוב והכי ברור דרך המכתבים. ואז לקחתי החלטה קשה מאוד ­ להוציא לפרסום מכתבים מאוד מאוד אישיים שמוענו אלי. רובם נכתבו כשעוד לא נישאנו, כי אחר כך כבר היו טלפונים והוא היה מגיע יותר הביתה. "המכתב המסוים הזה נכתב ב­,19.11.61 כשאני הייתי באוניברסיטה והוא בצבא. זה לא קל בכלל, העובדה שהמכתב יהפוך עכשיו לנחלת הכלל בעקבות התוכנית, אבל כל הסיטואציה רחוקה מלהיות קלה. לירון ראובני, הבחורה מגל"צ שהיתה אמורה לדבר איתי, לא הגיעה לפגישה כי היא הלכה להלוויה של חלל אסון הנגמ"ש. ערב קודם דיברה אחת האמהות של חללי האסון וסיפרה שבנה אמר לה שאם ייהרג, הוא מבקש שינגנו בהלוויה שלו שיר של מיטל טרבלסי. פתאום הכל התחבר לי, באופן מצמרר. המוות, השירים, הנבואות. אני ושאול אף פעם לא דיברנו על דברים כאלה, למרות שהסיכון היה קיים. את ערן צור לא הכרתי, אבל בננו, שגם שמו ערן צור שלו (הוא נישא לבחורה ששם משפחתה צור, ש.ל), כן שמע עליו. שמעתי שהוא בחור מוכשר מאוד, וגם יש לו יחס מיוחד למילים".הזמר ערן צור מספר כיצד נרתם לפרויקט: "שלחו לי טקסטים מגל"צ, וננעלתי על זה. למה? קשה להגיד בצורה מפורשת. יש בו סוג של מסתורין שדיבר אלי, סימטאות כמו בצפת או בירושלים. הוא פשוט עשה לי את זה. רק אחר כך התבררו לי פרטים נוספים ומפתיעים, כמו שמדובר בכלל במכתב, או שיש לו בן בשם ערן צור. השיר הזה מתאים לסגנון שלי כי הוא אינטימי מאוד ועם עברית עשירה, כמו שאני אוהב. יש לי גם רושם שהאיש שכתב אותו לא היה ילד, כמוני. הוא עוסק בגעגועים, שהם כבר מעבר לגבול ה מוות. מדובר בשיר אהבה, שאם הייתי הנמען שלו, הייתי מתרגש מאוד, לכן אין לי מושג איך גבריאלה תקבל את התוצאה המוגמרת. "אם לא הייתי מוצא טקסט שמדבר אלי, הייתי אומר בנימוס 'לא'. מדובר בהחלטה אמנותית נטו. קיבלתי טקסט, אהבתי והקלטתי. נכון שאי אפשר להתעלם גם מההקשר. יצא לי כבר לשיר באזכרות של נופלים. אלה אירועים מאוד טעונים רגשית. מדובר בחיילים שאהבו את המוזיקה שלי, והמשפחה ביקשה שאבוא. למרות הקושי, אני לא בורח מזה. לא מטעמי פטריוטיות, אלא בגלל רגש אנושי בסיסי".גבריאלה שלו: "הרגשתי הרבה הכרת תודה כשפנו אלי מהתחנה, אבל אני חייבת לציין שאי אפשר להשוות בין כאב של אלמנה או יתומים, לזה של הורים. האחרון הוא חזק הרבה יותר, לכן פרויקט מהסוג הזה עלול להיות כואב כשמדובר בהורים. גם אצלי זו צלקת, אבל סוג אחר של כאב. עם השנים זה נהיה עמוק ושקט יותר. פחות כואב, אבל מלא בגעגועים אין קץ".***סערה ­ אוריאל ד'אנג'לי(ביצוע: דנה ברגר)סערה, לילה קרסופת שלגים.טיפות מעצבנותואני קרוב לקיפאון,רוצה לישוןאבל הצינה חודרתלא יכול. לנשוםהנשימה קוצבת לאט. צריך לחבק מישהירוצה אותה קרובלפנק מישהילשמור עליה כדישלא תקפאכי הקור רע,מבעית כדי שהשמש תעלה מחרואוכל להמשיך ללכתויהיה כוח לנדודלכבוש את הארץלראות אותה עוד פעם.לחוש את האדמה הקפואהולמלא את הראש מחדשכי הוא ריקהוא מנופח מהשטויות ו...אוריאל (אורי) ד'אנג'לי נולד בחיפה ב­,24.7.60 זמן קצר לאחר עליית המשפחה מאיטליה. הוא נפל ב­,14.10.82 ימים ספורים לפני שחרורו, כשהטנק שלו התהפך בזמן נסיעה בחשיכה. "הוא היה סובפר שובב", מספר אחיו שאול. "אנחנו היינו מחונכים והוא שחרר את כולנו מהעכבות. אורי היה מוקד בכל מקום שאליו הלך. הוא היה אהוב הבנות, יפה וחתיך. הוא היה החבר הכי טוב שלי. מאז שנפל, אין לי מישהו לחלוק איתו את עצמי."תמיד ידענו שהוא כותב, אבל לא ראינו את מה שכתב עד אחרי מותו. כל מיני דברים שהוא הזכיר במכתבים אלינו פתאום גילינו בהרחבה ביומנים ובשירים שהשאיר. אורי שידר תמיד אופטימיות ושמחה לאין קץ, אבל היה בו גם את הפן העמוק. זה דווקא מסתדר היטב. כמו שהיתה בו רגישות לצד השמח, הוא היה רגיש גם לדברים עצובים. הוא כתב על מח שבות שהן אולי מרירות, לגבי צבא ומלחמות, ולפעמים אפילו פסימיות, אבל בעיקר גילו המון אכפתיות. מתוך הכתיבה שלו ברור שהוא חשש מהמלחמה ולפעמים גם תהה מה אנחנו עושים, אבל הוא לא היה ממורמר. ב­22 שנותיו הוא מילא אלף היבטים של החיים שאנשים אחרים לא יצליחו למלא כל החיים".האלוף אייל בן­ראובן, כיום מפקד גיס, היה מפקד הגדוד של אורי בתקופת מלחמת שלום הגליל. "הוא היה מפקד מחלקה אצלי", משחזר בן­ראובן, "ותמיד בלט, כי היה עליז ויפה תואר אמיתי. מהטיפוסים שכל החבר'ה מסתובבים סביבם. לפני של"ג הוא יצא לקורס מ"פים ובעצם לא יצא עם הגדוד למלחמה. אחרי יומיים הוא הופיע פתאום עם ג'יפ, עלה אלי לטנק ואמר, 'המפקד, אתה חייב לתת לי טנק'. כמובן שהוא קיבל, ותפקד מצוין במלחמה למרות לא מעט אירועים טראומטיים. הוא נהרג אחרי של"ג, כשנסע באירוע מבצעי ליד אלרום, התהפך מעל גשר ולא הספיק להיכנס לטנק. לא ידעתי שהוא כותב, אבל עכשיו ­ כשאני מנתח מיהו ­ ברור לי שאם היו שואלים אותי אז מי מהקצינים כותב, הייתי מצביע ישר עליו. אורי היה בחור נורא רגשן, וכל דבר היית רואה על הפנים שלו. בגלל זה".דנה ברגר, שהלחינה וביצ עה את השיר, מדברת גם היא על קליק מיידי עם הטקסט: "ברגע שהעיניים שלי נחו עליו, כמו בסרטים, פשוט נתקעתי. הוא מתאר מצב של חייל שקופא מקור בשמירה ושוכב על הרצפה לבד. מה שפילח לי את הלב היה שהדבר היחיד שיכול לעודד אותו זה לפנק מישהי, לחבק מישהי. במקום להגיד 'אני רוצה שיחבקו אותי', הוא רוצה לחבק מישהי ששוכבת בבית מול התנור. לקחתי ת'גיטרה, בשיא הקיטשיות, וישר יצאה לי המנגינה. זה די נדיר כשמדובר בטקסט לא שלי. העובדה שמדובר בנופל לא עברה לי בראש בכלל. גם לא קראתי תחקיר, כלום. ידעתי רק שהוא היה מקסים וחתיך. בהקלטות הלכנו על לופ מסומפל, ממש לא צ'לו ופסנתר. זה אלקטרוני, הכי לא יום הזיכרון שאפשר, וזה גם reppu. בסוף ההקלטות אמרתי, 'לא כל יום אתה נותן חיים בצורת לחן למישהו שכבר לא פה'". ***אבדה עם הרוח ­ בוב דילןתרגם ­ גידי רוזנטל(ביצוע: אהוד בנאי)כמה דרכים על אדם לעבורכדי שיכונה בן אנושוכמה תרחיק היונה בימיםלפני שתנום בצל ברושוכמה יירו תותחים עד אשריותכו להיות את ומכושרעי, התשובה אבדה עם הרוחותאבדה עם הרוח הנושב.כמה שנים הר יכ ול לעמודבטרם יהיה לחול יםוכמה יחיה איש שחור עד אשריותרו אזיקיו לעולםוכמה יסב איש ראשו ויאמר:עיניי לא ראו את הדםרעי, התשובה אבדה עם הרוחותאבדה עם הרוח הנושב.כמה עיניים צריך בן אדםלראות אור שמים כחוליםוכמה אוזניים דרושות שישמעקול אביונים ודליםוכמה מיתות נחוצות שיביןכי רבו מדי הנופלים.רעי, התשובהאבדה עם הרוחותאבדה עם הרוח הנושבגידי רוזנטל נולד בקיבוץ בית קמה ב­4.7.50 ונהרג ב­.11.10.73 הוא שונה משאר הנופלים המוזכרים בפרויקט, הן בשל עובדה ששירו שזכה להלחנה הוא למעשה תרגום, והן בכך שכבר עסק בכתיבה וביצירה בצורה מקצועית. רוזנטל למד בכיתת התיאטרון המפורסמת של נולה צ'לטון, עם שמות כמו מוני מושונוב, דליק ווליניץ ואיציק ויינגרטן. הוא התבלט בייחוד כמתרגם, והרבה לעסוק בשירים אנטי­מלחמתיים כמו של דילן וברכט. עם גרמנית לא היתה לו בעיה, שכן בא ממשפחה ייקית שבה הסב היה היסטוריון שכתב בגרמנית, והאב כתב שירה באותה שפה. רוזנטל היה פעיל פוליטי ומעורב במאבקים של חוגי השמאל. אחיו, העיתונאי והסופר רוביק רוזנטל, הוציא לאחר מותו אסופת שירים ותרגומים שלו בשם "הה ברברה, איזו זנות המלחמה", שממנה לקוח גם התרגום שאהוד בנאי בחר לבצע. איציק ויינגרטן, רעהו לכיתת המשחק, נזכר: "הוא למד איתנו שנה, גם גרנו לידו, ברחוב פנקס בת"א, ככה שחלק גדול מהשירים ומהתרגומים שלו הוא העביר דרכנו. אחרי מותו ארגנו עם נולה צ'לטון ערב לזכרו שנקרא 'חברים מדברים עם גידי', ולא עליו. היו שם אנשי הכיתה ומונולוגים של אמא שלו, חברה שלו ואחרים. יוני רכטר הלחין לאותו ערב שיר של גידי בשם 'האהבה פנים רבות לה', שאחר כך ביצע אריק איינשטיין. "גידי היה יוצר מיוחד במינו. הוא היה בכיתת משחק מאוד תובענית, למרות שהוא בעיקר כתב ותרגם. אולי הוא בכלל לא רצה להיות שחקן, אלא לקבל עוד כלים לעתיד הכתיבה שלו. היה תענוג לשמוע תמיד מה הוא חושב, וגם נולה היתה מבקשת לשמוע ממנו ניתוחים. בחלק מהשירים שלו הוא ממש חזה את מותו. תחושת המוות בעצם ליוותה אותו כל הזמן, אבל למדתי את זה רק אחרי שנהרג. היה לו שיר, 'המוות בקצות מחשבותי מקנן', וגם שיר 'רק בן 20', שלווה בתחושה של 'מה הספקתי לעשות'. בשיר הזה היתה שורה: 'אני צריך לעזור להקים עוד מדינה', עם רמז ע בה למדינה הפלסטינית שהוא תמך בהקמתה".דליק ווליניץ: "גידי היה חכם, כשרוני ומעמיק. לדעתי, אם הוא היה בינינו היום, הוא היה הופך לאחד מגדולי המתרגמים, או שהיה עובר לכתיבה ספרותית ישירה. אבל אי אפשר לדעת. הרי היינו כל כך צעירים אז".***שי לשי (ביצוע: אריק איינשטיין) יום ב', ו' בחודש אבשנת תש"ס תחלוף בדמי ימיו29 אביביםאין מזור לכאביםקאט! סרט חיים נקטעהלהבה עדיין לא כבתהנר דולק, נר נשמהעל מה ועל שום מה?!שי לשי נקדיש זה השירוהשמש תזרח וביחד נשירשי כמו תמיד תמשיך לחייךכי אנחנו שכחנו כבר איךבשמים מלאכיםלפני שי הם מחייכיםולנצח נצחיםשי אותך, רק משבחיםשי לשי נקדיש זה השירוהשמש תזרח וביחד נשירשי כמו תמיד תמשיך לחייךכי אנחנו שכחנו כבר איךמבין תשעת השירים שישודרו בתוכנית, "שי לשי" הוא חריג כיוון שלא נכתב בידי חייל שנפל, אלא על אודותיו. שי גרין נולד ב­28.8.71 ונהרג ב­7.8.2000 בתאונת אימונים בצאלים. הוא גדל בהרצליה וסיים בגיל 28 לימודי פרסום בויצ"ו חיפה". אחר כך עבד בפר סום אריאלי, ומשם עבר לשלמור אבנון עמיחי. הוא היה הארט דירקטור הראשי בקמפיין של אורנג', וקיבל טיול מתנה לחו"ל כבונוס על עבודתו.לשירות המילואים שבו מצא את מותו, יצא למרות שכבר עבר את מכסת ימי המילואים השנתית, כיוון שהיה מפקד טנק והתעקש להגיע. זה היה תרגיל דו­יומי בצאלים. באחד התרגולים היה גרין צריך לזרוק רימון מתוך הטנק. הרימון החליק מידו והתפוצץ על הצריח. גרין נהרג. את השיר עליו כתב חבר טוב של בן דודו, בועז סניר, שיצר קשר עם הזמר האהוב על גרין, אריק איינשטיין. "כששי נהרג", מסביר סניר, "לקחתי את זה מאוד קשה ומיד חשבתי על דרך שתוכל להנציח אותו בצורה הכי מיוחדת שיכולה להיות. לא כמו איזו אנדרטה שצריך ללכת אליה, ועם הזמן מתכלה. שיר זה הדבר שהכי מדבר אל הרגש. כל אחד יכול לשמוע אותו בדיסק, בתוך הבית. יש לי חבר שכותב שירים, דודו אשכנזי, שגם הכיר את שי. דיברנו, נתתי לו כמה רעיונות והוא כתב. ואז שלחתי לאריק איינשטיין את השיר, יחד עם כל הכתבות וההספדים שנכתבו על שי. אריק היה פשוט אציל נפש. הוא כל כך רגיש וכל כך רוצה לעזור. "יום אחרי שקיבל את המכתב הוא כבר התקשר אלי ופשוט נ תן את כל כולו. כל פעם התקשר בסובפר רגישות והתעניינות. במכתב ששלחתי לו כתבתי 'כולי תקווה שתוכל להקל, ולו במעט, את הכאב', והוא הקל בהרבה. זה פשוט עשה טוב על הלב. אריק סיפר את הכל למיכה שטרית, שעובד איתו על תקליט. שטרית עצמו שמע על התוכנית בגל"צ וכך נוצר החיבור. הדבר שהכי מבטא את שי הוא החיוך. ישבתי עכשיו עם הגרפיקאי כדי להכין עטיפה לדיסק, והקפדתי על מראה אופטימי, כי זה מה ששי היה רוצה. אני בטוח שאם הוא היה שומע את השיר, הוא היה מרוצה".ההתלהבות, מתברר, היתה דו­צדדית. אריק איינשטיין, בראיון קצר שנערך איתו במסגרת התוכנית, סיכם את החוויה: "לא הכרתי את שי אישית, אבל מהקצת שקראתי עליו, ומההיכרות עם המשפחה המקסימה שלו, אני יכול להגיד שהתאהבתי בו, כי הוא פשוט קסם. באמת, מילים לא יכולות לבטא את גודל האובדן".***ריבונו של עולם ­ בארי חזק(ביצוע: ברי סחרוף) אנא הגבר עצמת אותותיךכאן אני לא שומע, לא יודע,האם שוב תקעת פרח ברזל בדש האנטנה.אתה עדין כל כך,למה אתה כה רכרוכי,למה אתה תמיד אזרחי?האם אני נשמע היטב, עבור,עבור, גם אתה נשמע קטוע, אתה נשמע פצוע, אתה.בעמק מאורגן היקפית, הרים וכנרת אחרת.אנא הודע עצמת אותותיך,במכ"ם לא רואים את פניך,מדוע אינך מזוחל"ם?מדוע אינך נלחם?האם לשלוח אליך סיור ממונע?אני מלא אמונה,שלא יגיע ולא יחזור, פצע שחוראנא החלש עצמת אותותיך,אמירי הברושים לעת ערב לשווא לואטים שמך,וכוכב הצפון הבודד, אנה ינווט את צבא עגלותיך?לאן הוא יוביל בהן את?אנא עצום את עיניך,עכשיו אני שומע. רות.אתה יכול סופית למות.אב שכול, אני כבר לא מרגיש,דמעות החורף עליך יגידו קדישבארי חזק נולד ב­25.8.44 בקיבוץ אפיקים, ונהרג ב­17.10.73 בקרב סמוך לתחנת הרכבת בסרפאום, ממערב לתעלת סואץ. הוא למד כלכלה באוניברסיטה העברית, סיים תואר שני ועבד באגף התקציבים של משרד האוצר כאחראי על תקציבי משרד החינוך והתרבות. לאחר מותו התפרסם ספר שיריו שזכה לתגובות חמות. מפקד הגדוד שבו שירת במילואים אמר עליו: "את בארי לא ניתן לתאר במילים. ממד אחד אינו מקיף אותו, כשם שאין לתאר כך אש או מפל מים סואן".את הטקסט המדהים הזה הלחין וביצע ברי סחרוף. התוצאה הסופית היא אולי הקטע ה קשה ביותר להאזנה מבין שירי הפרויקט, בגלל האווירה הסוערת והכמעט כאוטית שהוא משדר. סחרוף, לדברי אנשי גל"צ, נכנס עמוק לעניין, ובשיחה איתו הוא נשמע עדיין נרגש וכמעט מבולבל מהחוויה: "נתקלתי בשיר הזה לפני לפחות עשר שנים במוסף זיכרון, והמחשבה שלי היתה שיש לי טקסט לאחד מתקליטי הסולו שאני אעשה פעם. אז עוד לא הזיתי אפילו תקליט לבד. איבדתי אותו, חיפשתי אחריו ואז מצאתי אותו באלבום זיכרון לנופלים מהעמק. לא הספקתי להעתיק את השיר, והוא נעלם לי שוב. כשפנו אלי מגל"צ, ביקשתי מהם לאתר אותו, ואז התברר שהוא כבר היה ברשימה שלהם, ואהוד בנאי גם רצה לבצע אותו."זה שיר מצמרר, עם אווירה שמכניסה מישהו כמוני, שלא היה במלחמה, לתוך תחושה אמיתית של קרב. יש משהו מאוד מיוחד בלהלחין שיר של מישהו שנפל, אלמנט כמעט מיסטי. הרי האיש בעצם ניבא את מותו. זה נורא מוזר, הוא הרגיש שהולך לקרות לו משהו. לכן גם ביקשתי שיבררו לי מתי הוא כתב את השיר, ביחס למתי הוא נהרג, זה מאוד עניין אותי. עשיתי הכל די אינסטינקטיבית... ידעתי בדיוק איך אני רוצה שזה יישמע וזה יצא קצת חריף, אז פתאום חשבתי איך המשפחה תגיב וכל זה. היה לי קש ה מאוד בהקלטה. משפטים כאלה כמו 'אתה יכול סופית למות' ממש מפחידים אותי. זה לא עין הרע או משהו, פשוט נהיה לי רע כשאני שר את זה. בגלל זה יצאה איזו אווירה סהרורית לשיר".אבירם חזק, בנו של בארי, היה בן שנה ו­13 יום כשאביו נפל. "מאוד נגע ללבי שאמן רציני כמו ברי סחרוף מתעניין בשיר של אבא שלי", הוא אומר. "אני מאוד מעריך אותו. אבא התברך בכישרון כתיבה מרשים, ולמעשה זה הדבר העיקרי שנשאר ממנו. כל השירים והמכתבים שכתב קובצו לספר, ספר שבהחלט מלווה את חיי. בלי קשר, גם אי אפשר להתעלם מהכתיבה שלו, שהיתה מאוד חזקה. הוא התעסק הרבה במוות ובעצב, ומנגד כתב הרבה על אהבה. האהבה היתה הדרך שלו להימלט מהרע שבחיים".***בקבוק קטן של בושם ­ יניב ויסר(ביצוע: ארקדי דוכין)אני רוצה אותך בבקבוק קטן של בושםלמרוח אותך על הצוואר וקצת מאחורי האוזןלהריח אותך כל היוםלהרגיש את הניחוח מבוקר ועד ערבבקבוק קטן של בושםקצת מאחורי האוזןעם ריח ניחוחחריף מתוק טעים ונעיםיניב ויסר נולד בגבעתיים ב­16.8.76 ונפטר מפצעיו ב­,27.1.95 שבוע לאחר פציעתו בפיגוע בצומת בי ת­ליד. הוא הדריך בנוער העובד, היה יו"ר מועצת התלמידים העירונית, כתב בעיתון הנוער של גבעתיים וצילם. למרות שהתקשה מעט בלימודים בגלל הדיסלקציה והדיסגרפיה שמהן סבל, הצליח להתמיד. בתום לימודיו התגייס לצנחנים, דבר שהיווה עבורו הגשמת חלום. חודש לאחר מכן, נהרג. מאז מותו הפך אביו למפעל הנצחה של איש אחד. הוא הקים גינה על שמו, והוציא ספר ודיסק עם שירים שהלחין חברו, תומר קלינג. יצחק ויסר גם עשה לו למנהג לארוב למוזיקאים סמוך לאולפן ההקלטות, ולתחוב לידיהם את ספר השירים של בנו. אחד המופתעים היה ארקדי דוכין, שבסופו של דבר הקליט את אחד השירים לצורך הפרויקט. "זה עושה לי טוב להגיע ככה לאמן", מסביר יצחק ויסר. "בבחינת שלח לחמך על פני המים. יכול להיות שזה מביך אותם, אבל מה אכפת לי? הרי כשאני בא ומציג את עצמי, לא יגידו לי, 'אל תבלבל ת'מוח'. תגובות יש מכל מיני סוגים. פוליקר, למשל, אמר לי שאחרי שאחיינו מת בצבא, הוא כבר לא נוגע בחומרים כאלה, וגם לא מופיע בפני חיילים. הוא ביקש ממני סליחה והבטיח שיקרא את הספר. אני מעריך מאוד את הגישה שלו. ארקדי היה נורא ביישן, קצת נבוך, אבל בסוף הוא הרים את הכפפ ה".השיר שדוכין הלחין וביצע הוא השמח והקופצני ביותר מבין הקטעים בפרויקט. מבחינת עיבוד, הוא יכול היה להיכנס בקלות לאלבומו האחרון והאלקטרוני. דוכין רואה בכך דבר טבעי לגמרי: "היה לי חשוב להראות שהאנשים האלה לא רצו למות. היו להם יצרים, אהבות, והשיר שבחרתי עוסק מאוד בחיים. כשהקלטתי, ניסיתי להזיז את עצמי מהמטרה של 'יום הזיכרון, צריך לשיר משהו עצוב'. העובדה שהייתי חייל בעצמי, וחברים שלי נהרגו, לא השפיעה כאן. אני רק מקווה, כמה שזה נשמע נאיבי, שהמוות הכל כך מיותר הזה יפסיק"."אני מבסוט שהשיר יצא שמח", מכריז ויסר. "אנחנו הכרנו את יניב בתור ליצן, וזה מתאים לו. עד היום אנחנו צופים בסרטים שבהם הוא צילם את עצמו, כשהוא מחקה את דובל'ה גליקמן. חבר שלי, לוליק, ראה את החיקויים והזמין את גליקמן לערב שהחברים ארגנו בשלושים. גליקמן פחד לעלות לבמה, אבל אחרי שראה את החיקויים שהוקרנו שם, החליט לעלות ולהופיע. זה היה נורא מצחיק, והשתלב יפה עם הדמעות. רק אחר כך גילינו שגליקמן עצמו הוא אח שכול. הספר שהוצאנו לזכר יניב מעוטר כולו בחמניות, מהפרסומת שלו."לא ידענו שיניב כותב. הוא שמר הכול על כל מינ י פיתק'ס שנמצאו אחרי מותו. יש לנו שיר כזה, שהוא כתב על כרטיס כניסה להופעה של סנדרסון בפסטיבל ערד. את חלק מהדברים כתב על המחשב. הוא היה יושב מולו עד אמצע הלילה, ונרדם על הכיסא. עד היום אני קם בכל לילה כדי לכסות אותו, על הכיסא הזה".***כמו מילה אחרונה ­ שרון חנוכה(ביצוע: רונית שחר)אילו רק יכולתי ליגוע בך,בגופך,הייתי יודעת שאני האשההמאושרת.אילו רק הייתי יכולה להיותקרובה אליךכל כךהייתי יודעתשזהו הרגע המיוחד.אילו הייתי יכולה להיכנס לתוכךכל כךשנינו היינו יחד.אך עכשיו,רק להגות את שמך על שפתייםספוגות דמעות,כמו מילה אחרונהלפני המוותשרון חנוכה נולדה בירושלים ב­,3.4.76 ונהרגה בפיגוע של קו 18 בעיר ב­.25.2.96 היא התבלטה תמיד בכשרון כתיבה, בצילום אמנותי ובחיבור תסריטים, ולמדה בבית הספר התיכון לאמנויות הבמה והקולנוע בירושלים. היא הרבתה לנגן עם אחיה אהרון, הוא בפסנתר והיא בחלילית. אמה, נעמי חנוכה, מספרת: "כשדפדפתי ביומנים שלה, אחרי שנהרגה, למדתי על דברים שבכלל לא ידעתי שהיא כותבת. למשל, שירה. היו מנים הפתיעו אותי. היא כתבה עלי דברים, כמו שהייתי כולי בעבודה ורק אחר כך עם המשפחה, ולכן פספסתי אותה, שלא תמיד הבנתי אותה. זה גרם לי להמון רגשי אשמה. אחד הנושאים הקשים שהופיעו שם היה ההתייחסות המתמדת למוות. זה גיל של התבגרות, תאוות חיים, פחד ממשהו שעשוי לקרות. לא רק מוות, גם פרידה, מעבר בית, דברים כאלה. בכתיבה שלה יש כמיהה לאהבה, לחיים, רצון לחטוף כמה שיותר מכל דבר, שמא היא לא תספיק. באחד היומנים היה כתוב 'אני מרשה לקרוא למי שאוהב אותי באמת, רק אחרי מותי'. היא כל הזמן דיברה על הפחד הזה מפני פיגועים ונסיעה באוטובוסים. "לפעמים, כשהיו התרעות, היא ביקשה מבעלי שיאסוף אותה מהתחנה המרכזית. כשהפחד התאמת, היא הבינה בדיוק מה קורה. אני יודעת את זה על סמך דף שנמצא לא רחוק מהאוטובוס ובו היא תיארה במדויק את המחבל, ולפי צורת העמידה שלה ­ רגל אחת על המדרגה למטה ויד אוחזת במוט, כאילו מנסה לצאת. על העמידה למדתי מתוך צורת הפגיעה שלה. בתור עובדת במז"פ היה לי מזל במרכאות שבשקיות שאספו אחרי הפיגוע נמצאו שרידים שלה שאפשר היה לזהות. מדובר באצבעות ובכף יד אחת."כשפנו אלי מגל"צ שמחתי מאוד, כ י לשרון יש אח שמתעסק במוזיקה ופשוט לא מסוגל להגיע לנקודה של ליצור מתוך השירים שלה. חשבתי שזה אולי יהיה פתח בשבילו לעתיד. זו גם דרך להציג לעולם את השירים שלה. ארגנתי לא מזמן תערוכת צילומים, סוג של התחקות על עקבותיה, וצירפתי כתוביות מתוך שירים של שרון, שנתנו עוצמה מיוחדת לכל תמונה. עם רונית שחר לא היה לי קשר. נורא רציתי לדבר איתה, כדי לשאול מה השיר עשה לה. בסך הכל, המוזיקה היא לאלה שלא הכירו את שרון. בשבילי, כל מילה בשיר הזה מזכירה לי אותה. אפילו שם היא דיברה על המוות, זה מצמרר". המפיק התאבד האזנה לשירים מעלה שתי נקודות עיקריות. האחת, שהאמנים הצליחו להטביע בהם את חותמם הייחודי, למרות העובדה שמדובר בטקסטים "מיובאים". מה שמפתיע יותר מהלחנים ומהעיבודים האישיים הוא הדמיון הרב בין סגנונם המוכר של האמנים לבין הטקסטים שבהם בחרו. לא פלא, למשל, שדנה ברגר שרה על חייל ש"צריך לחבק מישהי, רוצה אותה קרוב"; ערן צור מתחבר ל"רחוב אפל וצר של צלילים ארוכים ועגומים"; ואביתר בנאי מפזם כמעט להנאתו את "כולם יורים עלי, רוצים בטוב אולי, אבל יורים". הנקודה השנייה היא שמרבית הקטעים אכן רחוקים באופיים מהמתבקש בתוכנית ליום הזיכרון. העובדה הזו עשויה להעיד על סוג של בשלות תרבותית בכל הנוגע להתייחסות לשכול, ולחלופין תוכל לסייע לשירים להתחבב בקלות רבה יותר (ע"ע "אני חייל ואל תבכי לי ילדה"). ראוי לציין בהקשר הזה שכל הכרוך ביצירת השירים, כולל שעות אולפן, טכנאים, חומרי גלם וכו', נעשה בהתנדבות.אי אפשר לסיים בלי לאזכר את אחד ממוציאיו לפועל של הפרויקט. למרבה הצער, כמו בכל כך הרבה סיפורים מצמררים המרכיבים את הישראליות, גם האזכור הזה טבול באלמנטים טרגיים. איש גל"צ אלעד הירשנזון נרתם לפרוי קט בכל מרצו. הוא חרש את סניפי יד לבנים בכל רחבי הארץ כדי למצוא שירים של נופלים, ערך תרשומות אינסופיות ותכנן בקפידה את הרכב המשתתפים בתוכנית. בהחלט ייתכן שהקדיש את כל מרצו לעניין, מכיוון שהיה אח שכול (אחיו, אמיר, נהרג בפיגוע בצומת בית­ליד). עם חבריו לתחנה, לא דיבר על הקשר.יהודה שוחט, חברו הקרוב בגל"צ, שנמנה עם מפיקי המשדר המיוחד, מספר: "כשהתחלנו עם הפרויקט, שאלתי אותו אם זה משהו שנוח לו לעשות, לאור זה שהוא אח שכול. הוא מיד הסכים להירתם לעניין, וטען שאין לו בעיה עם זה. אלעד נורא רצה שערן צור ואהוד בנאי, האמנים האהובים עליו, ישתתפו בתוכנית. ובאמת, הרגשתי הקלה עצומה כשקיבלתי מערן צור הודעה באי­מייל עם אישור להשתתפות שלו. זה הוריד ממני המון המון מתח". חודשים מספר לאחר סיום העבודה על הפרויקט, התבשר הירשנזון על נפילתו של חברו הטוב, דוד בירי, בנצרים. כמה שבועות לאחר מכן, באוקטובר אשתקד, התאבד הירשנזון בתחנה הצבאית. התוכנית שתשודר היום תוקדש לזכרו של מי שהיה חלק מצוות ההפקה שלה. אי אפשר שלא להשתחרר מהתחושה המעיקה, שמא העיסוק האינטנסיבי של הירשנזון בשכול לצורך בחירת השירים, יחד עם התנסויותיו האישיות הקשות, גרמו לו להצמיד את הרובה לרקתו.