'יד ושם' חרדי מאז ניצלו חייו של האדמו"ר מקאליב מהתופת הנאצית הוא מקדיש את חייו לזכר השואה שלמה צזנה 20/04/01 עד שהצליח מנחם מנדל טאוב, היום האדמו"ר מקאליב, להימלט מאדמת גרמניה, בסוף מלחמת העולם השנייה, היה עליו לעבור 22 תחנות בגיהנום הנאצי. הוא היה בן 17 כשפרצה המלחמה, וכל אחת מהתחנות בהן עבר עיצבה את אישיותו. אחת מהן הורתה לו על ייעוד חייו: "נבחרה קבוצה של ארבעה אנשים אותם יזרקו לאש", הוא מספר, "ואני נבחרתי להיות ביניהם. ביקשתי לומר את ה'שמע ישראל' האחרון שלי עלי אדמות". ודווקא אז החליט לפנות אל בוראו: "מה ייתן לך אם אומר עכשיו 'שמע ישראל' אחרון של יחיד" שאל הנער את הקדוש­ברוך­הוא, ונדר שאם יינצל, יגרום לכמה שיותר יהודים לומר את התפילה. "התרחש עימי נס גלוי", אומר הרב. "השער נפתח ונכנסו מספר אנשי אס.אס שתרו אחר אנשים כשירים לעבודה. אמרתי לחברי, הבה נברח. הם ענו לי, יירו בנו. שאלתי, ואם נישאר, יהיה טוב יותר? ברחנו, ובחסדי השם ניצלנו לחיים". כשהרב מספר את הדברים ניכר בו כי מוראות אותם ימים חיים בו עד היום. "ראיתי אנשים נכנסים לאש. אחד מהם צעק לפני שנרצח: 'אם מישהו מכם יישאר בחיים, אל תשכחו להגיד קדיש עבורנו'. ואז, כשהסתיימה השואה הנוראה, התחלתי לחשוב על הנצחת זכר הק דושים. מי יגיד קדיש? מי יספר את הסיפור? מי יאמר 'שמע ישראל'? זו הירושה של ששת המיליונים הקדושים. בירושה הזו אסור לנגוע". מאז עוסק האדמו"ר בהנצחת השואה במיגזר החרדי. במקביל, הוא מנסה לשמש גשר, ומקיים הרצאות בנושא זה בפני חילונים. * * * האדמו"ר מקאליב הוא דמות ידועה בעולם החרדי. מחזותו אי­אפשר להתעלם: כמנהג האדמו"רים יוצאי הונגריה, הוא לובש גלימה מיוחדת, מעוטרת בריקמת פרחים כסופה, דומה לזו של הרבנים הספרדים, נושאי התואר 'הראשון לציון'. שיערו לבן בוהק, כך גם פאותיו הארוכות, הבולטות. אין לו זקן, וחסידיו מספרים כי באחת מתחנות חייו בשואה, ביצעו בו הנאצים ניסויים שגרמו לכך שאינו מצמיח שיער בזקנו. הוא עצמו מתחמק כששואלים אותו על כך. הוא מדבר עברית במבטא אמריקני עם גוון אידי, ובדבריו הוא שוזר ביטויים באידיש ובאנגלית. הוא מופיע כמעט לכל כנס שמארגנת היהדות החרדית, ומקיים שם את 'מעמד שמע ישראל': עומד מול הקהל ומבקש מכולם לקבל על עצמם עול מלכות שמיים, ואז מניף ידיו, מכסה על עיניו וקורא "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". הרצון שלו לשמר את סיפור הזוועה, לנסות ללמוד ממנה, הוביל את האדמו"ר מקאליב למעשה חריג מבחינתו: לקראת יום השואה הוא מתראיין לכלי תקשורת חילוני. יותר מכך ­ הוא הזמין עיתונאי חילוני לביתו. ביתו שוכן במבנה גדול, בצורת משושה, ברחוב השומר בבני­ברק. לישכתו גדושה בספרי קודש ובתמונות אדמו"רים ורבנים שהלכו לעולמם. * * * "השבוע מציינים כאן את יום השואה", נאנח האדמו"ר. "לפעמים אני שואל את עצמי, למה זה טוב שקבעו את יום השואה. האם זה בסדר שקבעו יום אחד של זיכרון. בעצם, למה לא לפרוש את הזיכרון לאורך כל השנה? האם יום אחד זוכרים ובשאר הימים אפשר לשמוח? כאשר מישהו קרוב לך נפטר, ומדובר באדם אחד בלבד, אתה מקיים ימי זיכרון לכבודו. בשואה מדובר בשישה מיליון קדושים שנרצחו בדרכים, שלדעתי לא נשמעו מאז בריאת העולם. "כולם מתרעמים על מכחישי השואה. חלקנו, בעצמנו, מכחישים את השואה בכך שלא מדברים על מה שהיה. לא מספרים, לא קוראים על הזוועות. יש במדינה אנשים, ילדים ומבוגרים, שלא יודעים כמעט כלום. יש שאולי נוסעים פעם בעשר שנים לאושוויץ, מתבוננים, ושבים לביתם. לדעתי, המצב הזה גורם לכך שאש גדולה בשמיים בוערת, זועקת 'למה שכחתם אותנו'". האדמו"ר כואב את תודעת השואה המוגבלת, תוך שהוא מעיד על עצמו: "אני ישן עם מה שהיה שם. אוכל עם זה. מטייל עם זה. יומם ולילה. לא כולם רוצים לחשוף את עצמם. אנשים נשארו לבד, אחרים לא רוצים לדבר. לא רוצים לחשוף את הסיפור שלהם. יש כל מיני תירוצים, שאולי כולם אמת, אבל כל הדברים האלה גורמים לכך שאנחנו שוכחים את ששת המיליונים". * * * לפני 220 שנה ייסד הרב יצחק אייזיק, בהונגריה, את שושלת חסידות קאליב. אביו של האדמו"ר הנוכחי, שהיה צאצא מדור חמישי של המייסד, נפטר שנתיים לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה והשאיר אחריו שבעה ילדים. הקהילה נשארה בלי מנהיג. בשואה נרצחו כל בניו, פרט למנחם מנדל טאוב, האדמו"ר הנוכחי, שברח עם סיום המלחמה לשבדיה, שם פגש את רעייתו שפרה, ניצולת שואה אף היא. הם התחתנו ונסעו לארצות­הברית. אחרי התופת שיקמו חסידי קאליב את הקהילה, איתרו את בן האדמו"ר והמליכו אותו כממשיך השושלת. ב­63' עלה האדמו"ר לישראל והשתקע בראשון­לציון. הוא רצה להתגורר בעיר של חילונים, כדי להפיץ שם יהדות. ב­80' עבר לבני­ברק, שם הקים את המרכז העולמי של מוסדותיו. * * * הנצחת השואה הפכה לפרויקט חייו של האדמו"ר, מוסדות ק אליב, שהוא עומד בראשם, מניפים את דגל הלימוד לזכר הניספים. למוסדותיו החליט האדמו"ר לקרוא 'שמע ישראל'. הוא חיבר והוציא לאור אנציקלופדיה לענייני השואה, עבור הציבור הדתי. גם האנציקלופדיה, המכילה שני כרכים, נקראת 'שמע ישראל', וכרך נוסף, העוסק בשואת הילדים, אמור לצאת בקרוב. מובאים בה 2,400 "סיפורים של מסירת נפש מימי השואה", לפי סדר האל"ף­בי"ת ­ סיפורים קטנים על יהודים שביקשו לקיים את המצוות תחת הזוועה הנאצית וגם סיפורים של עזרה לזולת. "הנצחת זכר השואה קיימת כל העת בחברה החרדית", אומר האדמו"ר. "הנאצים הרי ביקשו להרוס קהילות שלמות של לומדי תורה, ולימוד התורה שמתקיים היום הוא התשובה למפלצתיות הנאצית. כך שהלימוד והתפילה, הם בראש ובראשונה הדרך של החרדים לזכור את השואה בכל יום, בכל שעה". אחד הפרויקטים המיוחדים של האדמו"ר, אגב, הוא קיום לימוד בשעות הלילה, כדי ש­24 שעות ביממה יהיה לימוד תורה לזכר הקורבנות. הלימוד מסביב לשעון מבטיח שלא יהיו שעות בהן ייפסק זכר הנרצחים. זו גם מטרתו של האדמו"ר בכתיבת האנציקלופדיה. קודם כל, לשמר את ההיסטוריה. לספר כמה עצום היה סבל היהודים בשואה. לצד ה סיפורים האישיים, המאירים את חיי היום­יום הקשים של החרדים בשואה, מובאים שם גם הסברים למושגי יסוד כמו טלאי צהוב, גטו, אקציה. "גטו בוסק, גליציה, בימי הזעם. האופה היהודי בירנבוים מגטו בוסק נרצח תוך כדי אפיית מצות לפסח", מסופר באחד הסיפורים. "כנופיית אנשי סער גרמנים, חובשי כובעים שחורים מהמשטרה המיוחדת, פרצו למאפיה בשאגות פרא, והחלו להכות את האופה חסר הישע, עד שנפל מתבוסס בדמו ונפח את נשמתו. כך הסתיימה תוכנית תמימה של מועצת היהודים בגטו, שהצטיידה ברשיון אפייה מוקדם מהמשרד הגרמני הארצי. גם אילו הצליחה התוכנית, עמד כל יהודי לקבל רק מצה אחת לסדר. המיכסה שנקבעה העניקה 20 גרם מצות לכל אחד". * * * חלום חייו של האדמו"ר הוא להקים מוסד הנצחה חרדי, בדומה ל'יד ושם'. 20 שנה הוא כבר מתכנן, אבל בגלל בעיות תקציב רק לאחרונה הוקמו היסודות למבנה. במוזיאון הזה הוא רוצה להציג את הקהילות היהודיות החרדיות במלוא הדרן שמלפני השואה, את זוועות הנאצים, ולבסוף את התקומה בארץ ישראל. והכל מנקודת המבט החרדית: הקמת מוסדות תורה וקהילות של לומדי תורה. קשה בימינו להתעלם מכך שמוסד 'יד ושם' אינו זוכה לאיש ור של הרבנים החרדים, וכתוצאה מכך מדירים אלה את רגליהם מאתר ההנצחה הממלכתי. הם מתנגדים לתכנים המוצגים שם, למושג 'גבורה', למשל, כמו גם לפרטים טכניים, כמו הצגת תמונות בהן תועדו יהודים בעירום, לפני הירצחם. האדמו"ר מקאליב, לעומת כל אלה, מקפיד לומר שאינו מתנגד לפעילות של 'יד ושם', וכי למרות הביקורת שיש לו על המוסד, אין לו סיכסוך איתו. "אני מבקש להקים מוסד משלים", הוא אומר, "לא חלופי". בעבר, הוא מספר, נפגש עם בכירי מוסד ההנצחה, ביניהם עם יו"ר המועצה, פרופ' שבח וייס: "ביקשתי ממנו לפעול בצורה אחרת. לערוך יותר כינוסים בנושא השואה. לעורר את העם". נקודת המבט שלו קובעת, כאמור, כי ירושתם של ששת המיליונים היא מצוות לימוד התורה. "ב'יד ושם' מדברים על גבורה. אצלנו הגבורה היא רוחנית", הוא אומר. הגורם המרכזי עליו צריך לדבר, הוא טוען, הוא ההסתה, שהולידה את השואה. "חייבים לדבר גם על היסודות שהובילו לשואה הזו. צריך לראות ממה זה בא. ממה באה השנאה הגדולה הזו. רק מהסתה. וצריך להזהיר מפניה". * * * הלקח שלו מהשואה הוא שעם ישראל חייב להישאר מלוכד. "אי­אפשר לדעת מתי אחד יעזור לשני. ראיתי אנשים שעזרו לאחרים במצבים של רעב, סבל, כאב. נתנו את פרוסת הלחם האחרונה שהיתה להם. אם נשכיל להישאר עם אחד, בלי שנאה, בלי הפרדה בין חילונים וחרדים, נוכל להפוך כל אבן בארץ הזו ליהלום. חייבים לעקר את השנאה והקינאה השוררים בעם. על כך אני נותן בכל יום את נפשי. מבקש להרצות בפני יהודים בכל מקום בארץ, בכל עיר, בצבא. אחד הדברים החשובים ביותר שאנו צריכים לעשות בכל יום, הוא לחקות את משה רבנו. לרדת אל העם ולשמוע את סבלותם. זו המסקנה שלי מהסבל שראיתי". הוא גם מבקש להסביר לציבור החילוני מדוע יש חרדים שאינם עומדים דום ברגע בצפירה: בציבור שלנו, הוא מסביר, מתפללים, קוראים משניות, תהילים, מדליקים נר. עמידת הדום זרה לנו. * * * אחת השאלות הקשות שהציבה השואה למאמינים, היא היכן היה אלוהים בשעה שהזוועה השתוללה. "אנו לא יכולים להבין זאת", קובע האדמו"ר. "יש כל­כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובה", הוא נאנח ומתרווח בכיסא עץ מתנדנד, מרופד בבד פרחוני ירוק. "לצערנו, אני חוזר, לצערנו, לצערנו, נפלו באותו זמן 50 מיליון אנשים בכל העולם, ועם ישראל המשיך להתקיים. המרחק לשמש הוא 150 מיליון קילומטרים, ועדיין אי­אפ שר להישיר אליה מבט. יש דברים שאי­אפשר להסתכל עליהם בעין רגילה, או להבין את כוחם בשכל ישר. זה כוחה של אמונה. כל מה שקשור לקדוש­ברוך­הוא, אין לנו עליו תשובות. ככל שאתה יותר מתעמק בדרכיו, יותר מאמין בו, יותר מתקרב אליו, יותר מתגעגע אליו, יותר רוצה לדעת אותו, ככל שאתה מתחיל לדעת, אתה מגלה עד כמה אתה לא יודע כלום". מדי פעם מנסים רבנים למצוא תשובה, הסבר, לשואה. האדמו"ר מתנגד לכל התעסקות בכך. "אסור", הוא אומר, "פשוט אסור". * * * האדמור מקאליב חזר שלוש פעמים לגיא ההריגה. ישי וינר, עיתונאי חרדי שהשתתף במסע, אמר כי המסע היה מרגש. ברגע שהאדמו"ר עמד מול המשרפות, הוא מספר, הוא נראה כאילו חזר בשנייה אחת 56 שנים לאחור. הוא אמר שם קדיש ובכה. "מה שרואים היום באושוויץ", אומר האדמו"ר מקאליב, "הוא אפס לעומת מה שהיה אז. לקחו הכל, הפכו לאיזה גן, מוזיאון. ולמרות זאת, כשאתה שם, כל שנייה כל רגע... יימח שמם הרשעים", הוא נחנק ושמשו ממהר למלא את כוסו במים. האדמו"ר לוגם מעט מהכוס וממשיך: "עמדו כמה אלפי אנשים כל בוקר. היה אחד שאמר בגרמנית, מחויך, שהוא לא הולך לאכול ארוחת בוקר עד שלא ייקח רא שים של כמה אנשים. עמדו שם בכל בוקר 3,000 איש, מפוחדים, אף אחד לא ידע מי הולך למות. אי­אפשר לתאר את זה. לכן אני אומר שאצלי זה לא יום השואה. זה ימים שהשואה מלווה אותך. חודשים. שנים. 56 שנים מאז שהקדוש­ברוך­הוא הציל את הנפש שלי. ומאז אני חי עם זה".