המחזור שלנו הם נפגשו בפעם הראשונה בשנת 77', כשבאו ללמוד בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים. והנה הם היום טל בשן 20/04/01 לו ילדינו ­ רובם בגיל ההתבגרות, חלקם פעוטים ­ לא היו מקבלים אלרגיה מכל שמץ של נוסטלגיה, בוודאי היינו מספרים להם כך: היה היתה קבוצה של אנשים צעירים, רובם ילידי 55' (כיום בני 45 בערך), קראו להם הנגבי ומצליח וחלפון ואוחנה ובנדר וביטון וכץ ובשן וכיוצא באלה. הם באו מקרית­גת, באר­שבע ומטולה, ראשון­לציון ומושב יערה, חדרה, אשדוד, נצרת וכפר­אחים, ופה ושם גם מירושלים ומתל­אביב. היו ביניהם אמידים ותפרנים, "בנים של" ואלמונים, שמאלנים וימנים, אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים לשעבר, ערבים ויהודים, בקיצור ­ כור היתוך של החברה הישראלית, טעון בהורמונים תוססים של בני 20 שזה עתה השתחררו מהצבא.בשנת 77' קרו שלושה דברים היסטוריים: הליכוד עלה בפעם הראשונה לשלטון, סאדאת הגיע לביקור היסטורי, ואנחנו, שהיינו פעם הצעירים ההם, הגענו לאוניברסיטה העברית בגבעת רם, שהיתה באותם ימים הקמפוס בה"א הידיעה במדינה ­ ממלכה בפני עצמה, שבה לימדו מאורות אקדמיים כמו הפרופסורים יעקב טלמון ויהושע אריאלי, שלמה אבינרי, ש.נ אייזנשטט, דן הורוביץ, ישעיהו ליבוביץ, יהושפט הרכבי ­ ללמוד מדעי המדינה, יחסים בינלאומיים , כלכלה, מורשת ישראל, פילוסופיה, תאטרון, בקיצור, כל מה שהוגדר כמדעי החברה (והיה רחוק מאוד ממדעי הטבע, שהיו ספונים אי שם בממלכה האחרת, בהר הצופים).חלקנו ידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות בחיים, והלכו בנחישות בנתיב שהתוו לעצמם: אורנן יקותיאלי, למשל (לימים סגן ראש עיריית ירושלים), מספר שחיפש מיד את תא הסטודנטים של השמאל, והתחיל לפעול שם בנחישות, בדיוק כמו ידידו דאז עזמי בשארה מנצרת, היום ח"כ בשארה, מנהיג בל"ד.אריק בנדר, היום כתב "מעריב" בכנסת, התייצב כבר ביום הראשון למרגלות בניין המינהלה, שם ישבה מערכת עיתון הסטודנטים "פי האתון", ונשבע לעצמו שלא יעזוב את האוניברסיטה עד שיהיה עורך העיתון (וכך היה).יקותיאלי למד ספרות ערבית ומשפטים, בשארה למד משפטים, צחי הנגבי, היום השר לאיכות הסביבה, למד יחסים בינלאומיים. אבל הלימודים ממילא לא היו העיקר ("נדמה לי שפעם, באפריל 79', הייתי בשיעור אחד", מסכם הנגבי את מצבת הלימודים של אותם ימים), אלא כל מה שהתרחש סביבם: הפעילות הפוליטית, ההסתופפות החברתית, הקפטריות, המסיבות, המפגשים על הדשא הענק ביום, ובמעונות ובדירות הסטודנטים בערב.הנגבי הוא דוגמה מצוינת לאלה שידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים ובחרו בכיוון אחר לגמרי: הוא היה נחוש להיות עיתונאי. "אמא שלי תמיד אמרה שלי ש'יש רק שני מקצועות ששווה לעסוק בהם ­ עיתונאי או פוליטיקאי ­ כי כל השאר מתעסקים רק בעצמם'. כיוון שלא הייתי טיפוס של פעיל פוליטי אז, בחרתי בעיתונות".בשנה הראשונה באוניברסיטה עוד היה כתב בגלי צה"ל וסגן עורך בעיתון הסטודנטים, עד שבקיץ באו הסכמי קמפ דיוויד, הנגבי חטף קריזה על הוויתורים של בגין, ומכאן האירועים הפוליטיים בקמפוס גלגלו אותו לאן שגלגלו. "בשלב מסוים קראו לי בגלי צה"ל לשיחה ואמרו לי: 'תחליט, או שאתה מכסה את האירועים או שאתה משתתף בהם'". הנגבי, למגינת לבם של רבים ולשמחתם של רבים אחרים, בחר באפשרות השנייה.אבי גיל, היום מנכ"ל משרד החוץ, נח"לאי לשעבר שעבד ברפת, שלומפר שתיעב חליפות ועניבות, למד כלכלה ומדעי המדינה ולא חלם ללכת לשירות הדיפלומטי, אלמלא היו החברים ללימודים גוררים אותו לבחינות הצוערים, תוך כדי התערבות שבטח לא יעבור אותן.רינה מצליח, היום כתבת ערוץ 2 בכנסת, נרשמה ללימודי תאטרון, אבל בסתר לבה בעצם רצתה להיות עיתו נאית ("רק שאז עוד לא העזתי להודות בזה, אפילו לא בפני עצמי").גם אני ידעתי מה אני רוצה: להיות צוערת במשרד החוץ. ראיתי את עצמי מתנהלת בעולם כשגרירה מסבירת פנים, ולכן נרשמתי ללימודי מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, עד שיום אחד, במסיבה מהבילה אצל דורית דניאלסקי (כיום מאי), פגשתי את בנדר. זה היה בחדר האמבטיה, אגב. "לא יכול להיות שבת של שני עיתונאים לא יודעת לכתוב", אמר, והציע לי להצטרף לצוות "פי האתון". הסכמתי, וכך, מהאמבטיה המחלידה של דורית דניאלסקי הגענו עד הלום (עניין שבנדר ואנוכי מתחשבנים עליו עד היום). איפה עושים פוליטיקה? זו היתה קבוצת ישראלים מקרית, שהתקבצה למקום אחד בזמן נתון. אבל המקום היה, כנראה, משמעותי.באנו לירושלים לבד, אחרי הצבא, עומדים לראשונה במבחן החיים, רחוק ככל האפשר מההורים ("כמובן שאמא שלי מיד מיהרה לקנות דירה בירושלים", צוחק הנגבי).מעבר לזה התברר די מהר שמדעי המדינה זה לא ביולוגיה או כימיה, ומי שבא ללמוד מדעי המדינה רצה מלכתחילה להיות מעורב פוליטית, חברתית, תקשורתית, להטביע חותם, להשפיע. בלהט ובנאיביות השמורים לצעירים חיפשנו מיד ערוצים לתעל אליהם את אנרגיות הנעורים."זה היה עוד לפני דור היאפיז וההיי­טק", אומר בנדר, אז פעיל נלהב בימין, "אידאולוגיה עוד לא היתה מילה מגונה. כולנו היינו מעורבים פוליטית, לא משנה בכלל לאיזה כיוון. ראינו את עצמנו כמבשרי תקופה אחרת, נקייה יותר. לנגד עינינו עמדו דני האדום ומרד הסטודנטים בצרפת."הימניות שלי היתה לדעתי מין תגובה מאוחרת להלם של יום כיפור. זה עבר מאז. אומרים שמי שלא היה קומוניסט עד גיל 21 לא היה צעיר, ומי שממשיך להיות קומוניסט אחרי גיל 21 לא התבגר. אני אומר אותו הדבר על מי שלא היה ימני. מבחינה זו אני התבגרתי וצחי וישר אל (כץ) ­ לא".יקותיאלי הגיע משנת שירות של גרעין רעים בירוחם ­ הוא לא שירת בצבא בשל מחלת לב ­ לוהט כולו בלהט שמאלני סוציאליסטי: "מיד הלכתי לחפש איפה עושים פוליטיקה, איפה מקדמים את הנושאים החשובים. היה לי ברור שאני לא בימין, במפלגת העבודה היה אז ואקום ­ הם היו אחרי תבוסה מוחצת והתביישו אפילו להזדהות ­ נשאר רק הצד השמאלי של המפה ו'פי האתון', שם כתבתי טור סאטירי שמהר מאוד קיבל גוון פוליטי".לימים היתה זו כתבתו של יקותיאלי על מהומת השרשראות בקמפוס (פירוט בהמשך), שנפסלה לפרסום בידי ראשי התאחדות הסטודנטים דאז ­ הנגבי וכץ ­ שגרמה למהומה גדולה. העיתון, שיצא במהדורה מיוחדת שהודפסה בסתר, עם מאמר מחאה של העורכת כנגד הצנזורה, נסגר מיד. הצוות (שכלל בין השאר את אייל חלפון, רפי גמזו ונעם נדב) פוזר. את הפרטים אני זוכרת היטב; אני הייתי העורכת המפוטרת.רונית אנטלר הגיעה לקמפוס ממטולה (דור שלישי במושבה וכיום חברת המועצה המקומית) ללמוד מחשבת ישראל: "הגעתי לבד, המומה, לא ממוקדת. אבל דבר אחד היה לי ברור, שאני הולכת לעבוד עם הליכוד. באתי מבית ימני, מאוד פוליטי, ושם מצאתי מיד את מקומי. ה ייתי צמודה לשמוליק סלבין, ופעלתי במרץ לבחירתם של שמוליק וצחי וישראל כץ לראשות הסתדרות הסטודנטים".מירי ביטון (כיום דוקטור למדעי המדינה ודוברת בנק הפועלים), בת מושב יערה שבצפון, הגיעה מכיוון אחר לגמרי ­ אחרי שירות לאומי ולימודי תיכון בעמליה, פנימייה דתית ירושלמית לבנות מחוננות: "תמיד היה לי עניין באקטואליה, בענייני ציבור, לכן הלכתי ללמוד מדעי המדינה. אז זה נשמע עדיין כל כך הגיוני שצריך להיות מעורבים, לתרום משהו. מהר מאוד מצאתי את עצמי בתא הסטודנטים של מפלגת העבודה. היינו מזמינים אלינו לבתים, לדירות הקטנות והעלובות האלה, מרצים וחברי כנסת, והם באו ברצון. במקביל ראיתי מודעה שמחפשים עוזרים פרלמנטריים. בכלל, תצייני שבהיעדר פלאפונים המודעות על הלוחות שיחקו בחיינו אז תפקיד מכריע".בתוך זמן קצר הפכה ביטון הנמרצת עוזרת פרלמנטרית של חברי כנסת מסיעת העבודה ומזכירת תא הסטודנטים של מפגלת העבודה. "לחשוב שכבר אז כתבתי נאומים לחבר כנסת זו היתה תמימות וחוצפה שיש רק בגיל ההוא"."חלמתי כבר אז להשפיע, במובן הכי נאיבי של המילה", אומר ישראל כץ (היום חבר כנסת של הליכוד ויו"ר ועדת הכספים ש ל הכנסת), שהחל אז את הקריירה הפוליטית שלו כפעיל ימין בולט לצדו של הנגבי. "נעצרתי ליד דוכן החתמה של הימין, התקוממתי על ההתנהגות הקיצונית של הערבים בקמפוס וצחי תפס אותי".גם מי שלא פנה לפוליטיקה נגע בה איכשהו, אם רצה או לא. אבי גוט (כיום בעל חברת הפקות) התחיל לעבוד כקצין ביטחון בטלוויזיה ברוממה ונעשה כתב הטלוויזיה ("הכי צעיר שהיה עד אז"), שכיסה את אירועי הקמפוס וסביבותיו, כולל ההפגנה המפורסמת שבה נרצח אמיל גרינצווייג בפברואר 83'.גם אני, כאמור, מצאתי את עצמי בעין הסערה: לא הבאתי מהבית מסורת של פעילות פוליטית, אבל אירועי הקמפוס הכריחו אותי בסופו של דבר להתעמת עם מה שמתרחש, לתפוס צד, להיות מחויבת לעמדה כלשהי."רציתי לשנות את העולם, וגם הייתי בטוח שאני עומד לעשות את זה", מסכם ד"ר דוד אוחנה, שהגיע מקרית­גת והיה ממקימי פרויקט החונכות פר"ח. אוחנה הבטיח לעצמו שיהיה היסטוריון, והיום הוא אכן דוקטור להיסטוריה, מומחה לתורות פשיסטיות. לימים נסע ללמוד לדוקטורט בסורבון, "ושם", הוא מספר, "התברר לי שפריז האמיתית, הסטודנטיאלית, התוססת, המרדנית, היתה דווקא זאת שלנו, בגבעת רם". אכן מיוחדים היינו לא מדובר במחקר מדעי, מקסימום בסיור כתובות אישי, קצת סנטימנטלי, קצת מציצני, שערכתי בקרב חבריי ללימודים מקץ 22 שנה. רציתי לבדוק מה קרה לנו. האם הגשמנו את מה שהבטחנו לעצמנו? האם השתנינו?לא צריך להיות מומחה גדול לסוציולוגיה בכדי להבחין שאותו מקבץ מקרי ­ הדור האחרון לדשא של גבעת רם ­ אכן הגשים במידה רבה את מה שהבטיח לעצמו, לפחות בתחום ההשפעה הציבורית.אף אחד לא עשה כסף גדול (בנדר: "מי שרוצה לעשות כסף לא ישב, כמונו, כל היום בקפטריה והעביר את לילותיו בוויכוחים פוליטיים"); ומצד שני אף אחד לא הלך לעבוד בגרין פיס; סופרים גדולים לא יצאו מאיתנו; אבל מספר לא קטן של בני המחזור מאכלס, במקום טוב באמצע, את הפוליטיקה והתקשורת הישראלית ואת מה שביניהן (כולל אקדמיה ועסקים).האם מדובר במקריות, בסטטיסטיקה שמתאימה לעוד מחזורים בשנים ובמקומות אחרים, או שבאמת היינו מחזור ייחודי, כפי שאנחנו אוהבים לחשוב?ד"ר אהוד שפרינצק, כיום ראש בית הספר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, היה המרצה שלנו באותם ימים לנושא תנועות פוליטיות קיצוניות. הוא עקב בעניין אחרי מה שהתרחש בקמפוס (בנוסף, אם מותר ק צת לרכל, הוא נישא לחברתנו ללימודים ריקי, שהיתה עוזרת המחקר שלו, ועורכת היום את "משעל חם")."לימדתי בירושלים משנת 71' עד שנת 2000, עברתי הרבה מאוד מחזורים ונדמה לי שבאמת לא נתקלתי במחזור אקטיבי ופוליטי כזה בכל הקריירה שלי", הוא מאשר את חשדותי."היו כמה גורמים חיצוניים שעיצבו את הדור שלכם: זה הדור של מלחמת יום כיפור ­ חלק מהאנשים עוד לחמו במלחמה, אבל גם מי שלא שירת אז עדיין בצבא היה ער להשלכות שלה. זה בפירוש היה אירוע שהגדיר דור שלם, בעיקר אצל מי שבא ללמוד מדעי המדינה."לזה צריך להוסיף את המהפך של 77'. במישור הסטודנטיאלי היה לעליית הליכוד אפקט עצום על הביטחון העצמי של הימין, שהתחיל פתאום לפרוח. צחי הנגבי וישראל כץ היו תוצרים מובהקים של התהליך הזה, והיה ברור שילכו לפוליטיקה וגם יצליחו."במקביל התחילה ההקצנה גם אצל הסטודנטים הערבים. היו מהומות גדולות ביום האדמה של 76'. בקמפוס הוקמה 'החזית הלאומית המתקדמת'. פתאום הסטודנטים הערבים, שהיו תמיד בצל, קבלו ביטחון עצמי, דרשו באופן הכי אגרסיבי חופש דיבור והפגנה, סירבו להשתתף בשמירה במעונות והזדהו בפומבי עם אש"ף."זה יצר גירוי עצום לימין, וכך נוצרת בקמפוס הקצנה פוליטית, שהגיעה לשיאה באירועי יום השרשראות המפורסמים, כששני הצדדים עומדים זה מול זה". הג'וב המועדף: יועץ פרלמנטרי אבל מעבר לכל אלה היתה ירושלים. גבעת רם, מה לעשות, צמודה לכנסת. "מכאן רואים את הקמפוס, מהקמפוס רואים את הכנסת", מסכם בני כשריאל, היום ראש עיריית מעלה­אדומים ויו"ר מועצת יש"ע, ואז פעיל ימין בולט בקמפוס.השכנות לא היתה רק גאוגרפית. רבים מאיתנו עשו כבר אז את המסלול כנסת­קמפוס כשגרה יומית. בזמן שסטודנטים אחרים עבדו בביטחון או במלצרות, הסטודנטים במדעי החברה עבדו בכנסת כעוזרים פרלמנטרים. ביטון עם נפתלי בלומנטל ועוזי ברעם; יקותיאלי עם אבא אבן ויוסי שריד; אני עם תמר אשל; אנטלר עם גאולה כהן. והנגבי סתם בא לבקר את אמא שלו.מי שלא היה עוזר פרלמנטרי היה נציג של איזה תא סטודנטים ששמר על קשר צמוד עם חברי כנסת ממפלגת האם התומכת."גם אני רציתי להיות עוזר פרלמנטרי", נזכר אילן גילון, היום חבר כנסת מטעם מרצ ואז חניך השומר הצעיר מאשדוד שכבר היה שמאלני מגובש, גם דיסלקטי (!) וגם נשוי (!). "באתי לחייק'ה גרוסמן, שאותה הערצתי מהתנועה. 'אתה מאוד אינטליגנטי', היא אמרה לי, 'רק שאתה קצת בהיר מדי'. 'ומה את?', אמרתי לה, 'עפרה חזה?'. בסוף אמנון לוי קיבל את התפקיד"."זו היתה תקופה יחידה שבה הנושאים שעל סדר היום נולדו באוניברסיטה ומשם עברו לכנסת", אומר יקותיאלי בגאווה. "אנחנו בקמפוס המצאנו את 'כסף לשכונות ולא להתנחלויות', ומשם זה עבר לכנסת. הפגנו נגד גירוש בסאם שקעה, חברנו לפנתרים של ירושלים, העדנו בבית המשפט נגד המהומות בימין. הכל בא מאיתנו, הסטודנטים, ובכנסת הגיבו, בשעה שבדרך כלל זה להפך. זו, אגב, היתה תקופה יחידה שהימין חטף מכות מהשמאל ולא רק להפך".האירועים ההיסטוריים שהתרחשו אז עברו דרכנו, גם פיזית. בנובמבר 77' נחת בארץ הנשיא סאדאת, ביקור ראשון של מנהיג ערבי בישראל. "השיירות עם הלימוזינות עברו לידנו", נזכר גוט, "ראינו אותן בעיניים". הנגבי חיכה לסאדאת בכנסת: "עמדתי שם, מציץ מהאכסדרה, רואה אותו צועד על השטיח האדום, והייתי מאושר. 'הנה בא נשיא מצרים ושלום במקטרתו'".אחר כך באו הסכמי קמפ דיוויד. הנגבי שמע, בזמן שטייל בחו"ל, על מה ויתר בגין, "ופשוט הייתי בשוק. בחיים לא הופתעתי ככה. לא האמנתי שבגין הסכים לנסיגה מכל סיני, לעקירת יישובים. החלטתי שהטיול נגמר. סידרתי טיסה חזרה ארצה, מצאתי את אמא שלי בהתנחלות חווארה, והלכתי להקים את 'שלום אכזב', שהיתה אמורה להיות אנטיתזה לשלום עכשיו."שלום אכזב מנתה בתחילת דרכה תשעה אנשים. וגם בסוף דרכה", מסכם הנגבי בהומור היבש שלו. "הסטודנטים היו אדישים לגמרי. 'עזוב, יש בחינות, בגין יודע מה הוא עושה'. אבל דווקא האדישות הזו גרמה לי להיכנס לפוליטיקה. מרוב כעס. ראיתי ששלום עכשיו לא יצא מזה, אבל התחלתי בפעילות סטודנטיאלית נמרצת". יום השרשראות הנמרצות של הנגבי וכץ, בתוספת ההקצנה הכללית בין שמאל לימין בקמפוס, הביאה בסופו של דבר, בדצמבר 79', לפיצוץ הבלתי נשכח שקרוי מאז "יום השרשראות". זה היה אירוע אלים במיוחד שאיש מבני המחזור אינו שוכח. כל אחד זוכר היכן בדיוק היה ומה עשה. "זה כמו אלטלנה", אומרים באירוניה הנגבי וכץ, "עכשיו כל אחד טוען שגם הוא היה שם, כולל חבר'ה ערבים כמו אחמד טיבי".הגרסאות, כמו ברשומון קלאסי, חלוקות. הנגבי סיפר על התקבצות של מאות סטודנטים ערבים שהתלקחה לתגרה, ובה הותקפו דווקא הוא וחבריו: "הפצוע היחיד בסיפור ההוא הייתי אני, ממזוודת ג'יימס בונד. הובלתי שותת דם לחדר המיון בידי רונית אנטלר ושמוליק סלבין".עזמי בשארה ואנשי השמאל סיפרו על הפגנה של ערביי הקמפוס (במחאה על השעיית סטודנט ערבי מהלימודים בעקבות הפגנה קודמת) שבוטלה ברגע האחרון. "לא הספקנו להודיע לחברים על הביטול, וכ­200 סטודנטים התגודדו בקמפוס".הנגבי סיפר אז שהבחין אצל אחד הסטודנטים בסכין. בשארה ויקותיאלי סיפרו כיצד מצאו עצמם אנשי השמאל והערבים נרדפים על ידי קבוצת בריונים, אנשי ימין מהשכונות, עם שרשראות ואלות.כך או כך, הר חבה שלפני הספרייה הלאומית נהפכה לזירת קרב, אלות עפו, שרשראות נופנפו, סטודנטים פונו לטיפול רפואי, המשטרה התערבה וכתבי אישום הוגשו כנגד הנגבי, כץ, בשארה ואחרים.אנטלר מספרת שעמדה בצד, המומה ובוכייה. דוד אוחנה, על פי המיתולוגיה, עמד ממש באמצע, בין שני המחנות, עם זרנוק מים בידו, וניסה להתיז על שני הצדדים כדי להפריד ("ניצב קומפורט רדף אחרי עד לתוך הספרייה הלאומית").האירוע ההוא הטביע ברזומה של הנגבי את תדמית הבריון. בעיני אנשי השמאל דאז בקמפוס נשאר הנגבי מוקצה מחמת מיאוס עד היום. חלקם סירבו להתראיין איתו. בשארה, עמיתו לכנסת, סירב להצטלם איתו. "הנגבי איש מסוכן", הוא אומר. "ככה חשבתי אז וכך אני חושב עד היום. העובדה שהוא אדם שרמנטי בעיני רבים לא מפתיעה אותי. אתה יכול להחזיק ברעיונות הכי אפלים ולהיות איש שרמנטי מאוד. הוא, כץ וליברמן מייצגים ימין חדש, כביכול צעיר ושרמנטי, אבל בעצם חשוך יותר מהימין הישן, עם הרבה פחות מחויבות לדמוקרטיה והרבה פחות נועם הליכות".אתה מצטער? שאלתי את הנגבי, שאינו נלהב מהעלאת הזכרונות האלה. "בכלל לא. זו נקודת ציון שאני גאה בה עד היום. אני גאה שניצב תי בראש החזית שניסתה לשים קץ להפקרות של הסטודנטנים הערבים באותן שנים. עובדה שחודשים ספורים לאחר מכן היו בחירות במקפוס, ואנחנו זכינו שוב, ברוב מוחץ, מפני שנתנו מענה לתחושה הקשה שהיתה בקמפוס כלפי ההקצנה הערבית".­ ומה עם תדמית הבריון, היא לא הזיקה לך לאורך הדרך?"אני לא חושב. הרי ברור שזו סתם שטחיות. מי שמכיר אותי יודע שאני לא כזה. עובדה שהתמניתי לראש לשכת ראש הממשלה שמיר, וקיבלתי את אמון הבוחרים במפלגה שלי מגיל צעיר מאוד ולאורך כל הדרך".ד"ר שפרינצק היה בין אלה שהעידו במשפטו של הנגבי, אז תלמידו, עדות מסייעת, ושמר עימו על קשר גם אחר כך: "נתתי לבית המשפט תצהיר שניתח את הרקע למתח שהיה אז בקמפוס בין יהודים לערבים. לא אהבתי את מה שצחי עשה, אבל בהחלט חשבתי שהיתה שם פרובוקציה רצינית מאוד מצד החבר'ה הערבים. זה הרגיז הרבה מחבריי בשמאל, אבל אני חשבתי שזה היה מעשה נכון לעשותו. ונכון, אני מחבב את צחי ומעריך את האינטליגנציה והניסיון שלו. לדעתי, אם הוא ייפטר מכל התדמיות והשטויות מסביב, הוא יכול להיות ראש ממשלה מצוין, עוד לפני גיל 73."אין ספק", מסכם שפרינצק, "בתקופה שלכם קרו ד ברים שהטביעו היטב את חותמם. גם בגין הימני שחותם על הסכם שלום וגם פינוי ימית נכנסים כאן. זה יצר בשני הצדדים דיסאוריינטציה והכריח אנשים לחשוב מחדש על עמדותיהם. היום, כשההבדלים בין שמאל לימין הצטמצמו כל כך, כששרון כמעט קונסנזוס, לא תמצאי קצוות כאלה בקמפוסים."מעבר לזה, מדובר בתקופה פורמטיבית בחיי צעירים, שתמיד יש לה אפקט עצום. ובמקרה שלכם זו היתה תקופה מלאת אקשן בצורה לא רגילה". ימי הקפטריה העליזים "עזבי אידאולוגיות, עזבי פוליטיקה. הלכנו בעקבות הבחורות, המסיבות והזיונים", מציע אייל חלפון, היום קולנוען, נקודת מבט מרעננת. חלפון היה אז צנחן משוחרר, נתנייתי צעיר וצהוב תלתלים, שהגיע לירושלים בעקבות חברה."היו לי שני דברים אז: שיער ארוך ואופנוע. הייתי צעיר ומלא הורמונים, למדתי כל מיני דברים לא רלוונטיים כמו חקלאות וארכאולוגיה, כתבתי ב'פי האתון' שהיה אז מיתוס, התחככתי עם כל מיני דמויות מהבוהמה הירושלמית והייתי בעננים מזה שמקבלים אותי בכלל. אין ספק שזו היתה תקופה מהמאושרות בחיי".ולמה לא נוסטלגיה, בעצם? היינו צעירים, תוססים וחסרי מנוח, רחוקים מהבית, האיידס עוד לא הגיע למחוזותינו, היינו הבטחה גדולה שעוד לא התגשמה. "והבטחה", מנסחת יפה רינה מצליח, "תמיד יותר מרגשת מההתגשמות שלה".האירועים הגדולים, מה שקרה מסביב, שימש גם תפאורה ל"ימי הקולג' העליזים". ירושלים האינטימית יחסית, הלא מאיימת של אז, עם האבטיחים בשער שכם ומאפיית הפיתות הלילית בשער יפו. "המדשאות הרחבות של גבעת רם", מתפייט בנדר, "המסדרון הפתוח בין העמודים, שהיו מקומות של רומנים וזירות קרב; הקפטריות האפלוליו ת עם עשן הסיגריות; החתיכות והמרצים מדור הנפילים; המעונות עם המטבחים המשותפים וההווי של סחיבת מנורות ונייר טואלט; המסיבות בכל מיני חדרים ודירות בעיר. זה היה כמו בסרטים, באמת".הקפטריות היו בית המקדש. ובנדר זוכר כל פרט: "ישבנו שם יותר מאשר באולמות או בספריות. כל קפטריה והייחוד שלה. בבניין קפלן ישבו דמויי היאפים של אז, שלמדו כלכלה ומינהל עסקים. להם היו מכנסי טרילין ותיקי ג'יימס בונד, לחלקם היו כבר מכוניות קטנות והם תמיד מיהרו. אנשים תכליתיים. הקפטריה הלאומית בבניין הספרייה היתה מעוז השמאל, האינטלקטואלים והערבים. שם בעצם היה המפגש הראשון שלנו בחיים עם ערבים, אנשים עם שם, פנים ועמדה משלהם"."בעצם", אומר גוט, "הקמנו בירושלים המשמימה ברקלי משלנו, באיחור של שלוש שנים לעומת האמריקאים. אבל דווקא העובדה שהיינו אחרי צבא נתנה לחופש ההוא יותר משמעות".בנדר וחבריו היו לא רק עורכי "פי האתון" אלא גם כותבי מדור הרכילות המיתולוגי "מה נשמץ בקפטריה". "האב הרוחני של ציפורה", כדברי בנדר, שנוסד עוד בימים שחבורת "ניקוי ראש" (קובי ניב, אפרים סידון, ב. מיכאל) ערכה את העיתון."אז עוד לא ה יו מועדונים ואנחנו היינו ההווי של עצמנו. גם ארגנו את המסיבות, גם הזמנו את האנשים וגם כתבתנו עליהם אחר כך. זה היה צירוף בלתי מנוצח. ועל כולם שמר בכניסה איווט ליברמן, שהיה אז שומר סף במועדון שבלול וכונה 'המשליך הלאומי'". (איש מפעילי אותה תקופה, אגב, לא זוכר את ליברמן בהקשר לפעילות פוליטית)."זו היתה מין בועה שחיינו בה מבוקר עד לילה", אומר אוחנה. "גרנו במעונות, ישנו עד הצהריים, ישבנו עד הערב בקפטריה והתווכחנו על פוליטיקה. פה ושם ביקרנו בשיעורים. בימי רביעי היו הרצאות של גדולי המדינה ב'צהרי יום ד'', בימי שלישי היה מועדון הסרט הטוב, בימי שני היה יוצא 'פי האתון' והיינו מביאים אותו מריח טרי מהדפוס. בלילות שיחקנו מונופול וקלפים. זו היתה מין אוטרקיה, מקום שהזין את עצמו".עד היום זכורים סיפורים ומיתוסים כמו ריצת העירום של אוחנה וידידיו לקפטריה הלאומית (כמחווה לריצות העירום שרווחו בקמפוסים בארצות הברית באותה תקופה); אמרתו הידועה של פרופ' ליבוביץ: "גם אם תקשרו חמור למייזר (בניין מדעי הרוח), אחרי שלוש שנים הוא יקבל בי.איי"; כותרתו של מיקי מירו, כתב תרבות ב"פי האתון": "קקי של אמן איננו פיסול רך"; הפטנט של אוחנה במסיבות (להכין המון בקבוקים ריקים ולהגיד שהשתייה נגמרה), ותשובת הנגד של סלבין (בקבוק וויסקי אישי צמוד); ההתחזויות השובבות של ירון סבוראי (שלימים השתמש בכישוריו כדי לחדור לשורות הנאו נאצים בגרמניה, ואף כתב על כך ספר); השירה בציבור אצל יוסי אופק; החבורה הירושלמית שליוותה אותנו (דודו ראש העיר, דוד מונשיין, ברדוגו וגדעון ספירו, אנשי הפנתרים השחורים, וראוף מ"בית האמנים").לימים עברו בנדר ואוחנה לדירה משותפת (יחד עם מוטי יאיר ז"ל, "הצ'כי", בחור אירופאי עדין נפש שהיה חלק מהחבורה ונפטר לא מכבר מסרטן). זו היתה דירה מהפרועות והמוזנחות שהכרנו, גם במושגים הזרוקים שלנו אז. הם גרו ברחוב הרב ברלין, אני בחרל"פ. רק מדרגות הפרידו בינינו, לכן אינני שוכחת את הסיפור על אוחנה שפתח את הברזים בזמן הפסקת מים, "וכשחזרנו", מספר בנדר, "מצאנו את השכנים המומים, עומדים עם מגבים למטה, מנסים לעצור את השיטפון. הבית היה נקי למשך שנה שלמה"; או נסיון בישול אחד של אוחנה, ששכח לכבות את הגז והביא להתפחמות כללית של קירות הבית (שכונה מאז "יד ושם").אוחנה: "כשסגרו את גבעת רם (ב תחילת שנות השמונים) והעבירו את הקמפוס להר הצופים הרגשנו כאילו חתכו לנו את חבל הטבור. ואולי טוב שזה קרה. רצח אב אדיפלי. ככה הוכרחנו להתבגר ולצאת מהרחם החמים הזה. אחרת היינו ממשיכים לשבת שם עד היום".אוחנה מלמד היום באוניברסיטה. "לא תמצאי תופעה כזו", הוא אומר. "הסטודנטים של היום הם אנשים תכליתיים, יעילים, תעשייתיים. לנו לא הפריע לעשות בי.איי גם בחמש שנים. נהנינו. מי הולך היום ללמוד בשביל הכיף? הם המרובעים, ואנחנו, המרצים, הרבה יותר רדיקלים מהם".חבל הטבור אכן נחתך. כמה מאיתנו המשיכו ללמוד לתואר שני בהר הצופים ("בעל הארכיטקטורה הפשיסטית", כהגדרתו של אוחנה), רובנו יצאנו להסתער על החיים ("אני לא מבין למה מיהרנו כל כך לצאת משם", אומר יריב טימור, "חבל"). בדרך, מיד אחרי סיום הלימודים, עברנו גם את מלחמת לבנון, עוד סדק בחומת הלכידות החברתית הישראלית שהחלה להתפורר לנגד עינינו. מכון השידוכים האולטימטיבי אם שופטים על פי בני הקבוצה המסוימת שלנו, הדימוי של האוניברסיטה כמכון השידוכים האולטימטיבי אכן מוצדק: רובם נישאו באמצע שנות השמונים לבני זוג שהכירו שם."יש עמוד מסוים במסדרון של גבעת רם שיש לי אליו סנטימנטים מיוחדים", מחייך בנדר. "שם ראיתי את אשתי, לאה, בפעם הראשונה; סובבתי את הראש ונתקלתי בעמוד ההוא. אני זוכר אותו מצוין".טימור וסמדר אונגר (אחותו של איש העסקים רמי היו מהזוגות הראשונים שנוצרו בין אולמות ההרצאות לקפטריה (איש לא שוכח לסמדר שהיתה מהיחידות שהיה להן רכב ­ אוטוביאנקי ­ מה שהפך אותה רשמית למבשרת היאפיות הראשונה בקפטריה).היום טימור הוא בעל חברה לסחר חוץ; סמדר עובדת בחברה לבניית מותגים לפרסום. הם הורים לשני בני עשרה ולילדה בת ארבע. לבשארה שני ילדים (בן שנה ושמונה חודשים ובן חמישה חודשים). לביטון, שנישאה בגיל 40, יש ילדה בת שלוש. אנטלר היא אם חד­הורית לבן חמש ("אני האם החד הורית היחידה במטולה. ביום המשפחה הייתי צריכה להסביר בגן שלא לכולם יש עץ שבצד האחד אמא ובצד השני אבא"). יקותיאלי וגוט הפכו אבות לילדים גדולים מנישואים קודמים של בנות זוגן."הילד ים שומרים אותנו צעירים", אומרים כולם בחצי אירוניה. "כשאתה רוקד בגיל 45 'נר לי' בגן עם הורים בני 27", אומר טימור בחיוך, "אתה לא יכול להרשות לעצמך להרגיש את הגיל". הגיל, הגיל הגיל, אין ספק, הוא נושא טעון. בעוד אני קוראת ל­45 "אמצע החיים", טימור מתקן אותי: "זה לא אמצע החיים, יקירתי, זה אחרי השיא. אנחנו הרי לא חיים עד גיל 90. זה אובר דה היל. מכאן זה רק למטה"."הגיל", ממשיל גוט, "הוא סיר הלחץ. מתחת כבר מבעבעים הילדים שלנו ואנחנו בכוח מנסים להחזיק את המכסה סגור. הילדים הם ציר הזמן שעליו אנחנו נמדדים כלפי עצמנו כל הזמן"."כל העניין הזה עם הגיל הוא שערורייה", אומר אורן נהרי, היום עורך וכתב ב"רואים עולם" וב"גלובוס" בערוץ 1, נשוי ואב לשניים (בני עשר ושש) ומתגורר (עדיין) בירושלים. "רק שלשום רקדנו 'איי וויל סורבייב' בקפטריה, עוד לא מצמצנו וכבר כולנו בורגנים עם שתי מכוניות, מדברים לילדים כמו שההורים שלנו דיברו אלינו, ואתה אומר: 'רגע, מה קורה פה? בעיני עצמנו אנחנו עדיין צעירים'"."פתאום בשולחן הפסח", מוסיף גוט, "אתה זקן השבט. אתה בחזית, וזה קטע לא פשוט".למרות השיער המאפיר, הקרחת, הכרס (רק אצל מעטים, יש לציין), רוב הגברים לא ששו להתייחס לנושא הגיל. הנשים, כידוע, הן עם אחר. יוצא דופן מבחינה זו הוא חלפון, אולי דווקא מפני שלא הקים משפחה, או לי מפני שהתבגר מאוחר ("מאוחר מדי", הוא מתקן), ואולי פשוט מפני שבניגוד לפוליטיקאים, חלפון, כקולנוען, בלאו הכי עסוק בחשבונות נפש."היתה לי התבגרות מאוד מאוחרת. דחיתי אותה במו ידי, גם בענייני נשים, גם בענייני מקצוע. עד לפני שנה­שנתיים עוד לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. הייתי לגמרי לא ממוקד. אני זוכר אותך כשהיית עורכת 'פי האתון', כבר בגיל 21 אמרת לי משפט שלא שכחתי"."באמת?", אני נדרכת, "מה זה היה?"."אמרת: 'חבל שהעיתון נסגר, רציתי שיהיה רשום לי ברקורד שערכתי את 'פי האתון' למשך תקופה יותר ארוכה'"."אני אמרתי את זה? אני די המומה, אני חייבת לומר"."כן, וקינאתי בך על זה. היית ממוקדת, ידעת כבר מה את רוצה. זה משפט שאני הייתי יכול לומר רק היום. נדדתי בין מקצועות, בין ארצות, חייתי עם בנות זוג אבל לא הקמתי משפחה. בקיצור, בגיל 45 אני עדיין עסוק בהגדרת יעדים ובבעיות פרנסה שאחרים כבר גמרו איתן מזמן. זה יוצר בלי ספק איזו תחושת דחיפות מתמדת, תחושה שאני צריך לעשות עוד דרך שאין לי זמן לעשות אותה". מה הייתי ומה אני היום הובכתי ממה שחלפון סיפר לי. היה לי דימוי אחר לגמרי של עצמי באותם ימים. זכרתי את עצמי נסערת וסוערת, נכנסת בקלות למצבי חרדה. ובכל זאת, כנראה שלא במקרה נעשינו למי שאנחנו. אין ספק שהגרעין הקשה של מי שאנחנו היום היה קיים כבר אז."התקופה ההיא", אומרת מצליח, "היתה תקופת האינקובציה, התקופה שבה אתה בודק את עצמך, מגלה את האישיות שלך. אתה לבד, רחוק מהבית, מול עצמך, בלי חבר'ה מהגרעין בנח"ל, בוכה לתוך הכרית ברגעים הקשים. זו תקופה שמעצבת אותך, בלי ספק. אבל במבט לאחור נדמה לי שכל מה שיש בי היום היה בי, בקטן, כבר אז. הייתי עצמאית והיה לי אומץ. אחרת לא הייתי מעיזה להפוך ממרכזנית בקול ישראל לכתבת, ועוד כתבת ספורט ב'שירים ושערים'".מצליח בחרה ללכת בדרך משלה ובקצב משלה. זכרתי אותה עוד מקורס קצינות שעשינו יחד, כבאר­שבעית מתולתלת וביישנית. "תמיד נתתי לעצמי ללכת בקצב שלי", היא מאשרת, "בלי להתחשב בלחצים מבחוץ. לזה הייתי תמיד קנאית, עד היום".רובנו, אין להכחיש, חיים כבורגנים ממוצעים. אין בינינו פושעים או תמהונים, ובניגוד לסטטיסטיקות, רק מעטים (ואני ביניהם) הספיקו להתגרש. על רקע זה בולטת העובדה שמצליח חיה עדיין בגפה, בבית יפה שקנתה בשכונת קטמון הישנה בירושלים, רווקה ובלי ילדים, ואפילו מרוצה מזה."זה לא בא מאידאולוגיה, ואני לא פוסלת את האפשרות שיום אחד זה יהיה אחרת. אבל פשוט, עם השנים אתה עושה בחירה ועוד בחירה ואם אלה הבחירות שמתאימות לך, אתה שלם איתן. אני אוהבת את החופש והעצמאות שלי, אני אוהבת לחזור הביתה בסוף יום עבודה ולעשות מה שבא לי. אנשים לא מסוגלים לעכל את זה. חושבים בטעות שאנשים שחיים לבד הם אנשים בודדים."נשים בכלל לא מסוגלות להתמודד עם זה. מעט מאוד נשים העזו בכלל לבחון את האופציה הזו. השתתפתי פעם בדיון בתוכנית של בילי מוסקונה­לרמן ("מבט נשי"), והתברר שאפילו אצל הנשים הכי פמיניסטיות הכל נעצר כשזה מגיע לרחם. הן יכולות להיות קרייריסטיות ללא תקנה, בקושי לראות את הילדים, לגדל אותם עם סבתות ופיליפיניות, אבל לוותר על ילדים? מה פתאום, זה לא בא בחשבון. למה, בעצם? אין לי ביקורת על כל החלטה שאשה מקבלת בתחום הזה, אבל למה ההתחסדות?".גם אנטלר עשתה את הבחירה שלה: לא להתחתן, ללדת ילד בגיל 40 ­ ואם מוסיפים לזה את העובדה שלפני שלוש שנים נטשה את החיים התל­אביביים של שינקין ומשרה ב"ידיעות אחרונות" וחזרה למטולה ­ אפשר לומר שהיא מייצגת את אלה מבינינו שהמשיכו לעשות מהפכים לא קטנים בחייהם.אנטלר היתה מוכרת בקמפוס כטיפוס בוהמי, עטוי גלביות וצעיפים ("שולמית אלוני פעם העירה לי בכנסת: 'ילדה, ככה לא מתלבשים'"), וגם כימנית נלהבת, עוזרת פרלמנטרית ודוברת תנועת התחייה."אבל כבר אז", היא מודה, "היו לי ספקות פנימיים, בעצם איך יכול להיות שאנחנו מדכאים עם אחר? כבר אז הפריע לי הקטע של 'לנו מגיע אבל להם לא'. כשהייתי מדברת על זה, שמוליק סלבין היה תמיד אומר לי: 'תחליטי, את מצטרפת למאבק או שואלת שאלות?'. אז הצטרפתי למאבק".באותה תקופה יצרה אנטלר חברות קרובה עם אמירה הס (היום כתבת "הארץ", שהיתה חברתה ללימודים) ועם חיים הנגבי (חבר בגוש שלום). "ובשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך בדרך הזו". בשנת 81' נטשה את הפוליטיקה. "בבחירות של 84' עדיין לא הצבעתי, היית מבולבלת. ומשנת 88' אני מצביעה למרצ".אבל השינוי העמוק יותר, היא אומרת, היה בכיוון הפמיניסטי. "בהדרגה הבנתי את הכוח הפנימי שיש לנשים. היום נראה לי אבסורד העובדה שעבדתי קשה כדי שה בנים בקמפוס ייבחרו. לרגע לא עלה בדעתי אז שאני יכולה להעמיד את עצמי לבחירה. היום, אני יודעת, הייתי מתמודדת מול צחי, לא למענו".את התיקון בעניין זה עשתה לפני שלוש שנים, בזירה המוניציפלית. "באתי למטולה, מושבה ותיקה ושמרנית, אשה, אם חד הורית עם הרבה מודעות נשית פמיניסטית, והיו לי החוצפה והאומץ לרוץ לראשות המועצה ברשימה עצמאית, 'נאמני מטולה', מתוך אמונה שנשים ודאי יבחרו בי. עשיתי קמפיין מאוד יפה, עברתי מבית לבית, היה לי סטיקר: 'ראש חדש למטולה', אבל זה לא ממש עבד. גיליתי שהאוליגרכיה המקומית יותר חזקה ממני".למרות זאת הצליחה להכניס למועצה שניים מחברי רשימתה. היום, במקביל להיותה חברת מועצה, היא מתפרנסת כפרויקטורית של הסוכנות היהודית להרחבת יישובים בגליל המזרחי. היא מגדלת את בנה, מיכאל, סיימה לימודי משפטים, "ועדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה". שלום לפנאטיות, הידד לספקנות לא צריך להיות טיפוס נחשוני כאנטלר כדי להבין שהשתנינו, כל אחד בדרכו. אפשר לסמוך על החיים שב­20 ומשהו שנה יביאו אותנו, אם נרצה ואם לא, להתבגרות כזו או אחרת, שלא לומר, לעתים, גם להתפכחות מכאיבה.האחריות לגידול ילדים היא מקפצת ההתבגרות הגדולה, מודים כולם, אבל איש מאיתנו לא יצא נקי גם משריטות פה ושם. מאובדן של הורים ועד כשלונות בעבודה, תקיעות בקריירה. ושריטות מותירות חותם."זה טבעי", אומר הנגבי, "זו פשוט הביולוגיה של הנשמה. עם הגיל אתה רואה את הפסיפס העצום של גוונים שקיימים בין לבן לשחור, וזה טבעי. אתה רואה דברים אחרת, מתרחק מקיצוניות, מאמץ גישה ספקנית יותר. לפעמים אני קורא על עצמי כל מיני פרשנויות בנוסח 'הנגבי מנסה להיות מתון', 'מדבר פתאום בשקט'. הם לא קולטים שזה ככה באמת. בשקט אני מדבר מאז ומתמיד, והמתינות באה מבפנים, עם הזמן".אם מחפשים את השריטות, אין ספק ששלוש השנים האחרונות של הנגבי, שבהן עמד בפני חקירות וכתב אישום בפרשת דרך צלחה, היו שריטה גדולה בחייו."כבר עברתי דברים קשים בחיים, איבדתי אבא, איבדתי אח, אבל זה היה הדבר הכי ­ באיזו מילה לבחור? ­ מעליב. א ולי זו המילה. לחיות בתחושה של עלבון בלתי פוסק שלוש שנים וחצי"."מאוד הערכתי את יכולת ההבלגה והאיפוק של צחי בתקופה הקשה שלו", אומר עליו כץ, פעם חבר לדרך, אחר כך מתחרה. "הוא יוצא דופן בעניין הזה. אני לא הייתי עומד בזה כפי שהוא עמד".היום היחסים ביניהם טובים, אומר כץ. גם הוא התמתן, לדבריו, גם אותו לימדו החיים משהו: עשר שנים חיכה להיכנס לכנסת, בשעה שהנגבי וחברים אחרים חלפו על פניו והתקדמו כמטאורים. עניין לא פשוט."היום אני חושב שזה היה לטובה", אומר כץ. "בזמן הזה התבססתי כלכלית, ובעיקר הקמתי משפחה, שזה בעיני הדבר הכי חשוב. בסופו של דבר הגעתי לכנסת יותר בשל, ומהר מאוד צמצמתי פערים".החיים הפכו אותו יותר ציני ממה שהיה, מודה כץ. "בזמנו עשיתי הכל מתוך סנטימנט: הלכתי לעבוד עם אריק שרון, למרות שהציעו לי אז לעבוד עם שמיר, שהיה ראש הממשלה. היו לי סנטימנטים לאריק, הוא היה הגיבור שלי מהצנחנים, הרגשתי שנעשה לו עוול אחרי מלחמת לבנון, התגייסתי למענו גיוס טוטאלי. בניתי לו כלים ובסיס כוח בליכוד, אילצתי אותם לקבל אותו בחזרה. מהטרקטור בחווה הוא חזר להיות חבר קבינט, ועשיתי את כל זה בה תמסרות מלאה, בלי לחשוב על עצמי בכלל, בלי לתכנן או לדאוג לקריירה שלי. היום, אם היה שואל אותי פוליטקאי צעיר, הייתי אומר לו שזו טעות. אתה צריך להשקיע קצת פחות באחרים וקצת יותר בעצמך".גם בשארה, יריבם המר של הנגבי וכץ, טוען, למרבה האירוניה, שעבר שינוי דומה. מה הדבר הכי חשוב שלמדת משך השנים? אני שואלת, ובשארה (ששולל את הציונות ותומך בזכות השיבה) משיב: "לא להיות פנאטי, בשום דבר. תמיד לראות הכל בפרופורציות, להסתכל על אידאולוגיות בעין ביקורתית, לזכור שאין אמת אבסולוטית אחת. אם פעם חשבתי שאנשים מונעים מאידאולוגיות, היום אני מבין שמה שמניע אותם באמת, בסופו של דבר, אלה עניינים של אגו, הצורך לקבל אהבה, הכרה".ועוד בעניין השריטות: בשארה היה חולה מאוד במשך שנה ועבר השתלת כליה. אורנן יקותיאלי, ידידו למאבקים, שוכב עכשיו בבית חולים בניו יורק, מחכה להשתלת לב. גילון, שנפגע משיתוק פוליו בילדותו, נעזר במקל הליכה מאז עבר תאונה ברגל המשותקת. לפעמים, הוא מודה, הוא פוחד שימעד בדרך לדוכן הנאומים בכנסת, "אבל זה בסדר", הוא אומר, "זה תזכורת, כמו שאנשים עושים קשר במטפחת. אני טוען שזה מזכיר לי תמ יד מאיפה אני בא ולאן אני הולך, זה מזכיר לך את החולשה שלך, זה מזכיר לך להיות צנוע". אוי, המדינה, המדינה אם במישור האישי הגענו לאיזו השלמה ברוכה, פחות או יותר, עם מי ומה שאנחנו, הרי שבמישור החברתי הקולקטיבי נעות התגובות בין התקוממות מרירה לייאוש תהומי."את לא רוצה לשמוע מה יש לי לומר על המדינה", אמר לי טימור, "זה לא ראוי להיכתב בעיתון. ממילא זה נשמע בעייתי לומר את כל זה מכאן, ממטבח המייפל", הוסיף באירוניה.מימין ומשמאל חבריי למחזור מדברים על תחושת "התפרקות נוראה", "מקום שאתה לא רוצה לגדל בו את ילדיך"."אנחנו הולכים אחורה בזמן", אומרת ביטון. "העובדה שאנחנו באותו מקום שהיינו בו לפני 25 שנה, מבחינת הכיבוש והשטחים, מזעזעת בעיני. כל שנה שעוברת מגבירה את קהות החושים ואת הנזק שבסיטואציה".גילון מגדיר זאת כ"חברה זאבית, שבה לפחות ופחות אנשים יש יותר ויותר, ויותר ויותר אנשים מקבלים פחות ופחות. המצב מדכא מרגע לרגע. תראי איך חיים ילדים בפנימיות, איך נאבקים כאן נכים על תנאים, מה קורה בחינוך המיוחד. הכל מוכתב בידי האינטרסים של התאגידים הגדולים".שמוליק סלבין (היום מנכ"ל קבוצת חדשות ישראל, שהתמודדה במכרז על ערוץ החדשות), איש של מספרים, עדיין ימני בדעותיו, מדבר על "משהו מאוד לא טוב שקורה. אני קורא את המספרים, אני רואה את הפערים ההולכים וגדלים. הכל התחדד אצלנו: הדתיים נעשו דתיים יותר, העשירים נעשו עשירים יותר. האכזבה שלי ממה שקרה גדולה מאוד. אנחנו, בקמפוס, היינו עדיין כור היתוך. היום אנחנו חיקוי של החברה האמריקאית, עם כל האכזריות שיש בזה".גם בשארה מייצג אותה תחושה, רק מעברו השני של המתרס: "אני מאוכזב, פסימי. פעם חשבתי דברים חיוביים יותר על החברה הישראלית. מעולם לא היתה החברה הישראלית יותר מסתגרת, יותר חשוכה, יותר שבטית ועוינת מבחינתנו מאשר עכשיו".אנטלר הרוסה, כדבריה, ממה שקורה: "ההתנשאות, הגזענות כלפי הערבים. אני גרה במטולה, חיזבאללה יושב לנו על הגדר, אני בודקת את הדלתות טוב­טוב בלילה, לא אגיד שאני לא פוחדת, ובכל זאת אני בדעה שטוב שנסוגנו. אני כועסת כשבגן מדברים על 'הערבים הרעים' ולאחרונה אימצתי משפחה של צד"לניקים מתל­חי, רק כדי להמחיש לבן שלי שיש כל מיני ערבים, ולא הכל שחור ולבן"."מרחוק", אומר יקותיאלי מבית החולים בניו יורק, "המצב נראה עוד יותר רע מאשר מקרוב. אם רוצים שהפרויקט הנסיוני ששמו מדינת ישראל יצליח ­ חייבים להבטיח לא נשים חיים נורמליים של שוויון וחופש, גם בתחום הכפייה הדתית, גם בתחום החברתי וגם כלפי הערבים".אוחנה מנתח: "הפרטנו את עצמנו לדעת, כחברה. אם פעם המיתוס היה טרומפלדור והקיבוץ, היום זה פנינה רוזנבלום ומקדונלדס. אנחנו היינו המסמר האחרון במה שמכונה 'הצבר המיתולוגי', אבל גם בני המחזור שלנו, בסופו של דבר, רובם יאפים שנוהים אחרי הכסף הגדול ואחרי הפוליטיקה הסקטוריאלית".בנדר תומך בו: "אוחנה הוא הדובר שלי לעניינים האלה. מהזווית שלי בכנסת אני יכול לומר שהולך ופוחת הדור".גוט אמוציונלי: "המצב מדאיג מאוד, אבל אני לא מאלה שחושבים שהלכה המדינה. למרות שנעשיתי ציניקן גדול ממה שהייתי, יש עוד הרבה דברים שגורמים לי להתרגש עד דמעות. ככל שאני מתבגר הרגישות שלי עולה, בעיקר בכל מה שקשור לילדים. אני כבר לא יכול לראות הלוויות של חיילים בטלוויזיה, למרות שפעם הייתי זה שכיסה אותן".כשריאל מאוכזב: "האכזבה הגדולה שלי היא שלא היינו חכמים מספיק לקדם כראוי את הנושא החברתי. במקום זה הקוטביות רק החריפה. כראש עיר אני חשוף לזה יום­יום. מדברים כבר על פוסט ציונות? עוד לא הגשמנו את הציונות כמו שצריך". והנגבי דווקא אופטימי: "אחרי הרבה שנים של מחלוקות פנימיות קשות, מכהנות במדינה ממשלה וכנסת עתירות קונסנזוס. אני מאמין שלמרות התחזיות, הממשלה הזו תוסיף לכהן עד תום הקדנציה שלה, ושגם אחרי הבחירות של 2003 תוקם ממשלת אחדות לאומית. לזה יש משמעות עצומה מבחינת המורל הציבורי והיכולת לשדר חזית איתנה ומלוכדת".פה ושם, נאמנים לחינוך המחייב שקיבלנו, משתדלים החברים לעשות משהו לשינוי המצב. טיפה בים. גילון עסוק בזה יום ולילה, כמי שהחליט לייצג את החלשים בחברה: "אני אומר להם שאני השליח של הפיצה עם הטוסטוס ­ שיתקשרו, אני אבוא. זה תפקידי". כשריאל ממשיך לבנות ביש"ע: "עוד בית ועוד בית הם התשובה הכי טובה לעוד ירייה ועוד חבלה". סלבין אומר שאולי עוד יחזור לפוליטיקה, "ובינתיים אני מקווה שאוכל לתרום משהו דרך חברת החדשות ­ לכסות באופן הכי רציני גם נושאים חברתיים".אחדים תורמים קבועים לפרויקטים חברתיים בארגונים התנדבותיים."זה הסיפור העצוב", מסכם אוחנה, מומחה למיתוסים וניפוצם, "אנחנו היינו דור אחרון לחוויה הזו של לכידות חברתית, של כור היתוך וולונטרי, מאוד ישראלי, אנטי מעמדי, שבו כולם הגיעו מהפ רובינציה וחיו ביחד. מכאן והלאה התחילה ההפרטה הגדולה, ההתפוררות לשבטים". במבט מהצד: כישלון אחרי כל זה, אם היינו צריכים חוות דעת נוספת ("אתה גם מכוער", כמו שאמר הרופא לפציינט שביקש חוות דעת נוספת) מגיע ניתוח קטלני גם מד"ר שפרינצק: "אתם מודל יפה מאוד של הצלחות אישיות, נסחפתם יפה מאוד בזרם, אבל כקבוצה, למרבה הצער, לא הצלחתם לשנות דבר. לא תרמתם למוסריות או לאיכות של הפוליטיקה או העיתונות הישראלית. לא הייתם דור ביקורתי. איש לא כיוון אתכם להיות כאלה, ובמובן הזה אני מאשים גם אותנו, מי שהיו המרצים והמורים שלכם".כיום, אומר שפרינצק, בסיבוב הנוכחי שלו בבית הספר החדש לממשל, זה מה שהוא מנסה לעשות. "אנחנו מכניסים לסטודנט, לצד הלימודים, גם חשיבה ביקורתית, אתיקה, מוטיבציה לשינוי, הכוונה לשינוי. דווקא בעקבות האכזבה העמוקה ממה שקורה כאן בתחום הפוליטיקה והממשל, המסר הוא שצריך לשנות ולשפר. לכם איש לא אמר את זה". עדיין מאותו הכפר לו היינו חיים באמריקה והייתי צריכה לחפש את בני המחזור שלי מלפני 22 שנה באוניברסיטת מישיגן, נניח, המשימה היתה הרבה יותר קשה. כאן, בסיועו של "הארכיון המהלך" בנדר נערכה הרשימה הכמעט מלאה בתוך רבע שעה. מה שחסר הושלם בעוד שיחת טלפון וחצי. המדינה קטנה, מהשלולית קשה להימלט, וכמו קורי עכביש דקיקים ובלתי נראים, קשרים נשמרו: אני עדיין בקשר עם יריב וסמדר, והם עדיין חברים טובים של גוט, שנמצא בקשר עם סלבין ואנטלר; בנדר חבר של אוחנה, ואוחנה חבר של קיאלי ורג'ואן, גם הם חברים למחזור, ונהרי חבר של אמנון ברקאי, ושניהם עוד בקשר עם יורם לוי; ומירי ביטון נעשתה לחברתי הקרובה, ושתינו עדיין בקשרים עם אבי גיל, ומי שלא נמצא בקשר חברי פוגש את האחרים לא פעם על בסיס מקצועי."זה באמת מצחיק, לפגוש את החבר'ה פוסעים מולי בכנסת בחליפות", אומר בנדר, המכסה את מעלליהם של חברי הכנסת שהיו חברינו לקפטריה. "האמת היא שלפעמים, כשאני יושב במזנון הכנסת, נדמה לי שאני בקפטריה בגבעת רם. לפני כמה שבועות סיקרתי את העברת תקציב המדינה בוועדת הכספים, ומי שהעביר אותו היה לא אחר מאשר כץ. אני מוכרח להגיד שהרגשתי איזו נחת, שמי שמחליט לאן יעברו מיליארדי שקלים זה אותו ישראל, שאיתו עמדנו ביחד על הדשא בתקופת נעורינו ועשינו שטויות. מהבחינה הזו אפשר לומר ששנינו הגשמנו את מה שתמיד רצינו: אני חלמתי להגיע לכנסת כעיתונאי, הוא חלם להגיע כחבר כנסת"."תמיד יש איזו תחושה של 'אנחנו מאותו הכפר'", אומר טימור. "כלפי צחי זה הכי בולט, מכיוון שדעותינו כל כך שונות, אבל זה לא מפריע לי ליהנות מהקסם האישי שלו"."זה באמת מוזר", אומר חלפון, "אבל עד היום כשאני פוגש את צחי, למשל, יש לי איזו סימפטיה אליו, למרות שדעותינו הפוליטיות מקוטבות לחלוטין. אפילו התקשרתי לומר לו מברוכ כשהוחלט לבטל לו את כתב האישום. או כשישבתי בכנסת עם ישראל כץ, כחבר בלובי של פורום היוצרים, הרגשתי קרוב יותר אליו מאשר לאיזה ח"כ שאני לא מכיר ממרצ. זה ככה, אין מה לעשות". להתראות אצל אנטלר על הדשא אחר צהריים אחד של אפריל, חם מהרגיל, על גבעת כורכר ליד חוף תל ברוך, התקבצנו (בקשיים לוגיסטיים לא קטנים) לצילום מחזור חלקי. גילון השמאלני וכשריאל מיש"ע, ביטון מהבנק וחלפון מהבוהמה, בנדר מהכנסת, אוחנה משדה­בוקר וסלבין שמיהר לישיבת דירקטוריון. רינה הגיעה עם רונית במכונית האדומה שלה, שכבתה פתאום (כשריאל עזר לה עם הכבלים), חלפון הגיע על אופנוע, יריב וסמדר לקחו את אוחנה ובנדר טרמפ בג'יפ היאפי וצחי הנגבי הגיע ברגל, אחרי שהנהג הוריד אותו בטעות במקום אחר.היו שם אנשים שלא ראו זה את זה שנים רבות, ואחרים שמתראים כל הזמן (פעם בשנה, ביום העצמאות, מתכנסים כמה מאיתנו לקומזיץ מסורתי אצל רג'ואן בליפתא). היו, מטבע הדברים, חיוכים והקנטות הדדיות ("מתאים להביא פוליטיקאים לחוף תל ברוך", זרק אוחנה, פורבוקטיבי כדרכו), צילומים ישנים שנשלפו ומבט מזווית העין לראות את סימני הגיל (באחרים, כמובן).היה נחמד, אמרו החברים אחר כך. והיה גם מוזר. לא שכחנו את היריבויות הישנות (והיו כאלה), אבל נראה שבאמת התרככנו. מה שנשאר הוא בעיקר הסנטימנט, פינה חמה לאנשים שהיו איתנו יחד בתחנה ההיא, וגם למקום עצמו . בנדר מספר שמדי פעם הוא קופץ לגבעת רם, סתם ככה, עם הילד והאופניים ("הילד רוכב מסביב, ואני נשכב על הדשא ומפליג בזכרונות").בסוף קבענו מפגש אצל אנטלר בחג השבועות (בשארה ויקותיאלי הודיעו שהם מסתייגים "מההתכנסות המשפחתית האשלייתית הזו"). גוט, יעיל כתמיד, לקח על עצמו לארגן.* * * אורנן יקותיאליחבר מועצת עיריית ירושליםיליד ירושלים. אחרי שנת שירות בירוחם בגרעין רעים, למד באוניברסיטה ספרות ערבית ומשפטים. היה מפעילי השמאל הבולטים בקמפוס. עבד כעוזר פרלמנטרי.ב­81' הקים עם שותפים את מכון קידום, להכנה לבחינות פסיכומטריות ("ומאז הקטע של הפרנסה היה מסודר. אבל זה נולד בעצם כאקט חברתי: להראות שהבחינות האלה הן לא גזירת גורל ששמורה רק לאלה שבאו מהרקע הנכון").מ­84' עבד כמנהל לשכתו של ראש עיריית ירושלים, טדי קולק. ב­89' התמודד על ראשות העיר מטעם מרצ וזכה בארבעה מנדטים. בבחירות האחרונות התמודד בירושלים ברשימה אישית והמשיך לכהן כחבר מועצה.במשך שנים רבות היה פעיל מרכזי במרצ ובעשור האחרון התרכז בפעילות כנגד כפייה דתית. הוא ממקימי עמותת עם חופשי והרבה להגיש בג"צ ים בתחום (לאחרונה זכה בבג"ץ שהגיש בנושא פטור מארנונה למוסדות חרדיים).מתגורר בתל­אביב, נשוי משנת 80' לליאורה, אב לשתי בנותיה (29, 30) מנישואיה הקודמים ולתאומים בני 15.בימים אלה הוא ממתין להשתלת לב בניו יורק.­ אתה מרוצה?"ההחלטות העיקריות שלי היו נכונות, קל לי להסביר אותן לילדיי. אבל כרגע אני חושב רק על דבר אחד ­ על לב חדש. אחרי זה אוכל לחזור ולהסתער במרץ על הכל".צחי הנגביהשר לאיכות הסביבה (ליכוד)בנה של גאולה כהן, התייתם מאב בגיל צעיר. גדל בתל­אביב, שירת בצנחנים וב"במחנה", למד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. ב­78' החל בפעילות פוליטית סטודנטיאלית, שהגיעה גם לעימותים אלימים. הנהיג את תנועת המחאה הסטודנטיאלית כנגד הסכמי קמפ דיוויד ופינוי ימית. התנחל עם קבוצת סטודנטים על האנדרטה בימית. כיהן כיו"ר התאחדות הסטודטים בירושלים וכיו"ר ההתאחדות הארצית.ב­84' התמנה לראש לשכת ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. התמודד בבחירות לכנסת בשנת 86' ומכהן מאז כחבר כנסת פעיל (בזמנו נחשב לח"כ הצעיר בכנסת). היה חבר בוועדת החוץ והביטחון ויו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, כיהן כשר המשפ טים בממשלת נתניהו.לא מכבר הוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום בפרשת דרך צלחה.גר במבשרת ירושלים, נשוי ואב לשלושה בנים (בן 13 ותאומים בני שמונה).­ אתה מרוצה?"במישור האישי הספקתי המון ואני מרגיש שהגשמתי הרבה מהחלומות שלי. במישור הלאומי אני מרגיש שעוד לא עשיתי הרבה ותרומתי נמצאת בתחילת דרכה".סמדר טימור­אונגרפרסומאית ויזמיתילידת תל­אביב (אחותו של רמי אונגר), שירתה במודיעין, למדה כלכלה ומדעי המדינה. לא עסקה בפעילות פוליטית ("בסופו של דבר מה שרצינו בעיקר היה ליהנות ולחוות, כמו כל האנשים הצעירים"). עבדה כדיילת ולאחר מכן עבדה למעלה מעשר שנים במוסד ("ירושלים השפיעה עלי. שם למדתי להרגיש מחויבות, רצון להשפיע, להיות חלק ממה שקורה. לכן כשסיימתי את הלימודים לא פניתי לעסקים, עניין משפחתי אצלנו, אלא למשהו שראיתי כעשייה ממלכתית"). בהמשך עבדה כמנכ"לית משותפת בחברת ז'נס קוסמטיקס, שבה היתה שותפה, יחד עם בעלה. לפני מספר שנים פשטה החברה את הרגל ("למדתי את משמעות האמרה 'מה שלא הורג, מחשל'"). מאז עוסקת ביזמות בינלאומית. לאחרונה הצטרפה לחברה העוסקת בבניית מותגים.מתגוררת ברמת­השרון. נשואה משנת 81' ליריב טימור ולהם שלושה ילדים.­ את מרוצה?"מאוד. עם השנים מקבלים פרופורציות, לומדים מה באמת חשוב בחיים. פעם הייתי שאפתנית, מכורה להצלחה. היום אני נהנית מהדברים הקטנים והחשובים בחיים ­ הילדים, רגעים טובים, מקומות חדשים. גם לידת הבת הצעירה, בגיל מאוחר יחסית, הוסיפה לי הרבה איזון וטעם לחיים".מירי ביטון­זהורידוברת בנק הפועליםבת למשפחה מסורתית ממושב יערה שבצפון. אחרי שנת שירות בשלומי למדה מדעי המדינה וסוציולגיה. המשיכה ללימודי תואר שני במדעי המדינה בהר הצופים.במהלך הלימודים עבדה כעוזרת פרלמנטרית ומרכזת תא הסטודנטים של מפלגת העבודה, ולאחר מכן היתה חברת מרכז המפלגה והמשמרת הצעירה ופעילה בולטת. סומנה כחברת כנסת לעתיד ("גם אשה, גם מזרחית, גם אקדמאית").ב­87' נפרדה מהפוליטיקה לטובת דוקטורט ("מפלגות שלישיות במשטרים דמוקרטיים") בניו יורק. התפרנסה מהוראה בקולג', מעבודה בחברה להשקעות וממלגות.עם שובה ארצה ב­95' ("זה לא היה קל") מונתה לדוברת בנק הפועלים. ב­97' נישאה. היא אם לבת שלוש ("מתמרנת, כמו כולם").­ את מרוצה?"משפחתית, מאוד. אני אוהבת את מה שאני עושה, אבל קיימת כל הזמן גם תחושה של פספוס, בגלל הניתוק מפוליטיקה. למרות הזילות של הפוליטיקה היום, אני עדיין מאמינה שזה התחום הכי חשוב בחיינו ושצריכים להתגייס אליו הכוחות הטובים ביותר".ישראל כץחבר כנסת (ליכוד), יו"ר ועדת הכספים בכנסתבן מושב כפר­אחים ומתגוררר בו עד היום. למד בישיבה תיכונית ושירת כקצין בצנחנים. היה יו"ר התאחדות הסטודנטים בירושלים, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית וממנהיגי פעילות הימין הקיצוני בקמפוס ("קומם אותי אז מה שמקומם אותי עד היום, שערבים אזרחי המדינה פועלים כנגדה").המשיך לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת בר­אילן והקים את ארגון "צליל" על רקע הסרבנות לשירות במלחמת לבנון.ב­83' החל לעבוד עם אריק שרון והיה עוזרו כשר המסחר והתעשייה. ב­88' התמודד ברשימת הליכוד לכנסת ונכשל. המשיך בעסקים פרטיים (חברה לשירותי שמירה וניקיון) ובחקלאות במושב, ולצד זה בפעילות פוליטית בליכוד. הקים לעצמו מרכז תמיכה גדול בתנועת המושבים. בבחירות 98' השתלב במקום העשירי ברשימת הליכוד לכנסת. נחשב מנאמני נתניהו.התחתן ב­89' ואב לשתי בנות (1 1 ושש).­ אתה מרוצה?"מאוד. התפקיד הנוכחי שלי בכנסת משמעותי יותר מתפקיד של שר".אבי גילמנכ"ל משרד החוץגדל בחיפה, התייתם מאביו בגיל צעיר, שירת בנח"ל, הגיע לירושלים בעקבות חברתו דאז (היום אשתו). למד מדעי המדינה וכלכלה ("לא הייתי שותף לחיי הקמפוס. גרתי עם חברה בעיר ועבדתי קשה כאחראי לילה על ייצור החמאה בתנובה").המשיך לתואר שני במדעי המדינה ובמקביל החל לעבוד כצוער במשרד החוץ. ב­83' שימש כמשנה לקונסול בנפאל ("תקופה מרתקת להפליא"), וב­86' כדובר וקצין ההסברה בשגרירות ישראל באוטווה, קנדה. אז הכיר את שמעון פרס (שהיה שר החוץ). ב­88' החל לעבוד כסמנכ"ל משרד החוץ, לצדו של אורי סביר, ומאז היה לאיש סודו של פרס. ליווה אותו כראש לשכת ראש ממשלה, סמנכ"ל ומנכ"ל "מרכז פרס לשלום" ומנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי.ב­90' נשלח לשנה לבית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד, במסגרת מלגת קרן וקסנר ("ושם הרגשתי לראשונה את החירות שבלהיות סטודנט חופשי").מתגורר בירושלים ואב לשני בנים ובת (17, 15 ו­13).­ אתה מרוצה?"מאוד. בדיוק לפני 20 שנה התחלתי קורס צוערים במשרד החוץ, כך שבע בורי זו באמת סגירת מעגל והתגשמות של חלום".עזמי בשארהחבר כנסת (בל"ד), דוקטור לפילוסופיה ויו"ר המכון הפלסטיני לחקר הדמוקרטיהיליד נצרת, למד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן משפטים בירושלים. היה מנהיג "חזית הסטודנטים הערבים" מטעם רק"ח (מול הפלג הקיצוני יותר דאז, "בני הכפר") ושותף להקמת חזית השמאל היהודית­ערבית קמפו"ס ("אנשים לא הבינו מה זה להיות ילד ערבי בן 18 בקמפוס שרובו יהודים בוגרי צבא, מנוסים, דוברי עברית. במשך שנים אתה לא מעז לפתוח את הפה").בין 80' ל­85' למד לדוקטורט בפילוסופיה בגרמניה. כששב החל ללמד באוניברסיטת ביר זית. סיים פוסט דוקטורט ("דת ומדינה בגרמניה הנאצית") באוניברסיטת תל­אביב ועבד במכון להיסטוריה גרמנית ובמכון ואן­ליר ("ניסיתי למצוא דרך שתקשר בין לאומיות לדמוקרטיה מודרנית; לכאורה צירוף כמעט בלתי אפשרי, אבל ניתן להגיע אליו"). פרסם מספר ספרים.ב­96' נבחר לכנסת ברשימת חד"ש­בל"ד, ומאז הוא חבר כנסת.התחתן ב­94' והוא אב לשני פעוטות. עד לפרוץ אינתפיאדת אל­אקצא גר בנצרת וניהל שם משרד. בעקבות ניסיון להצתת ביתו על ידי בריונים יהודים, עבר זמנ ית לבית­חנינא ("אף אחד לא נתפס, ואני חושש לילדיי").­ אתה מרוצה?"אני נהנה מהאבהות ומרגיש שליחות בעשייה בכנסת. עשינו מהפך גדול בתחומים רבים שקשורים לייצוג הערבי במדינה. אישית אני חש בכנסת ניכור אדיר. אני לא שייך שם לשום חבורה במזנון, וגם לא רוצה להיות שייך".אבי גוטמנכ"ל חברת קונקורד להפקות מדיהיליד ירושלים, שירת כקצין מודיעין. במקביל ללימודי מדעי המדינה עבד כקצין ביטחון בטלוויזיה. ב­80' התמנה לעוזרו של עמירם ניר ככתב צבאי. ב­83', לאחר שדיווח בטעות על ספינת מחקר בריטית כעל ספינת ביון רוסית, פוטר ("לימים התברר לי שהוטעיתי במכוון על ידי גורמים בכירים בצבא").בהמשך עבד כיועץ התקשורת של יצחק נבון, בצוות ההקמה של רשת עם דן שילון וכעורך "בוקר טוב ישראל" בגל"ץ. תקופה ארוכה ליווה את אהוד ברק בייעוץ תקשורתי ("ברק הציע לי לעמוד בראש אגף התקשורת במשרד ראש הממשלה, אבל אחרי ימים ספורים הבנתי שזה לא בשבילי").מאז 91' מנהל חברה להפקות טלוויזיה, שהפיקה בין השאר את פרויקט תיעוד עדויות ניצולי השואה של סטיבן ספילברג. במקביל משמש כיועץ תקשורתי לגופים גדולים ולצה"ל. מתגורר ברמת­אפעל, נשוי ואב לשלושה (16, עשר ושמונה).­ אתה מרוצה?"בהחלט. בבחירה שבין מימוש שאיפותי האישיות ובין הגדלת ההון האישי בחרתי באפשרות הראשונה, ואני לא מתחרט".שמואל סלביןמנכ"ל "חדשות ישראל"יליד תל­אביב, בן למשפחה חרדית, למד בישיבה עד גיל 16, כשהחליט לעזוב את המסגרת החרדית (נשאר עם כיפה סרוגה). סיים לימודי בגרות אקסטרניים ושירת בצנחנים ובגולני. למד כלכלה, יחסים בינלאומיים, היסטוריה ופילוסופיה. היה פעיל בימין הסטודנטיאלי לצדו של צחי הנגבי (יחסיהם של השניים ידעו עליות ומורדות), סגן יו"ר אגודת הסטודנטים, ובעיקר גילה את עולם הידע (והבילויים) החילוני ("באתי אז מהאספסת. לא ידעתי כלום").אחרי הלימודים עבד ככלכלן במשרד הפנים, כיועצם הכלכלי של השרים יצחק ברמן ויצחק מודעי, וכמנהל הכספים של חברת תש"ת ­ חברת בת של אל על. היה ממקורבי משה ארנס, התמנה ליועצו הכלכלי של ראש הממשלה יצחק שמיר (שעימו הוא שומר על יחסים חמים עד היום).ב­91' מונה למנכ"ל משרד העבודה והרווחה ופרש עקב עימות על הקצבות לחרדים עם השר דאז, מנחם פורוש. התמודד בבחירות הליכוד לכנסת ונכשל. כיהן כסמנכ"ל ב"ידיעות אחרונות" וכמנכ"ל מפעל הפיס. ב­97' מונה למנכ"ל משרד האוצר ופרש כעבור כשנה עקב חילוקי דעות עם שר האוצר יעקב נאמן.היום הוא מכהן כמנכ"ל "חדשות ישראל", כיו"ר וכיועץ במספר חברות כלכליות. לאחרונה שימש בורר בסכסוך בין הסתדרות המורים לאוצר.מתגורר בירושלים, נשוי משנת 91' ואב לארבע בנות (תשע, שמונה, חמש ושנתיים).­ אתה מרוצה?"בהחלט. לא האמנתי שאגיע לאן שהגעתי. בתחום המקצועי אני חושב שהצלחתי מאוד. בתחום הפוליטי ­ פחות. אבל תמיד חלמתי להיות מישהו שיקשיבו לו מקצועית וכלכלית, גם בפוליטיקה, ולזה בהחלט הגעתי".דוד אוחנהדוקטור להיסטוריה, מרצה באוניברסיטת בן­גוריוןיליד קרית­גת, שירת בסיירת אגוז, לחם במלחמת יום כיפור, למד היסטוריה ומדעי המדינה, היה פעיל פוליטי בקמפוס ("בעיקר בנושא החברתי. אנחנו הקמנו את פר"ח, הלכנו לשכונות"), כתב בעיתון הסטודנטים וזכור בלשונו החריפה ובדעתנותו הנחרצת בוויכוחים בקמפוס.המשיך בלימודי תואר שני בהיסטוריה, עבד כעיתונאי בכל העיר והיה במקום השני ברשימתו של לובה אליאב בבחירות 88'.את הדוקטורט (היסטוריה אינטלקטואלית של אירופה המודרנית) עשה בסורבון בפריז ובאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. כיהן כעמית בכיר במכון ואן ליר ופרסם מספר ספרים.מתגורר בשדה­בוקר, נשוי מ­85' ואב לשלושה (תאומים בני 13 ובן חמש).­ אתה מרוצה?"בהחלט. קודם כל מהעשור ההוא, בסוף שנות השבעים בירושלים, שהטביע על כולנו את חותמו, ובו קרו הדברים היפים בחיי. אני אוהב מאוד את מה שאני עושה. כהיסטוריון למדתי להכיר את הזווית של האחר, להבין את הצדדים האנושיים שמניעים את הפוליטיקה הגדולה. ואני אוהב מאוד את החיים בנגב, במדבר, קרוב יותר למשפחה ולטבע מאשר בעיר הגדולה".איל חלפוןתסריטאי ובמאייליד נתניה, שירת בחי"ר, למד ארכאולגיה והיה מדריך טיולים בסיני. עבד כעיתונאי ב"פי האתון", ב"חדשות" ובמקומוני רשת שוקן. בתחילת שנות השמונים נסע לגרמניה, אחר כך עבד כפקח רשות שמורות הטבע בגליל. ב­84' נרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל­אביב.בין סרטיו, "גמר גביע" ו"קרקס פלשתינה".­ אתה מרוצה?"אני אף פעם לא ממש מרוצה. בשנתיים האחרונות אפשר לומר שהתברגנתי, ואני עדיין לא יודע אם אני אוהב את זה או לא".אריק בנדרכ תב "מעריב" בכנסת ולענייני עלייהיליד ראשון­לציון, שירת בשריון, לחם במלחמת יום כיפור. החל ללמוד בירושלים במכינה לחיילים משוחררים. במקביל ללימודי מדעי המדינה כתב בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ובמשך שנתיים היה עורכו (יחד עם רמי אושה). לאחר הלימודים היה דובר הקרן הקיימת ("כתבתי הספדים על יערנים שהלכו לעולמם"), הכתב העירוני בעיתון "דבר" בירושלים ובמוספים המקומיים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". מ­82' עיתונאי ב"מעריב".מתגורר בירושלים. נשוי מ­85' ואב לשניים (11 וחצי וארבע).­ אתה מרוצה?"הגעתי למה שחלמתי מילדותי ­ להיות עיתונאי בכנסת. אני שמח שעברתי בדרך את כור ההיתוך של ירושלים והקמפוס בתקופה ההיא, משם באה המודעות הפוליטית והתרבותית שלי, משם באים הזכרונות הכי יפים שלי ומשם החברים הכי טובים שלי. חבל לי שהילדים שלנו כבר לא יזכו לחוות סוג כזה של חוויה סטודנטיאלית".רונית אנטלרחברת מועצת מטולה ופרויקטורית הסוכנות להרחבת יישובים בגלילדור שלישי למייסדי מטולה, שירתה בחטיבה 188 ברמת הגולן. למדה פילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל, היתה פעילה בהסתדרות הסטודנטים הימנית ובסנ יף הליכוד בירושלים. עבדה כעוזרת פרלמנטרית ודוברת תנועת התחייה. היום היא מצביעת מרצ.ב­83' החלה לעבוד ככתבת "גלובס" בכנסת, ואחר כך ככתבת פוליטית ב"חדשות". ב­91' עברה ל"ידיעות אחרונות", ככתבת לענייני חינוך ובחירות (סיקור מפלגות השמאל). בינתיים סיימה לימודי משפטים במכללת רמת­גן.ב­98' התמודדה על ראשות מועצת מטולה ומאז היא חברת מועצה, יו"ר ועדת מכרזים ותיירות.מתגוררת במטולה, לא נשואה, אם לבן חמש.­ את מרוצה?"אני שמחה על כל מה שעשיתי ועברתי, למרות ששום דבר מזה לא היה מתוכנן. למרות שלא ניצחתי בבחירות במטולה אני גאה על כך שניסיתי. בכלל, אני גאה בכל בנות המחזור שלנו ש'עשו את זה', חבל לי רק שאין הרבה יותר כאלה".אילן גילוןחבר כנסת (מרצ)נולד ברומניה, גדל בשכונת מצוקה באשדוד, סבל כפעוט ממחלת הפוליו, לא סיים את התיכון ("הייתי דיסלקטי, אבל זה התברר לי רק שנים מאוחר יותר"). בגיל 17 סיים בגרות אקסטרנית והתגייס לגרעין של השומר הצעיר. למד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים ("זה היה בזבוז זמן. לא סיימתי את התואר"), והיה פעיל בארגוני השמאל הקיצוני בקמפוס.לפרנסתו עבד במשך השנים כמסגר­רתך ומתקין אנטנות, כרכז איגודים מקצועיים באשדוד וכמדריך חבורות רחוב. במקביל היה פעיל במפ"ם ובמרצ. ב­93' התמודד בבחירות המקומיות באשדוד מטעם מרצ, וב­95' התמנה לסגן ראש העירייה. ב­99' נבחר ברשימת מרצ לכנסת ונחשב לחבר כנסת פעיל במיוחד בתחום החברתי. בלילות, כתחביב, הוא רוקח ריבות.גר באשדוד, נשוי ואב לארבעה (23, 18, 16 ו­11).­ אתה מרוצה?"בכיף. אני מרגיש כאילו חייתי 230 שנה. עשיתי גם פוליטיקה וגם אנטנות וגם ריבות וגם חוקים, והתברר אפילו שאני לא ממש גרוע בזה, אז למה להלין? תמיד רציתי להשפיע, וזה מה שאני עושה. אני רק מקווה לא להפוך לפולטיקאי של בר מצוות ובריתות".אורן נהריעיתונאי (ערוץ 1)חיפאי, שירת במודיעין, למד מדעי המדינה ("ובדיעבד, חבל שלא למדתי היסטוריה"). תוך כדי הלימודים עבד כעוזר הוראה והחליף את אבי גוט כמאבטח בטלוויזיה, משם עבר למחלקת הספורט ככתב פרילאנס. אחר כךעבר לדסק החוץ, אחראי על חדשות החוץ, ערך את "רואים עולם" וכיום עורך ומגיש את "גלובוס" עם דוד ויצטום. מלמד באוניברסיטת תל­אביב קורס בתקשורת.גר בירושלים, נשוי ואב לשני ים (עשר ושש, "בת, בן וכלב, על פי תו תקן פולני").­ אתה מרוצה?"מאוד. אבי ז"ל הכניס בי את אהבת ההיסטוריה, ובעצם זה מה שאני עושה, מתעסק בכל נושא אפשרי שמעניין אותי ­ ממוזיאונים וריגול ועד לתופעת הארי פוטר. לא אשכח את עצמי עומד במוסקבה, בכיכר האדומה, במסגרת כתבה ליום השנה ה­50 למלחמת העולם השנייה, ואומר בלבי: 'אבא, תראה אותי. זה בכל זאת יצא בסדר'".רינה מצליחעיתונאית (ערוץ 2)ילידת באר­שבע, שירתה כקצינת הדרכה בצה"ל, למדה תאטרון והיתה פעילה בתא הסטודנטים הא­פוליטי בקמפוס. עבדה כמלצרית, במשמר האזרחי, וכמרכזנית בקול ישראל ("קיבלתי מהמרכזייה מכתב הצטיינות").לאחר שנה בפריז המשיכה לתואר שני בתקשורת בירושלים, ובמקביל החלה לעבוד כמפיקה ברדיו ("שלום קיטל חיפש מפיקה בחדשות, ידעתי שמשם כבר אוכל להמשיך"). עבדה ככתבת לענייני בריאות ובית הנשיא ברדיו, ואחר כך ככתבת ב"שירים ושערים". ("זה באמת דרש הרבה אומץ, השוביניסטים כיסחו לי את הצורה").עם הקמת ערוץ 2 הצטרפה ככתבת בחברת החדשות.מתגוררת בירושלים. רווקה.­ את מרוצה?"לולא האסון שקרה במשפחה שלי (אחד מאחיה נה רג לפני כשנה בתאונת דרכים) הייתי יכולה להיות המאושרת באדם. לפעמים נדמה לי שאת העיתונות המציאו בשבילי. אני נהנית מהעבודה כל יום מחדש. אני אוהבת את הבית שלי, את העצמאות והחופש שלי. מה צריך הבן אדם יותר מזה?".בני כשריאלראש עיריית מעלה­אדומים, יו"ר מועצת יש"עיליד חולון, חניך בני עקיבא. לחם במלחמת יום כיפור ושירת בקבע בחיל האויר. השתלב במכינה לחיילים משוחררים באוניברסיטה ("באנו מהמלחמה קצת משוגעים, לא ידענו מה איתנו. התחלתי בלימודי כימיה, רציתי להיות כימאי ­ אבל מהר מאוד עברתי ללימודי סוציולוגיה ויחסים בינלאומיים"). את פעילותו הפוליטית בקמפוס התחיל בשביתת מחאה על כך שהסטודנטים הערבים תפסו את מקומם של החיילים המשוחררים (שהגיעו באיחור) במעונות.היה יו"ר הסתדרות הסטודנטים מטעם הימין ("זה שיעור מצוין במנהיגות, בניהול ובמינהל ציבורי").מ­79' עבד במשרד השיכון כעוזרו של השר דאז, דוד לוי. ב­86' התמנה למנכ"ל חברת הבנייה אפרידר. כעוזר שר השיכון הניח את אבן הפינה למעלה­אדומים ("התאהבתי במקום, שהיה אז שומם לגמרי, ובאנו לגור כאן").ב­92' התמודד ברשימה עצמאית על ראשות עיריית מעלה­אדומים, ומאז הוא מכהן בתפקיד.גר במעלה­אדומים, נשוי ואב לשלושה (21, 16 ו­11).­ אתה מרוצה?"אין אף רגע משעמם. כשקיבלתי את העיר גרו בה 12 אלף איש, היום יש בה 28 אלף. זה סיפוק אדיר. הייתי יכול להרוויח כפליים במגזר הפרטי, אבל העשייה שווה את הכל. כראש מועצת יש"ע שנחשב למתון, יחסית, אני חושב שתרמתי משהו להרגעת הרוחות. אני בכלל מעדיף לדבר פחות ולבנות יותר".* * * אלה ואחרים לא אל כולם הגעתי, לא עם כולם דיברתי. למען הצדק ההיסטורי הנה הרשימה (הכמעט מלאה) של עוד מבוגרי הפקולטה למדעי החברה באותן שנים בגבעת רם (ואיפה הם היום):ורדה אדלר (עובדת סוציאלית); רמי אושה (עוסק בדוברות וכתיבה); שחר אילון (מפקד מחוז ש"י במשטרת ישראל); ג'וואד בולוס (עו"ד); זוהר בלומנקרנץ (עיתונאי); אהוד בלייברג (מפיק סרטים); נאוה בן­יעקב (בעלת חברה לייצור טופו); מיכל בר­ניר (השקעות הון); אמנון ברקאי (מפיק ראשי, ערוץ 1); רפי גמזו (איש משרד החוץ, קונסול תרבות בניו יורק); מיכאל דורון (עיתונאי, ערוץ 1); כרמלה דינר (חברת קיבוץ); נעמה הניג (דוברת); ג'מאל זחלקה (מספר שתיים ברשימת בל"ד); יוסי זעירא (פרופ' לכלכלה); זאב חספר (עורך ומפיק טלוויזיה); איריס כהן (ד"ר לפסיכולוגיה, לוס אנג'לס); אבי כצמן (סופר ועיתונאי); אמנון לוי (ערוץ 2); יורם לוי (כתב עתי"ם); אביגדור (איווט) ליברמן (ישראל ביתנו­האיחוד הלאומי, שר התשתיות); מוחמד מוחרב (מרצה באוניברסיטת בית­לחם); זוהר מורגן (פרסומאית); גור מושיוב (פרופ' לחקר ביצועים); מיכאל מירו (עורך ומגיש בקול ישראל). רמי מלניקוב (מנכ"ל קווי זהב ); אוהד מרני (בכיר במשרד האוצר); גלעד נבו (פרויקטור במשרד ראש הממשלה); ירון סבוראי (סופר ועיתונאי); אלי סגל (טייס); ירון סחיש (עורך מוסף תרבות בעיתון "ירושלים"); אלברטו ספקטורובסקי (מרצה למדע המדינה באוניברסיטת תל­אביב); אמנון ספרן (מנכ"ל קלד"ש, חברת השקעות של בנק הפועלים); דני עופרי (שדרן בקול ישראל); רלי פורת (בעל משרד עו"ד); אלישע פלג (עו"ד); רוני פלד (עובד במוזיאון ישראל); דיטה קול (מנכ"לית משותפת "טבע וארץ"); יצחק קיאלי (מנהל פזגז ירושלים); חגית קליין (יועצת תקשורת); רוני קליינפלד (מנכ"ל מעריב); נעם קמינר (מחשבים); מנשה רג'ואן (מנהל מפעל בתחום הכימיה); מלי רוזניס (פרסומאית); אמיר רחמני (עו"ד); דורון שורר (מנכ"ל מבטחים); אלעד שטוקמן (עו"ד).