איזה סקסאפיל יש למשוררים מתים? היה משורר גדול, שחי כמו נמר, מת כמו כלב וזכה לקבורת חמור. איך שכחנו את דוד אבידן ואיך איבדנו את עצמנו עידן לנדו 13/04/01 בהיותו כבן שלושים, כתב דוד אבידן את השורות הבאות: "צלול עכשיו, אדם, אלתוך שנתך/ בחר לך, אדם, את סוג מותך. / עוד הערב מישהו יבוא / לקבל ממך את חרבך" ('דרך ארץ'). אלא שאבידן, כידוע, לא בחר את סוג המוות שלו; ודאי שלא בחר את ההתבזות והעליבות שקדמו למוות הזה, אשר בא לו בחטף. ואף אחד לא בא, לא בערב ולא בימים שאחרי, לקבל ממנו את חרב שיריו. 40 שנות יצירה, שאין דומה לה בכל הספרות העברית, שקעו לתהום הנשיה, נשכחות מלב ועין. אבידן, שהירבה לעסוק בנבואות עתידניות, נכשל בחיזוי גורלו האישי, כישלון חרוץ. והכישלון הזה הוא של כולנו.איך אפשר להסביר את התופעה הזאת, המוזרה כל­כך? הרי לא מדובר בדמות שולית בתולדות הספרות העברית. אין עוררין על מקומו המרכזי של אבידן במהפכה שעברה השירה העברית בסוף שנות החמישים. אין עוררין על החדשנות הייחודית של שירתו. בקאנון המקומי הוא התקבע, לצד עמיחי וזך, כחלוץ שצעד לפני המחנה. מלמדים אותו בבתי­ספר, חוקרים אותו באוניברסיטאות, ואף על פי כן ­ אבידן נדחק לשולי השוליים של התרבות הישראלית העכשווית. ההוכחה הפשוטה ביותר היא, שמהדורות ספריו אזלו לפני שנים (ספר יהם של זך ועמיחי זוכים למהדורות חדשות כל הזמן). היכנסו לחנות הספרים המועדפת עליכם וחפשו ספר שירים של אבידן; לא תמצאו. באחרונה התבשרנו שהוצאת 'בבל' מתעתדת להדפיס מחדש את ספרי אבידן. וכמו כן ייצא מבחר משיריו בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' ו'ידיעות אחרונות'. אלו הן יוזמות ברוכות, גם אם מאוחרות, שעדיין אין בהן ערובה לתהודה ציבורית. "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?", תהה אבידן בשעתו, ואולי לא העז להרהר במשוררים מתים. האם חוסר העניין בשירת אבידן הוא הסיבה או התוצאה של היעלמות ספריו ממדפי השירה? קשה לדעת. מכל מקום, מעטים תוהים על עצם העניין. היה משורר גדול, משורר פורץ דרכים, שחי כמו נמר, מת כמו כלב וזכה לקבורת חמור. ולא נודע כי בא אל קרבנו. אלא שדעיכתו של אבידן החלה הרבה לפני מותו. על אבידן אפשר בהחלט לומר: השמועות על מותו היו מאוחרות מדי. למעשה, מת בתודעתנו הרבה לפני שמת בגופו.בחוברת 'עכשיו', שיצאה לפני כשנתיים והוקדשה לאבידן, מציעים העורכים כמה סיבות ל'נידחות' שנכפתה על המשורר בשנותיו האחרונות. בין האשמים ­ "פופוליזם ימני­קלריקלי, צירוף מוקשה של שלטון­ממון משתולל, ביורוקרטיה ב נוסח אלבניה ו'רייטינג' במיקרו­ביצה". הגישה הזאת שטחית ופשטנית מדי. הלא במידה זו או אחרת, הצירוף התרבותי­פוליטי הנ"ל רומס כל אמן ויוצר בעלי אמירה אותנטית. אם כך ­ למה דווקא אבידן סבל מכך, ובמידה כה רבה?יתירה מזאת, החידה האמיתית במקרה של אבידן היא ירידת קרנו דווקא בקרב מי שאמורים להיות מחוסנים מפגעי התרבות הקלוקלת ­ מה שנקרא 'הציבור המשכיל'. אם אחרי מותו של יהודה עמיחי הארץ מלאה כנסי זיכרון ודברי הספד, הרי שמותו של אבידן עבר כמעט בשקט מוחלט: ערב זיכרון בצוותא, חוברת ספרותית אחת, וזהו. והלא אי אפשר להאשים את "הפופוליזם הימני­קלריקלי" בכך שאפילו בקרב שוחרי השירה והספרות נמצאו כה מעטים שזיכרו של אבידן יקר לליבם.לא, המניות של אבידן נמצאות בירידה מתמדת, אולי הן כבר בתחתית הבאר. ואת הסיבות לכך צריך לחפש בדיוק בצומת שבו נפגש היוצר עם הקהל. צריך לחזור אל השירה הזאת ולזהות את מרכיביה היחודיים ­ מרכיבים של שפה, הגות ונפש ­ ולבדוק מה מקור הכשל התקשורתי שלה עם הקורא בן זמננו. מתוך כך נבין דבר או שניים על הקורא הזה, עולמו הרוחני וטעמו התרבותי.ייאמר מיד: מדובר בתעודת עניות לתרב ות הישראלית. סיפור הימחקותו של אבידן מן השיח הספרותי המקומי ­ בין כיוצר בפני עצמו ובין כמקור השראה לאחרים ­ הוא סיפור הימחקותה של אופציה תרבותית שלמה מחיינו; אופציה, שלרגע חולף נראה היה כי הישראלים יעזו להמר עליה, אך כוחם לא עמד להם. השירה של אבידן, שכל כולה תעוזה חילונית מפוכחת, מייצגת את ההיפך הגמור מן הבינוניות השמרנית של מי שיועד להיות הקהל שלה. ועל כן תבוסתו של אבידן מסמנת את נצחונה המדושן של התרבות כחרושת על התרבות כיצירה.למה זה קרה? כי אבידן היה 'יותר מדי' בשבילנו: יותר מדי חילוני, יותר מדי רלוונטי, יותר מדי צורני ויותר מדי נועז. במקום שבו הטשטוש והפשרה הם חוק מדינה, חטאיו של אבידן הם בלתי נסלחים. מק,ליד סיבה ראשונה: אבידן חילוני מדי בשבילנו יותר מכל משורר אחר, בזמנו או בזמננו, אבידן ניסח בשירתו אופציה רוחנית לאדם שחי בעולם נטול אלוהים. שירתו ספוגה בהכרה העמוקה, כי הקיום האנושי סופי, חולף וארעי, ואל לנו לטעון אותו במשמעויות שאין בו. מהלך החילון הגדול של השירה העברית המודרנית, שאבידן החל בו, התממש לא רק בשפה של שיריו, המנוערת ממטענים טרנסצנדטיים, אלא גם בדמות האדם העולה מהם, המנוער מן ההשגחה האלוהית. ציוני ההשגחה בשירה של אבידן מופיעים כמעט תמיד בהקשר של שלילה. לא ספק, לא היסוס ולא קריאת­תיגר; פשוט שלילה מוחצת. "מלאכים בסולם לא עולים לא יורדים" ('ייפוי כוח'), "אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה" ('הרי את מותרת לכל אדם'), "אמן ומאן ואל תאמן" ('פיוטים חדישים לימים הנוראים'). ואם יש תפילה, הרי היא מושתתת על שלילה (של האל), שממנה עולה חיוב (של האדם):"קרעתי בעצמי קריעה גדולה/ והייתי לא עם ולא גולה/ ולא מנחם ולא אם שכולה/ ולא מקום/ ואם עולמי אינו מקומי/ אני מקומו של עולמי/ ומשם קיומי ומכאן סיומי/ שלומשלום" ('תפילת הדרך').חשוב להבין עד כמה רדיקלית העמדה הזאת בהקשר היהודי­ישראלי. להבדיל מסופרים ומשוררים אחרים, שהתרבות החילונית בארץ אימצה אל ליבה (עמיחי, עוז, יהושע, כהנא­כרמון, קניוק, וולך), אבידן אינו מנהל כל 'דיאלוג' עם הנוכחות האלוהית בעולם או בהיסטוריה. אצל אבידן, "אלוהים אינו מרחם על ילדי הגן" (עמיחי) כי אין אלוהים ואין רחמים; והוא גם לא ישמע את "קולו המתוק של האלוהים" (וולך), כי השמיים בעולמו שותקים. אבידן אינו "משתומם על אלוהים" (עגנון, על­פי עוז), כי אין לו ציפיות ממנו. על כן, גם אינו טורח להתריס כנגד הדת או נציגיה.במובן הזה, אבידן היה, למעשה, היוצר החילוני היחיד בדורו, ועדיין בין היחידים, שקמו כאן מאז ומעולם (קשה למצוא יוצרים שמשתווים לו בעומק המחויבות הזאת; מעטים מתקרבים אליה, דוגמת שולמית הראבן, ישעיהו קורן, יהושע קנז). מעולם לא מדד את ערכו הרוחני כנגד היהדות הדתית, מעולם לא התחבט בשאלת ה"עגלה הריקה", שהרי ידע כי עגלתו החילונית מלאה מכל טוב רק בזכות היותה ריקה מאלוהים. גם חיבתו הנודעת לפרקי גמרא ומדרשי חז"ל היתה לשונית בעיקרה; אבידן נמשך אל הדחיסות של העברית הקדומה והתיך אותה, כמו מנעדי לשון אחרים, אל שירתו.הנה, אם כן, הסיבה הראשונה לכך שנטשנו את אבידן: חילוני, חילוני מדי. שהרי מרבית הישראלים הקוראים לעצמם 'חילונים' רחוקים מאד מלהבין את משמעות החילוניות. הם מתנכרים לדת במלבושה החיצוני אך עורגים ליד המלטפת של אלוהים על משכבם בליל. אין ביטוי מובהק יותר לפרדוקס הזה מן האמירה הישראלית השכיחה, "אני חילוני אבל מאמין באלוהים" (אמירה שבכל מקום אחר בעולם נתפסת כסתירה עצמית). אלה הם ה'חילונים' שאינם חדלים מלהצטדק בפני הדת היהודית; אלה הם האלפים שגודשים את 'מפגשי הפיוס' עם הציבור הדתי, נרשמים לסמינרים במכללת 'עלמא', עושים תיקון חצות 'חילוני', נוברים בלי הרף במקורות על­מנת לחשוף את פניה ה'הומניסטיות' של היהדות, ומתייסרים עד לעייפה בשאלה מה הם יותר ­ ישראלים או יהודים. אלה הם גם יוצאי הודו של העשור האחרון ­ חסידי הניו­אייג' והקריסטלים, ממלמלי המנטרות ושתקני הויפאסנה. ציבור ענקי של 'חילונים', שמעולם לא זנחו את התקווה לגעת בדבר­מה עמוק יותר, נשגב יותר, מעבר למציאות. במהלך תודעה אקרובטי שכנעו את עצמם כי הסינתזה החדשה הזאת, בין אורח חיים מודרני לספיריטואליות ארכאית, היא אקט של בחירה, ולא של ויתור.מה יעשו הישראלים האלה בדוד אבידן? מה יעשו בחילוני הגמור הזה, שאמר "לאו" רבתי לכל הצעות הגאולה הכוזבות? איך מתחברים למי שממוקם על הרצף אליוט­קאמי­בקט, ולא על הרצף ביאליק­עגנון­עוז? מי שהיעדר הפשר הדתי עבורו הוא בבחינת הנחת מוצא עקרונית ולא מסקנה מהוססת בסופה של התלבטות ארוכה? הרי אי אפשר להעלות לדיון את הסוגיה 'אבידן והשאלה היהודית'; אין סוגיה כזאת. אבידן לא מציע פשרה בין המסורת למודרנה, אין לו שום דבר לומר על היהדות כזהות תרבותית, והוא אדיש לחלוטין לצרות של קולקטיבים (אך לא לצרות של יחידים, כפי שנראה מיד). בקיצור, חסר תועלת לחלוטין; לא שימושי.אבידן, כמובן, היה ער לכך. באירוניה אופיינית הוא כתב: "הסביבה הזאת היא די אידאלית/ לשירים שימושיים שאיש לא מבין" ('שירים שימושיים'). הוא עצמו היה חדור אמונה, ששירה יכולה וצריכה להיות שימושית. הטראגיות בגורלו כמשורר היתה, שהצרכים הבוערים שלשמם כתב שירים אינם 'צרכי הציבור' בימינו. מה שמביא אותנו אל הסיבה השניה להיעלמותו מחיינו. מק,ליד סיבה שניה: אבידן רלוונטי מדי בשבילנו האבסורד באמירה הזאת הוא רק מדומה. בעיקרו של דבר, דווקא משום שאבידן מבקש בשיריו להיות מעורב בעולם לגמרי, ללא חציצה מלאכותית בין ה'אמנות' ל'חיים', דווקא משום שהוא מנסה לתקן את האדם ­ נגזר עליו להישכח בחברה שאננה, שאין דבר רחוק ממנה יותר מן השאיפה לתיקון עצמי.פעמים מדמה עצמו אבידן לחוצן או נוגדן, גוף זר, שהוטלה עליו המשימה לחדור אל תודעת האנושות ולטלטל אותה משנתה, לפקוח את עיניה אל אופק אפשרויות חדש, משוחרר יותר: "אני אנטי­תראפיסט ­/ מרפא אנשים משפיותם" ('פריט קטלוגי'); "במקום תן לי להניח את ראשי על חזך ­/ תן לי להניח את ראשי בתוך ראשך" ('שלוש מצוות מעשיות + 1').בחוברת 'עכשיו', שהוקדשה לזכר אבידן, ליקט רפי וייכרט מצבור עצום של 'עצות קיומיות' המופיעות בשירי אבידן לאורך השנים: חלקן רציניות, חלקן אירוניות, וכולן טבועות בחותם השניות של מי שלקח על עצמו, ביוהרה אופיינית, לשנות ממש את תודעת קוראיו, ובאותו זמן ידע, בפיכחון אופייני לא פחות, כי מה שהיה הוא שיהיה. בין העצות: "לא לקחת ללב/ כי עוד מעט/ יבואו לקחת את הלב", "להיפתח/ כולך כולך אל השמחה האיומה/ להיפתח ללא­סיוג כמו שק­שינה", "צא עכשיו, אדם, מתוך שנתך/ צא עכשיו, אדם, מתוך מותך", "אהב את הקץ, בנאדם, אהב/ את הקץ, כי הוא אביך/ ואמך ובניך אחריך", "מוטב כבר שנלך בגדולות/ מוטב כבר שנלך בגדולות".מי שהכתיר אחד מקבציו בשם 'שירים שימושיים', אכן שאף ללכת בגדולות, עד כמה שהדבר נוגע לחיים הממשיים של קוראיו (לא בכדי רבים משיריו כתובים בגוף ראשון רבים). מתוך היאוש העמוק מן היכולת לזהות כיוון או תכלית בבריאה, הוא מחלץ בעור שיניו ­ ממש כמו סיזיפוס של קאמי ­ את טעם הקיום העיקש, החילוני והצנוע, והודף את הניהיליזם מעבר לפינה:"כאשר נחדל להתייחס אל הדברים כאל/ מתנה, כאשר נדמה לעצמנו, שעכשיו/ אנחנו אבודים, עם כל מה שיש/ בנו ועם כל מה/ שאין בנו ­ אולי דווקא אז/ יתחיל חלק מהדברים לחזר אחרינו, לבצע/ סביב צלליותינו המזמרות בטעם ריקוד­חיים/ פראי ועתיק מאד, שירחיק מאתנו/ את מעגל­החנק המתהדק/ לכמה שנים נוספות, רגועות ואולי/ גם פוריות יותר". ('סיכוי סביר').אך מי יקשיב היום לקריאה הנוגעת­ללב הזאת? מי יסתפק בימינו ב'סיכוי סביר' בלבד לחיים בעלי טעם, כאשר מכל עבר רוכלי חלומות וסוחרי אשליות מציעים לנו או שר בטוח, ולא רק סביר? ומי יסכים לצלוח, בדרכו אל ריקוד­החיים, את ההכרה המפוכחת ש"עכשיו אנחנו אבודים"? עומקה הטראגי של תפיסת הקיום האבידנית נחשף בהתעקשות הזאת, הבלתי­נלאית, לאחוז בשני קצוות הפרדוקס בו­זמנית: להכיר בסופיות החולפת של האדם מבלי להיכנע לפטאליזם אדיש, לשאוף אוויר פסגות צלול מבלי לשכוח את התהום הפעורה מתחת. השניות הזאת היא לב כוחו של האדם החילוני, לב חולשתו; היא שהופכת את החילוניות לאתגר רוחני התובע מן הדבק בו, אך גם מעניק לו בתמורה, משאבי נפש עצומים. הוויתור על כל אחד משני פניה, בעולמו של אבידן, הוא בלתי נסבל. אך מי כמונו, קוראיו עצלי­הרוח, יודעים כמה קל ונוח להעדיף חיים בלי מודעות ובלי סתירות על פני חיים המודעים לסתירות שבתוכם.אבידן ידע זאת, ואף על פי כן לא חדל להציע לנו את האופציה הזאת ­ גאולה בערבון­מוגבל מאד ­ מתוך ידיעה צלולה, שאין לה תחליף בעולם מחולן. אנחנו מסרבים לקבל זאת, ואוטמים את האוזניים. אנחנו מעדיפים נביאי שקר, שמוכרים אושר בפרוטה; כאלה שמקדשים את הקיים; כאלה שלא דוחקים בנו להשתנות, כי הרי אנחנו כלילי השלמות. רוחנו קצרה, מה לנו ולמתקני עולם ואד ם? השירה מקומה בספרים, לא בחיים. בסביבה כזאת אין סיכוי, גם לא 'סיכוי סביר', שקולו של אבידן יישמע. מק,ליד סיבה שלישית: אבידן צורני מדי בשבילנו אבידן התייחס אל מלאכת הכתיבה ברצינות גמורה, כמעט בחרדת קודש. באחד משיריו ('ויהי בחצי הבוקר') הוא מספר על חלום, שבו מישהו מתאבד: "ואתה יודע מדוע? משום/ שלא דיברו אליו כשורה, משום/ שלא עשו שימוש נכון במלים. בעולם/ כזה, אמר להם, בעולם שבו/ מדברים אלי כך, בעולם שבו עושים/ שימוש פגום כלכך במלים, אין/ לי חובתקיום".על מה עומד השימוש הנכון במלים? לפני הכל, על הדיוק: "כל מה שאני מנסה לעשות/ הוא לדייק במלים עד כדי הכאבה/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו/ לדייק בהכאבה בלי להתפשר/ על חצי­כאב חצי­דיוק" ('סאדוסמאנטיציזם'). ההקפדה על הצורה והקצב, המשקל והחרוז, היא בשר מבשרו של הדיוק. כבר העירו, ששירת אבידן המאוחרת חוטאת לא פעם בהבלטה מופרזת של משחקיות לשונית, להטוטי מלים וירטואוזיים, שאין מאחוריהם תוכן רב. יש אמת בטענה הזאת, ואף על פי כן, ראוי לשפוט משורר בגדולתו ולא בחולשתו. ברגעיה הגדולים, הצורניות הגבישית של שירת אבידן יכולה להפך את קרביך, בדיוק בגלל הכאוס החווייתי שהיא לוכדת:"ביער עדנים/ פנינו אחרונים/ פנינו נבונים/ עינינו פלא/ רואות במי פלגים/ איך אנשים פגים/ קמים נהרגים/ ויש כאלה/ ביער עדנים/ פתאום מתגוננים/ הולכים על סכינים/ חורשים בשלג/ ביער סכינים/ פנינו סיכונים/ פנינו אסונים/ פנינו כלא" ('מסם ארכאי').חומרה צורנית כזאת זרה מאד לרוח זמננו. מן הידועות היא ששבירת המסגרות הפואטיות היא מאדני היסוד של המרד הפוסט­מודרני; הכתיבה החופשית, הזורמת ללא מעצורים, היא מצווי הזמן. לעמדה זו נלווה לא פעם מימד של ביקורת אידיאולוגית. החומרה הצורנית, אומרים לנו ­ עלילה לינארית בפרוזה, משקל וחרוז בשירה, טונאליות במוסיקה, קומפוזיציה בציור ­ כל אלה הם שיקופים של היררכיות כוח בתרבות, קאנונים של הגמוניה. יש לערער עליהם, לחתור תחתם, לחלץ את הקולות 'האחרים', המושתקים בכוח זרועו של 'הסגנון'. למען האמת, כאן, כמו בתחומים אחרים, המרד הפוסט­מודרני הוא מדומה בלבד, שכן הוא מנכס לו הישגים שהמודרניזם כבש לפניו, ופנה מהם הלאה (אבידן עצמו כתב לא מעט שירים חופשיים, 'פוסט­מודרניים').מכל מקום, אין טעם להיכנס לוויכוח היגע הזה מחדש. האופנות באות והולכות, והאמנות לעולם עומדת; שיר טוב הוא שיר טוב, ושיר רע הוא רע. במקרה של אבידן, שירים טובים מאד נפלו קורבן לסלידה האופנתית הזאת מן הצורה המשוכללת של המבע השירי; סלידה, שסימאה את עיניהם ואטמה את אוזניהם של דורות שלמים של קוראים אל גוף יצירה נדיר ביופיו. מק,ליד סיבה רביעית: אבידן נועז מדי בשבילנו לא אז, ב­1954, כשהוציא לאור את 'ברזים ערופי­שפתיים'; וגם לא עשור מאוחר יותר, כשהכריז ש"אין עלית רוחנית בארץ הזאת". לא לא, כאן ועכשיו: אבידן גדול בכמה מספרים על השמרנות הבינונית כל­כך של ישראל מודל 2001.תחושת­הקיום שאבידן משדר, לעצמו ולקוראיו, תמיד כרוכה במעין ששון­אלי­סיכון. מעצמו ומאיתנו הוא תובע את העוז להעדיף את הלא­מוכר על פני המוכר, הקשה על­פני הקל, המשתנה על פני הקבוע: "ובכן, תן, תן לעצמך ללכת ­ רק הישמר/ שלא לאבד, אף לא לרגע, את צלמך הנועז, את/ רחש גבו המתרחק ממך תמיד ולתמיד/ את ההזמנה הנוראה שלא לנוח לעולם" ('צעדת בוקר וערב'); "על הסיכוי­שבסכנה ועל הסכנה­שבקנאות­לסיכוי­הטהור/ ועל הסיכויים הגנוזים בכללי­המשחק­הפתוח, לרבות/ הוויתור­הבלתי­חוזר על כל אושר אלנועי ונחת­דחק" ('לך לך מרחמך, מכדורארצך').התעוזה האבידנית, כידוע, אינה רק עמדה קיומית, כי אם גם ובעיקר לשונית. את המהפכה הלשונית בשירה ובספרות העברית, כבר שכחנו, אבידן הוביל כחלוץ לפני המחנה. נכון הוא, שמבחינת הקורא בן ימינו, כבר אין כל חידוש בחדירת השפה היומיומית, או שפת המדע והתקשורת, אל השירה. אלא שהתעוזה האבידנית בתחום השפה רחבה ועמוקה הרבה יותר מאשר עצם הלגיטימציה של עירוב­התחומים. היא נעוצה בהלם שבמפגש עם שורות כמו "אבל אסוננו הלם והלם/ וקרב וטרף כמו סכין בדשא" ('תקרית'), הלם שאינו מתרכך גם אחרי יותר מ­40 שנה. והיא נעוצה בכישוף המאגי, ההיפנוטי, שהוא יוצק אל תוך לחש עכשווי­עתיק בהרהורים על ערש­דווי: "מי יגנהם את עדני/ מה יעדן את גנמי/ גיא בן אינום/ יורק דם בחלום/ גיא גנדומה/ גנדומי" ('תיקון חצות').מבין פניה הרבים של התעוזה האבידנית ראוי להדגיש את היחס האנטי­סנטימנטלי במפגיע כלפי חיי הנפש. לא בכדי קרא אבידן לאחד מקבצי שירתו 'שירים צוננים'. אבידן ראה בכתיבה הסנטימנטלית זיוף זול, שמטרתו להסוות את הרגש האמיתי ולא לחשפו לאור היום. על כן לקח על עצמו לשרטט בדיוק איזמלי­מדעני את מצבי הנפש שלו ושל זולתו. החשדנות העמוקה הזאת כלפי הפאתוס, ההתעקשות על שפה נייטרלית ועניינית, מאתגרת את הקורא החפץ למצוא בשירה חיק חמים, מקור תנחומים ועידוד. אם יעמוד באתגר, יזומן לו ריגוש חריף הרבה יותר מן הריגוש הסנטימנטלי ­ חוויית המגע הפתאומי עם צידה הלא מוכר של אמת חיה:"איך צלמהיר ירד לטבול בצוננים/ בקול שריקה רפה באורמלא/ בלי זכרון קודם בלי להשהות/ את משך צליל האנחה ואחרכך/ היו המים חמימים וזמזמו/ זמזום יבש רחוק עדלאזרמו" ('קינה').מי חשב לתאר כך קינה לפני כן? כמו צניחה חרישית של צל במים? הנה כך מחזיר אותנו אבידן אל הבסיס הגופני­חושני של חוויית האובדן ­ במהלך צלילי­תנועתי, בלי אפר על הראש ובלי עיניים שטופות­דמע.כל זה, צריך לחזור ולומר, נועז מאד. במיוחד עבור חברה שמוצפת בדימויי רגש מוקצנים, מועצמים עד גיחוך, מכל עבר: אופרות סבון, רומנים זולים, קיטש הוליוודי, פרסומות זוהרות. באורח פרדוקסלי, דווקא ישראל של שנות החמישים והששים ­ ישראל הטרום­קפיטליסטית ­ היתה פתוחה יותר לניסיון היחודי הזה. עשרות שנים אחרי שנכתבו השירים הללו, רוב הקוראים הפוטנציאליים שלהם אינם מסוגלים עוד להתמודד עם הבשורה המהפכנית שלהם ­ לנער את הרגשנות מן הרגש.על מנת להעריך את גודל ההישג הזה, יש להבין את גודל הבעיה שהולידה אותו. הבעיה הפואטית, שאיתה התמודד אבידן, צמחה על רקע השבר הגדול בתרבות המערב באמצע המאה הקודמת, והיתה עקרונית וכלל­דורית: איך לדבר על רגש בעידן, שבו הפאתוס ה חלול מהדהד מכל אוצר המלים הרומנטי? בהקשר המקומי לבשה הדילמה אופי מאד קונקרטי: איך לרגש כמו אלתרמן מבלי להתרגש כמו אלתרמן?אפשר להצביע על שלוש תגובות שונות לאתגר הזה. האפשרות הראשונה היא האירוניה: הרגש הופך מחוויה נאיבית ומיידית להד מרוחק, מתווך ומבוקר היטב על­ידי הרפלכסיה האירונית. האפשרות השניה היא לשון ההמעטה: הרגש נשאר, אבל ה'ווליום' שלו מופחת עד כדי לחישה חרישית. עמיחי וזך, בני דורו של אבידן, מייצגים איש איש ביצירתו את שתי האפשרויות הללו (ההבדלים, כמובן, הם יחסיים, לא אבסולוטיים).אלא ששתי הדרכים האלה כרוכות בוויתור גדול מאד: המשורר, אמנם, אינו חשוד עוד בפאתוס מזויף, אבל המנעד הרגשי שהוא מסוגל להפיח בקורא הוא מצומצם מראש, כנפיו מקוצצות בידי האירוניה וההמעטה. כך ששכרם של הדיוק והשפה המינורית יוצא בהפסדה של העוצמה הרגשית. מבלי להמעיט בהישגיהם של בני דורו של אבידן, מן המילכוד הטראגי הזה (שאליו היו מודעים היטב) הם הצליחו לחרוג לעתים נדירות בלבד.ההישג הנדיר של אבידן הוא בבניה (כמעט יש מאין) של אוצר מלים יעודי, הלקוח משדות סמנטיים לא­רגשיים, והחלתו המשכנעת על חיי ה נפש. המלים שאבידן ליקט וניכס לצרכיו ניחנו בעוצמה מצלולית­סוגסטיבית משלהן (נמר, צונן, סכין, צופן, המראה), והאצילו עוצמה זו על חוויות רגשיות, שעד אז היו חנוטות עד חנק במליצות רומנטיות. כך עמד אבידן באתגר הפואטיקה המדויקת מבלי לקפח את העוצמות הרגשיות, שהשירה יכולה להן. התוצאה היתה מקורית לחלוטין, ולא איבדה מרעננותה כהוא זה עם השנים. הבעיה היתה לעכל את כל זה.אבידן היה מודע היטב לכך, שהוא משליך את קוראיו אל מים עמוקים; לדידו, זו תמצית ההרפתקה השירית. בסוף הדבר, שכתב לאוסף 'משהו בשביל מישהו', צייר את דמות הקורא שאליו הוא כותב: "בתום מסע זה הייתי רוצה לראות אותך קל יותר, נייד יותר, מהיר יותר, פקוח יותר, נפעם יותר, ריבוני יותר. הקדש מחשבה רבה לריבונותך. הקורא הריבוני הוא נכס שאין לו תחליף לכל תרבות. סופר יכול להיות, אולי, יותר מקורא ריבוני, אפילו לעתים הרבה יותר. אך לעולם אין הוא יכול לשהות במדרגתו של קורא ריבוני".הדברים הללו נשמעים לאזניים הישראליות של ימינו כמעט כבשורה מפלנטה אחרת. קורא ריבוני? מה זה? כמה קוראים באמת חווים כך את הקריאה, כמעשה אקטיבי, בלתי תלוי ברצונו של המחבר? כמה יוצרים מעודדים כך את קוראיהם לעמוד נגדם, שווים מול שווים?יש משהו הרואי, ספוג רהב ניטשיאני, באתגר הזה, שאבידן מניח לפתחו של הקורא. כמוהו כאומר לו: האומץ שלי לכתוב והאומץ שלך לקרוא ­ הם עניין גדול וחשוב. "הייתי מוכן לנסות עכשיו/ משהו בלתי מוכר לי עכשיו", הוא מכריז. "תן לפחד לעבור", הוא דוחק בקורא, אל תתכחש אליו, ואל תיכנע. ודע בכל רגע כי מה שאתה נאבק עליו הוא אבק חולף, מוץ ברוח ­ ובדיוק משום כך אין יקר ממנו: "לשמור על פיסות הנייר הפזורות, כי הן כלהאדם".ואנחנו ­ לא נענינו לאתגר ונכנענו לפחד. אבידן עדיין מחכה לימים ולקוראים נועזים יותר.*מחקר מקיף על תולדות התקבלות אבידן אצל קהל הקוראים לא יוכל להתעלם מהיבטים שליליים בשירתו ובאישיותו. המגאלומניה, היחס הנצלני והמחפיר לנשים, הסגידה הכמו­פטישיסטית לחידושים טכנולוגיים; חשוב וראוי לדבר עליהם, כמו על העובדה הבלתי ניתנת לערעור, שזיקנתו השירית ביישה את עלומיו. הקורא יכול וצריך לברור את העדית מן הזיבורית, לפחות "הקורא הריבוני", שאבידן שיווה לנגד עיניו.ועם זאת, בחשבון האחרון, ובניפוי האלמנטים השליליים והמיו תרים, נותר בידינו קורפוס של מאות שירים, שאין כדוגמתו בכל השירה העברית. קורפוס מדהים בחדשנותו, במעוף ובתעוזה שבו, בעקביות האינטלקטואלית שלו; קורפוס שמעמיד אופציה תרבותית אחרת, שונה באמת מכל מה שסובב אותה. הקורא בקורפוס זה אינו יכול שלא לקרוא בו, במהופך, את תולדות הכישלון של החילוניות הישראלית, זו שהעדיפה להתפלש בשלולית החמימה של נוסטלגיה לעבר בדוי ולא לזנק אל המים הצוננים של דריכות לעתיד סמוי.בין אבידן לבין קוראיו הלא­קיימים נטוש סכסוך על עצם זכותה של השירה (והיצירה בכלל) לבוא בתביעות אל האדם. אבידן היה משוכנע שזו לא רק זכותה, אלא חובתה, צידוק קיומה של היצירה. תרבות שאינה קמה על השאננות האנושית אינה טובה מאדם אשר אינו קם על תרבותו. בין האדם לתרבות ראוי שישרור מתח תמידי.אין רעיון מגונה מזה בעיניה של הישראליות החדשה; להשקפתה, בין האדם לתרבותו צריכה לשרור נחת הדדית. מסיבה זו, ולא רק משיקולי הצלחה מסחרית, יצרני התרבות שלנו נזהרים כל­כך שלא לפגוע ב'טעם הטוב' של הקהל. הקהל, מצידו, תובע בלי הרף אישושים לטעמו, יצירות שיגרמו לו לחוש טוב עם עצמו. מה שעוכר את השלווה אינו נתפס כאמנות לגיטימית, גם לא בקרב אלה המתנאים באליטיזם תרבותי. לאורה של האמנות, אנחנו מבקשים להתחמם, לא להתקומם.במציאות שכזאת, אולי מוטב לו לאבידן שיישאר עטוף בשיכחה. קורא שאינו חפץ להשתנות, משנה את הטקסט: עד מהרה הוא 'מזהה' את עצמו בתוכו, מרפד לעצמו נוכחות בדויה במלים שתחילה לא דיברו לליבו. עוד נראה, חלילה, ילדים מדקלמים את אבידן בטקסי זיכרון, פוליטיקאים (ולא של הלשון) מתהדרים בציטוטים נבחרים משיריו. לא, לא; "הניחו לי להיות מומיה", כתב אבידן בשיר 'קצתוכניות לעתיד', "יש לי סבלנות למשימות ארוכוטווח".