רוסיה, דובה רעבה ברחוב ספרותי רשמי מסע יותם ראובני 13/04/01 בשש בבוקר, אחרי אחת הטיסות הליליות המשונות, שמתנהלות בזמן לא זמן, כשהשמיים ישנים, מצאתי את עצמי, בניגוד לאזהרות, לבד בכיכר האדומה במוסקבה. פיראטים צ'צ'נים לא התנפלו עלי בחרבותיהם מתוך מאוזוליאום השעווה הפרטי, שבו לנין חיכה לי כדי שאראה אותו למחרת היום ביחד עם אלפי רוסים, ש'בזים' לו אבל באים לראות אותו בהמוניהם. הם חולפים אחר­כך ביראת כבוד דמומה ליד הפסל של סטלין, איוון האיום של העת החדשה, ממש כאילו פסלו של היטלר היה מוצג בלב אלכסנדרפלץ בברלין. בשש בבוקר הכיכר האדומה הריקה ­ כמו בשש בבוקר בכיכר טיאננמן בבייג'ין, או בחמש בבוקר בכיכר האוניברסיטה של בוקרשט, ובשלוש בלילה בכיכר רבין בתל­אביב ­ היא מקום שמעליו, בחלל בלתי נראה, מאוחסנים כל הארועים שהתחוללו בו, כל הארועים שהיו צריכים להתחולל בו. אנחנו, שלא היינו בתוך הארועים, אבל איכשהו אנחנו קשורים אליהם, באנו, לבסוף, לעמוד בהם בדומיית הבוקר. זה פשר המסע, פשרו של כל מסע.הנסיעה לרוסיה היתה ניסיון לממש את האפשרות של הנסיעה לרוסיה, את האפשרות להיות במקומות שהיו אסורים במשך כל שנות נעורינו. השנים של דוסטוייבסקי וצ'כוב וגוגול , השנים של הצורך העצום לראות את המקומות של הסופרים, את השמיים של הסופרים. מימשתי, איפוא, את המשאלה הישנה של נער מאשדוד: לבקר בבית צ'כוב, בבית ילדותו של דוסטוייבסקי, ברחוב ארבט.בית­צ'כוב הוא בית צהוב, שעומד בשדרה נידחת. כמו בכל המוסדות מהסוג הזה, המבקר נדרש לשים כפכפי בד עם רצועות גומי על נעליו, ואז הוא יכול להתקדם על הרצפות המלוטשות. בכל חדר מחכה לו בבושקה, בבושקה אמיתית, לפעמים היא נראית כבת שמונים, אם לא ממש מישהי שחיה בימי צ'כוב עצמו. היא מדברת ברוסית מהירה. שלטים צנועים באנגלית: זה השולחן של צ'כוב, זאת הספריה של צ'כוב. מחוץ לבית הצהוב מתחיל לרדת גשם קריר של יוני. בתוך הבית אני מסתכל בעיתונים המדווחים לנצח על הבכורה של 'שלוש אחיות'. לכאן, לבית צהוב כמו הבית הזה, בשדרה נידחת ומסחרית כמו השדרה הזאת, רצו האחיות להגיע. "למוסקבה".בית ילדותו של דוסטוייבסקי נמצא באיזור נידח אחר. שום ביקורי תלמידים. הגשם נמשך. אני רץ בגשם אל הבית, פותח את הדלת, שם את הכיסוי על הנעליים, מחייך אל הבבושקה ואומר לה ברוסית "דה, דה", שתניח לי. כאן, איפוא, בחדרים האלה, כשהיה בן עשר ובן שתים­עש רה, ליד החדר של האב ­ הרופא הצבאי, שככל הנראה, נרצח על­ידי אריסיו ­ בחדר שלו ושל אחיו מיכאיל, התחיל הילד פיודור לראות ולשמוע את הדברים ואת הקולות של האנשים שהוא ימציא, שיהיו הוא ולא הוא, שיחיו לנצח בתוך האופרה שבראשו. גם אחרי שהוציא אותם משם אל הנייר, על שולחן אחר, בעיר אחרת, שאראה כעבור ימים אחדים, הוסיפו לחיות בראשו.ומה ההבדל, חשבתי באותו לילה ב'בולשוי', רואה את 'לה טרוויאטה', מתפעל יותר מן האולם מאשר מביצוע האופרה, בין הבימה הענקית הזאת, הבימה החומרית, על הזמרים והתפאורה, ובין הבימה האחרת, הבלתי נראית, שהיתה בראשו של דוסטוייבסקי, ושמתוכה הוציא, מן הסתם, רק חלק קטן, שמוכר לנו. כך או כך, איבדתי את חגורת הכסף ב'בולשוי'. אומרים, בדרך­כלל, "הכסף לא חשוב", אבל הכסף היה חשוב ועוד איך. כל כספי, אף שמלבדו היה בחגורה גם הדרכון ובעיקר הוויזה יקרת המציאות והערך ­ יותר ממאה וחמישים דולר ­ שבלעדיה אדם ברוסיה, כך שמעתי, הוא לא­כלום. הרוסים אוהבים תעודות.צעירה מכפר נידח באובלסט (מחוז) לנינגרד כתבה לקרמלין ואמרה כי בכיתה שלה שישה תלמידים בלבד. עוד מעט יסיימו את לימודיהם וכל אחד יילך לדרכו. למרות כל המאמצים שעשו, לא הצליחו להשיג מצלמת וידאו שתנציח את טקס סוף הלימודים. האם יוכל הנשיא לשלוח להם מצלמת וידאו? המכתב של אחות תאומה מאוחרת זאת של בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי מ'הרביזור' (אלה שביקשו רק ש"יאמר לצאר כי כאן, במקום הזה, חיים שני אנשים, בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי"), הגיע לאחד מעוזריו של הנשיא, איש חינוך מובהק, שהפנה את תשומת ליבם של אנשי חינוך מובהקים אחרים לכך, שהתלמידה לא כתבה את המלה "נשיא" באות גדולה, כפי שמקובל ברוסית, ביטוי נורא של זלזול בנשיא. להחזיר לשולח.המכתב הוחזר לבית­הספר, ושם נמסר לתלמידה כי לא זו בלבד שהיא לא תקבל שום מצלמת וידאו, אלא שבגלל החוצפה שלה וה'טעות' במכתב יורד ציון המגן שלה, והיא לא תקבל את מדליית ההצטיינות, שכבר הוחלט להעניק לה. הפרשה היתה מסתיימת כך, והצעירה היתה, אולי, לומדת על בשרה את מה שהיתה לומדת צעירה ברוסיה, אלא שהדבר נודע לכתב של עיתון ארצי, שפירסם את הדבר. הנשיא פוטין שלח לנערה מצלמה וכתב מכתב 'נוקשה' לאחראים על מערכת החינוך במחוז. רוסיה.קראתי את הסיפור הזה בבוקר, מתוך ציפייה עצבנית, שיפתחו את ה'בולשוי'. אחד השומרים אמר לי, שלא מצאו דבר ולא ימצאו דבר. רוסיה. פנייה אל זמרת מקהלה דוברת אנגלית הקפיצה שומר שני ממקומו, שהלך לאן שהלך ובא וקרא לי לחדר המנהל. מאז ימי יעקב שביט באשדוד לא הייתי ב'חדר המנהל'. חגורת הכסף היתה על השולחן. חתמתי בפנקס שחור ויצאתי. רוסיה. בגלל הגשם, ירדתי למטרו. תחנות המטרו, הקתדרלות של העיר התחתית, מלאות פסלים של לנין. הירידה לתוך האדמה מהירה ומשוכללת. מארגני הפולחנים התת­קרקעיים של אליוסיס ביוון היו מתים על הפטנט הזה.עוד טיסה בשעת בוקר נוראה. סנט פטרבורג. למרות העייפות, מהר, אל המטרו, אל נייבסקי פרוספקט, אל הנייאבה. הצריח של בית האדמירלות הוא הסמל של העיר, והוא נקודת הציון. בכנסיית איזק הקדוש, מול האיקונות, אני שואל את עצמי איך זה יתכן, איך הם עשו את כל הזוועות שהם עשו, הרוסים האלה, הנוצרים האלה, שהאל שלהם הוא גבר עירום, והאל השני שלהם, לנין, שאיכזב, ופסליו נותצו ושמו סולק משמה של העיר, אבל בכל זאת, כמו האל הראשון, הוא ממשיך להתקיים. בדומה לאינדיאנים, ששילבו בדתם המסורתית את אלי הכנסיה הנוצרית, שילבו הרוסים בפרבוסלביות שלהם את האל לנין, ואל הוא לתמיד. בחצרות אחוריות, במטרו, בשם המחוז, הוא ממשיך להתקיים, כמו גם במאוזוליאום שלו במוסקבה, כאילו מה שנעשה על ידו ובשמו, כל הגולאגים והרציחות והסבל והעוני, הכל היה מיסטריה דתית, שעדיין מחכה לדוסטוייבסקי שלה. אבל בעצם הסופר הרי הקדים את כולם וחנך את ז'אנר ספרות הגולאגים ב'רשימות מבית המוות'.שנים שרציתי להיות ב'מחוזו' של דוסטוייבסקי, בסניה פלושד. הבתים שמאחורי תחנת המטרו לא ישנים די הצורך, אבל מעברם הבתים ישנים יותר. יתכן שדוסטוייבסקי עצמו ראה את הבתים האלה. אולי הוא בעצמו נכנס לחדר מדרגות, בודק אם חדר המדרגות מתאים לעלילה הרצח והחרטה.נכנסתי לחדרי מדרגות אחדים, מוזנחים ועקומים, עם מעקות מפותלים, נחרד קצת, אולי רסקולניקוב מודרני מוכה וודקה ואקסטזי מחפש שם כסף לוודקה, ואולי מקדונלד'ס. בכל אופן, הבתים האלה אמרו לי יותר על דוסטוייבסקי משאמר לי המוזיאון ברחוב קוזנצ'ני 5, ליד כנסיית ולדימיר. עולים שם לקומה השנייה, ושם מתגלה המזבח המעוטר, החדר שלו, המכתבה, שעליה כתב את 'יומנו של סופר'. תמונה שלו עם הקדשה לאשתו השנייה, אניה.הקבר של דוסטוייבסקי נמצא בחצר של מנזר אלכסנדר נייבסקי. הוא חי בסנט פטרבורג במשך עשרים ושמונה שנים והחליף עשרים דירות. מעולם לא גר במקום אחד יותר משלוש שנים. על הקבר יש פסל, שהוצב לפני שנים אחדות. האם המחשבות של דוסטוייבסקי, המעשים שעשה, הדברים שעיצב בעיר הזאת, נעלמו, או שהם באו להיות פסל בלתי­נראה מעל הפסל שלו, עד שלא יהיו עוד, עד שהפסל לא יהיה עוד, עד שהעיר סנט פטרבורג לא תהיה עוד, העיר שבה כתב את הדברים האלה על "היידים" ('יומנו של סופר', גליון מארס, 1877, פרק שני). הוא עוסק שם ב'שאלה היהודית': "היהודים ממשיכים לצעוק בקולי­קולות כי הם דוכאו ונרדפו במשך מאות שנים, שהם נרדפים ומדוכאים גם עתה, וכי דבר זה, לפחות, צריך להילקח בחשבון על­ידי הרוסי המנתח את אופיו של היהודי. בסדר, אנחנו לוקחים את זה בחשבון, ואת זאת נוכל להוכיח: בין השכבות המשכילות של העם הרוסי קמו יותר מפעם אחת קולות למען היהודים. טוב, אבל מה בקשר ליהודים? האם הם לוקחים בחשבון, והאם הם לקחו בחשבון אי פעם בעבר, כשהם מאשימים ומתלוננים נגד הרוסים, את כל הדיכוי והרדיפות שהיו מנת חלקם של העם הרוסי? האם יתכן לומר, כי העם הרוסי 'במהלך ההיסטוריה שלו' סבל פחות מצוקות וייסורי ם לעומת היהודים?"ה­21 ביוני, היום הארוך ביותר בשנה, שאחריו יבוא הלילה הלבן מכל הלילות הלבנים של סנט פטרבורג, היה היום של מוזיאון ההרמיטאז'. אמנם קראתי קודם לכן שה'מונה ליזה' של הציור המודרני, 'המחול' של מאטיס, ואחותו המופלאה 'המוסיקה', נמצאים ברומא בתערוכה ששמה 'מאה יצירות מופת מההרמיטאז'', אבל כשעליתי לקומה השלישית, אחרי החדרים הרבים והנפלאים של ארמון החורף, שבו מוצג חלק מן האוסף וממנו נשקפת כיכר הארמון (שעל השלמות האדריכלית שלה, הארמון והמטה הכללי, נכתבו ספריות שלמות של שבחים ואני מוסיף כאן עוד מדף), ראיתי באחד החדרים את צד שמאל של 'המחול', את הגבר העירום העף לו כמו ישוע של כנסיית הגואל. הציור, המתאר תנועה של עולם אחר, שממנו באנו או שאליו נגיע פעם, הוחזר לרוסיה לכבודי.ובאמת: הוא הוחזר בבהילות, כיוון שאנדרה מארק דלוק פרוקו, נכדו של התעשיין ואספן האמנות סרגיי שוטקין, פנה לבית משפט איטלקי, שיחזיר לו את הציור, שלדבריו לנין גנב מסבו. ואכן, רוסיה היא דובה ­ ואולי בעצם, חזירה ­ רעבה: בכל מקום גובים מחירים מופקעים מ'זרים', והדבר בולט במיוחד במוזיאונים. 'זר' צריך לשלם 250 רובל (עשרה דולר) דמי כניסה, ואילו רוסי משלם עשרה רובל בלבד.בהפלגה על הנייאבה אני מבין שמאטיס יכול היה לשמוע את הקולות, ובעצם, לראות את המראות, שנשארים באופטיקה הבלתי נראית לבני תמותה רגילים, כפי שדוסטוייבסקי שמע את הקולות הנמצאים באקוסטיקה שבני תמותה רגילים לא יכולים לשמוע אותה. הקשר עם העולם של האופטיקה ושל האקוסטיקה מחייב את הדמיון הצורני (ציור) או מילולי (כתיבה), על מנת לנסות ולתרגם אל היקום הזה (שלנו) את היקום שלהם. כל שאנחנו יכולים לעשות הוא לבוא ולעמוד במקומות של הדברים שנעשו, במקומות של דוסטוייבסקי, במקומות של מאטיס. אנחנו יכולים להפליג על הנייאבה. הנה, גשר לויטננט שמידט. הנה, ספינת הקרב 'אורורה'.בשמי פטרוגרד, מעל הארמון הגדול, ארמון 'מונפלזיר' וארמון 'מרלי', לא ראיתי דבר שיעיד על העולם האבוד של הצארים. ובכל זאת, העולם ההוא התרחש כאן, בין הארמונות האלה, בחדרים שציוריהם נבחרו בקפידה, במיטה האלגנטית עם הווילונות והטפטים הזהים. פטר, הצאר הגבוה (שני מטר), שהיה מכה את שריו, התרחק מהעיר הגדולה וישב כאן, בעולם מבעית של ארמונות המשקפים זה את זה כמו במראה.צרסקו באה סלו נקראת עכשיו פושקין. פושקין הוא סופר ומשורר רוסי, שהרוסים עצמם אומרים שאי אפשר לתרגם אותו. התיכון של פושקין נמצא ליד הכניסה לפארק של ארמון קתרינה. בית הספר היה פנימיה, עם חדרים לתלמידים, אולם לימוד בסגנון אוניברסיטאי, ספריה ענקית, אולם נשפים.בתחנת אוטובוס נידחת ליד העיר פושקין, התחנה הלא נכונה, שאליה לקח אותי נהג צעיר שלא הבין אותי, מחלקה של חיילים עולה לאוטובוס. הצבא האדום הוא ירוק, קולני ומיוזע, עם גופיות של מלחים מתחת לחולצות, עייפות של חיילים הנוסעים חזרה לסנט פטרבורג, אל הנייאבה הזורמת אל הנצח.הרוסים קוראים בקרונות המטרו, קוראים במדרגות הנעות, קוראים בתחנות. נהגים של בוסים קוראים ספרים בזמן שהם מחכים לבוסים שישובו ממעשיהם. בסנט פטרבורג אפשר להבין את הנוסטלגיה התרבותית של היהודים, שבאו לארץ חמה באסיה, שאין בה רכבת תחתית ואין בה מדרגות נעות ואין בה נייאבה, רק חול וחול. וכדי שהחול לא יסמא את העיניים, הם הקימו לעצמם את הגיטאות הרוסיים, עם הטלוויזיה הרוסית בכבלים ועם הספרים הרוסיים והגעגועים הרוסיים, שהם געגועים אל הכיסופים עצמם.וכמה זה משונה. לפני עשר שנ ים הם הרי עשו הכל על מנת לברוח מרוסיה, כמעט בחוסר­כל, ברכבת אווירית לילית, שהיתה צריכה להביא איתה הנה את שמיה של רוסיה, את הלילות הלבנים של סנט פטרבורג ואת הערבים המפורסמים של מוסקבה. ואולי זה בא איתם, אלא שהכל נמחה באור המסמא של הקיץ האסייתי. לא בטוח אם היהודים שבאו משם אכן רוצים להיות חלק מאסיה, או לחיות בנוסטלגיה סלאבית תמידית, ההולכת בערבי תל­אביב אל חנויות הספרים הרוסיות ברחוב אלנבי.