 | | | אז איפה אתם בסי.די? | |
|  | | שירים ללא פוליטיקה, הקרב על הטברנה, לטינו מזרחי ובחורות שלא אוכלות חרא מאף אחד, כל זאת ועוד בקולקציית התקליטים הישראליים של פסח 2001 | |
| | | | |  | החבילה הענקית של דיסקים עבריים שמגיעה למדפים סביב פסח וראש השנה היא לעולם אקראית. ובכל זאת, תמיד אפשר למצוא מכנה משותף שנותן כותרת לחג כולו. הפסח הזה למשל הוא חגם של הגברים. הרבה גוונים של גבריות יש בערימה החדשה. בוגרת, סוערת, ממורמרת, אך בעיקר בולטים החברים שמתים לעזור לך להניח את הראש על הכר, גם אם זה עולה להם בבריאות. אינסוף רומנטיקה בג'ינס, אולי כתגובת נגד למצב המחורבן.נדמה שבישראל פועל כלל מיוחד במינו. ככל שהמצב גרוע יותר, כך מתמעט כוחם של האמנים למרוד או לאתגר את המציאות. אחרי חצי שנה של אינתיפאדה אין בכל שדות התרבות הישראלית אפילו קול אחד חזק שעשוי לזרוע ויכוח. אין שום יצירה שיש בה רעיון מטלטל או חתרני. הזמן הוא זמן לחשש. ולכן, באופן מקרי או שלא, רוב התקליטים בסקירה הזאת אינם מכילים אפילו שבב של פוליטיקה. אבל למה להתלכלך? יש מלא נשיקות. בבקשה. | |  | |  |
| |  | |  | יוסי בנאי, "לאט"
| |  | | | | ויום אחד כשנצעד למלחמה קרובה,זקופי קומה ומלאים בים של גאווה,עוד יתברר שמתנו,סתם בגלל טעות קטנה,מרעיון שכבר יצא מזמן מהאופנה.(יוסי בנאי על פי ברסאנס)נעים להתחיל את הסקירה הזאת ברגל ימין, מהצמרת. אחרי יותר מעשור שבו לא הוציא תקליט חדש, מביא אותה האבא של יובל ומשאיר אותך פעור פה. בנאי כתב טקסטים ואחר כך ביקר אצל אהוד בנאי, שלום חנוך, ארקדי דוכין, יהודה פוליקר, אילן וירצברג ואביב גפן וליקט עשרה שירים ששווה להתאמץ בשבילם.באופן מפתיע בחר בנאי את יונתן ברגיורא כמפיק מוזיקלי (וגם כמלחין לשניים מהשירים). ברגיורא, שזו עבודתו המז'ורית הראשונה, עטף את בנאי באחת ההפקות היפות ביותר שנשמעו כאן בשנים האחרונות. בנאי שר את "לאט" כאיש מבוגר, שבע תלאות. כמו מאסטר שחזר כדי להזכיר למי ששכח מאיפה באמת משתינים הדגים.ברגיורא השכיל לאייר לו את הסביבה המוזיקלית בעדינות, במתינות, בלי שום חוכמות. אין בתקליט אפילו שיר אחד קופצני או רעשני. הכל רגוע, כמו בתקליטים הכי טובים של פרנק סינטרה. בדואט עם ריטה, היא שרה הכי מופנם ששרה אי פעם, וזה כמובן יפה להפליא.כמו שאפשר להבי ן מהשיר המצוטט בפתיחה, בנאי הוא אחד היחידים שלא מתבייש להביע דעות על המצב, וגם זה יוצא לו מוצלח ומרגש. עד כדי כך שאפילו שיר הסיום, "אל תוך האור", תפילה לשנות האלפיים שכתב אביב גפן ויש בו כמה משפטים פלקטיים כמו "נזכור לעד את יקירנו, נקבל את השונה" נשמע בפיו עמוק, אמיתי ורלוונטי. כן, כן, עד כמה שזה יישמע מפתיע, הדיסק של יוסי בנאי הוא היצירה היפה והשלמה ביותר שתוכלו לדוג על המדף בחג הזה. | | | | |
| | | | | שלומי שבת, "חברים"
| | | | | | יוסי בנאי זה יפה, אבל מעט עצוב, ולכן נעבור מיד לאגף השמחה. השם "חברים" הוא דרך אלגנטית להסביר ששלומי שבת הוציא דיסק חדש שכולו דואטים, שזה כזכור הדבר הכי אהוב כרגע במוזיקה הישראלית. יהיה קצת יומרני להעביר קו בין הרעד שעובר בקהל כששני זמרים מפורסמים שרים ביחד ובין הצורך של אותו קהל עצמו בממשלת אחדות שתציל אותו מכל הצרות. באל.איי היו אומרים It's a stretch"".אבל עם העובדות קשה להתווכח. ושלומי שבת מוסיף לכל העסק גם את תכונותיו המצוינות כגשר בין מזרח למערב. הוא גם מזרחי, אבל גם קצת אשכנזי. אחד שמסלסל ונותן מעוואל כשצריך, אבל משאיר מספיק רווח, כדי ששיריו לא ייחשבו "מזרחיים" ממש.שלומ שבת הוא הנקודה שבה מתחבר הכל. וכבונוס יש לו קול מצוין. הוא מגיש שירים באופן חם ועמוק והוא מלחין עם יכולות. חוץ מזה הוא גם לא נודניק ולא סנוב. אין לו בעיה להופיע בכל טברנה, עם כל הרכב. הוא לא אחד שילך הביתה בגלל טכנאי הקול של הערוץ הראשון או משהו כזה. הוא גם לא יגביל את הופעותיו לתאריכי פרומו עמומים. צריך, אז הוא בא. בתרבות שנוצרה בעקבות ערוץ 2 יודעים להעריך את זה.לא מפתיע לגלות שהד יסק החדש הוא בעצם מרקחת שכזאת, שיש בה דואטים חדשים עם מיטב זמרי האגף הים תיכוני לצד שירים מוכרים. הלהיט "לכל אחד יש" (עם ליאור נרקיס), "מה הוא עושה לה" הישן והטוב עם גידי גוב והדואט הטרי יותר עם שלומי שבן. רוב השירים בדיסק הם חדשים והוקלטו במיוחד, וגם אלה שלא, אינם בולטים לרעה.שבת הוא נציג בולט בדור שמחק את החלוקה המסורתית כדי להפוך את המוזיקה שנקראה פעם "מזרחית", לפסקול הרשמי של המיינסטרים הישראלי. ההפקה המוזיקלית בהתאם, נעה באלגנטיות בין אתני לייט, ספרדי וגם כשהיא הופכת לסתם חאפלה שומרים שם שהנוכחות של סינגולדה תהיה בולטת. לא פלא שהדיסק הזה מכר 20 אלף עותקים כבר בשבוע הראשון שלו. | | | | |
| | | | | יוני רועה, "טבק"
| | | | | | כמו שלומי שבת, גם יוני רועה הוא אחד שמצא דרך לעקוף את התוויות. כזכור, הוא התחיל את דרכו כאיש שכתב את "איזו מדינה" של אלי לוזון ואחר כך את אחת הקלאסיקות של הזמר המזרחי, "פרי גנך". דרכו הצטלבה גם בדרכו של שלומי שבת וכמעט כל מי שנחשב זמר מזרחי כבר שר משהו של יוני רועה.אבל כמו בני פורמן, הוא רצה יותר. הרבה יותר. כעת יוני רועה הוא המנחה של הטברנה של הערוץ הראשון, שזה אמנם העודף של שמעון פרנס, ובכל זאת בסולם הערכים התקשורתי העדכני בהחלט לא מעט. רועה הוא שאקל. אחד שמזמין או לא מזמין אותך לשיר אצלו. כוח, זה שמו של משחק ההישרדות.והוא גם החליט להיות זמר. החלטה לגמרי לגיטימית, בהתחשב בכך שיש לו קול נחמד, והוא ודאי מבין דבר או שניים בהגשת שירים. תקליטו השני, "טבק", הולך לכיוון הטבעי שאליו נוסע כעת חצי מהאוטובוס של המוזיקה הישראלית, מיינסטרים אתני בניחוח מזרחי קל. זה בסדר, יפה בכמה מהשירים, מתאים פרפקט לריקודי עם, לחתונות, לשירה בציבור וכמובן לטברנה. אלא שמרוב כוונות טובות, זה יוצא מעט דליל. | | | | |
| | | | | פבלו רוזנברג, "כל יום יותר"
| | | | | | עכשיו ניקח צעד תימני קטן שמאלה, או שמא נדייק ונאמר צעד תימני בניחוח ארגנטינאי. והנה יש לנו כבר משולש: שלומי שבת, יוני רועה ופבלו רוזנברג, עם שלושה תקליטים שמאוד דומים זה לזה, הן בניחוח והן בהתכוונויות. אם בעבר רוזנברג חזר מהרוק הכבד לגמרי לטיני, הרי שבתקליטו החדש (השלישי במספר) הוא חבר לשושן שכתב שיר אחד, מדאט איתו בשני וחתום כמפיק מוזיקלי שותף על התקליט כולו. זה מה שקוראים ב"ויוה" לגעת באושר. טלנובלה דרום אמריקאית בטעם בורגול.האמת היא שאני מחבב מאוד את רוזנברג. יש בו ישירות, חן ואין עליו דאווין. הוא זמר. הבעיה היא שככותב הוא טרם הגיע לשיאו. כאשר מאזינים לתקליט החדש בולטים מיד השיר שתרם שלמה ארצי, שיר מתורגם של רודולפו פאז וכמובן הדואט "ילדונת" עם יואב יצחק.נדמה שרוזנברג מוותר לעצמו קצת. הוא נורא רוצה להיות אהוב ונעים, תפוחים ותמרים. אבל רוזנברג אמור היה להבין שאם כבר לטיני וטלנובלה, אז יש היום בשוק שתי אופציות: ריקי מרטין כלומר מיניות ופתיינות בסגנון "שימו לב, אני בא כאן לעשות לך טוב בובה" או זעקת לב פצוע המונח שותת דם כך שכולם יראו. להיות ריקי מרטין ה ישראלי, נדמה לי שאין לו שום כוונה. כדי להיות זמר שממס את הלב לעומק הוא צריך לפתוח את הגרון עד הסוף, ולפבלו הרי יש גרון. בינתיים הוא קצת נופל בין הכיסאות, וחבל. | | | | |
| | | | | דוד ד'אור, "בנשמה"
| | | | | | בין שאר הדברים שלא נוהגים להקפיד עליהם בארץ, אפשר לציין גם את הקידוד הוויזואלי. ולא ברור למה. זה הרי נוח לכל הצדדים. הכוונה היא לכך שעטיפת התקליט אמורה כמעט תמיד להסביר מה בדיוק יש בתוכו. להקת מטאל תאייר עטיפה עם גולגולות, להקת בנים תביא תמונות וזלין עם ג'ל. שנדע להבחין.לכן יש להודות לדוד ד'אור, כי אצלו העטיפה מסבירה הכל. הנה ד'אור הלא מגולח, שולח מבט צד מהורהר שמבטיח אינספור שירים רומנטיים במסורת ג'ורג' מייקל לדורותיו. העגילים, ובעיקר שרשרת החרוזים, מרמזים שיש כאן גם טאץ' אתני. הרקע, כמו גם חולצת הרשת, כחול. כמו הים, כמו השמים, כמו המבט שד'אור נושא אל האינסוף. דאור, כמו שבת, רועה ורוזנברג, משחק במגרש האתני רומנטי. התוספת שלו: הוא רוצה אודישן גם לתפקיד החתיך.הקריירה של ד'אור מעט חמקמקה. הוא אמור היה להיות מין אמה שפלן ישראלי, עוד לפני שפלן המקורית. הקול הגבוה שלו אמור היה לפתוח בפניו דלתות בעולם. הנתיב ההוא כנראה נסגר מתישהו וד'אור כמעט נעלם, עד שחזר במופע משותף עם שלמה בר ואחר כך במופע עם אתי אנקרי, שאיכשהו נתן דחיפה חדשה לקריירות של שניהם.בתקליט החדש ד 'אור כבר שר "כמו בן אדם", 12 שירים שאת כולם, פרט ללהיט "כל הכוכבים", הוא כתב בעצמו. ובאמת, כמו שהעטיפה מבטיחה, ד'אור שר יפה. הכל רומנטי, מלודי, עם ניחוחות אתניים, פה ושם הוא יוצא במחול אלקטרוני. רק שד'אור, כך מתברר, מצטיין יותר בביצוע מאשר בכתיבה. זה לא מקרה שהרדיו טוחן את השיר שכתב לו ארקדי דוכין. ד'אור היה יכול להשביח את הדיסק שלו אילו הוסיף לו כמה שירים משל יוצרים אחרים. הבחירה שלו להקליט כמעט אך ורק שירים של עצמו, היא בהחלט בעוכרי תקליטו החדש. | | | | |
| | | | | כנסיית השכל, "רוץ ילד"
| | | | | | יורם חזן הולך תמיד קצת שפוף. מין יציבה כזאת שנותנת תחושה כאילו חלק די גדול מהצרות של העולם מונח על כתפיו. טוב, בואו ניפרד כאן מהפיוט המיותר. הרי חצי מהישראלים מתגאים ביציבה הזאת, כנראה משהו שקשור בגן היהודי. אלא שהפעם יש לו סיבה טובה.אחרי התקליט הקודם של כנסיית השכל, שהיה מלא בלהיטים אהובים וזכה להצלחה גורפת הן אצל הקהל הרחב והן אצל מעצבי הטעם, ברור היה שהציפיות יהיו הבעיה הכי גדולה של "רוץ ילד". החדשות הטובות הן שאפשר לנשום לרווחה. הדיסק החדש בהחלט אינו נופל מקודמו. הוא אולי אינו מפתיע, כבר בקודם גובש הצליל הייחודי שלהם, והכישרון בכתיבת שירים זוכך לנקודה שבה הרכב הופך בעל חשיבות.ובכל זאת, בעזרתו של שלומי ברכה, שמצא דרך נכונה לחבר בין טעמו לצליל המזוהה של הלהקה, נוצר תקליט טוב שיש בו מספיק להיטים וגם מעט חידושים מוזיקליים כדי שהוא יישמע כמו העודף של קודמו. בעיקר בולטת עבודת הפסנתר, שמרככת את צליל הגיטרות הדומיננטי ואת השירה של חזן, שלעתים נופלת קורבן לדומיננטיות של עצמה.כדרכם של הרבה יוצרים, אחרי תקליט שהצליח מאוד, יש קושי עצום לשכנע את הקהל שהמוצר החדש הוא באמת חדש. אבל גם מאזינים סקפטים חייבים להודות שיש בתקליט הזה את כל מה שצריך כדי שייחשב לצעד הוגן קדימה. גם אם הספיק להם אקדח אחד של מאיה. | | | | |
| | | | | מיכה שטרית "סנטיאגו דה קובה"
| | | | | | את המחמאה הגדולה ביותר בשנה האחרונה קיבל מיכה שטרית משלמה ארצי, שבחר אותו כאמן האהוב עליו במסגרת הקמפיין של רשת גימ"ל. ארצי ציין את החום של שטרית ואולי קלע ללב העניין. הרבה כותבים שירים יפים, הרבה יודעים לשיר, מעטים יודעים לגעת ממש בלב.שטרית הוא לא האב טיפוס של כוכב רוק נערץ. הוא לא הגבר הכי חתיך בעיר, וגם על מה שיש הוא לא מקפיד במיוחד. אין בו כריזמה שעוברת טוב בצילומים או בראיונות עיתונאיים. אם יחזור יום אחד הרוק הישראלי לאצטדיונים, יצטרך שטרית לחשוב היטב כיצד הוא מחשמל 10,000 איש בהופעה של שעתיים.אבל הוא יודע לכתוב שירים. ושירים הכי יפים. בתחום הזה הוא בקבוצה העילית, בין המצטיינים באמת. שיריו בנויים בקטן, על רעיון עדין ומבנה פשוט. הדרך שלו לבצע את השירים שכתב היא מיוחדת במינה. ביחד נוצרת כאן מסה קריטית.בתקליט החדש, "סנטיאגו דה קובה", פותח שטרית את הדלת לכיוון המקצבים הלטיניים, בגזרה הרכה שלהם. לטיני, אבל לא לאגף הסוכר אלא לאגף הבואנה ויסטה. התקליט כולו מתאים לעמוד על המדף לצד תקליטי צ'יל שאפשר לשמוע בשעות הקטנות. "תקליט אווירה" קראו לזה פעם.באופן לא מפתיע, קל להרגיש בידו של המפיק המוזיקלי יזהר אשדות. ברמה הראשונית, הוא פשוט משתתף בקולות רקע בחלק גדול מהשירים. אבל מעבר לזה, הניקיון, הפשטות והפדנטיות בעיצוב הצליל מכילה את מגע היד של אשדות ועוזרת מאוד לתקליט הזה למצות את מלוא הפוטנציאל שלו. כמו במקרה של כנסיית השכל, גם אצל מיכה שטרית, השוואה לתקליט הקודם היא בלתי נמנעת. ואכן, אין ב"סנטיאגו דה קובה" להיט מסדר הגדול של "אינתי עומרי", אבל יש בו יד בוטחת של אמן בעל שיעור קומה שראוי לכל מחמאה ששלמה ארצי מוכן לחלק לו. | | | | |
| | | | | מאיר בנאי, "לב סדוק"
| | | | | | הקריירה של מאיר בנאי מלאה במה שניתן לקרוא לו בהשאלה, אי סדרים. אם בודקים את ארבעת תקליטיו המרכזיים, "גשם", "צבעים משתנים", "..וביניהם" ו"מנגינת הנדודים", קל לראות את האי אחידות או מה שהחבר'ה בפוליטיקה קוראים, זיגזג. שניים מתוכם מצטיינים, אחד הוכרע על ידי הפקה בומבסטית והאחרון היה בלתי ממוקד ולכן התמסמס.במבט על ניתן לומר שמאיר בנאי לא הצליח לעדכן את הצליל שלו לאורך השנים ולכן לא מצא לעצמו מעולם כיוון מדויק. הרי אין ויכוח על כשרונו. הוא זמר נפלא וכותב שירים משובח. ברור שאם הוא לוקח גיטרה ביד ושר אסופה משיריו, הקהל יהיה שלו לשעות ארוכות. הבעיה היא כנראה בדרך שבה הוא מתווך את עצמו, מדי כמה שנים, כאשר הוא מחליט להוציא דיסק.בתהליכים מהסוג הזה, אתה תמיד מקווה שבתקליט הבא הכל פתאום יסתדר במקום ויהפוך לתקליט מופת. אבל ישנה גם האפשרות שהדיסוננס יישמר, ולמרבה הצער גם תקליטו החדש של בנאי, שמתהדר בצילום העטיפה היפה ביותר מכל תקליטי החג, סובל מהפקה מוזיקלית שמדגישה חולשות ואינה עוזרת לו להישמע טרי ורלוונטי.זה נכון הן למקומות שבהם הוא מתפעל מאלקטרוניקה והן למקומות שבהם הוא נותר רוקר מסורתי. רק לדוגמה, בשיר "במכונית מפוארת" הוא חוזר בדיוק לתבנית של "גשם", עם מכות התוף המהודקות לתוך מילות הפזמון. התחושה היא של דה ז'וו מיותר."לב סדוק" מתכתב חזק מדי עם רוק ישראלי משנות השמונים, ועם רוחו של לואי להב מהתקופה ההיא. הדרך שבה בוחר בנאי להדגיש כוח ועוצמה או לחלופין הגישה שלו לשאלה "איך מסדרים בלדת רוק שקטה?", הופכת את התקליט כולו למוצר מעט תלוש, וחבל. שכן השירים ברובם יפים, ובנאי שר היטב, כמו תמיד.הוא עדיין בעל הקול החזק ביותר במשפחתו ואחד הטובים במוזיקה הישראלית. בנימה אופטימית ניתן לקוות שבמופע יעברו השירים מטמורפוזה קלה, יקבלו צבעים נוספים או אחרים, ואפשר יהיה להתיידד איתם ביתר קלות. | | | | |
| | | | | שרית חדד, "אשליות מתוקות"
| | | | | | "אשליות מתוקות" של שרית חדד דוהר העירה בשמחה על גבו של מוטי, האיש שמבטיח לה מכירה של עשרות אלפי עותקים. זה הדיסק התשיעי של הזמרת, אם כי בספירה אחרת, שבה מחשבים רק אלבומים מושקעים ותקניים, זה הרביעי שלה. בשני המקרים, יבול עצום לאמנית כל כך צעירה.התקליט הקודם של חדד, "לעשות מה שבא לי", היה חלש במיוחד, והציג מבחר שירים מפוהקים, עד שנדמה היה כי שרית הפעלתנית הקליטה אותם בין המנות של איזו ארוחת צהריים. התמזל מזלה של חדד והיא עלתה בזמן על הלהיט של נטליה אוריירו וביצעה לו גרסה עברית, "קח את הכל", ולכן יצאה מהסיפור ללא פגע.רק שנה עברה, והופס, הנה בא עוד אחד. וראו זה פלא, העייפות דווקא נמוגה. "אשליות מתוקות" הוא התקליט הטוב ביותר של חדד עד היום, ולא סתם, אלא באופן שמאפשר כבר להתחיל להתייחס אליה ברצינות.כמעט חצי מהשירים כתב והפיק מוזיקלית קובי אוז, קבוצה שנייה כתבו חדד בעצמה ביחד עם דוד זיגמן ואותם הפיק שי ראובני (שני שירים נוספים כתבו יוצרים אחרים, אהוד מנור תרם טקסט לאחד). התוצאה לא רק אחידה רוב הזמן באיכותה, אלא גם מאפשרת לנו ולחדד להבין מי היא באמת שרית האמיתי ת.אפשר לומר שחדד ממצבת את עצמה סופית בתור "הבחורה שלא אוכלת חרא מאף אחד". נראה שהיא שרה כל כך הרבה פעמים את "אל תקרא לי סנובית" ("כמו סינדרלה") עד שהיא השתכנעה שזה הייעוד שלה בחיים. רוב שירי התקליט החדש מושרים בגוף ראשון, מפיה של ישראלית צעירה עם בעיות באהבה, שלא מוכנה לצאת פראיירית.חדד היא הקול החדש שמייצג את נערות הפרברים באשר הן. אלה שאינן מגדירות עצמן, חס וחלילה, פמיניסטיות, אבל יודעות מה מגיע להן. כמו בחיים, גם בתקליט, לפעמים הן אומרות את זה טוב יותר, לפעמים פחות. אבל בסך הכל נראה ששרית דווקא נהנית. דיסק מאוד שמח. | | | | |
| | | | | נערי רפול, "אהבה כתומה"
| | | | | | קובי אוז הוא איש רציני. נתעלם מהפרסומות המנדנדות לחברת חשמל ונתייחס אליהן כאל התבזות קלה שהיא פרנסה מצוינת. בשאר הזמן אוז עסוק בשנים האחרונות בהקמת הלייבל החדש שלו, לבנטיני, שם הוא מטפח כשרונות. באופן טבעי הוא נמשך לאמנים מסוגו, בודדים או הרכבים, שרוצים להמציא מחדש את צליל המיינסטרים הישראלי כשהוא מורכב ממיקס חדש שהוא יותר מזרח תיכוני, שמח, ומכיל פתיחות להיפ הופ ורגאיי. הטקסטים אמורים להיות קרובים יותר לשפת המדרכה, עברית אקלקטית שנעה בחופשיות בין הגבוה לנמוך, אך לא משדרת עילגות ונמנעת מאינגליזמים לסוגיהם.פישי הגדול והדג נחש היו נסיונות מעט בוסריים שלא הצליחו בינתים להמציא סאונד ישראלי חדש, אבל הנה, בניסיון הבא שמבצע אוז לכבוד פסח זה הצליח לו מעל המשוער. "אהבה כתומה" של נערי רפול הוא תקליט הבכורה הרענן ביותר שנשמע כאן מזה זמן רב. מצד אחד זה תקליט פופ נטול יומרה, מצד שני שקשוקה נעימה שבה הפזילה הפנימית אל מוזיקה ישראלית עממית משתמשת בכל חידושי הזמן כדי להביא משהו לגמרי חדש וטעים לעיכול.יש כאן אווירת חאפלה, ניגון ראפרי רך, קמצוצי טראנס ואפילו את עיוותי הקול שאיש לא מתאפק איתם כרגע. יש רמזים לאקסטזי ולמצב, אבל אין נדנוד והטפה. המגע של קובי אוז, שהצליח כל כך בטיפקס, מתורגם כאן שוב לתקליט שמתקשר במקביל עם כל שדרות העם. חיילים ישירו את זה, גם בחתונות זה ילך טוב ובלי להפריע זה יעבור גם אצל מעקמי האף לסוגיהם (לפחות אותי זה עבר).אפשר כמובן לטעון שנערי רפול דואגים לצעוד רק על קרקע בטוחה. שקשה לזהות מה באמת המטען של שני היוצרים שעומדים מאחורי ההרכב הזה, האם זה פרץ חד פעמי או תחילתה של קריירה מפוארת. אבל כל אלה הן רק שאלות לדיון. בשורה התחתונה, "אהבה כתומה" של נערי רפול הוא התקליט הכי מפתיע שתמצאו בחג הזה בחנות התקליטים שלכם. | | | | |
| | | | | גלברט, My Favorite Vacation""
| | | | | | לא במקרה כתובים שמו של עדי גלברט ושם הדיסק החדש שלו באנגלית על העטיפה. אחד הלוקסוסים הקטנים שיכולה הסצנה האלקטרונית להרשות לעצמה הוא עטיפות מחופשות לתקליט מחוץ לארץ, כולל צילומים שחלקם נעשו בבית (ליתר דיוק בבית שימוש) וחלקם באירופה הקלאסית. והיי, גם זה לא מעט.האמת היא My Favorite Vacation"ש" לא שייך לסקירה הזאת בכלל. סביר להניח שגלברט לא עשה כל מיני תכנונים מוקדמים כדי שהדיסק שלו ייקלע לסופת המצות שלפני הפסח. הדיסק הזה הוא חלק מגל עקבי ומוצלח של יצירות אלקטרוניות שיוצאות כאן בשנה האחרונה, ובאופן ספציפי יותר, חלק מהמוזיקה שיוצרת חבורה צעירה ומוכשרת המרוכזת סביב חברת התקליטים הקטנטנה, Fact.הדיסק עצמו לא קל להאזנה, ולוקח זמן לתקשר איתו כיחידה שלמה. מובן שהקטעים המתקתקים יותר, עם השפעות האיזי ופסקולי הסרטים הם אלה שיותר מצאו חן בעיני בהאזנות ראשונות. אבל אם מקשיבים לזה יותר, אפשר בהחלט להיסחף אחרי העולם הצלילי שמייצר גלברט.ואולי הגיע הזמן שכל החברים מכיתת האלקטרוניקה ינסו להוסיף פה ושם קצת מילים ואיזו זמרת טובה, מה שקוראים אצלכם ווקאלז. מה דעתכם? | | | | |
| | | | | סאבלימינל, "אור מציון"
| | | | | | חברת התקליטים הליקון היא כבר כמה שנים הזהירה והמסחרית בחברות התקליטים המקומיות. הליקון לא מחתימים אף אחד אם אין להם תחושה שהוא יכול להביא תקליט זהב. לכן תקליט הבכורה של סאבלימינל הוא אולי לא תקליט ההיפ הופ העברי הראשון, אבל הוא הראשון של הליקון והוא מסמן את המוכנות של המיינסטרים להיכנע להיפ הופ מקומי.הנטייה הראשונית היא לראות בהתעוררות ההיפ הופ תופעה חיובית. זה קצבי, זה מחייב את הזמרים ליצירתיות גבוהה הן בבחירת העטיפה המוזיקלית והן בטקסטים, זה מעניין, זה בדרך כלל מביא אמירה, וגם משמש פה למגזרים שמרגישים מקופחים.כדי להבין יותר את הרקע המוזיקלי שעליו צמח סאבלימינל, כיתתי רגלי לחנות הבגדים של צ'ולו בדיזנגוף סנטר, המכה של הסצנה, ורכשתי תמורת מאה שקל את שני האוספים "מיקרופון למקסימום" ו"ישראלים עצבניים אחד אחד". אוספים מפתיעים לטובה. לאטלאט, ככל שעובר הזמן, העברית מתרגלת למקצבים האלה, וגם הם אליה. זה עדיין לא באמת מבריק, אבל זה רענן ואפשר בהחלט להיסחף עם זה.מצד שני, בניגוד להיפ הופ אמריקאי, שבו המילים, בסלנג שחור קשה, הופכות באוזניים עבריות לג'יבריש מרגיע, בהיפ הופ העברי אתה מבין כל מילה, ולפעמים אחרי חמש דקות של נאום מפותל על שוטרים, שחיתות וכבוד, זה כל כך משעמם שבא לך לחסוך להם את העבודה ולירות לעצמך בראש לבד.הדיסק החדש של סאבלימינל נפתח בהצהרה דרמטית, "הוא בא מהרחובות המטורפים של תלאביב. בעצם אדם רגיל, כמו כולם. אך כבר בצעירותו איגד סביבו אנשים רבים שנלחמו ביחד ולחוד למען מטרה אחת חשובה: להוציא את ישראל מהחשיכה המילולית והשממה האמנותית ששרתה עליה במשך כל כך הרבה שנים".אכן יומרני. אחר כך הוא מסביר ביתר פירוט. "לא בוגדים בבורגר ראנץ'", "את הבנות שאתם רוצים אנחנו כבר פתחנו" וגם מציג את עצמו, "אני סאבלימינל יואב, אקדח מתחת למושב". או.קיי, הבנתי.סאבלימינל, כך מתברר, מוביל את הבשורה שאחד המגזרים המקופחים בישראל הם גברים, ימנים, "עם תלתלים על החזה" (כמו שהסביר בראיון), שרוצים קצת יותר גאווה לאומית, ואם אפשר גם שימצצו להם. האמת, למה לא? גם להם מגיע. זה אולי קצת תינוקי, אבל גברים תמיד אהבו לגסס, ועכשיו כשמילואים הם דבר כל כך לא פופולרי, חייבים למצוא תחליפים.התקליט החדש, "האור מציון", פחות משוחרר מהאוספים המחתרתיים של צ'ולו (שבהם יש לסאבלימינל נוכחות בולטת). כאילו סאבלימינל הוא ילד שהרגיש שהוא צריך להתנהג יפה ליד ההורים. הטקסטים ארוכים מאוד ולעתים טוחנים דק מדי את אותו רעיון. הפזמונים יכלו ברובם להיות טיפה יותר משויפים, וחבל שסאבלימינל ממעט להשתמש בדגימות מתוך שירים קיימים, כמו שכל כך אוהבים הקולגות באמריקה. השיר היחיד שזוכה אצלו לערבוב אמיתי הוא "חי לי מיום ליום". במוזיקה הישראלית יש ליינים הרבה יותר ממזריים שסאבלימינל היה יכול לגאול. בכל מקרה, מעניין לאן זה יתפתח. | | | | |
| | | | | מיקה קרני ומיקי שביב, "עולם אחר"
| | | | | | אנחנו מתקרבים לסוף, ולשוליים. תקליט הסולו שהוציא מיקי שביב לפני שנה לא זכה לחשיפה גדולה. גם תקליטה השני של מיקה קרני התקבל בקרירות יחסית. אולם השניים, שהפכו גם לזוג, החליטו שאין להם כוח לשיטה הישראלית של להוציא תקליט באופן דרמטי אחת לכמה שנים. כמו אמני אינדי בעולם, הם בחרו למצוא נתיב חדש. הם הקליטו שישה שירים והוציאו אותם כעת בתור מיני תקליט במחיר מוזל.וטוב שעשו כך. ייתכן שעד שהיה מצטבר אצלם מספיק חומר לאלבום שלם, היה עובר עוד המון זמן, והשירים שכבר נוצרו יפים, חבל לחכות איתם. בין השישה, השיר שהגיע אחרון בפסטיבל הזמר, "כנראה", גרסת כיסוי מקסימה ל"אצלי הכל בסדר" וארבעה שירים חדשים ויפים, במסורת הלואופיי. שביב וקרני נשמעים כמו מי שהקליטו בבית, באינטימיות, שירים שאינם מתחנפים לאיזה טעם או לדרישה מסחרית.שירים שאחד יותר יפה מקודמו, וכשהתקליט הזה מסתיים, אתה מרגיש בדיוק כמו אחרי ארוחה רצויה שבה לא הגזמת עם האוכל. אפשר פשוט לקום וללכת הלאה עם חיוך. בליל הסדר, מול כל הדרמה המשפחתית וכמויות האוכל התפל, כדאי להחזיק את הדיסק הזה בתיק היד, כמו פלסטר או טמפון חירום. | | | | |
| | | | | אחינועם ניני וגילי דור, "אוסף ראשון"
| | | | | | ואחרון חביב הוא אוסף. יש מצבים שבהן העובדות מדברות בעד עצמן. אחינועם ניני, האשה שביצעה את שיר הנושא מתוך הסרט עטור האוסקרים "החיים יפים", היא אחד האמנים הישראלים המצליחים ביותר בעולם. נכון, היא לא מדונה, גם לא שאדיי. הנסיונות לכבוש את אנגליה וארצות הברית נכשלו בינתיים. גם שלטי ענק שנתלו בשעתו על מאות אוטובוסים ענקיים בלונדון, לא עזרו לה להתחבב על האנגלים. מצד שני היא זוכה ליחס חם אצל האיטלקים, הצרפתים ורבים אחרים.הקריירה הישראלית שלה, שנוהלה במקביל על אש קטנה, בעצם מעולם לא הגיעה לשיא. החותם הגדול ביותר שהשאירה ניני כאן הוא להיט החתונות העל זמני "הוא" ("בואי כלה") וקהל אוהד שמתרשם מאוד מיכולותיה הקוליות, גם אם לא ניתן לו לנהל איתה דיאלוג רציף.אני מודה שניני עוררה אצלי מתחילת דרכה חוסר נוחות מסוים. היא תמיד נראית כמי שרוצה לתת מעט יותר ממה שאתה רוצה לקחת. זכורה למשל הופעה אצל גבי גזית, בתכנית אירוח טלוויזיונית, שבה שמחה ניני לאלתר שיר לכבוד המנחה, באופן שהיה מתאים יותר לסטנדאפיסט מליגה ב'. גם הקטע שבו ראו אותה "אונסת" את סטינג, שאותו חיממה בהופעות בצרפת, לשי ר איתה דואט, גרם לי לנוע באי נוחות בכיסא.זה יכול להישמע קטנוני, אבל הרצון הזה לרצות להראות כמה היא מצטיינת, שתורגם לצורך כמעט כפייתי להפגין שליטה קולית בכל מחיר, היה בעוכריה כבר בסיבוב ההופעות הראשון, שם היה קשה להשתחרר מהרושם שניני לוחצת מדי. ההנחה שלי אז היתה שזה שלב בהתפתחות, דבר שיעבור כשתקבל הכרה.אלא שלאחר כל השנים שעברו נראה שזה עניין של גישה. לכן למשל, הגרסאות שלה ל"שיר משמר" או "פזמון ליקינטון" (שיר הילדים האהוב עלי ביותר) נופלות בעיני בהרבה מגרסאות של זמרות אחרות, מאסתר עופרים ועד יהודית רביץ.האוסף החדש, ובו מיטב ההקלטות שלה בעברית, מכיל 18 שירים שיוצרים ביחד נפח תוכן שאין להתעלם ממנו. חלקים ממנו ממיסים גם מאזינים סקפטיים כמוני. כך לדוגמה, "בעיניה" ("משאלה") ו"מזמור לילה" ("קרן אור"). לעומתם יש באוסף קטעים כמו "פרנויה", מהמעצבנים ביותר שהוקלטו אי פעם בעברית.על תמונת העטיפה ניני צוהלת, מבצעת ביחד עם גילי דור פרפראזה על עטיפת "אבי רואד" של החיפושיות. למה זה טוב? מה זה מוסיף? רק לניני הפתרונים. אני מניח שלטעון שוב שניני צריכה למצוא נקודת אחיזה אמיתית, ל הבין מי היא באמת, להיפטר ממניירות הג'זיסטית וממניירות בכלל ולהקשיב יותר לטקסטים שאותם היא שרה, יציג אותי באור פאתטי. זו ניני, זה אופייה, והיא באמת תסתדר גם בלעדי. עובדה. חג שמח.לתגובות (גם בעברית): uchovsky@hotmail.com | | | | |
| | | | | מק,ליד הקדימו את זמנם
| | | | | | שני דיסקים שייכים לערימת הפסח הזאת, אך יצאו כבר לפני חודש ויותר. הראשון הוא הדיסק החדש של ארקדי דוכין. זה דיסק מעט לא אחיד, צריך להתרגל לדמותו החדשה של דוכין כבחור קופצני. אבל כשמתרגלים זה דווקא די כיף.גם הדיסק של שרון חזיז, כדרכם של רוב תקליטי הפופ, מכיל קבוצה לא אחידה של שירים. מצד אחד שיר הנושא, "פנסים", הלהיט הכי מתוק של הזמן האחרון, ומצד שני שירים שלא באמת שווה למות בשבילם.בכל מקרה כאן המקום לתהות על חלק מהביקורות שנכתבו על חזיז. בקיצונית שבהן נכתב ש"אין לה את זה", אמירה משונה על רקע הצלחת חלק מהשירים ברדיו, והעובדה שגם בתקליטים של הרכבי פופ איכותיים כמו אול סיינטס יש לעולם לא יותר משלושה שירים טובים.חזיז אמנם לקחה הפסקה ארוכה בין התקליטים שלה ולכן דמותה מעט מעומעמת בתודעה, אבל היא זמרת פופ מוצלחת ויש בדיסק הזה לא מעט שירים להוכיח את זה. כדאי לקוות שהיא תיכנס עכשיו לקצב עבודה תקני יותר, וכמובן כדאי שגם בתקליט הבא יהיו שני להיטים של עברי לידר. | | | | |
| | | | | מק,ליד ד"ש מקרןאן
| | | | | | לפני מספר שבועות פרשתי כאן את סיפורה המלבב של קרןאן, היוצרת הישראלית שמרשימה את פריז. החל מהשבוע יונח גם על המדפים בארץ תקליט הבכורה שלה, "הביוגרפיה של לוקה פיליפסן", שהוא יפה וענוג כמו עור הפנים של קתרין דנב. מדובר ביהלום, לא פחות. אם תקשיבו לו בריכוז, תוכלו לשמוע את המים השוצפים בסיין. | | | | |
| | | | | מק,ליד 4 התקליטים הכי טובים בערימה
| | | | | | יוסי בנאי:בגלל הבגרות והמצוינות שעושה געגועים לאיזה שקטמיכה שטרית:בגלל שזה התקליט הכי מרגיע בערימה והכי נוגע ללבמיקה קרני:כי זה יפה, קצר וזול. הגרסה ל"אצלי הכל בסדר" חלומיתנערי רפול:המרענן הרשמי של החג. תקליט שיוציא חיילים מדעתם | | | | |
|
| | |
