לתת כשאתה אוהב טוביה לוונשטיין מגדיר מחדש את המושג אופטימיות. כשנודע לו שבתו ברוריה חולה בסרטן, פצח בריקודים כדי להמחיש את בטחונו בהחלמתה המלאה אירית רותם­צפרוני 04/04/01 כשברוריה, בתו של טוביה לוונשטיין, חלתה בסרטן, הרופאים העריכו שנותרו לה רק חודשים ספורים לחיות. היא היתה רק בת שבע וחצי כשהתגלה אצלה גידול ממאיר בגזע המוח, אבל אבא שלה הסביר לה במה בדיוק מדובר והבטיח שביחד הם הולכים לנצח את המחלה. לחברים שבאו אז לעודד ולנחם, הוא הבטיח שעוד ירקוד בחתונת בתו. היום ברוריה לוונשטיין בת 19. לפני כחודשיים התארסה ובקרוב תתחתן. בעקבות החלמת בתו הקים לוונשטיין לפני כעשור את ארגון "קו לחיים", שמעניק סיוע כספי ונפשי לחולים קשים ולבני משפחותיהם.לוונשטיין, 45, נשוי לנחמה וגר בקיבוץ הדתי שעלבים, בו למד בישיבת הסדר ועשה את שירותו הצבאי. הוריו היו חברי גרעין הנח"ל שהקים את הקיבוץ ב­1951, וכשהתחתנו עברו לתל אביב ומאוחר יותר לפתח תקווה. גם לוונשטיין איננו חבר הקיבוץ, אלא עובד חוץ שבחר לחיות ולעבוד בקריית החינוך אשר בקיבוץ. כבר 26 שנים הוא חי שם. במשך 18 שנים עבד כגזבר קריית החינוך. בשנים האחרונות הוא עוסק רק בפרויקטים מיוחדים, ואת עיקר זמנו ומרצו משקיע בארגון שהקים.לבני הזוג לוונשטיין תשעה ילדים ביולוגיים ושניים מאומצים. הם גרים בדירת ארבעה ח דרים. "מה זאת אומרת איפה כולם ישנים?", מתפלא לוונשטיין, "איפה שיש מקום. לפי דעתי הבעיה של הנוער שלנו היא שלכל ילד יש את החדר שלו והמחשב שלו. גדלתי בבית שהיו בו ארבעה אחים ואחות ועוד שבעה ילדים מאומצים. אבא היה שכיר ואמא היתה מורה. בבית היו רק שני חדרים, ההורים ישנו בחדר שהיה גם סלון. הילדים ישנו בחדר השני, במסדרון, במרפסת. חונכנו לכך שכשיש ילדים שאין להם בית, מביאים אותם הביתה ואחר כך גם מחתנים אותם. חונכנו לדעת שכשיש אתגר ושכשיש אידיאל שום קושי לא עומד מולך".החינוך הזה, מתברר, הוכיח את עצמו בשעה הכי קשה של חייו. לפני כמעט 12 שנים, הבחין פתאום לוונשטיין שבתו השלישית, ברוריה, מחזיקה את הראש בצורה מוזרה. הוא חשב שיש לה בעיית ראייה. רופא העיניים שלח אותה לעשות סי.טי, ובצילום התגלה גידול בראש. "הגענו לנוירוכירורג הכי נחשב בארץ והוא אמר שאין מה לעשות, שניתן לה כמה חודשים של כיף וזהו", הוא מספר. "שאלתי אותו 'אתה בטוח שאין אף אחד שיכול לעזור לה?', והוא הראה לשמיים. אמרתי 'אז יש לנו את הרופא הכי טוב'". לוונשטיין, למרות התחזיות הקודרות, חיפש דרך להציל את בתו והחליט לנסוע איתה ל ארצות הברית. לאשתו הוא אמר אז: "כל החיים אנחנו עובדים על עצמנו כדי שכשיגיע רגע הניסיון, נוכל לעמוד בו. הגיע הרגע".כשנודע לחברים משעלבים על מחלתה של ברוריה והנסיעה לארצות הברית הם הגיעו כדי להיפרד, אבל בעיקר לנחם. "אל תנחמו אותי", ביקש מהם ויצא בריקודים. ריקודים? "כן. רקדתי", אומר האיש שהמושג אופטימיות פשוט קטן עליו. "ידעתי שאני הולך לעבור תקופה קשה, אבל אחר כך הכל יהיה בסדר. הבטחתי שארקוד בחתונה שלה, ורציתי להמחיש את מה שהרגשתי. כשכולם מסביב ראו שחור ואני ראיתי שיהיה טוב, רציתי להעביר להם את ההרגשה שלי". הם נסעו לניו יורק, לפרופסור נודע שהסכים לנתח אבל הזהיר מתוצאות קשות, אולי גם בלתי הפיכות. מהניתוח, בו הוסר מרבית הגידול, יצאה ברוריה משותקת ועיוורת. כשהגידול נעלם, אחרי סידרה מתישה של הקרנות וטיפולים כימותרפיים, התפנה לוונשטיין לטפל בתופעות הלוואי של הניתוח עצמו: שיתוק ועיוורון. לא היה לו שום ספק, הוא אומר, שגם מהצרה הזאת הילדה שלו תצא. "חיפשנו בכל ארצות הברית מקום שיחזיר לברוריה את הראייה. מצאנו דייג, שפעם היה רופא עיניים. הוא אמר שאפשר לסדר שהמוח ימצא תחליף לפגי עה שיש לה, טען שהמוח יכול למצוא דרכים אחרות למלא את החסר. הוא נתן לה תרגילים ולימד אותה לפתח אפשרויות ראייה אחרות, וברוריה, ברוך השם, רואה. שנתיים היא עברה כל מיני טיפולים וניתוחים של השתלות עצבים ושרירים. דברים שהיו אז נסיוניים והסכמנו לנסות. חצי שנה היינו בארצות הברית ואחרי כן נסענו הלוך ושוב לטיפולים", הוא אומר. כדי לממן את עלות הטיפולים והנסיעות מכר דירה שהיתה לו בפתח תקווה ושחרר חסכונות. כשזה לא הספיק, התגייסה כל המשפחה להשלים את החסר. כשברוריה החלימה מהסרטן, חזרה לראות ושוב עמדה על הרגליים, הקים ביחד עם אשתו את ארגון "קו לחיים", במטרה לסייע ולהנחות משפחות שילדם חלה פתאום במחלה קשה."כשהיינו בארצות הברית התוודענו לקשיים של משפחה שיש לה ילד חולה, גם הכספיים, גם המנטליים, גם הקושי להשאיר את הילדים האחרים לבד בבית", הוא מסביר. "אחד מהקשיים הגדולים זה להיות המחליט בדברים שאתה לא מבין בהם, כי הרופאים האמריקאיים נותנים כמה אפשרויות. החלטנו להקים את הארגון כדי שילדים ומשפחותיהם לא יעברו את הקשיים שעברנו אנחנו".הם התחילו עם ילדים חולי סרטן ומהר מאוד עברו לעזור גם לחול ים קשים אחרים, כולל מבוגרים. היום יש להם 11 סניפים בכל הארץ והם מעניקים סיוע והכוונה לכל מי שזקוק לכך, בלי הבדל של גיל, מין, גזע או דת. אלפי חולים כבר נעזרו בארגון, שתקציבו ­ כ­24 מיליון דולר בשנה ­ ממומן מתרומות. המדינה משתתפת רק בכשני אחוזים מהסכום הזה. "כל מי שזקוק לעזרה, מקבל אותה", אומר לוונשטיין. "מהרגע שנעשית הפנייה אלינו ועד לרגע שחולה בריא, הוא נמצא תחת המטרייה של 'קו לחיים': ייעוץ רפואי, ויזות, כרטיסי טיסה, ליווי רפואי, דירה בחו"ל, תרגום אם צריך. כל מה שצריך, כולל עזרה ותמיכה במשפחה בארץ". במיוחד גאה לוונשטיין במאות בני הנוער שמתנדבים לעזור באופן קבוע לילדים חולים ונכים, שמרותקים לכיסאות גלגלים וזקוקים לטיפול צמוד. הם גם משמשים להם כמדריכים במחנות הקיץ שמארגנת העמותה. אבל בעוד %95 מהילדים בהם מטפל הארגון באים מאוכלוסיה לא דתית, חלקם גם מהמגזר הערבי, הרי שרוב בני הנוער המתנדבים הם מהמגזר הדתי. "פנינו לתנועות נוער, לבתי ספר תיכוניים, זה לא עזר. לחבר'ה הלא דתיים אין את הזמן והכוחות. העבודה עם ילד נכה קשה מאוד, פיזית ומנטאלית. צריך להאכיל, לרחוץ, להחליף. אבל מק בלים מזה כל כך הרבה. לומדים שהלתת הוא הקבלה הגדולה ביותר".לוונשטיין מספר כי "יש לנו בהרי הכרמל את מחנה הקיץ הכי גדול בעולם לילדים נכים. 370 ילדים, רובם על כיסאות גלגלים, שעושים כל מה שילד בריא יכול לעשות. הם עושים אומגה, מטפסים על הרים, טסים בהליקופטר ובמטוס, חלקם גם צנחו. בשנה שעברה נסענו לשוויץ לעשות סקי ובמאי שוב יוצאת קבוצה. אין דבר שילד נכה לא יכול לעשות. זה נותן להם מוטיבציה לא להיות נטל על החברה, ללמוד טוב, להתגייס לצבא. יש לנו ילדים נכים שהתגייסו. המטרה שלנו זה לתת לילדים את כל הכיף, ההנאה והאושר שנחסכו מהם בגלל המחלה. המוטו שלנו הוא 'חיוך קטן של אושר מנצח מחלה גדולה'".לילדים החולים נותן לוונשטיין לקרוא את הספר "כוחו של התת­מודע" של ג'וזף מרפי, ד"ר לפילוסופיה ולתיאולוגיה, שכתב רב מכר על הקשר שבין מחשבותינו לבין איכות חיינו. "לפעמים אנחנו גם עוברים עם החולה על הספר", הוא מספר, "כדי שיבין שהכל תלוי בו. אנחנו נותנים את התמיכה והסיוע, אבל הוא צריך להביא את האופטימיות. לאופטימיות יש כוח ריפוי. האופטימיות היא ההחלמה". בפתח הספר, שראה כאן אור כבר לפני כעשור (בהוצא ת אור עם), ולאחרונה יצא במהדורה מעודכנת, כותב מרפי: "ראיתי נסים קורים לגברים ולנשים בכל תחומי החיים ברחבי העולם כולו. נסים יקרו גם לכם, כשתתחילו להשתמש בכוח המופלא של תת­המודע שלכם". בהמשך הספר הוא כותב: "ראיתי את כוחו של התת­מודע מחלץ אנשים ממצבי נכות, ומחזירם להיות שלמים, חיוניים וחזקים. נפשם שחררה אותם לצאת אל העולם, לחוות אושר, בריאות ועליצות".נפשו של האדם, יודע לוונשטיין, היא גורם חשוב במחלה ובריפוי. נפשם של הסובבים את החולה חשובה לא פחות. כשמגיעה לארגון פנייה לעזרה, הוא עצמו מגיע לביקור בית. "מאחר שאנחנו יודעים שלסביבה יש חלק גדול בריפוי ובמחלה, צריך לראות מה קורה בסביבה הקרובה של החולה. סביבה תומכת נותנת כוח לחולה. לברוריה היה את הכוח הזה, זה השדר שהיא קיבלה מההורים", אומר לוונשטיין, שמצליח להפיח רוח של תקווה ואופטימיות בכל מי שנמצא בקרבתו.­ במהלך המחלה של ברוריה, לא קרה שנסדקה קצת האופטימיות האדירה שלך?"לא, אבל היה רגע מאוד קשה. אחרי חצי שנה של טיפולים קשים מאוד, היתה לברוריה סתימת מעיים מהכימותרפיה. היא עברה, בלי הרדמה, טיפול לפתיחת המעי. שמעתי אותה צוע קת והרגשתי שאין לי כוח יותר לעמוד בכאבים שהיא עוברת. אמרתי 'ריבונו של עולם, אין לי כוח יותר'. אבל גם ברגע הזה ידעתי שהיא תבריא".­ איך אתה מגדיר אופטימיות?"ריאליות. אדם פסימי הוא לא ריאלי, כי כל דבר שהוא מתחיל לעשות ולא הולך לו, הוא מפסיק. הוא רואה את הכישלון מראש, ואז נכשל. אנשים פסימיים כל הזמן עוברים מבעיה לבעיה. האופטימיות נותנת לאדם לעשות כל דבר, וגם אם הוא נתקל בקשיים, הוא מתגבר עליהם ומצליח".­ יש איזה משהו שלא הצלחת להגיע אליו והיית מאוד רוצה?"כל מה שאני מבקש זה שיהיה לי מספיק כסף לעזור לאחרים. אין הנאה יותר גדולה מלעזור לאחרים".­ אופטימיות היא תכונה מולדת, או נרכשת?"זו תכונה חינוכית. אם גדלת בסביבה שחינכה אותך לעמוד בפני קשיים ולא להרתע מהם, אתה גדל להיות אופטימי, כי הרי בכל מה שאדם עושה יש קשיים. אני גדלתי בבית מאוד אופטימי. סבא שלי, מאיר דוד לוונשטיין, היה חבר הכנסת הראשונה והוא גם חתום על מגילת העצמאות. הוא הגיע משוויץ, שם היה איש עשיר. בשביל להיכנס לארץ שילם לבריטים את כל הכסף וחי כאן חיים מאוד פשוטים, אבל תמיד היה אופטימי. הסבא מצד האמא הי ה חבר באצ"ל. אצלו בבית היה מחסן נשק והוא נפצע, אבל תמיד ראה דברים באופן אופטימי. אופטימיות זה מלשון אופטי, זה איך אני רואה את הדברים. זה המשקפיים שאתה שם על עצמך. הכל זה עניין של ראייה. תמיד צריך להסתכל על החיים בחיוב. לצאת החוצה בלילה ולא לראות את החושך, לראות את הכוכבים".