עברית בלי שגיאים / הזירה הלשונית מי קובע מהי שגיאה לשונית? מה קורה לה כשהיא הופכת נחלת הכלל? האם תיתכן התפתחות דינמית של השפה בלי "שגיאות" רוביק רוזנטל 30/03/01 לעתים קרובות אני מקבל מכתבים או מסרי דואל המבקשים ממני להתייחס לשגיאות לשוניות. אני מהסס אם לענות על המסרים האלה מתוך שאלה עקרונית שאין עליה תשובה ברורה: מהי בעצם שגיאה? מי קובע מהי שגיאה? מה קורה לשגיאה כאשר היא הופכת נחלת הכלל? האם אפשר להעלות על הדעת התפתחות דינמית של השפה בלי "שגיאות", שנולדו כדי למלא צורך מסוים והן הופכות לחלק מהשפה התקנית לאחר תהליך של ברירה? שפה אינה מערכת מתמטית שכלליה נקבעים בהנחות ומושגי יסוד מוסכמים, ואין בה אקסיומות. "שגיאה" שראוי להיאבק בה היא שגיאה העומדת בניגוד ברור למבנה הבסיסי של השפה, למרקם היסוד שלה. לעומת זאת, שגיאה המנוגדת לקביעה מקרית או שרירותית שקבע מוסד כלשהו מתישהו, אפילו אם הוא יוצרי התנ"ך והתלמוד או האקדמיה ללשון עברית, אינה בהכרח פסולה, ולעתים קרובות היא אפילו מביאה את השפה למקום חדש וחביב.יפעת, סטודנטית מעמק הירדן, וכהגדרתה, אחת שאכפת לה מהשפה העברית, כותבת: "כל כך הרבה פעמים אני נתקלת בטעויות רבות, נפוצות, החוזרות על עצמן שוב ושוב. הדבר מטריד בעיקר כאשר אותן טעויות מרגיזות נשמעות מפי מרצים ומורים בישראל, במערכת החינוך ובמוסדות להשכלה גבוהה, ואפילו מפי שדרני רדיו אחדים". שגיאה ראשונה שעליה מצביעה יפעת: "בעברית צריך לומר 'לוודא', 'לטאטא', 'למלא', וחבל מאוד שגדלנו על 'לוודאות', 'לטאטאות', 'למלאות'. בספר בישול של אמי משנות השישים מודפס שחור על גבי לבן: 'כעת נותר רק למלאות את הסיר'". אז יפעת, לא מדובר בשגיאה אלא בתהליך ברירה, ודווקא הדוגמה שהבאת מוכיחה זאת. במקרא מופיעות גם "למלא" וגם "למלאות", ודווקא הצורה השניה נפוצה יותר. הברירה הטבעית בשפה המודרנית בחרה דווקא ב"לטאטא" ו"לוודא", זו צורה אסתטית יותר והיא מבחינה בין שורשי ל"א לשורשי ל"ה­ל"י, שייגמרו תמיד ב"+ות". כך נוכל להבחין, למשל, בין "לוודא" במשמעות "להביא לידי ודאות", לבין "לוודות" שהוא עיסוק האהוב על כמרים.שגיאה שניה שעליה עמדה יפעת: הזלזול בכבודו של הקמץ הקטן, הגורם לנו לומר צהריים במקום צוהוריים, וצרפת במקום צורפת. בעיני הקמץ הקטן הוא מעין תאונה (שמקורה בתקופה שבה ככל הנראה כל הקמצים נהגו באותה דרך), דווקא מפני שאין כל אפשרות ללמוד מסימן הניקוד מתי תבוא תנועת O ומתי תנועת A. ובכל זאת אנחנו אומרים עוצמה ולא עצמה, חוכמה ולא חכמה. נראה לי שראוי להשאיר גם את נושא זה להתפתחות הטבעית של השפה.טעות נפוצה נוספת, כותבת יפעת, קשורה לשני תוארי הפועל "להסכים" ו"להרשות". אחרי הפועל "הסכים" תבוא אות הקישור ש' ולא ל'. צריך לומר: "אמא הסכימה שנלך לשחק" ולא "אמא הסכימה לנו ללכת לשחק". אחרי הפועל "הרשה" תבוא אות הקישור ל' ולא ש'. צריך לומר: "אמא הרשתה לנו לצאת לשחק" ולא "אמא הרשתה שנצא לשחק". אבחנה יפה, אבל האם הצורות שאת פוסלת הן טעויות? אולי הן שייכות פשוט למשלבי לשון שונים? אולי "אמא הסכימה לנו ללכת לשחק" מתאים יותר לרוח שיחת הילדים, ומבדיל אותו מהמשפט ה"נכון", שהוא משפט של מבוגרים? חומר למחשבה. והמון תודה, יפעת. כטוב באוזניכם נדיר מאוד שתרגום זוכה למחיאות כפיים תוך כדי הצגה, אבל זה מה שקרה בהצגה הנפלאה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון הקאמרי, וזה קרה למתרגם המחזה דן אלמגור, שכבר עשה את זה במחזות שייקספיריים נוספים. אלמגור ניגש אל שייקספיר בהתלהבות של ילד­שפה נצחי, והכניס לטקסט עוד ועוד משחקי לשון ושנינויות שנולדו ישירות מן העברית. ולהלן דוגמיות.קבוצה אחת היא שיבושים קלים של צירופים ופסוקים מהמקרא: "אין פה נפש, ואין פה חיה" (אומר השוטה ביער, א­פרופו בריאת העולם)."אצלך כל כפתור ­ פרח" (רוזלינד לאורלנדו, א­פרופו אוהל מועד אשר בספר שמות)"שמע, אחי, מוסר אחיך" (על יחסי אורלנדו ואוליבר, א­פרופו חכמת משלי)"הנאהבות והנעימות, נפלאה אהבתן מאהבת גברים" (על יחסי רוזלינד וסיליה, א­פרופו דוד ויהונתן)"חזיון העצמות הנשברות" (לתיאור היאבקות חופשית, א­פרופו יחזקאל)"והטיפו התיישים עסיס, וכל העיזים תתמוגגנה" (על חיי המין בדיר, א­פרופו תהילים)"משנכנסים באודרי ­ מרביעין בשמחה" (סח השוטה אבן בוחן, א­פרופו מגילת אסתר)באותה דרך משבש אלמגור פסוקים עבריים מודרניים, וחלקם מעולם הפזמון והשיר: "היו לילות, אך מי אותם זוכר עוד?" (דבר הרועה הזקן, א­פרופו רחל המשוררת)"ואז, כולי שטוף דמע וזבל" (כנ"ל, א­פרופו אלתרמן)"ובינתיים, מי יצילני מרעב?" (אומר אורלנדו, א­פרופו ביאליק)"מקור גאוותו צנח לו כזלזל" (מתוך שיר חיי האדם, על שלב הזיקנה, א­פרופו ביאליק)וגם שיבושי צירופים וביטויים רווחים:"אם תסתפק רק באצבע, הוא יניח עליך את כל היד" (על כוחו של המתאבק)יש גם משחקים בצירופים מודרניים, מחיי היומיום של העברית, מסיסמאות משרד התיירות: "אבל ככל שיענו את התייר, כן ימשיך להסביר פנים שהוא מאושר", דרך חידושי הרפואה: "אני הוא זה שנדבק בחיידק הטורף לבבות" ועד מוסדות הציונות המעשית: "הקרן לעולם קיימת מן היסוד".ולסיום, צירוף חביב ושנון משירו של ז'ק על חיי האדם, המספר על השופט בגיל העמידה כי "כולו חידושים נדושים וציטוטים חבוטים מימי שפוט השופטים".וכל זה, כאמור, על קצה המזלג. תיקון ופולמוס במדור הקודם נפלה, עקב פליטת קולמוס שלי, טעות מצערת. אלביון היא כמובן אנגליה ולא צרפת. "הכפים הלבנים" אותם הזכיר יעקב רוזמרין הם צוקי דובר בדרום אנגליה. בעניין זה חולק על הכתוב עמנואל דודאי. לטענתו, אלביון נקראה כך מפני שכונתה "ארץ הביונדים", משמע, הבלונדים, שהיו כה שונים במראם מתושביה הגאלים של בריטני, נורמנדי וגליציה, הכהים ואדומי השיער. מילון הישראליות / פה איבר המשמש לאכילה שעיקר שימושיו בשפה הם דווקא בפעולה השניה לה נועד: הדיבור * פה גדול הוא אדם שאומר דברים מיותרים, כבד פה הוא אדם המתקשה בדיבור * יש לה פה גדול, לחצוצרת התהילה, שר יוסי בנאי בעקבות ז'ורז' ברסאנס * מחלת הפה והטלפיים נמצאת איתנו מאז נולדה החקלאות העברית, ועל כך שר אלתרמן ב"טנגו כפר סבא": "להיפגש איתך אסור, יפה עיניים / אבי אסר לי לטייל איתך בשניים / כי החצר סגורה על שער ובריחיים / אבוי בגלל מחלת הפה והטלפיים" * ומי שאינו מצליח לדבר נשאר בפה פעור * בלשון התלמוד יש בגוף האדם עוד שני פיות: פי הטבעת הוא חור הטוסיק, ופי הכרס, הוא חור הפופיק * המליות הנפוצות על פי, לפי וכפי נולדו גם הן בהשאלה מהפה * ועל כך כתב דן אלמגור בשיר הנזלת: "כי אף על פי שאף על פי, אף מחוצף נשקף על פי" @ הביטוי הכה חדשני "אל תשים לי דברים בפה" מקורו בספר במדבר * "יד לפה", סיסמת הסודיות של שנות השישים, מקורה בספר שופטים * פומפיה, בעקבות פום, הפה הארמי, היא כלי מלא פיות * "פה אל פה" היא הצורה הקדומה של הביטוי העדכני "פנים אל פנים" * סתום ת'פה, פה מלוכלך שכמוך