נשים בעקבות גורלן אל המולת הקניות שלפני חג הפסח מצטרף אלבום מהודר, "הפנים היו הפשטה", המפגיש את שיריה של יונה וולך עם ציוריה של אביבה אורי יעל פז­מלמד 30/03/01 כבר כמה ימים שאני מפשפשת בחייהן של המשוררת יונה וולך והציירת אביבה אורי, וככל שמלאכת הנבירה מתארכת כך גדלה המועקה. מתנחלת כמו עצם בגרון. כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה טירוף וכל כך מעט שגרה נעימה היו בחייהן של שתי הנשים הללו. כן, שגרה, נחמתם של ההולכים בתלם, אלו הרוצים לחזור הביתה בשלום.אלבום חדש, מדהים בעיצובו כמו גם בתכניו, שערכה הלית ישורון, עיצב שמעון זנדהאוס (ג'וגול) והוציאו לאור הוצאת הקיבוץ המאוחד ודניאלה די­נור, הוא שהביא אותי לעסוק במפץ האדיר של חייה ומותה של יונה וולך ובטרגיות התאטרלית משהו של חייה ומותה של אביבה אורי. "הפנים היו הפשטה", מפגיש את שיריה של וולך עם ציוריה של אורי, ומי שיכול להישאר שווה נפש מול מפגש הענקיות הזה, שיקום. אף אחד לא קם. * * * אני מנסה להיכנס לרגע לעולמה הסגור והמסויט ולעורה המרופד בצמר גפן של אביבה אורי. שאלוהים ישמור. למה מרופד בצמר גפן? כי ככה זה היה. בפעמים המעטות שיצאה מהבית, אחרי מות אהובה, היתה מדביקה לעורה שכבת צמר גפן, ורק עליה היתה מניחה את בגדיה השחורים. כשנפטרה נמצאו בביתה שלושה שקים ענקיים של צמר גפן. משוגעת, יאמרו אחדים. מיוחדת ואחרת, יאמרו מי שיודעים אילו ציורים נפלאים הצליחה אורי להוציא מהשיגעון הזה.להיכנס לחייה של אורי זה אומר להישאב אל הכאב במכה אחת. זה מתחיל כשאמה מתה בלידתה, עובר דרך שנאת האב שלא סלח לה על מות אשתו האהובה, ודרך סלידת אשתו החדשה, שבלית ברירה אימצה אותה לבת. אחר כך היו נישואי בוסר בגיל צעיר מאוד לפועל בסינדיקט היהלומים, לידת בת, התאהבות מטורפת במורה שלה לציור, הצייר דוד הנדלר, אהבה שעוד ידובר בה בהמשך, כי צריך מדי פעם לבדוק את המושג הזה של אהבה מטורפת, טוטאלית, תובענית ואלימה. לכאורה הגשמת חלום. האומנם?קחו גם בחשבון שמדובר על אשה שזרקה את בתה היחידה מן הבית והניחה לה לגדול אצל האם המאמצת שלה עצמה. הנדלר לא הרשה לה אפילו להיפגש עם הבת פעם בכמה זמ ן. עד כדי כך. * * * אביה של יונה וולך נהרג במלחמת השחרור, והיא הלכה אליו כל חייה, כמו שרק וולך ידעה ללכת. כמו סופת הוריקן שטורפת בדרכה הכל. לפני 16 שנה, כשהיתה בת 41, נפתח פתח קטן לתקווה שתגיע אליו איכשהו. כך לפחות היה, אולי, אומר סבה המיסטיקן על הסתלקותה של נכדתו הלביאה מן החיים, אחרי שמחלת הסרטן הכריעה אותה.אבל עד שמתה סערה נפשה וסערו חייה, שכללו סמים ואשפוזים בבתי חולים פסיכיאטרייםובגדי עור פרובוקטיביים ושיער שחור ארוך וזיונים עם רבים מאלו שנקרו בדרכה, ולקראת הסוף אפילו אהבה גדולה לבחור צעיר ממנה בשנים רבות, יובל ריבלין, שהעריץ אותה וטיפל בה בעת מחלתה כמו שאוהב מטפל באהובתו.ומעל לכל, כמובן, עומדת שירתה ועומדים שיריה. הגדולה מכולן. שירים כאלו אפשר לייצר רק מנפש מיוסרת, מלאת חרדות ומחפשת נואשות.אותה שגרה נעימה שדיברתי בה קודם מייצרת תחושת יציבות וביטחון, אבל לא יכולה להיות הדלק של יצירה גדולה. כאבי הלב והנפש הם לא סיפור פשוט. הייסורים הללו משבשים על האדם את דעתו. אז טוב לפחות שאפשר לנצל אותם לכתיבת שירה כמו זו של יונה וולך. * * * כך כותבת, בין השאר, הלית ישורון במבוא הקצר לספר המפגש בין וולך לאורי: "יונה וולך ואביבה אורי. כה שונות במזגן ועם זאת כה דומות זו לזו בהעזה: האדנות המרהיבה של האחת, האדנות המסתורית של האחרת. שתי נשים שאחריהן השירה והציור אינם כפי שהיו. שתי נשים שלא יצאו מגבולות הארץ ודווקא הן אלו שפרצו גבולות. נשים ­ ואין ולו קו נשי אחד בעבודתן, במובן המעוגל והמתחטא. שתיים שחיו את החירות כהכרח. חיים שבהם האמן הוא הנר של עצמו".אנחנו מדברות, ישורון ואני, על המחיר. כמה זה עולה לנו, או יותר נכון להן, המתנה הזו שאלוהים נתן להן. הכישרון, הגאונות, היכולת להיות הכי קרובות שאפשר לתהומות הייאוש ולפסגות האושר. אני מנסה לבדוק איתה האם זה שווה. ההנחה שלי היא הנחה הטמונה בספרי ההדרכה האמריקאיים הפופולריים כל כך, אלהשנותנים רצפטים איך להיות מאושר בחמישה שבועות. הכלל הראשון הוא לקחת אחריות על חיינו. אחר כך מלמדים כיצד לעשות בחירות נכונות. איפה אלה ואיפה החיים והקצב של וולך ואורי. שום בחירה לא היתה שם. רק הליכה עיוורת, נטולת סיכוי לשינוי, של שתי נשים בעקבות גורלן.מהבחינה הזו אין להיותן נשים משמעות. גם לגברים שאלוהים חנן במשהו מעצמו, בכישרון ובגאונות, אין לאן לברוח. הכישרון, במידה רבה, כופה את עצמו ואינו מניח. ובכל זאת, אצל נשים הכל מועצם. * * * הצירוף בין וולך לאורי היה רעיון של ישורון, ובעיניה הוא כמעט מובן מאליו. שתיהן קרובות ללבה, בשתיהן היא מוצאת את אותה נזירות, במובן שהחיים הם קודש לדבר אחד בלבד. ליצירה. אין הנאות אחרות, אין מחויבות אחרת. הקרבה מוחלטת. בראיון שהעניקה לה וולך זמן קצר לפני מותה, ושפורסם בכתב העת "חדרים" שישורון עורכת, אמרה לה וולך: "חייתי כמו נזיר והם לא הבינו את זה"."העניין הזה של המחיר", אומרת ישורון, "יש לו המון פנים. מה אנחנו יכולים לדעת? החיים של וולך ואורי לא היו חיים מתוך בחירה. זה היה גורל, ובמקרה של שתיהן הגורל בעצם מכתיב את הקצב. במידה רבה החיים עצמם היו המחיר שהן שילמו. עצם הצורך לחיות בתוך הגיהנום הפרטי שלהן. שתיהן נולדו כמו שנולדו ואי אפשר היה להימלט מכך".אני מביאה לשיחה את הערכים הבורגניים שלי ומתייחסת בשיפוטיות לא קטנה אל אביבה אורי ויחסה אל בתה היחידה. אין בי רחמים, אני אומרת לישורון, על נשים שזרקו את הילדים שלהן כדי שיוכלו להתפנות כל כולן לאהבה וליצירה. זה נראה לי אגוצנטרי, אכזרי, לא מוסרי. אז מה אם היא אמנית שמחויבת כולה לציורים שלה? כשיש ילדים נגמרת אצלי ההבנה והאמפתיה.ישורון מנסה להרגיע קצת את הדברים. "אנחנו לא יודעים", היא אומרת, "מהו אותו גיהנום פנימי שהיא חייתה בתוכו. אנחנו לא מסוגלים להבין את זה. נדמה לי שאילו היתה יותר מנומסת לא היתה מדברת ברבים. היתה מצביעה עלי ואומרת: 'את לא מסוגלת להבין'. וזה כמובן נכון. מה באמת אני יודעת".אחר כך דיברנו על כך שוולך ויתרה בכלל על האופציה של ילדים. ישורון אומרת שלהגיע לפסגות שהיא הגיעה אליהן זה אומר לשלם את המחיר בהרס החיים.וולך הלכה גם להרסנות של התקופה. סוף שנות השישים, שנות השבעים, המון סמים, המון זיונים, המון אלכוהול. רחוב דיזנגוף עוד היה בשיאו, בקפה ורד או בכסית ישבו סופרים ומשוררים, רבו, דיברו על שירה, אהבו, שנאו, קינאו וריכלו. מאיר ויזלטיר, גבריאל מוקד, יאיר הורביץ, אהרון שבתאי. וולך היתה חלק מזה. יותר מכך, היא היתה המייצגת הטובה ביותר של התקופה ההיא, על כל האביזרים שלה והתפאורה המיוחדת. היא הלכה להרסנות הזו בעיניים פקוחות. או שמא בחוסר ברירה.ב­65', כשהיתה בת 21, התאשפזה בפעם הראשונה בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה בירושלים. זה היה אשפוז מרצון. בספר המרתק שכתב יגאל סרנ ה על חייה הוא מתאר בפרוטרוט את האשפוז הזה. יום אחד היא פשוט נכנסה בשערי בית החולים, הופעתה תאטרלית כרגיל, שיערה הארוך והשחור פתוח ומרושל, מכסה את הפנים, כולה אומרת רעננות ותנופה וחיוניות. את הסיבות לאשפוז הגדירה בדרכה המיוחדת כסקרנות. היה זה אשפוז ראשון בסדרה של אשפוזים לא מעטים. וולך מיצתה את החיים בתאוותנות כזו, עד שלא נותר בה לא אוויר ולא כוח לשמור על עצמה מהרס עצמי. וחוץ מזה היתה במשפחתה היסטוריה של שיגעון והתאבדויות."יונה וולך נולדה מעונה", אומרת ישורון, כשאני מנסה להבין האם היו גורמים חיצוניים שהביאו אותה ליפול פעם אחר פעם אל השיגעון.וולך, היא אומרת, שילמה מחיר גם על ההתחברות הטוטאלית שלה להרסנות של התקופה. לקראת סוף חייה הידרדרו לא רק בריאותה הנפשית והפיזית אלא גם שירתה. * * * עוד לא דיברנו די על אהבה. אביבה אורי הכירה את דוד הנדלר כאשר בעלה הראשון בחר בו מכולם ללמד אותה ציור. הפור נפל עליו בשל היותו מבוגר מאורי בשנים רבות ובשל היותו גיבן, נמוך, חסר חן. בעלה של אורי, שהיתה יפהפיה, סבר שבמקרה של הנדלר אין לו סיבה לחשש. אורי והנדלר נמשכו זה אל זה כמו מתכת אל מגנט. מיום שנפגשו ועד היום שהנדלר נפטר לא פסקה ביניהם לרגע התשוקה, שלעתים נדמה היה שתכלה את שניהם.אורי עזבה את בעלה, לקחה עמה את בתה התינוקת ועברה לחיות בחדר קטן ופרוץ לרוח בשייח מונס. קנאתו של הנדלר אליה לא ידעה גבולות, ולא פעם היה הביטוי שלה אלים. הם חיו בסימביוזה מוחלטת. הוא הכה אותה, היא הכתה אותו, צחקו יחד, בכו יחד. היא היתה המלכה של חייו. אילו יכול, היה נושא אותה על כפיים כל הזמן. חייו היו קודש לעבודתה.אבל הנה מגיע שלב המחיר. אין אהבות שמחות, ודאי לא כשמדובר באהבה חסרת גבולות. הוא אסר עליה לצאת מן הבית אפילו למכולת. הוא פחד שאם תסתובב בחוץ יתאהבו בה והיא תעזוב אותו. יופיה שיגע אותו. הוא היה מסתובב ברחובות תל­אביב, עובר מבית לבית ומנסה למכור את ציוריו. בכסף שהרוויח היה קונה אוכל ורץ הביתה לבשל למלכתו ולנקות ולכבס ולגהץ. היא, מצדה, קיבלה את כל תנאיו. עד כדי כך היה גדול הרעב שלה לאהבה.אחת לכמה חודשים היתה מתגנבת בחשאי מן הבית, לוקחת מונית ונוסעת לכמה שעות לבקר את בתה. מעולם לא אמרה מתי תבוא שוב, והילדה חיכתה וחיכתה.בוקר אחד נכנס הנדלר למיטה והודיע שייצא ממנה רק אחרי שימות. וכך היה. חמש שנים שכב במיטה, עד שנפטר. בשנים הללו היה זה תורה שלה לטפל בו ולדאוג לו, להפוך אותו למלך. כשמת לקח איתו גם את יכולת הציור של אשתו, אהובתו היחידה. היא חדלה כמעט לצייר, היתה מסתובבת מדי פעם ברחובות תל­אביב, עטויה צמר­גפן ועליו בגד שחור. פניה לבנים מפודרה, שפתיה אדומות כדם, אצבעותיה מכוסות טבעות. אבל את רוב זמנה בילתה לבד, בדירה הקטנה והמרוטה, במיטה שהיתה עדה אילמת ללילות תשוקה סוערים.עד שיום אחד, לפני כ­12 שנים, נפטרה, בודדה ובחוסר כל. שלושה ימים ושלושה לילות הרקיבה גופתה והעלתה צחנה ואיש לא ידע כי נפטרה, למעט בתה שעליה אסרה להתקרב אליה.בחייה, כשהבת היתה עומדת מחוץ לדלת הנעולה ומתחננת שתפתח, היתה אורי מתחילה לצרוח עד שהשכנים נאלצו להזמין משטרה. זו המ חלה. איש אינו יודע מנין בא השיגעון. אבל מרגע שהגיע, שוב אין האדם יכול לנצחו.וולך חייתה את מרבית חייה בלי אהבה. גברים נכנסו ויצאו ממיטתה, השאירו את זרעם על הסדינים אבל אף פעם לא נשארו. עד שבא יובל ריבלין. הם חיו יחד בבית אמה של וולך בקרית­אונו, בית קטן מוקף גינה, די מוזנח. אחרי שמתה הכיר בית המשפט בריבלין כידוע בציבור שלה. ישורון מספרת שכשבאה לראיין אותה בבית החולים זמן קצר לפני מותה, פגשה יונה קצת שונה. רכה יותר, מפויסת, מודעת לכוחה הגדול של אותה אהבה.אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לא היה לה כבר סיכוי לשנות את גורלה, ובכלל ­ מי יכול לשנות גורל. כמו שאורי הלכה ודעכה אחרי שמתה אהבתה, כך וולך הלכה ודעכה אחרי שמצאה אותה. * * * מן הייסורים האלה באו השירים והציורים. ישורון אומרת שאמן סובל פעמיים. פעם כאשר הוא בוחר לחיות את חייו כפי שהם, ופעם כאשר הוא בוחר לכתוב עליהם או לצייר אותם. אם משורר חי עם תחושת אשמה מסוימת, כי אז כאשר הוא בוחר להפוך את האשמה הזו למוקד שירתו הוא שוב משלם את המחיר. בעצם הכתיבה יש בחירה שמזהה את הגורל.על שולחן העבודה שלי מונחים זה ליד זה הספר "הפנים היו הפשטה" וכמה ברושורים של רשתות מזון גדולות שמנסות לשכנע אותי לקנות דווקא אצלן את המצרכים לחג הפסח. כשאני מסיימת את קריאת השיר "תפילין" של וולך, אני עוברת אל הברושורים. שתי חבילות שניצלים במחיר אחת, או אולי אחת במחיר מלא והשנייה בחצי מחיר. ויש גם מתנה כבונוס. העיסוק בכך מרגיע. גם זו בחירה. יונה וולך ואביבה אורי מעולם לא עסקו בהבלים שכאלה.אין כמובן טעם לשאול חייו של מי טובים יותר, מספקים יותר. מי שילם מחיר גבוה יותר. אנחנו מה שאנחנו. וולך ואורי היו מה שהן עד הסוף. השאלה איפה יהיו בליל הסדר אינה רלוונטית.