לעולם לא מאוחר מדי סיפורן של שלוש חברות טובות - נשואה, גרושה ואלמנה הנושקות לגיל 60, שנסעו יחד למסע בהודו * הגיל, הן מסכמות, הוא יתרון תמר אבידר 22/03/01 רק שבועיים לאחר שטיסת אל­על מבומביי נחתה בשדה התעופה בן­גוריון, הצליחו יעל, אמירה ורותי לנחות סופית בעצמן. השיבה לשגרת היום­יום היתה די מעורפלת. ככה זה עם השיבה מהודו. זה לוקח לפחות שבוע עד שמצליחים לקלוט שאנחנו כאן ולא שם, עם הסכסוך הישראלי­ערבי והירקון המזוהם ולא עם הפרות הקדושות והגנגס המזוהם לא פחות.24 יום טיילו שלוש הבנות (אם כך ניתן לכנות נשים במיטב שנותיהן, ילידות 1942), חברות בלב ובנפש, בהודו. זה היה טיול עצמאי, ממש כמו ילדות גדולות. לא שזה היה קל, למרות שהכל היה מתוכנן ומוזמן ומאורגן עוד מהארץ, ולא שמזג האוויר היה נוח (והיו ימים של 35­40 מעלות צלזיוס ולחות גבוהה), אבל כיף גדול כן היה שם. טיול באי­מסגרת יעל קציר (נשואה + 2), אמירה שטרן (גרושה + 1) ורותי דומני (אלמנה + 4), חברות עוד מימי השירות הצבאי, שהתחיל בדיוק לפני 40 שנה. קציר היא העוגן של השלישייה. לפני תחילת המסע, היא נכנסה לחרדות. "כל אחת מאיתנו באה משדרה אחרת של החיים. פחדתי מחוסר איזון בין שלושתנו. אבל במציאות היתה חברות מופלאה של שלוש נשים נלהבות, ללא כל מתח רע ביניהן".קציר, שכולם קוראים לה "גולו", נשואה לפיסיקאי אברהם קציר, בנו של פרופ' אהרון קציר, שנרצח ב­72' בשדה התעופה בלוד על ידי כנופיית טרוריסטים בהנהגת קוזו אקמוטו. היא עמוסת תארים אקדמאיים בהיסטוריה וקולנוע, עובדת ב"מכללת בית ברל", שם אף הקימה טלוויזיה קהילתית בכבלים, וגם עוסקת בבימוי סרטים דוקומנטריים. לאחרונה סיימה את "פלוגת יסמין", סרט על קורס קצינות שדה. "אני עצמי הייתי קצינת הדרכה בבה"ד 12. כיום הבנות עושות דברים משמעותיים יותר". בהודו צילמה לראשונה במצלמת וידאו, ואמירה והיא הפכו את הטיול המשותף לכתבה לטלוויזיה הקהילתית של בית ברל, שהוקרנה ביום האשה הבינלאומי.לאמירה שטרן, יש ייחוס משפחתי­בית"רי: אביה דוד שטרן, שמכהן בגיל 91 כנשיא כבוד של איגוד הקבלנים והבונים, הוא אחיו של מפקד הלח"י יאיר שטרן. שטרן עובדת כמנהלת הארכיון של מכון ז'בוטינסקי וארכיון בית יאיר, אבל היא לא פעילה פוליטית. היא מרבה בטיולים במסגרת ה"חברה הגיאוגרפית" ("זו מסגרת טובה לאנשים יחידים וליצירת היכרויות"), אבל הפעם העדיפו שלוש המטיילות את חוסר המסגרת. "כך התאפשר לנו לראות רק את מה שאנחנו רצינו ולהגמיש את שעות הטיול", הן מסבירות.התחביב הנוסף של אמירה שטרן הוא המוסיקה ­ מה שקושר אותה לצלע השלישית והמוסיקלית של החבורה ­ רותי דומני, בת וחברת קיבוץ שער העמקים השייך לשומר הצעיר. דומני היא בוגרת האקדמיה למוסיקה, מורה למוסיקה, מנצחת על מקהלות, שרה במקהלת הקיבוץ הארצי, אשה שהמוסיקה מהווה את כל עולמה. היא אם לארבעה בנים, שהתאלמנה לפני כעשר שנים, כאשר בעלה נהרג בתאונת עבודה. היא רכזת התרבות של המשק, "והיתה האור של הטיול שלנו", כדברי יעל. בנוסף, היא פעילה בפרויקט תרבות מיוחד ודו­סיטרי עם הכפר הצ'רקסי כפר קמה, ומטפחת פרויקט קיבוצי של תרפיה לזקנים.בשונה משתי חברותיה, רותי הקיבוצניקית לא הורגלה לטייל בחו"ל בתנאי רווחה­יחסית. המצפון ייסר אותה על שהיא נוסעת במכונית ממוזגת עם נהג, ועל כך שעל מנת לחסוך את מאמץ הטיפוס במאות מדרגות נושאים אותה ארבעה גברים באפיריון. "היא השלימה עם המצב רק כששתינו שכנענו אותה שכך היא עוזרת לפרנסת כמה הודים", הסבירה אמירה. בגדי הנשים החדשים משפט המפתח המשעשע של הטיול היה "אנחנו גבירות הנוסעות עם 'שופר' (נהג) ותופר". "עוד בארץ התכוננו לשעשוע הזה של תפירת בגדים מאריגים הודיים, משי וכותנה, על­ידי צוות של תופרים וחייטים המגיעים אל בית המלון. מחירה של המערכת הוא סך הכל 12 דולר. לכן גם לקחנו מינימום ביגוד, וגם מה שהבאנו היו בגדים מצ'וקמקים, שהעיקר היה שהרגשנו בהם נוח. כאן לא היינו מעיזות להיכנס למלון מפואר בתלבושת כזו", הן מגחכות.עבור רותי דומני, היה זה ביקור ראשון בהודו. לקציר ושטרן, טיול שני.­ אז למה שוב הודו?יעל: "לפני כשש שנים, היינו באופן חלקי אורחות משרד התיירות ההודי ובנוסף אף התעניינתי בסיבות שמושכות לשם את הילדים. הורי נסעו למסע ארוך להודו ולמזרח ב­61', מה שגירה את סקרנותי. את עבודת המאסטר בהיסטוריה עשיתי על עזיבת הבריטים את הודו. כך שלאחר הפעם הראשונה בהודו ידענו שניסע עוד פעם, ושאלת הקבע בינינו היתה מתי, עד שהגשמנו את העניין".­ והגיבוש הנשי הזה, יוצר הרי אנטגוניזם בקרב הסביבה, בקרב בני הזוג."כן, כי אין חברויות כאלה, כמו שיש לנשים. כולנו סובלים מבדידות בדרך זו או אחרת, אבל כשיש לך חברות טובות כאלה, את לא בודדה. אצל גברים החברות הזו עלולה להדגיש את הבדידות. עובדה שבן הזוג שלי לא מיהר להתחבר אל הטיול וזה התבטא בדבר שטותי: לאחר שסיימתי את סידור אלבום התמונות, לקח לו שלושה ימים עד שהוא ניגש לפתוח אותו".אברהם קציר ­ "קצ'ול", הבעל, מוחה: "לא נמשכתי לעולם בו אנשים שוכבים ברחוב במצב של גסיסה, ואיש אינו שם לב לכך. עוברים מעליהם. אבי סיפר לי על הודו ובעיקר בומביי כעל המקום בו הגיע הניוון האנושי לרמה הכי גבוהה, אז מה יש לי לחפש שם?".­ מה היה הכי קשה לראות?יעל: "רותי נהרסה מהעוני. אמירה ואני כבר היינו מחוסנות מהפעם הקודמת".אמירה: "אחת החוויות הקשות היתה סיור לילה ברובע הזונות בבומביי. זה גיהנום עלי אדמות, של חושות עם מיטה במרכז, ועל המיטות המון נשים­ילדות. אפילו לא יצאנו מהמכונית. טוב שעברנו למחרת למקומות הרבה פחות מדכאים. אמרנו לרותי 'אנחנו לא נפתור את בעיית העוני בהודו ולא נגאל את הזונות. זהו'"."כנשים וכאמהות זה היה מראה שקשה היה להאמין בקיומו", אומרת רותי, "זה היה מראה של חתיכות בשר באיטליז, משהו שעד שאינך רואה אותו, אינך מאמינה שזה קיים. מלבד זה, גם מראה האנשים הגוססים ברחובות זיעזע אותי".רותי כותבת ביומנה על מראה של בוקר בבומביי: "הנהג המסור שלנו, קפור, לקח אותנו למכבסה הקרויה 'דובוגת'. זו מכבסה ענקית של מוסדות, מסעדות ואנשים הגרים ברחוב. יש שם בריכות מים קטנות ובכל אחת מהן גבר המרביץ בפריטי כביסה שונים. גברים אחרים עוסקים בסחיטה ובתלייה, ומסביב ראינו חושות ובהן נשים מגהצות. המחזה היה סוריאליסטי... קשה לי עם הקבצנים ומבקשי הנדבות, עם התינוקות הרעבים בידי הנשים. גם השינה ברחובות מדהימה אותי... ליד המלון ראינו זוגות זוגות ישנים מחובקים, ולעתים גם זוגות גברים"...באחת הפעמים האחרות, כותבת רותי על חוויית הפגישה עם אחד הטקסים הפולחניים הרבים המציפים את הודו: "שבת בבוקר. ביקור במקדש הקטן ברחבת הארמון לראות את פולחן הפוג'ה. זהו יום מיוחד שמקדישים לכלי הרכב השונים. רוחצים אותם, מקשטים בירק ופרחים ואז עורכים תפילה ומגישים מנחה על מנת שהרכב יהיה תקין וישמור על חיי בעליו. בסופו, בעל הרכב מפצח אגוז קוקוס או לימון. הכוהנים מורחים על כלי הרכב שלושה פסים לבנים ומעט צבע אדום, כסימן למזל הטוב. רבים מהנהגים שבאים לעש ות את הפוג'ה מחלקים כסף או לחם לקבצנים ולבעלי המום שמספרם רב. מהמקדש המשכנו כאשר אנו פוגשים המון כלי רכב מקושטים בנסיעה לעבר מקדש נוסף, ושמו אמנטפור, שנבנה ב­1260. ושוב אנו נדהמות מכמות ויופי הפיסול שמקיף את כל המקדש, וגם פה ניתן למצוא פסלים ארוטיים של משגל בתנוחות שונות"... המש"קית אמירה המסלול בטיול הזה, היה שונה לחלוטין מהקודם, שהיה אז בעיקר בצפון הודו. הפעם הן נחתו בבומביי, המשיכו לאי אלפנטה, טסו למדראס, ביקרו בקנצ'יפורם ומהליפורם (עיר מקדשי חוף חצובים באבן) שבו למדראס, טסו לבנגלור, עיר אוניברסיטאות והיי­טק במרכז הודו, הממוקמת בגובה 800 מ'. "שם פגשנו את הנהג שהסיע אותנו למשך השבועיים הבאים בדרום הודו, ממייסור, קוצ'ין, במדוריי ועד טרוצ'י. משם טסנו לבומביי ­ והביתה".בשיאו של הטיול, ולמשך 24 שעות, שכרו השלוש סירה עם שלושה אנשי צוות והפליגו בלגונה שליד קוצ'ין. יעל: "זה היה כמו באגדה. שטנו בלב האגם. דממה, חושך, פתאום ציפור, פתאום עקיצת יתוש שמחזירה אותנו למציאות. חזרנו להיות בנות 17 ושרנו את כל שירי ארץ ישראל שלא הספקנו לשיר בחתונתה של הבת שלי... אמירה היתה בתפקיד מש"ק חוויה. ערב­ערב לפני השינה היא קראה לנו מספרי קומיקס על האלים ההודים ואני מצאתי רומן על 'נהרו ואדווינה' (אשתו של האדמיר, משנה­למלך, מאונטבטן) והקראתי פרקים נבחרים".הצד הקולינארי של הטיול לא הצטיין בשיאים גסטרונומיים, מה גם שהבנות נזהרו זהירות מופלגת מהרעלות והפכו לצורך הטיול לצמח וניות. "אכלנו בעיקר אוכל הודי­סיני עד שיצא לנו מהאף, ואז החלטנו לבשל מהשקיות שהבאנו מהארץ דברים כמו מרקים ומנות חמות. הפעם היחידה בה פונקנו היתה על הסירה בקוצ'ין, כאשר הטבח בישל עבורנו דג בקוקוס".אכזבה גדולה ציפתה להן אצל מגיד עתידות נודע בעיר בשם קנציפורם. "נרשמנו ושילמנו עוד בארץ והיו לנו ציפיות גבוהות ממנו. הסוף היה שהאיש נכשל בכל מה שניסה לנחש עלינו, הודה כי כזאת עוד לא קרה לו והחזיר לכל אחת את הכסף, שנחשב שם סכום רציני, 20 דולר".אכזבה מסוג אחר נרשמה במפגש עם הנשים המקומיות. "התבוננו המון בנשים, ממעמדות שונים, והסיכום הוא במילה אחת: איום. בעיקר מתסכל מצבן של הנשים היותר משכילות, בוגרות הקולג' והאוניברסיטה, שהן נשים ללא צ'אנס, נשים איכותיות שגורלן נגזר: לאחר שהן נישאות הן הופכות לעקרות­בית ותו לא. נפגשנו עם נשים ממעמדות שונים. עם אחת, ד"ר למתמטיקה, בוגרת הרווארד, נפגשנו במרכז קריאה במדרס. היא סיפרה כי נישאה עם שובה להודו ובעקבות קושי ההסתגלות למדרס, היא חלתה מאוד. אשה אחרת, מקסטה גבוהה, עשתה לנו מסאז' בבית המלון וסיפרה על נישואיה לבן כת הטמאים ולנישולה המוחלט מה משפחה. במפגש נוסף, עם בת למשפחת המלוכה בנפאל הוגדרו בפיה נשות הודו העשירות, כגרות, אחת אחת, בכלובי זהב. ­ביקורים מעניינים?"הלכנו לבקר במקדש, שם פועל בית דין לתביעות קטנות: שוטרות במדי חאקי מטפלות בקהל המגיע מהכפרים והן עושות תחקיר מוקדם עבור המשפטים שלהם בנושאי ירושה, חלוקת שדות, ונישואים בין קסטות שונות. עוד ביקרנו בקולג' של 7,000 נשים בשם מהרני. וגם שם, הוברר לנו כי רק 1,000 מבין 7,000 הבוגרות ממשיכות לעבוד לאחר הנישואים".­ אומרים שהודו היא כמו סם ממכר, שחייבים לחזור לשם."יש שאומנם חוזרים ועוד פעם חוזרים. אנחנו חזרנו לא מכורות. הניתוק הטוטאלי מהארץ הוא זה שסוחף אותנו. כשאת שם ­ את שם באופן טוטאלי".­ ויש לכן תשובה לשאלה, מה הנוער שלנו מחפש שם?יעל: "הם רוצים להתרחק מהמציאות הישראלית, להתפרק אחר השירות הצבאי, לאחר שנגזלו מהם הנעורים, הם מבקשים להחזיר לעצמם מה שנלקח מהם. אני מרגישה שמעבר למה שנאמר עליהם הם הולכים על הודו גם מסיבות מעשיות: מאוד זול שם, לא צריך להכין לעצמך תשתית תרבותית לפני שאתה הולך לשם, אתה פשוט נזרק. ואגב, עם כל הרצון להתנתק מהארץ את פוג שת אותם שם עדרים­עדרים. מאה ישראלים מתכנסים בכפר אחד קטן".­ איך הסתדרתן כלכלית?"היו בתי מלון בהם היינו התיירות היחידות, אבל בשום מקום לא היתה לנו תחושת פחד וחרדה. גרנו שלושתנו בחדר אחד, מה שהוזיל את הטיול, במלונות לא מפוארים של 4 כוכבים, נקיים וממוזגים. בכל תחנה שכרנו מכונית ממוזגת ונהג אשר מצא עבורנו מדריך דובר אנגלית מובנת, לא מישהו שיבלבל את המוח יום שלם, למשך השהות באותו אזור. התמחיר של הטיול היה נמוך יחסית: 1,170 דולר, כולל מלונות, טיסות פנים והוצאות תיירותיות + 1,000 דולר לטיסת אל­על לבומביי הלוך ושוב".­ הטיול הזה שינה לכן את הפרספקטיבה לגבי משהו?"הוא חיזק אצלנו את ההכרה שיש בחברות נשים קסם שאינו ניתן להחלפה בשום דבר אחר, והוא גם חיזק בנו את הביטחון העצמי שאנחנו עוד יכולות לצאת אל הדרך".­ ממה הכי התרשמתן?"למדנו בעיקר על האנשים ההודים. הם מאוד סקרנים, כמהים לקשר עם העולם הגדול. בביקור קודם שערכנו בהודו, הבטנו בהשתאות על הדתיות העמוקה שלהם ­ הרי הם לא עושים דבר מבלי לשזור אותו בטקסים דתיים ­ ובטיול הזה הבטנו על הדתיות שלהם בביקורת".­ מה הטיפ הע יקרי שיש לכן למטיילות בגיל שלכן?"הגיל הוא יתרון ולא חיסרון, מרגע שאת מחליטה שאינך מוכנה להיות זרוקה בזבל ומעדיפה לגור במלון טוב ולטייל פחות ימים. ואם את מחליטה גם להיות פתוחה לכל מה שקורה בדרך ולא להיות חשדנית, זה עוד יותר טוב. ההחלטה שלנו לנסוע לא בקבוצה אלא עם מי שנעים לך ­ היתה נכונה".­ תחזרו פעם נוספת?רותי: "לא. הטיול הבא שלי קשור לאדם שאני רוצה לעשות עליו סרט הקשור בשואה. לשם כך אסע לדרום­מערב צרפת, לצורך תחקיר".אמירה: "ואני מתכננת לעשות טראק קטן בהימלייה או נפאל. ואני לא הולכת לחקות כך את הצעירים. אנחנו, שלושתנו, כבר בקטע אחר".יעל: "ואני לא צריכה להוכיח שאני יודעת להיות תרמילאית. בגילנו אנחנו יודעות את הגבולות שלנו". טיפים: 1. חובה לקחת: שקיות מרק, מנה חמה, תה, כף חשמלית ופינג'ן.2. לקחת מינימום בגדים. לתת לתפור בגדים בבית המלון. שירות נוח ומשעשע.3. לא לנסוע בקבוצה.4. לבדוק לפני הנסיעה על קיומם של פסטיבלים, טקסים ואירועי מוסיקה במקומות השונים בהם עובר המסלול.5. לא לקחת טלפונים ניידים. בתחום הזה ההודים מספקים שירותים מאוד נוחים, בכל קרן רחוב.6. מי שנותן נדבה לילד אחד ­ צריך להיות מוכן להצפה של עשרות ילדים (רותי הקיבוצניקית קבעה לה כלל: נותנת נדבה פעמיים ביום ויהיה מה שיהיה).7. בשעות החום הכבד נשארים במלון. כשיורדים גשמי זעף מוצאים מקלט בחנויות הבדים, שהן אלף לילה ולילה.8. רצוי לגור במלונות 4 כוכבים. 5 כוכבים מפוארים, זה לא חובה.9. להרבות במסאז'ים של שמן. יש בכל מלון.10. להקפיד על שתיית מים, לפחות 3 ליטר ליום. הכוונה היא אך ורק למים בבקבוק הנקנה במלון.* המלצת קנייה טובה: צעיף "פשמינה" (מחיר לפי הכיס: מ­20 דולר עד 300 דולר), צעיף משי (4 דולר), כיסוי מיטה מכותנה (6 דולר). יעל הביאה לבעלה פסלון בחריטת יד אמנותית של אלת האהבה, מעץ דובדבן.