קצת שלווה הספר החדש של צרויה שלו, "ילד של אמא", הוא ספר ילדים, אבל הוא יכול להסביר כמה דברים גם לאמהות חרדות טל בשן 23/03/01 אז ככה נראית לידה של ספר, אני מזכירה לעצמי כשאני רואה את צרויה שלו מגיחה לבית הקפה שבו קבענו עם עותקים לא כרוכים של ספרה החדש. עדיין לא ידעתי שאהיה נוכחת בסיבוכים קלים בלידה.שלו, במעיל רוח טורקיז, חובקת ספר גדול ויפה במיוחד בכריכת טורקיז, טרי לגמרי מהדפוס. "ילד של אמא", קוראים לו. ספר ילדים חדש המטפל בדילמה אמיתית שמטרידה אמהות וילדים, ועליה עוד ידובר בהמשך. היא נרגשת כאילו הוציאה זה עתה לפחות את ספר ההמשך של "חיי אהבה". "בשבילי זה באמת הישג", היא מחייכת, "סוף­סוף, אחרי כל כך הרבה סיפורי אהבה אפלים, הצלחתי לכתוב סיפור אהבה שלם ומואר, עם סוף טוב. אולי אני בכל זאת משתנה". כעבור שתי דקות מתחלפת ההתרגשות המוארת בקימוט מצח מוטרד. שלו מצאה שגיאה בעמוד העטיפה האחורי. "זהו סיפור על ילד הפוגש את המציאות", כתוב על גב הספר, "על ניסיון ליישב בין תחושת הייחוד והביטחון בביתו לבין המתח המכאיב שמעוררת התחרות בחברת הילדים". אני לא רואה מה לא בסדר כאן, אני אומרת. "כתוב כאן 'זהו' עם חולם למעלה. אני לא מבינה איך זה קרה", היא אומרת בדאגה אמיתית.מה עושים? צריך לעצור את הדפוס, להדפיס את הכריכה מחדש. לא נעים. שלו מתלבטת. היא פרפקציוניסטית ללא תקנה, אבל לא אוהבת להכביד ­ צירוף בעייתי במקצת. רם אורן, המו"ל של הוצאת קשת (שם עובדת שלו כעורכת), לא ישמח בכלל. "תסתכלי את, אפשר להשאיר את זה ככה? אני חושבת שלא". אני מסתכלת. האמת? עין בלתי מזוינת כנראה לא היתה מבחינה בשורוק שהתחלף בחולם, אבל אין סיכוי ששלו תתנחם בזה. טלפון לרם אורן, המו"ל. כוס מים להירגע, והלאה, ממשיכים בראיון. בשלב הזה אנחנו עדיין לא מכירות, אבל בתום הראיון, אחרי שעות של שיחת נשים מהסוג שאני אוהבת, אני כבר יודעת: התקרית ההיא ­ זו בדיוק צרויה. רגישה, חרדה, קפדנית מאוד בכל מה שנוגע לעבודתה אבל גם נעימה מאוד ­ בקיצור, טיפוס שלוקח את החיים במלוא כובדם הראוי והלא ראוי. למזלה היא מצוידת במלאי מספיק של חן ואירוניה עצמית כדי להתמודד עם זה. "אצלי החיים קשים והכתיבה קלה", היא אומרת בפרק אחר של שיחתנו, וכהרגלה ­ הרי מדובר בעורכת ספרותית במקצועה ­ מיד מתקנת: "רגע, אל תכתבי 'חיים קשים', זה באמת לא הוגן לומר שיש לי חיים קשים. תכתבי 'מכבידים'... או אולי 'כבדים' יותר טוב. כן, זהו ­ החיים כבדים, הכת יבה קלה". ופתאום ביקורות ממש מעליבות לכאורה אין באמת לצרויה שלו (41) על מה להלין. רק לפני שבע שנים כתבה את ספר הפרוזה הראשון שלה ("רקדתי עמדתי") והיום היא שייכת לרשימת הסופרות המובילות בארץ, הורתם של שני רבי מכר ("חיי אהבה", "גבר ואשה") שנמכרו בעשרות אלפי עותקים ותורגמו ל­12 שפות (כולל טורקית ונורווגית). הוצאות ספרים נלחמו עליה, ספריה זויפו (הוכחה אולטימטיבית לביקוש הגואה), ובשנה האחרונה הפכה ללהיט גדול בגרמניה ("חיי אהבה" שלה נמכר ב­130 אלף עותקים) והיא מוצפת בקשות להרצאות ולראיונות שם.היא חיה חיים מוגנים עם בעל סופר (איל מגד) שנותן לה, כעדות שניהם, הרבה תמיכה, שני ילדים יפים (מרווה, 13, ויער, 5) ובוס אבהי ומגונן (רם אורן) שבהוצאת הספרים שלו היא עובדת כעורכת ואף מוציאה שם את ספריה, כולל ספר הילדים החדש, ומקבלת טיפול מלכותי, ובנוסף לכל היא גם נראית מצוין. מה עוד צריכה אשה לבקש לה בחיים? ולמרות זאת, ניכר בה שהחיים לא קלים לה. עניין של אופי. היא אוהבת להסתגר בבית, היא חרדה, היא דואגת לילדים על כל איחור של חצי דקה, היא מודעת לכל אסון שיכול פתאום לנחות. היא עוברת על כל מה שהיא כותבת אינספור פעמים, אף פעם לא מרוצה לגמרי, היא מתייחסת לכל מחמאה "באסירות תודה מוגזמת", כהגדרתה, כאילו זו המחמאה האחרונה.היא גם פוחדת מגבהים, חוששת לנהוג בכבישים בינעירוניים (מישהו תמיד מסיע אותה), לא אוהבת להתרחק מהבית ומהילדים. מסיבות סוערות, בילויים בעיר הגדולה עם חברותיה (ביניהן עדנה מזי"א, ענת גוב, אלונה קמחי, שירה דונביץ') ונסיעות לחו"ל הן יותר טורח בשבילה מאשר הנאה. "אבל אני לא רוצה להישמע מתחסדת", היא נבהלת פתאום, "אני באמת יודעת להכיר תודה על מה שקורה לי".רק לפני חמש שנים, אחרי שיצא ספרה הראשון, עוד היתה בטוחה שלא תכתוב עוד מילת פרוזה אחת לעולם: "רקדתי עמדתי" היה ספר פרובוקטיבי, מיוסר, שנכתב לאחר פרידתה מבעלה השני ועסק בפירוק של משפחה. "זה היה סוג של כתיבה פרועה, ספונטנית, שממש לא התחשבה בעלילה". הספר לא התקבל בהבנה. "זה היה מאוד טראומטי. עד אז כתבתי שירה, הוצאתי ספר והשירים התקבלו נהדר, ופתאום ביקורות ממש מעליבות. אני זוכרת ששנה שלמה הייתי נתקפת רעד בלתי נשלט כשהייתי עוברת ליד דוכנים עם עיתונים. הפסקתי לקרוא עיתונים בכלל. הייתי בטוחה שלא אחזור לכתוב יותר. היום, כשאומרים לי שזה היה ספר טוב, אני שואלת את עצמי איפה כולם היו כששכבתי במיטה ולא רציתי לחיות יותר".עברו שנתיים עד שהעיזה לחזור ולכתוב. "בעניין הזה, איל, בתמיכה שלו, הציל אותי. כמי שגדל בבית של שני סופרים (אהרן מגד ואידה צורית ­ ט.ב), יש לו פרופורציות אחרות, הוא מכיר את הדרמות האלה והוא לחץ עלי לא לוותר. הוא האמין ביכולת שלי גם כשאני לא האמנתי בעצמי".מגד לוקח על עצמו ברצון את תפקיד הדוחף, המפרגן, הסוכן הנפשי והבעל הגאה: "לפעמים נראה כאילו אני מתלהב יותר מדי ממה שצרויה עושה, אבל מתברר שהנבואות שלי לגביה תמיד מתממשות", אומר מגד. "אני לא סתם חסיד שוטה. גם לגבי ספר הילדים אין לי ספק שהוא יהיה הצלחה (שלו במבוכה: "איל, אל תגזים") כי גם הוא, כמו כל הספרים שלה, מטפל במשהו מאוד בסיסי ועמוק". אני רוצה הביתה, לילדים אנשים זיהו אותה בבית הקפה, ניגשו להגיד מילה טובה ("אומרים לי פה שכתבת אחלה ספר", אמר לה המלצר עול הימים). גם בדרך למכולת, היא מספרת, תופסים אותה אנשים. "אני עוד עם פיג'מה, טרוטת עיניים, עם שקיות ביד, ופתאום תופסים אותי לדיון מעמיק על למה היא לא עזבה אותו לפני שהוא עזב אותה. זה מחמיא לי וזה גם מביך אותי, אבל שלא יהיו אי הבנות, אני יודעת להעריך את זה".הצלחת ספרה השלישי, "בעל ואשה" (שנמכר ב­70 אלף עותקים, כמו ספרה הקודם), נתנה לה סוף­סוף את הביטחון הפנימי ביכולתה. "ההצלחה של 'חיי אהבה' היתה כל כך פתאומית אחרי הכישלון של 'רקדתי עמדתי', ואחריה היה איזה פחד משתק, חשש שזה עניין חד פעמי, שההצלחה לא תחזור. כשההצלחה חזרה על עצמה עם 'גבר ואשה' קצת נרגעתי, הביטחון כאילו התיישב פנימה. לא שאני לא חוששת מהספר הבא, כמובן".לפעמים, היא אומרת, היא עדיין המומה מעוצמת התגובות. "ההזדהות של אנשים עם מה שכתבתי ­ זה מוזר, את חיה בתחושה שאת לבד, כותבת מהרהורי לבך מול המחשב ­ ופתאום הגילוי הזה, שרבים כל כך מבינים, מזדהים, רואים את הדברים כמוך ­ יש בזה המון הקלה ועוצמה. כאילו את לא לב ד, מתחלקים במשא יחד איתך. זה גורם לי להרגיש איזו קרבה לאנושות".אפרופו האנושות, שלו נחשפה השנה באופן אינטנסיבי לקוראים הגרמנים, אחרי מסע הקראה ארוך של ספריה בגרמניה. אחרי שהתגברה על הלם ההקשבה לקטעים שכתבה בגרמנית ("זה היה די מבעית בהתחלה, בלי ספק"), אחרי שהשיבה לשאלות בערבי הקריאה שערכו לה, נוכחה להפתעתה שמה שמטריד את כריסטינה מדרמשטט הוא מה שמטריד את שרה ודליה ויוסי בארץ ­ אהבה, יחסים, כאבי לב. כולנו בני אדם. בקרוב תצטרך לערוך שתי נסיעות נוספות לשם, באותו עניין, ודי קשה לה עם זה. "האמת היא שרוב הזמן אני רוצה הביתה, לילדים, מביטה בשעון וחושבת מה הם עושים עכשיו. החברות שלי אומרות שהצלחה בחו"ל, במקרה שלי, היא פשוט בזבוז. מישהי אחרת היתה חוגגת על זה הרבה יותר. אבל אני עושה מה שמתחייב ונוסעת כשצריך, ברור שאעשה כל מה שצריך למען הספרים. אם זו עבודה ­ זה בסדר. לגבי תענוגות ­ זה כבר עניין אחר. מזמן התברר לי שרוב הדברים הגדולים שאנחנו אמורים ליהנות מהם יוצרים רק מועקה ­ חוץ לארץ, מסעדות, מסיבות המוניות. אצלי התענוגות הולכים ומצטמצמים. אני מגלה שאני נהנית דווקא מהדברים הקטנים ­ לקחת ילד לגן, לגשת לבית הקפה ממול ולשתות בעמידה קפה בכוס קרטון ­ דווקא זה יכול לגרום לי התרוממות רוח גדולה". דווקא לנוכח המשפחתיות שלה, קשה להתעלם מהעובדה שבכל ספריה עד כה האהבות מרות, מיוסרות ומוחמצות. "נכון, האהבות בספרים שלי די מרות וחסרות תקווה. תמיד באו אלי בטענות על זה. איך את קוראת לספר 'חיי אהבה' כשאין שם בכלל אהבה?".האהבה היחידה השלמה, הלא מיוסרת, כפי שהיא מתבטאת גם בספר הילדים שלה, היא האהבה לילדים. "האמהות נותנת לך לחוות חוויה שעם כל הכבוד, היא יותר טוטאלית מאהבה לגבר. זו אהבה שנוגעת בשורשי נשמתנו באופן שאף אדם אחד לא יכול לגעת. אין ספק שזה תרם לי תרומה רגשית עצומה, ולכן כאן הצלחתי לכתוב סיפור על אהבה שלמה, ואני מאוד שמחה עם זה". הרהורים אל מול שער הגן שלו, בדרכה היסודית, חיה את האמהות פעמיים באופן טוטאלי. במילים פשוטות ­ היא אמא משוגעת, משקיענית, מודעת ודאגנית. לא לחינם נקרא ספרה "ילד של אמא". למרות שהיא משתדלת שלא להעיק על הילדים בחרדותיה, כעדותה, היא לא תמיד מצליחה. "שני הילדים צוחקים עלי ועל החרדות שלי". חברותיה נוזפות בה שהיא מגזימה, מגוננת מדי. בעלה אומר שהיא לא נותנת מרחב לילד. הגננת הסבירה לה שהיא לא יכולה כך סתם להתפעל בגדול מהציור של הילד, שזה נשמע לא אמין. שצריך להתפעל ממשהו ספציפי בציור, כדי שהילד יידע שההתפעלות לא סתמית. מזה נולד ספרה: "בכל בוקר אומרת אמא לגור שהוא הילד הכי אהוב בעולם, הכי יפה, הכי חכם, הכי גבוה והכי חזק, אבל בכל בוקר, כשהוא מגיע לגן, הוא מגלה שיש ילדים יותר גבוהים ממנו, יותר חזקים, יפים וחכמים. 'מי אני?', הוא שואל, מבולבל, 'האם אני מה שאמא אומרת או מה שאני רואה בגן?'"."בעצם", אומרת שלו, "לא התכוונתי לכתוב ספר לילדים. אני לא מאלה שרוצים לשלוח יד לתחומים חדשים, ומאז שיער נולד הייתי שקועה בכתיבת הרומנים ­ את התיאורים הארוטיים הכי נועזים כתבתי בין המטרנה להחלפת החיתולים. הספר הז ה התפתח איכשהו מנושא שהטריד אותי באמת, מסיטואציה שחוויתי כל בוקר, כשכל הדרך לגן אני אומרת לילד כמה שהוא נפלא ומוצלח ונהדר, ואנחנו מגיעים לפתח הגן, היד שלו נאחזת ביד שלי, והילדים שקועים מסביב במשחק, ושנינו רואים שיש שם ילד יותר גבוה ממנו, ואחד יותר חזק ממנו, שתמיד מרביץ, ואחד שכבר יודע לקרוא, ואחד שמצייר יותר יפה ממנו. והוא מביט בי במין מבט כזה ששואל, 'רגע, אז מי אני? הרי אמרת שאני הכי מוצלח, ותראי את כל הילדים האלה'."התחלתי להתחבט בעניין הזה, לשאול את עצמי אם אני לא מגזימה. אולי אסור לי להגיד לו כמה הוא נפלא כל הזמן? אולי אני יוצרת איזה פער בלתי ניתן לגישור בין מה שאני אומרת ובין מה שהוא רואה מסביב? חיפשתי את הפתרון. הבעיה באה לי בקלות ­ את המשפטים הראשונים בסיפור כתבתי מיד. את הפתרון, לעומת זאת, חיפשתי הרבה חודשים".הדילמה, אני יכולה להעיד, אמיתית. אין אמא שלא שמעה (דווקא אחרי מחמאות לילדים) את המשפט: 'טוב, זה לא נחשב, את אמא שלי". לכן רצתי מיד לספר לחפש את הפתרון: בפיצריה השכונתית, לשם אמא לוקחת את גור כדי להתעודד, הם רואים ילד אחד, לא יפה ולא גדול, עם נזלת באף, ש גם אמו אומרת לו שהוא הכי יפה ונהדר בעולם. 'אמא, ראית? האשה הזאת חושבת שהילד שלה הכי יפה בעולם', אומר הילד גור, נדהם מהתופעה. 'ברור', אומרת לו אמא, 'כל ילד הוא הכי יפה בעולם והכי מוצלח בעיני אמא שלו'. "רציתי שתהיה לילד דרך להפנים את התחושה של להיות נאהב, שיהיה להם בפנים הקול הזה, שאומר לך לא שאתה הכי טוב ­ על התחרותיות הזו צריך ללמוד לוותר ­ אלא שאתה נאהב כפי שאתה. זה הקול המחזק של אמא, שמלווה אותנו כל החיים".­ גם לך אמרו ההורים כל הזמן שאת נהדרת? "בהחלט התפעלו בבית ממה שעשיתי, או כתבתי, אם כי היו תמיד גם הערות בנוסח 'זה יפה מאוד, אבל...'"."זה אף פעם לא טוב מספיק", משלים איל מגד את המשפט, "אצלה זה אף פעם נוט גוד אינף. היא פרפקציוניסטית ללא תקנה. עוברת על מה שכתבה שוב ושוב, מנקה, מנפה, מחליפה מילים, מחפשת את המילה הכי מתאימה, והיא עושה לי אותו הדבר גם בחומר שאני כותב ­ היא העורכת האולטימטיבית שלי. קפדנית ממנה אין". שלו: "אני שואלת את איל מה יותר מתאים, 'נגררת' או 'משתרכת', והוא אומר לי 'שתיהן בסדר', ואני משתגעת, מה זאת אומרת 'שתיהן בסדר'? ואחרי שאני משגעת אותו עד שהוא לא יכול יותר אני עוברת לעדנה (מזי"א) ומתחילה להציק לה בשאלות, וככה זה נמשך, עד שאני פחות או יותר שלמה עם הדברים". ילדה, איך נעשית כזאת עצובה? את שורשי הפרפקציוניזם המשפחתי מציע מגד לחפש אצל אביה של צרויה, מרדכי שלו, מורה ומבקר, איש ספרות ומקרא, אחיו של המשורר המנוח יצחק שלו ודודו של הסופר מאיר שלו ­ צרויה ומאיר בני דודים ("הערצתי אותם מילדות, הם היו בני הדודים המוצלחים והמבריקים, אנשי העיר הגדולה").המיתולוגיה המשפחתית מספרת כיצד עבד מרדכי שלו על מאמר אחד במשך שנים רבות, על כך שסירב להוציא את כתביו בספרים ושמעולם לא הסכים לעזוב את הארץ, ולו ליום אחד, "כי נסיעה לחו"ל זה עניין בורגני נהנתני, וארץ לא עוזבים".אחרי כל זה, אני אומרת לה, אפשר אולי להבין למה את מקפידה להציף את ילדייך בכל כך הרבה חיזוקים. "האמת שלא חשבתי על זה ככה. זה פשוט אקט ספונטני של אהבה, אבל אולי זה נכון". שלו גדלה בבית­ברל, שם לימד אביה, קרובה לטבע, די מבודדת, רחוקה מהעיר הגדולה, עם אח אחד (ענר שלו, מתמטיקאי וסופר) גדול ממנה בשנה, והורים מסורים וחמים, ילידי הארץ, שחיכו שנים רבות עד שנולדו היא ואחיה. בגיל צעיר מאוד כבר כתבה שירים, הוציאה ספר שירה ועבדה שנים רבות כעורכת בהוצאת כתר עד כתיבת "חיי אהבה". ­ היתה לך דווקא ילדות מוגנ ת. את אפילו לא יכולה לטעון אצל הפסיכולוג שהחרדות שלך הן בגלל בעיות מהבית."נכון. זה מה שאמא שלי תמיד שאלה אותי, מגיל עשר. 'מה קרה לך? איך מילדה כל כך מאושרת נעשית כל כך עצובה?'. אני מגיל צעיר מאוד כתבתי שירים נוגים, נמשכתי לכאב ­ לא במובן המאזוכיסטי, זה פשוט עניין אותי. הייתי כותבת קינות טרגיות על חתולים שמתו ומטמינה להם את השירים בקבר. אחר כך היתה מלחמת ששת הימים, ויום כיפור, ואני כל הזמן עם שירים על צער ושכול וקדרות". אולי זה גנטי, אני תוהה בהזדהות חרדתית, יש כנראה טיפוסים שנולדים עם עור דק, חשוף. "השאלה היא למה, אם זה ככה, לא חשופים באותה מידה גם לטוב, למה רק לרע? זו הרי חוצפה מצדי ­ קרו לי בשנים האלה דברים נפלאים שלא העזתי אפילו לחלום עליהם, ובכל זאת זה לא שוקע. כאילו נדמה שאם קורה משהו טוב עוד יבוא על זה העונש". "החיים לצדה נראים לפעמים כאילו הם בהקפאה עמוקה. אי אפשר שלא להידבק מההסתייגות הקיצונית שלה מכל יציאה מהשגרה. לא בא בחשבון להתרחק מהילדים, כי תמיד אורבת איזו צרה. הבית הוא אי של ביטחון באוקיינוס של סכנות", כך מתאר איל מגד את עתליה, אשת גיבור ספרו החדש, "חיי עולם" (הוצאת ידיעות אחרונות), מדענית, אשה תלותית ודי נוירוטית, שבעלה עוזב אותה ונוסע לקובה, שם הוא מנהל רומן סוער עם קובנית צעירה ועם הדת הנוצרית. הדמיון ביו עתליה לצרויה, מודים שניהם (ומזהים את מכריהם), אינו מקרי."אני הצעתי לו בעצמי לעשות אותה יותר מעצבנת, כדי שאפשר יהיה להבין למה בעלה בורח ממנה לקובה", אומרת שלו, "אבל היא הרבה יותר תלותית ממני, לא? איל?", היא פונה לבעלה בשיחתנו המשותפת במטבח.מגד מחייך. לא ממהר לענות. "בואי נגיד שלקחתי כל מיני אלמנטים מהבית". "אין דבר, אני עוד אתנקם בו בספר הבא שלי", אומרת שלו בחיוך."האמת היא שאת הדמות של עתליה כולם דווקא אהבו, גם הקוראים וגם המבקרים", אומר מגד להגנתו. "היא לא סתם חלשלושה כזו. במהלך הסיפור חל אצלה מהפך. מאשה תלותית וחרדתית היא הופכת, דווקא בגלל הלבד שלה, לאשה עצמאית".אחרי שלוש מערכות נישואים, שלו מודה שבמשך השנים חל גם אצלה תהליך דומה, אם כי הדרגתי בהרבה. היא נישאה לראשונה בגיל 22, נישואי בוסר שארכו שנה, ללא ילדים. מנישואיה השניים, לדניאל מורון, נולדה בתה מרווה, ומזה תשע שנים היא נשואה לאיל מגד, אבי בנם המשותף יער. ­ אמרת פעם שכל חייך חיפשת מערכות יחסים שייתנו לך הגנה, ביטחון. אני תוהה אם אחרי שמסירים את כל הקליפות זה בסופו של דבר מה שרוצות הנשים מהגברים שלהן?"היום אני לא חושבת כך בכלל. אני חושבת שזה נכון לגבי נשים צעירות, לא בשלות, כפי שגם אני הייתי אז. היום אני חושבת שמה שמעסיק אותי יותר זו ההגשמה העצמית שלי. במשך השנים את לומדת שההגנה הזו היא אשליה, שאף אחד, גם לא גבר לצדך, לא יכול להגן עלייך באמת, שהכי הרבה שאפשר לצפות לו הוא נשיאה משותפת בנטל, התחלקות, הבנה. באותה מידה את קולטת שאי אפשר לשנות את בני הזוג שלך. אם את רוצה שינוי את צריכה להשתנות בעצמך, למצוא את הנחמה מתוך עולמך שלך".אגב נחמה ­ אין כמו ביקור בביתם של שלו ומגד ברחביה כדי לנחם עקרות בית מתוסכלות, וגם כדי לקבל תזכורת מה זו הצלחת סופרים נוסח ישראל: צניעות ירושלמית בנוסח סטודנטיאלי זרוק, כונניות קש וצעצועים פזורים בסלון. ספרים פזורים בכל מקום.היא כותבת בחדר השינה, בפינה גדושת ניירת. הוא כותב במין קיטון קטנטן שקירותיו הופרדו מהסלון לצורך העניין. האם כך, אתה תוהה לעצמך, נראה ביתם של שני מחברי רבי מכר באמריקה, למשל? שם כבר היו יכולים לבנות להם וילה בניו אינגלנד. כאן שלו עדיין עובדת לפרנסתה כעורכת בהוצאת קשת. לאחרונה ערכה את הרומן החדש והמדובר של שלי יחימוביץ', "אשת איש". "הכתיבה שלה מלאת כוח ועוצמה רגשית", מעידה שלו.­ מה דעתך, כעורכת, על הניסיון התקשורתי לחפש מה מתוך הספר "קרה באמת"? "לדעתי כל העיסוק בפרטים האוטוביוגרפיים של שלי עושה עוול לספר. זה באמת לא רלוונטי בעיני. ברור שכולנו משתמשים בחיינו כחומרי גלם, אבל כעורכת לא מצאתי לנכון לעסוק בזה אלא התייחסתי לספר כיצירה ספרותית ואני חושבת שכך צריך לעשות כל מי שקורא אותו. אני מקווה שהספר לא ייצא נפסד מהפרסומים האלה".­ להפך, זה מעלה את המכירות."זה לא בדיוק כך. יש פנים לכאן ולכאן".­ את הכרת את שלי קודם?"מעט מאוד, וכעורכת שלה אני לא מעוניינת לדבר עליה אישית".­ איך זה היה לקרוא ספר שעוסק באותם החומרים שאת אוהבת?"זה מאוד עניין אותי, כמובן. לדעתי הספר הזה יוריד את אחוז הגירושים במדינה. יש שם תיאורים כל כך קשים בנושא של פרידה שאני חושבת שזה יגרום לכל אדם לחשוב פעמיים לפני שהוא עושה את הצעד". כל אחד והמדף שלו הצירוף של שני סופרים פעילים בבית אחד מעניין: יש בו יתרונות רבים וגם חסרונות לא מעטים. אין הפרדה בין הבית לעבודה. "הכתיבה, הטלפונים, הפקסים נעשים בין חביתה לחיתולים", אומרת שלו. יש לא מעט מתחים. "זה אף פעם לא קל", היא מוסיפה, "בייחוד בתקופה המתוחה שלפני הוצאת ספר. אף אחד מאיתנו הוא לא האיזון של השני במובן הפרקטי. אין אחד שמרחף בגבהים ושני שדואג לענייני היומיום".שניהם לא אנשי מעשה ועקרי בית, והסיפורים שלהם על ניתוקי החשמל מפני ששכחו לשלם את החשבון די משעשעים. "אני כל כך פזורת דעת, וגם איל לא נולד לניהול חשבונות, כך שמי שנאלץ לדאוג לענייני היומיום מרגיש לפעמים מקופח". הם מרבים להתייעץ זה עם זה, כולל ויכוחים סוערים המוצאים את מקומם גם בספריהם. למשל הוויכוח האחרון, שנכנס לספרו של מגד (העוסק בשאלות קשות של אמונה דתית ונהייה אחרי הנצרות). בבית היו דיונים קשים סביב השאלה האם האמונה הדתית תואמת את השכל הישר. "צרויה חושבת שאמונה דתית מנוגדת לשכל הישר, בעניין הזה היא רציונלית לחלוטין, כמו מדענית. אני בעד האמונה, מוכן להקשיב לפתרונות דתיים, מיסטיים, שנותנים לאדם איזו נ חמה בחיים".היא הסתייגה גם מאהדתו לנצרות. לו יש סימפטיה לכל ציבור מאמין, כולל החרדים, ובנצרות הוא מוצא גם חמלה וחסד. שלו: "אם הייתי יכולה להאמין כמו הדתיים שמישהו שומר עלי, הייתי עושה את זה ברצון. אבל את מביטה סביב, רואה איך נראה העולם וחלחלה אוחזת בך, ואת רק שואלת מתי זה יגיע גם אלי".מצד שני, עכשיו, כשספרו החדש של בעלה נמצא במקום נאה ברשימת רבי המכר, אין מאושרת ממנה. כשמדובר בשני סופרים, ובנדנדת ההצלחה שלא תמיד נוטה במידה שווה לשני הצדדים, נדרשים שני בני הזוג להרבה חוש מידה וחוש הומור."היא חרדה להצלחה שלי הרבה יותר ממני", מספר מגד. "אני לא מתרגש יותר מדי, לא מביקורות ולא מהצלחה. מהבחינה הזו עברתי במשך השנים טירונות של סיירת מטכ"ל. אני גם לא מתרגש מהשמצות ­ להפך, לפעמים זה דווקא נותן אנרגיה. אבל אצלה הכל גורלי. כשהתקשרו אלי מההוצאה ואמרו לי שהספר שלי במקום החמישי ברשימת רבי המכר, המחשבה הראשונה שלי היתה: 'יופי, עכשיו צרויה תהיה מרוצה'".מעבר לכל הוויכוחים, אומרת שלו, המאזן הכולל של חיים לצד קולגה מקצועי שהוא גם בעל הוא חיובי מאוד. "הכתיבה היא תמצית קיומי, והעובדה שיש עם מי להתייעץ, את מי לשתף, זו זכות גדולה שאני יודעת להעריך. אדם שלא כותב לא היה יודע להתמודד, למשל, עם העובדה שאני יושבת ימים שלמים ליד המחשב ובוכה. מי שכותב כן יכול להבין את זה".שלו מודעת היטב למרחק הגדול בין האהבות הסוערות והתיאורים המיניים בספריה, ובין חייה במציאות, אי שם בין הילדים, המכולת וכוך המחשב הקטן שלה בחדר השינה. זה אפילו משעשע אותה. "עיתונאים מחו"ל שבאים לכאן לראיין אותי די המומים", היא מספרת. "אחרי כל מה שהם קוראים בספרים שלי הם מצפים לאיזו פאם פטאל במכנסי עור הדוקים, ומוצאים עקרת בית בטרנינג מוקפת צעצועים בסלון. לא מזמן באו מהטלוויזיה הגרמנית, המון אנשי צוות, וביקשו שקט בבית, אז שכנעתי את הילד לרדת למטה עם איל, אבל אחרי חמש דקות הוא חזר, כי הוא היה צריך לשירותים. אני חושבת שהיתה להם אכזבה ממני", היא מחייכת. "האמת היא שאני דווקא אוהבת את הפער הזה. העובדה שאני מנהלת חיים שקטים ויציבים דווקא מאפשרת לי להתפרע בכתיבה. בתקופות שבהן חייתי חיים פרועים יותר, כתבתי פחות. אבל אין ספק, הספרים שלי מנהלים חיים הרבה יותר סוערים ממני".