תערוכה שלוש תערוכות, אבל רק אחת מעניינת. האם זה מלמד על משהו? נקווה שלא שיר מנור 23/03/01 בוקי גרינברג ומוטי מזרחי ­ Care Light Body, גלריה שלוש. אוגו רונדינונה ­ Guided by Voices, גלריה זומר. גבי קלזמר, גלריה גבעון.אינני יודעת אם מדובר בצירוף מקרים עגום או בתופעה מדאיגה, אבל השבוע ביקרתי רק בתערוכות העונות להגדרות הלא מחמיאות, "סתם", או לחילופין ­ "פלצנות לשמה". עברתי מגלריה לגלריה, בציפייה להתרגשות, אבל כלום לא קרה. כאשר נואשתי, החלטתי לספר לכם על שלוש מהתערוכות. שפטו בעצמכם.התערוכה הראשונה היא למעשה מיצב של בוקי גרינברג ומוטי מזרחי. לתערוכה קדם טיזר נחמד, שנראה כהזמנה למסיבה סקסית במיוחד. חלל הגלריה באמת הזכיר לי מסיבה, לאחר שכל אורחיה הלכו, והשאירו הרבה בלגן. על הרצפה ­ מגבת אדומה, הזרוקה לצד ערמות שברי זכוכית וסוכר ­ הברקה תמוהה של מזרחי. על אחד הקירות טבועים גופות של דוגמניות בגריז ­ יצירה מוצלחת (!) של גרינברג. על הקיר השני יצירה נוספת של גרינברג ­ כוכבים ובתוכם דוגמניות מאתרי פורנו כשנוזלים לבנבנים צפים בפיותיהן, תחת הכוכבים מודבקות קווצות שיער שחורות, רמז לשיער ערווה. קיר מעניין, אבל מדוע זרוקה פיאה על הרצפה? לא ברור. עבודות שונות נוספות מציפות את החלל. מה הקשר ביניהן, ולמה נשמעות ברקע זעקות הבוקעות מזוג רמקולים לא איכותיים של מחשב (על הסאונד: אילן גרין), אין לדעת. בתוך כל הכאוס בולטת תאורה מוצלחת למדי של ניסן גלברד.נזקקתי לכמה ימי התאוששות לפני המיצב הבא, בגלריה זומר, שם לרוב אינני מתאכזבת, מה עוד שיצירותיו של האמן השוויצרי המציג, אוגו רונדינונה, הוטסו אלינו היישר מניו יורק. התערוכה נקראת Guided by voices"", ולכן, בכניסה לגלריה, התמקדתי בקולות השאיפה והנשיפה החזקים, שנשמעו כאילו באים מגרונו של מעשן כבד הישן שינה עמוקה. באחד החדרים פסל ריאליסטי להפליא של גבר מאופר עצום עיניים, המזכיר בובה מחלון ראווה, שעון על קיר שחור. בשני החדרים האחרים, סדרה בת חמישה תצלומים אפלים של דמות העטופה כולה בבד שחור דמוי עור, בחמש תנוחות די שגרתיות. התצלומים, שאמורים להציג "אירוטיות מפתה", לא פיתו אותי. לעומת זאת, התמלאתי בתחושת אימה מקולות הרקע, ולכן המשכתי הלאה, לגלריה האחרונה לשבוע עמוס זה.בגלריה גבעון ניתן לראות עבודה יחידה של הצייר גבי קלזמר, כציור, כהקרנת ציור וכסרט וידאו. תערוכה זו היא המוצלחת מכולן ­ הציור מעניי ן וסוחף מאוד, הצבעוניות מדהימה, אבל עדיין ­ למה רק עבודה אחת. בקומה השנייה, מוקרנת היצירה ומאפשרת מבט מציצני על הצופים בתערוכה. באופן מצער, כיוון שלא רבים הם המבקרים בגלריות, מצטמצמת ההקרנה לכדי פעם בשעה. בזמן ההמתנה, ניתן להקשיב לקולות המוזרים שברקע ולצפות בסרט וידאו המציג בהילוך מהיר את הטכניקה המונוטונית של הציור (זה תמיד נראה פשוט כשמישהו אחר עושה את זה), ולהתפעל. הרעיון העומד מאחורי המיצב יפה ומעניין, מעורר מחשבה על הקשר בין האמן לצופה ועל אמנות אינטראקטיבית. עדיין, נוצרה בי תחושת החמצה, כאילו האמן נתן לי רק מתאבן, ותו לא.